1. העותר עתר כי בית המשפט יורה על צירוף הפרשי הצמדה וריבית לסכום שהוא קבל כהטבה באופן רטרואקטיבי מהמשיב. 2. העותר הוא נכה צה"ל. נכי צה"ל זכאים להטבות מסוגים שונים מכוח החוק: קצבאות (תשלומים חודשיים); מענקים (תשלומים שאינם קצבה למעט תגמול לפי הכנסה); ותגמולים לפי הכנסה (תשלומים שהבסיס לחישובם הוא הכנסה של הזכאי). זכויות הנכים לקבל את התשלומים הללו נקבעה בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן: "חוק הנכים"). חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק הקצבאות") מתייחס לאיחור בתשלומים של קצבאות, מענקים או תגמולים. החוק קובע בס' 8 בו כי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א - 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה") לא יחול לענין קצבה, מענק או תגמול לפי הכנסה, לפי החוקים המנויים בתוספת לחוק הקצבאות. סעיף 5 לתוספת לחוק הקצבאות מתייחס לחוק הנכים. לכן, ועל כך נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים, כאשר נכה צה"ל זכאי לתשלום של קצבה, מענק או תגמול מכוח חוק הנכים, חוק פסיקה ריבית והצמדה אינו חל על תשלום באיחור של סכומים אלה. ואולם, מעבר לתשלומים להם זכאי הנכה על פי חוק, קיימות גם "הטבות" - תשלומים המגיעים לנכה מכוח הוראות נוהל פנימיות במשיב. הטבות כאלה הן נושא העתירה דנן. 3. זכותו הנטענת של העותר להטבות נושא העתירה, מתייחסת לשנים 1998-2002. בעתירה הנוכחית לא עולה שאלת הזכות לתשלום רטרואקטיבי, ואין מחלוקת כי העותר זכאי לתשלום ההטבות נושא העתירה ביחס לשנים הללו. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא האם זכאי העותר גם לתשלום הפרשי ריבית והצמדה על הסכומים הללו (אם כי נראה מסיכומי המשיב כי הוא אינו כופר בכך שהעותר זכאי להפרשי הצמדה, וכי אלה אף שולמו לו על ידיו). טענות הצדדים 4. לטענת העותר, חוק הקצבאות והקביעה בו המסייגת את תחולת חוק פסיקת ריבית והצמדה, אינם חלים על הטבות שמקורן אינו בחוק הנכים אלא בנהלים פנימיים של המשיב. העותר התייחס לטענת המשיב לפיה אם לנכה אין זכות להפרשי הצמדה וריבית ביחס לתשלומים להם הוא זכאי מכוח החוק - הרי שקל וחומר שהוא אינו זכאי להפרשים כאלה ביחס לתשלומים שמקורם רק בנהלים פנימיים של המשיב. העותר טען כי אין מקום לקבל עמדה זו של המשיב. לגישתו, מלשון חוק הקצבאות עולה כי הוא חל רק על תשלומים המשולמים לפי החוק. עוד נטען כי המשיב עצמו הבחין בין תשלומים המשולמים מכוח החוק לבין כאלה המשולמים מכוח הנוהל, כאשר הוא התקין את הוראת ס' 80.23 להוראות אגף השיקום (המתייחסת להעדר לתשלום רטרואקטיבי של הטבות להן זכאי נכה מכוח נהלים פנימיים של המשיב). אין מקום לאפשר למשיב לשנות את עמדתו בהתאם לאינטרס הכלכלי המשתנה שלו, ומדובר בהתנהלות שאינה בתום לב. 5. העותר טען כי קבלת עמדת המשיב תביא לפגיעה בזכות הקניין שלו ובכבודו. המשיב מבקש לפגוע בזכויותיו אלה מכוח הקש ומכוח טענה של "קל וחומר". לכן, אין מדובר בפגיעה ביחס אליה קיימת הסמכה מפורשת בחוק, כנדרש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. העותר הוסיף כי אין סיבה למנוע ממנו את ההפרשים הנתבעים על ידיו, שכן אין מדובר ב"ענישה" של המשיב, אלא בתשלום לו הוא זכאי על ערך הכסף ומחירו. 6. המשיב כפר בטענות העותר. לגישתו, העותר אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית ביחס לתשלומי ההטבות. המשיב טען כי מדובר בהטבות המשולמות מכוח הנחיות מנהליות פנימיות, הקיימות בנוסף לקבוע בחוק הנכים. לכן, המשיב שהחליט על קיומה של ההטבה, זכאי לקבוע גם את גבולותיה, והוא זכאי גם לקבוע האם היא תשולם באופן רטרואקטיבי. מדיניות המשיב לגבי הטבות היא כי אלה אינן משולמות באופן רטרואקטיבי. בנוסף, לגישת המשיב אין מקום לתשלום ריבית והצמדה על תשלום הטבות, הניתנות לפנים משורת הדין. 7. לגישתו של המשיב, המחוקק גילה את דעתו בחוק הקצבאות כי בגין איחור בתשלום עבור תגמולי נכה לא יחולו הפרשי הצמדה וריבית. כך עולה גם מהצעת חוק הקצבאות. המשיב טען עוד כי לאחר שההטבות הניתנות מכוח ההוראות הפנימיות של המשיב יעוגנו בחוק, יהיו כל ההטבות בגדר "קצבה" או "מענק" ויחול עליהם ההסדר על פיו נוהג המשיב היום. המשיב טען כי חוק פסיקת ריבית והצמדה קבע סייגים לתחולתו. במקרה דנן, קיימת הוראה השוללת תשלום הפרשי הצמדה וריבית - הוראת ס' 8 בחוק הקצבאות. מסעיף זה עולה כי כוונתו של המחוקק היתה כי על איחור בתשלום קצבה ותגמולים יחול מנגנון שונה מזה הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה. מכוח קל וחומר אין מקום לתשלום ריבית והצמדה כאשר מבצעים תשלום של הטבות לפנים משורת הדין ומעבר לקבוע בחוק הנכים. 8. המשיב אף ציין כי ס' 3(א) לחוק הקצבאות מתייחס למצב של עיכוב תשלום בשרירות ושלא בתום לב. אולם במקרה דנן נקבע על ידי בית המשפט כי המשיב לא פעל בזדון. המשיב טען כי בפועל שולמו ההטבות לעותר ב"ערך מעודכן" כלומר בתוספת רכיב ההצמדה. אין מקום להוסיף את רכיב הריבית. עוד נטען כי כאשר נתקפת החלטה מנהלית, בית המשפט בוחן את סבירותה - והוא אינו מחליף את שיקול הדעת שלו בזה של הרשות. עוד נטען כי לזכותו של המשיב עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי. טענות הצדדים יידונו להלן. תשלום הפרשי הצמדה וריבית על חוב 9. ההלכה הפסוקה התייחסה לנושא של פסיקת ריבית והצמדה ולזכות לקבלם. נפסק כי פסיקת ריבית והצמדה היא "סעד כללי" שבית המשפט מוסמך לפסוק אותו אף אם הוא לא התבקש כלל בכתב התביעה (ר' ע"א 391/88 פיכטנבוים נ. זלישניק, פ"ד מו(4) 311, 315). עוד נפסק כי לאחר חקיקתו של חוק פסיקת ריבית והצמדה, הסמכות המוקנית לבית המשפט היא סמכות לפי החוק החרות, והיא מוקנית לבית המשפט כל אימת שנפסק סכום כסף (ר' ע"א 234/78 בנין נ. בנין, פ"ד לד(2) 541, 549-550). הוספת הפרשי הצמדה וריבית על סכום חוב, אין פירושה "ענישה" של המשלם. מסקנה זו עולה מההלכה הפסוקה אשר קבעה לא אחת כי: "ההצמדה והריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961, אינן באות לענוש את מי שחב בחוב, אלא באות להבטיח כי למרות חלוף העיתים ושינויי ערך המטבע, ישולם סכום המשקף את ערכו של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל... הקרן בלוויית הצמדה אינה אלא אותו סכום, שבו נתחייבה המערערת מעיקרה. הריבית, כפי שציינו לא אחת, באה לבטא את העובדה שהכסף אשר לתשלומו היה התובע זכאי, עוכב בידי אחר במקום להיות ברשותו ובשליטתו" (ר' ע"א 330/78 המהפך אגודה שיתופית בע"מ נ. פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לה(2) 449, 503-504, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). כלומר, התוספת של הפרשי הצמדה וריבית לסכום המגיע לאדם, נועדה להבטיח כי הסכום שהוא יקבל בפועל, ישקף את ערכו של הכסף במועד בו הוא היה אמור לקבלו מלכתחילה. בכך יש כדי להבטיח כי המקבל לא יינזק ללא סיבה, וכי המשלם לא יתעשר על חשבונו ללא הצדקה. מובן כי ההוראה הזו אף יוצרת תמריץ אצל המשלם - לשלם את החוב במועד. מסקנה דומה עולה גם מהוראת ס' 11(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970. 10. מהאמור לעיל עולה אם כן כי כאשר תשלום מבוצע באיחור לעומת המועד בו היה צריך לשלמו מלכתחילה, והמקבל אינו מזוכה בתוספת של הפרשי הצמדה וריבית על הסכום אותו הוא היה זכאי לקבל, הוא מקבל בפועל פחות ממה שהיה מקבל לו היה התשלום מבוצע במועד. המשלם - מנגד - מרוויח מהאיחור, שכן הוא משלם פחות ממה שהיה עליו לשלם לו היה משלם במועד. הוא משלם סכום שאינו משקף את הערך הנוכחי של הכסף, והוא אינו נושא בתשלום עבור השימוש בכסף במהלך התקופה בה הכסף היה צריך כבר להיות משולם, ובכל זאת נשאר בידיו. לאור האמור לעיל, הכלל הוא כי כאשר אדם זכאי לסכום מסוים והוא מקבל אותו באיחור, הוא זכאי לכך שהוא ישולם לו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אכן בנסיבות מסוימות פטור המשלם מתשלום הפרשי הצמדה וריבית. זאת, כאשר הסכם בין הצדדים או הוראת חוק הקובעת אחרת. כך עולה מהוראותיו של חוק פסיקת ריבית והצמדה. אחד מהחוקים הללו הוא חוק הקצבאות, בו המחוקק בקש לאזן בין הזכות לקבל פיצוי על איחור בתשלום, לבין המשאבים המוגבלים העומדים לרשות המדינה. 11. יחד עם זאת, לאור הרציונאל שבתשלום הפרשי הצמדה וריבית, אני סבורה כי כדי לפטור את המשלם באיחור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית, נדרשת הוראה ברורה ומפורשת. במקרה דנן, אני סבורה כי הוראה כזו אינה קיימת. למעשה, המשיב אינו חולק על כך. טענתו העיקרית היתה כי יש מקום לפרש את הוראת ס' 8 בחוק הקצבאות כפוטרת אותו מתשלום, לאור העיקרון של "קל וחומר". לטענתו, כפי שהיא הובהרה לעיל, אם המחוקק פטר את המשיב מתשלום הפרשי הצמדה וריבית כאשר היה מדובר בתשלום תגמולים מכוח החוק עצמו, ודאי שהוא התכוון כי המשיב יהיה פטור מתשלום הפרשים אלה כאשר המקור לחובת התשלום אינו בחוק אלא בהוראות נוהל פנימיות של המשיב. 12. ואולם, לאור האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום להחיל את הכלל של "קל וחומר" כדי לפטור את המשיב מתשלום הפרשים. כאמור, מתן פטור כזה שולל מהנכה חלק מהסכום שהוא היה זכאי לו, רק משום שהמשיב לא עמד בלוחות הזמנים, ולא שילם לו את התשלום הזה במועד. תוצאה כזו אינה רצויה בשום מקרה. היא יוצרת תמריץ לא רצוי שלא להזדרז ולשלם כאשר קיימת חובה לעשות זאת. תוצאה כזו היא בעייתית ביתר שאת כאשר מדובר בתשלום המגיע לאדם בהיותו נכה צה"ל. אין צורך להכביר מילים על כך כי זהו סוג של תשלום שיש להקפיד שבעתיים על כך כי הזכאי לו יקבל אותו במלואו, ואם חל איחור בתשלום - כי האיחור הזה לא יגרע מזכותו של הנכה. 13. אכן, יתכן כי עמדתו של המחוקק בחוק בקצבאות ביחס לתגמולים להם זכאי הנכה מכוח חוק הנכים וששולמו באיחור היא שונה. אולם, אינני סבורה כי יש מקום לאמץ את העמדה הזו גם ביחס לתשלומים אחרים, שאינם תשלומים מכוח חוק הנכים. לדעתי, כל עוד אין הוראה מפורשת השוללת מהנכה את זכותו לתשלום הפרשים בגין איחור בתשלום, יש מקום להעדיף את הפרשנות לפיה הנכה זכאי לקבל את הסכום בתוספת הפרשים שיביאו לידי ביטוי את זכותו במלואה. 14. מטענות המשיב עולה כי הוא מבקש להבחין בין תשלום מכוח חוק הנכים, לבין תשלום הטבות שהוא "לפנים משורת הדין". המשיב טען כי ביחס לתשלום שהוא לפנים משורת הדין, ואינו מתחייב מהחוק אלא רק מההוראות הפנימיות של המשיב, רשאי המשיב (שהחליט על עצם התשלום), להחליט גם איך לשלמו. אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי ברגע שנקבע כי לנכה יש זכות לקבל כספים מהמשיב, המשיב חייב בתשלום זה - יהיה מקורו אשר יהיה. תשלום של הטבה מכוח הנהלים הפנימיים של המשיב אינו בגדר "מתנה" או תשלום "חסד" לנכה. המשיב כפוף לכללים שהוא עצמו קבע, כמו גם לעיקרון השוויון. לכן, משעה שנקבעו הכללים - התשלום לזכאים מכוחם הוא תשלום בר אכיפה, הן מבחינת שיעור התשלום והן מבחינת מועדו. איחור בתשלום כזה - כמו כל איחור בתשלום - גורם לנזק לנכה. מכיוון שכך, ומאחר שאין כאמור הוראה מפורשת לפיה המשיב פטור מתשלום הפרשי הצמדה וריבית בקשר עם התשלום - אני סבורה כאמור כי הנכה זכאי לכך כי התשלום יבוצע בתוספת ההפרשים הללו. 15. כפי שצוין לעיל, המשיב טען גם כי לאחר שההטבות הניתנות מכוח ההוראות הפנימיות של המשיב יעוגנו בחוק, יהיו כל ההטבות בגדר "קצבה" או "מענק" ויחול עליהם ההסדר על פיו נוהג המשיב היום. אף אם זה אכן המצב - ניתן להסיק מכך כי כיום, ובטרם עוגנו ההטבות בחוק, אין מקום להסדר שחל היום במשיב, ואין מקום לשלול מהנכים את זכותם לקבל את ההטבות להן הם זכאים במלואן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 16. המשיב הפנה את בית המשפט לפסה"ד בבג"ץ 4769/90 עמאר סלאח זידאן ואח' נ. שר העבודה והרווחה ואח'. באותו ענין התייחס בית המשפט העליון לפרשנות הוראות חוק הקצבאות ביחס לתשלומים שונים מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט (כב' השופט מצא) קבע כי: "חוק הקצבאות בא להבטיח מידה של איזון נאות בין ציפייתם המוצדקת של הזכאים לקיצבאות - הנאלצים לעיתים להמתין זמן רב עד לאישור זכאותם - לקבלת פיצוי על האיחור בו משתלמות להם הקיצבאות, לבין המשאבים העומדים לרשות המדינה". בהמשך התייחס בית המשפט לנושא של איחור בתשלום מענק, וקבע כי "מהאמור בסעיף 5 לחוק החל על מענק המשולם באיחור, למדים כי להתחשבות באינטרס הפיסקאלי של הרשויות מיוחס רק משקל מועט. עיקר מעייניו של החוק מופנים בנושא זה לצורך לפצות את הזכאי על האיחור בתשלומו של המענק" (ר' עמ' 163 לפסק הדין). 17. על כל פנים, פסק הדין הנ"ל מתייחס למצב בו המחוקק הראשי הותיר למחוקק המשנה להסדיר בתקנות את נושא האיחור בתשלום "תגמול לפי הכנסה" מביטוח לאומי. בית המשפט בחן את אופן פעולתו של מחוקק המשנה ומצא כי היא לקתה בפגם של חוסר סבירות. במקרה דנן, אין כאמור כל התייחסות של המחוקק הראשי לנושא האיחור בתשלום ההטבות נושא העתירה. מחוקק המשנה לא הוסמך לתת דעתו בנושא זה - ומובן כי לא עשה כן. לכן, כפי שהובהר לעיל, יש לבחון מהי ההשלכה של העדר הסדר מפורש בחוק ביחס לאיחור בתשלום, ומהו ההסדר שיש לאמץ אותו לגבי איחור במצב כזה. לכן, לא ניתן להסיק מפסק הדין הנ"ל את המסקנה אותה מבקש המשיב כי בית המשפט יסיק - כי העותר אינו זכאי להפרשי הצמדה וריבית על ההטבות שקבל. טענות העותר ביחס לביטוח 18. העותר טען כי הוא זכאי להשתתפות בביטוח הרכב שלו, אף שהוא לא הציג הוכחה על תשלום הביטוחים. העותר הצהיר לטענתו כי הוא החזיק ברכב במועדים הרלוונטיים, וכי היה לו ביטוח חובה וביטוח מקיף. מדובר בביטוחים המתייחסים לתקופה של לפני 10-14 שנים, וברור לכן שלא ניתן למצוא היום אסמכתאות לקיומם של ביטוחים אלה. המשיב טען כי העותר לא מיצה את ההליכים, משום שהוא לא פנה אל המשיב בבקשה בהתאם לסמכות החריגה שיש למשיב, כדי להציג הוכחה על כך כי הוא החזיק ברכב בתקופה הרלוונטית ושילם ביטוח עבורו. 19. אני סבורה כי על העותר לשוב ולפנות אל המשיב, כדי לנסות להוכיח לו כי בשנים הרלוונטיות הוא היה בעלים של מכונית, וכי הוא שילם ביטוח עבורה. יחד עם זאת, אני סבורה כי המשיב צריך יהיה לקחת בחשבון לענין ההוכחה האמורה את חלוף הזמן, ולאפשר לעותר לנסות להוכיח את העובדה שהיתה לו מכונית ושהוא ביטח אותה, גם באמצעים שאינם דווקא אסמכתאות לתשלום. המשיב יבחן את ההוכחות שהעותר יגיש לו, את משקלן המצטבר, ויחליט האם יש מקום לזכות את העותר בהשתתפות בדמי הביטוח. 20. לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: המשיב ישלם לעותר הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין ההטבות, כאשר ההפרשים ישולמו מהמועד בו היה על המשיב לשלם לעותר את ההטבות ועד למועד תשלומן בפועל. העותר יפנה אל המשיב בבקשה להשתתפות בדמי הביטוח של מכוניתו, יציג ראיות ככול שיש בידיו, והמשיב יחליט האם הוא סבור כי העותר הוכיח, לאור מכלול הנסיבות והראיות, כי הוא היה בעלים של מכונית בשנים הרלוונטיות, ואם הוא נשא בדמי ביטוח רכב בגינה. אני מחייבת את המשיב בהוצאות העותר בסכום כולל של 7,000 ₪. צבאאיחור בתשלום קצבהמשרד הביטחון