רקע ועובדות שאינן במחלוקת 1. ביום 27.9.98, נסע הנתבע מר ליאון בן עטיה, (להלן - הנתבע) ברכב בבעלות חברת פיורי ניר בע"מ (להלן - פיורי ניר), אשר היה מבוטח על ידי צד ג, היא "מנורה חברה לביטוח בע"מ" (להלן - מנורה), בביטוח מקיף וצד ג ל"כל נהג". בהגיע הנתבע לצומת צפריה פנה שמאלה, בניגוד להוראת התמרור שלפניו ותוך חסימת נתיב נהג התובעת אשר הגיע מימין, ונגרמה התנגשות. 2. בכל הקשור בתביעה של התובעים דנן, נתתי ביום 29.5.06 תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין כל הצדדים, כך ששאלת האחריות לתאונה וגובה הנזק - אינם עוד במחלוקת. במסגרת הסכם הפשרה הוסכם שהנתבע או צד ג - בהתאם למה שיפסק בהמשך - ישאו בפיצוי כלפי התובעת. נותרה במחלוקת מערכת היחסים בין הנתבע לבין מנורה, וזאת לאור העובדות הבאות: פיורי ניר תבעה את מנורה, בת"א 39842/00, על הנזקים שנגרמו לרכבה של פיורי ניר. מנורה טענה להעדר כיסוי ביטוחי. במסגרת אותה תביעה, ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין פיורי ניר למנורה. הוסכם שמנורה תשלם 6,000 ₪ לפיורי ניר, וזאת "לסילוק סופי, מלא ומוחלט של כל טענות ו/או תביעות, מכל מין וסוג שהוא, של פיורי ניר ו/או מי מטעמה כנגד מנורה ו/או מי מטעמה ... בקשר, במישרין או בעקיפין, לארוע נשוא כתב התביעה בת"א 39842/00 ו/או בקשר לרכב סיטרואן מסחרי מס' 4987504 ... ו/או בקשר לפוליסת ביטוח רכב מס' 0033439169970...". במסגרת הסכם הפשרה, שקיבל, כאמור, תוקף של פסק דין, נדחתה התביעה של פיורי ניר נגד מנורה באותו הליך (להלן - הפשרה). בסיום הסכם הפשרה נכתב גם: "... התשלום הנקוב לעיל נעשה מבלי שמנורה ו/או מי מטעמה מודה במתן כיסוי ביטוחי לארוע ו/או בתוקף כלשהו של הפוליסה ו/או באחריות כלשהי ו/או בחבות כלשהי בקשר לארוע נשוא כתב התביעה". המחלוקת 3. הנתבע שלח הודעת צד ג למנורה, בטענה שכמבטחת הרכב, היא צריכה לשלם כל סכום שהנתבע יחוייב בו כלפי התובעים. לטענתו, בעת שנתן בית המשפט בת"א 39842/00 תוקף של פסק דין לפשרה בין פיורי ניר למנורה, דחה בית המשפט את טענת מנורה כי אין כיסוי ביטוחי לארוע, ולכן היא הצד הנכון לתביעה. 4. מנורה טוענת, כי דין הודעת צד ג להדחות על הסף, שכן לא היה כיסוי ביטוחי לרכב הנתבע במועד הארוע, ומעבר לכך - פסק הדין שנתן תוקף לפשרה - דחה את התביעה, על כן קיים מעשה בית דין, לפיו פיורי ניר ו/או מי מטעמה, לרבות שולח ההודעה, מנועים מלתבוע את מנורה בגין התאונה. 5. בדיון שנערך לפני ביום 3.4.06 קבעתי בהחלטתי, כי סבורה הייתי שנכון תחילה לדון בשאלה אם הפשרה בת"א 39842/00, שקיבל תוקף של פסק דין, מהווה מעשה בית דין, אך מאחר שהנתבע ביקש - וב"כ צד ג הסכים - לדון במכלול היחסים בין הצדדים (קרי - גם לגוף השאלה אם קיים היה במועד הארוע כיסוי ביטוחי של מנורה לרכב פיורי ניר), קבעתי כי אשמע הוכחות בשתי השאלות. הדיון נערך ביום 10.1.07 ונשמעו בו עדי הנתבע. צד ג הודיע בתום הדיון שאין לו עדים. בתום הדיון הסכמתי לבקשת הנתבע, שהסיכומים יהיו בכתב, ולא בעל פה כפי שהוריתי מלכתחילה. עם זאת, לאחר ששמעתי את כל העדים, לגבי כל היריעה, קבעתי כי אני עדיין סבורה שיש לדון תחילה בסוגיית קיומו של מעשה בית דין, ועל כן - כדי לא לבזבז זמן ומשאבים יקרים נוספים של הצדדים, שיסתברו כמיותרים אם אקבל את הטענה שקיים מעשה בית דין - הם יסכמו תחילה רק בסוגיה זו. טענות הנתבע 6. הנתבע טוען, שהסכם הפשרה הוא בין מנורה לבין הבעלים של הרכב - פיורי ניר, ולכן אינו חל על הנתבע, שנהג ברכב. הרכב היה מבוטח בביטוח מקיף וצד ג, המכסה "כל נהג", ובכלל זה את הנתבע עצמו. לטענתו, "מעשה בית דין קם רק בין אותם צדדים או חליפיהם הרשאים ליהנות ממנו בשל סמיכות עניינם לעניין הצדדים היוצרת קירבה משפטית" (רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 674-676). השתק הפלוגתא יחול רק על אלה שהיו חלק מההתדיינות המקורית, קרי, מנורה ופיורי ניר בלבד, ולא על הנתבע, שלא היה צד להליך בת"א 39842/00. לאור האמור, לא קיים מעשה בית דין, הגורר עימו השתק פלוגתא ביחס לנהג, ואין להחיל את ההכרעה בדרך של הסכם פשרה שנעשה עם הבעלים של הרכב על הנתבע. בנוסף, בתביעה דנן מדובר בכיסוי מסוג אחר אשר נמצא בפוליסה, דהיינו ביטוח צד שלישי, ולא הביטוח המקיף שהיה הבסיס לתביעה בהליך הראשון. עוד טוען הנתבע לחוסר תום לב מצד מנורה, שבמועד חתימת הפשרה ידעה על קיומו של רכב נוסף - הוא רכב התובעים, שהיה מעורב בתאונה, ולמרות זאת לא כללה דבר בענין זה בהסכם הפשרה. מדובר בטופס סטנדרטי, של מנורה, שהיא חברת ביטוח ועל כן הצד החזק בהסכם, ולכן אין לאפשר לה להנות ממעשיה. טענות צד ג' - מנורה 7. התביעה בת"א 39842/00 נדחתה בהתאם לפשרה, שקיבלה תוקף של פסק דין. הפשרה מתייחסת לאותה תאונה, לאותו כלי רכב ולאותה פוליסה של פיורי ניר, עליה מבקש הנתבע להתבסס בהודעת צד ג ששלח. הסכם הפשרה בין פיורי ניר למנורה, שנוסח בצוותא על ידי ב"כ שני הצדדים והיה פרי של מו"מ בין הצדדים, מהווה מעשה בית דין, השתק עילה והשתק פלוגתא, לאחר שקיבל תוקף של פסק דין. לפיו, חברת פיורי ניר או מי מטעמה, לרבות הנתבע - שולח הודעת צד ג - מנוע מלתבוע את מנורה בגין התאונה. כאשר קיים פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, אפשרות תקיפתו מצומצמת, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה פרוצדורלית. בשום שלב לא ביקש הנתבע ביטול פסק הדין או הפשרה, ולכן ברור שהוא שריר ועומד. טענת הנתבע כי אין בינו לבין פיורי ניר מאומה - אינה נכונה וגובלת בנסיון הטעיה. הנתבע הינו או היה בעבר הבעלים של חברת פיורי ניר ו/או מנהלה. הנתבע התייחס לכלי הרכב שהיה מעורב בתאונה, באזני חוקר מטעם מנורה, כ"הרכב שלי". בדוח רשם החברות (ג/2) רשום הנתבע כמנהל פיורי ניר (ליתר דיוק - תחת שם המנהל רשום "ליאור בן עטיה" ולא "ליאון בן עטיה", אך גם אשת הנתבע הודתה שמדובר בטעות סופר). הנתבע העיד כי הכיר היטב את הסכם הפשרה ואת תוכנו, ואף הבין את משמעותו. בנוסף, טוענת מנורה, "הלכה פסוקה היא, כי מעשה בית דין חל גם על חליפיהם ושליחיהם של בעלי הדין וגם על צדדים קרובים למתדיינים.... דרישת זהות הצדדים לצורך השתק פלוגתא נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית משפט ומצד שני לוודא שמי שהיה לו יומו בבית משפט לא ישמיע דברו בשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד (2) 576 (להלן - ענין פיכטנבוים)). "...גם מי שלא נמנה באופן פורמאלי עם בעלי הדין בהתדיינות שבה ניתן פסד הדין, אך היה לו עניין בנושא ובפועל נהג במעמד של בעל דין, לאמור השתתף באופן פעיל בניהול המשפט. חריג זה אומץ גם במשפט הישראלי" (ר' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"ו, 1996), עמ' 130). אין כל שחר לטענות הנתבע בדבר חוסר תום ליבה של מנורה בכריתת הסכם הפשרה. הפשרה הינה פרי מו"מ שנוהל, כאמור, בין ב"כ שני הצדדים ולשניהם היה ברור כל העת, כעולה מכתב התביעה שהגישה פיורי ניר נגד מנורה, כי בתאונה היה מעורב כלי רכב נוסף וכי יתכן שתוגש בעתיד תביעה כנגד פיורי ניר או הנתבע. כל צד שוקל את מכלול הנסיבות ונוטל את סיכוניו, כבכל הסכם פשרה. מכל מקום - הנתבע לא טוען גם עתה, כי יש לבטל את הסכם הפשרה מחמת טעות או הטעיה. לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה שיש בה לתמוך בטענה שמדובר בהסכם חד צדדי, לרבות לא עדות של מי שחתם על הפשרה בשם פיורי ניר, ואי הבאת עד רלוונטי פועלת לחובת הצד שנמנע מהבאתו ומחזקת את ראיות הצד האחר. דיון והכרעה הערת פתיחה 8. הדיון התמקד בנושא השתק מכח מעשה בית דין. לטעמי, מדובר בראש וראשונה בשאלה של השתק חוזי, או מניעות מכח הסכם, והדברים יובהרו ויודגשו בהמשך. עם זאת, לאור התמקדות הצדדים בשאלת קיומו של מעשה בית דין, ומאחר שגם בשאלה זו יש לדון, אתחיל גם אני מענין זה. המסגרת המשפטית 9. הכלל בעניין "מעשה בית דין" כולל בתוכו שני רכיבים והם: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". הכלל מעוגן בשני שיקולים עיקריים: האחד, האינטרס הציבורי בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות, והשני - שיקול של צדק כלפי בעלי הדין עצמם, לפיו אין להטריד בעל דין בהתדיינות חוזרת (פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ברע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים וכן ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 7). על כן "יש בכוחה של הכרעה שיפוטית קודמת להביא, במקרים המתאימים לכך, לסיום ההתדיינות המשפטית בין הצדדים באותו עניין" (דברי השופט גרוניס בע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452, (ניתן ביום 14.6.04). להלן - ענין לב יסמין). עם זאת, "עקרון מעשה-בית-דין אינו עיקרון מוחלט. המדובר הוא בכלל של שכל ישר, אשר בתי-המשפט קבעו לעצמם כעניין של מדיניות שיפוטית. על-כן קיימת נכונות, במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת, לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי" ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 99). אולם, מובן כי סייגים אלה צריך שיופעלו בזהירות על-מנת שלא לרוקן את הכלל מתוכן. עקרון סופיות הדיון הוא עקרון חשוב שיש לשמרו כדי להבטיח ודאות משפטית. על-כן, בדרך-כלל לא ייעתר בית-המשפט לבקשה שבה נדרשת סטייה מעקרון מעשה-בית-דין, אפילו סבור היה כי התוצאה המשפטית אליה הגיע בית-המשפט אינה מוצדקת...". (בש"א (ת"א) 13429Budejovicky Budvar, Nardoni Podnik נ' Anheuser Busch Inc., פ"מ תשסג(2) 1, מפי כבוד הנשיא גורן). השתק עילה: 10. הכלל של השתק עילה קובע כי "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 585 (להלן - ענין קלוז'נר)). התנאים להחלת הכלל הם: א. זהות העילה; ב. הכרעה לגופו של עניין; ג. זהות בין בעלי הדין או חליפיהם. השתק פלוגתא: 11. בענין קלוז'נר הנ"ל מסביר הנשיא אגרנט (כתוארו אז) את כלל השתק הפלוגתא : "... הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות." בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד (1)642, עמ' 650, (ניתן 24.2.00) קבע השופט אילן את ארבעת התנאים המהווים תנאי לקיומו של השתק פלוגתא: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; ב. קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא הנובע מהיעדר הוכחה; ד. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. יישום במקרה שלפני 12. התביעה בת"א 38942/00 והמקרה דנן, מושתתים שניהם על אותה מערכת עובדות, הקשורה לארוע תאונתי, בו היה מעורב הנתבע שנהג ברכב של פיורי ניר. בתיק הקודם עלתה שאלת מתן כיסוי ביטוחי על ידי מנורה בגין הנזקים שנגרמו לרכב של פיורי ניר עצמה, וכאן, בהודעת צד ג, נדונים הנזקים שנגרמו לרכב של הצד האחר המעורב בתאונה, אך בשני המקרים - הטענה הנטענת מבוססת על אותה פוליסת ביטוח. עילת התביעה בשני התיקים נעוצה בקיומה או אי קיומה של פוליסה. בת"א 38942/00 טענה פיורי ניר כי יש פוליסת ביטוח שרירה וקיימת, מנורה טענה כי אין פוליסה כזו, ובסופו של יום הסכימו הצדדים לדחיית התביעה נגד מנורה, לתשלום סכום כסף מסוים על ידי מנורה לפיורי ניר, לכך שאין באמור כדי להוות הודאה כלשהי מצד מנורה בקיומו של כיסוי ביטוחי ולכך שעם התשלום, לא יהיו עוד לפיורי ניר או מי מטעמה כל תביעות שהן כלפי מנורה בקשר לתאונה, לכלי הרכב או לפוליסה המסוימת ההיא. נחתם הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף פסק דין, בין חברת פיורי ניר למנורה. 13. לטעמי, על השתק פלוגתא שקם עקב התיק הקודם ודאי לא ניתן לדבר: תחילה, בת"א 38942/00 לא הוכרעה אף פלוגתא לגופו של ענין. יותר מכך - אפילו אם ננסה ללמוד מכללא, מתוך הסכמות הצדדים (דבר שאין לעשותו, לטעמי), מה היתה ההכרעה בשאלה של קיומה של פוליסה בתוקף, ההסכמות בגדר הפשרה מובילות למסקנות הפוכות, שכן מצד אחד שולם סכום כסף לפיורי ניר על ידי מנורה, אך מצד שני - התביעה נדחתה וגם נכתב במפורש בהסכם, שאין בכך כדי להוות הודאה בקיומו של כיסוי ביטוחי. לכן - השתק פלוגתא - אין. 14. באשר להשתק עילה - אף שאין הכרעה לגופו של ענין במסגרת הפשרה, שני דברים ברורים: האחד, שהפשרה מתבססת על פוליסת הביטוח של פיורי ניר במנורה (כמו הודעת צד ג שבפני) ושני, שבמסגרת הפשרה הוסכם במפורש, שההסכם נעשה "לסילוק סופי, מלא ומוחלט של כל טענות ו/או תביעות, מכל מין וסוג שהוא, של פיורי ניר ו/או מי מטעמה כנגד מנורה ... בקשר לפוליסת ביטוח רכב מס' 0033439169970...". לכן, נראה לי שאכן מדובר בעילה זהה, ושהוכרע שבנוגע לעילה זו לא תהיה תביעה נוספת. לכן, כדי לקבוע אם בפנינו השתק עילה, נותר לבדוק רק את שאלת זהות הצדדים. 15. לענין השאלה אם פיורי ניר והנתבע הם צדדים זהים, או חליפיהם: נאמר בענין פיכטנבוים, עמ' 580: "הלכה פסוקה היא, כי מעשה בית דין חל גם על חליפיהם ושליחיהם של בעלי הדין וגם על צדדים קרובים למתדיינים (privity) (ראה ע"א 165/76 רשות הפיתוח ואח' נ' עזאם ואח')". ובהמשך נאמר, בעמ' 581-580: "הדרישה של זהות הצדדים לצורך יצירת 'השתק פלוגתא' נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית משפט, ומצד שני לוודא, שמי ש'היה לו יומו' בבית המשפט לא ישמיע דברובשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים (ראה ע"א 447/70 ה' ע' ע'נאם נ' ר' פ' ענאם ואח', פ"ד כו(2) 829, 838)". ועוד נאמר: "יש מקרים שבעל הדין הוא חליפו של בעל דין בהליך הראשון או כעין חליפו או שיש "קירבה משפטית" (privy) בינו לבין בעל הדין בהליך הראשון או שיש זהות אינטרסים בין בעלי הדין (ראה ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, בעמ' 33-32)..." (ענין סררו הנ"ל, בעמ' 650). בע"א 3097/02 מלמד נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 520 (להלן - ענין מלמד) נאמר: "בתחילת התפתחותו, נתון היה כוחו המחייב של כלל ההשתק מחמת מעשה-בית-דין בהליך גברא אך לצדדים להתדיינות או לחליפיהם. תורת "הקרבה המשפטית" (privity) הרחיבה את גבולותיו גם לעבר מי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין (זלצמן, בספרה הנ"ל, בעמ' 369-367). מושג "הקרבה המשפטית" גודר בתוכו מצבים שבהם ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה בית דין גם מי שלא השתתף בהליך, וזאת מחמת הזיקה - "קרבת העניין" - בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. שאלת התקיימותם של יחסי "קרבה משפטית" נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, בהתאם לטעמים העומדים ביסוד העקרון בדבר מעשה בית דין. ודוק, אין ב"קרבת עניין" גרידא כדי לשלול מבעל העניין הזר את זכותו ליומו בבית המשפט, אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים אותו להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו שלו בהליך יוצג הלכה למעשה על-ידי בעל הדין שעימו יש לו "קרבת עניין". (ההדגשה אינה במקור). 16. במקרה דנן, לאור הראיות והעדויות, אני סבורה, כי מתקיימת דרישת זהות הצדדים בין הנתבע לפיורי ניר. קיימים אינטרסים זהים וקירבה משפטית, בין הנתבע לפיורי ניר, כפי שאפרט. בדיון ביום 10.1.07 העידו בפני סוכן הביטוח שאול דבוש, הנתבע - מר ליאון בן עטיה, וכן אשתו - הגברת רבקה בן עטיה. הנתבע לא נתן תצהיר עדות ראשית, אלא השמיע את עדותו הראשית לאחר כל עדי ההגנה, בדיון ביום 10.1.07. בטרם אפרט את העדויות שהובאו בפני, אציין שהנתבע לא הביא כל עדות שמתייחסת לענין הסכם הפשרה ונסיבות כריתתו. כל העדים התייחסו אף ורק לענין קיומו של חוזה ביטוח ונועדו להוכיח את טענת הנתבע (שמראש חיוויתי דעתי שהיא משנית) שהיתה פוליסת ביטוח בתוקף. בסוף הליך ההוכחות ביקש ב"כ הנתבע להביא מספר עדים נוספים (בקשה לה לא נעתרתי), אך כל העדים שהוזכרו אמורים היו אף הם להעיד בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי בתוקף. אף אחד מהם איננו עד לענין ההסכם שנחתם. לא הובאה עדות מטעם פיורי ניר, זולת עדותה של אשת הנתבע, אשר טענה שאין זוכרת דבר, ולפי התרשמותי - התחמקה מכל תשובה מהותית. בנוסף, הגיעה לדיון ללא משקפיים וטענה - במענה לכל שאלה שדרשה התייחסות למסמך - שאיננה רואה ולכן אינה יכולה להתייחס. רבקה בן עטיה הזכירה בעדותה אדם בשם גולן בן עטיה, אחיינו של הנתבע, אשר לדבריה ניהל ביחד איתה את פיורי ניר, וגם הנתבע הזכיר אותו בעדותו, אך גם הוא לא זומן לעדות. מטעם פיורי ניר חתם על הסכם הפשרה עו"ד נטר, המייצג את הנבע בהליך דנן. עו"ד נטר לא נתן תצהיר ולא העיד בהליך דנן, אלא העדיף לייצג את הנתבע, אף שעדותו - כמי שייצג את פיורי ניר בכריתת הסכם הפשרה, עשויה היתה לשפוך אור רב על כל השאלות המהותיות שבמחלוקת. יש לזכור את החזקה לפיה, כאשר קיימת ראיה רלבנטית, או עדות רלוונטית, וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה. על כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בביהמ"ש העליון), בפסקה 7, וכן ע.א. 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605). 17. נראה כי הנתבע היה מעורב בפעילות החברה אף שאינו רשום כבעליה. מי שרשומה כבעלת המניות העיקרית (99%) בפיורי ניר היא אשתו של הנתבע, הגברת רבקה בן עטיה, אך לשאלת ב"כ מנורה האם היא יודעת אם הנתבע היה בעל מניות בחברה ענתה שהיא ממש לא יודעת. היא יודעת שהיא היתה רשומה כבעלת מניות (עמוד 15, שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). גב' רבקה בן עטיה העידה, שהיא אינה שוללת האפשרות שלפי הרישום ברשם החברות (ג/2), נרשם "ליאור בן עטיה" במקום "ליאון בן עטיה" כמנהל החברה (עמוד 14, שורות 19-27 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). למרות זאת, טענה שהנתבע לא מנהל של החברה ולא קשור לפעילות של החברה (עמוד 16, שורות 26-28 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). לענין התביעה בתיק הקודם אישרה תחילה הגברת בן עטיה שידוע לה שהיתה תביעה כזו, אך לאחר מכן חזרה בה וטענה שחשבה שהשאלה מתייחסת לנושא עשיית הביטוח במנורה (עמוד 17, שורות 18-24 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). כשאני התערבתי וציינתי באזני העדה, שהיה ברור שב"כ מנורה עבר לנושא אחר ושתשובתה הראשונה היתה בבירור בענין התאונה, אמרה: "אני לא יודעת מה לענות לך" (עמוד 18, שורות 1-4 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). לאחר מכן "התרענן" זכרונה מעט, אך תוך שאלה או שתיים שבה העדה למסכת ה"לא יודעת", "לא זוכרת", בעזרתה ענתה על כל יתר השאלות שנשאלה, לרבות נושאים שהצהירה עליהם בתצהיר עדותה הראשית (עמוד 18, שורה 7 עד עמוד 21, שורה 21 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). יצויין, כי העדה העידה בצורה מאד לא אמינה ומאד מגמתית. היא העדה היחידה שהובאה כנציגה של פיורי ניר, והשילוב של העדר זכרון מוחלט לכל פרט רלוונטי, עם העדר משקפי קריאה, הניבו תוצאה שאין בפני כל עדות רלוונטית מצד הנתבע, בנושא כוונת פיורי ניר כשחתמה על ההסכם ולענין נסיבות חתימתו, זולת עדותו של הנתבע עצמו - אליה אתייחס מיד. כזכור, הנטל להוכיח את טענות הנתבע בהודעת צד ג (כי ההסכם לא אמור היה לחול על ההליך דנן וכי אין לראות בנתבע משום חליף או קרוב משפטי של פיורי ניר) - עליו. 18. בעדותו אומר הנתבע, שהיה בעל חברת פיורי ניר בעבר והיו לו מניות בה, עד שמכר את מניותיו עקב הרשעה פלילית וכניסתו לבית הסוהר. בנוסף, הוא מכיר את הסכם הפשרה "ושלא נתבע אנחנו את חברת הביטוח יותר ונסגר התיק" (עמוד 23, שורות 4-20 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). בנוסף, הנתבע היה מודע לנזקים נושא תובענה זו, עוד בעת שנחתם בשם פיורי ניר הסכם הפשרה, למול מנורה (שהרי הוא היה מעורב בתאונה וראה את נזקי רכב התובעים). כך העיד גם בחקירתו הראשית (עמוד 22, שורה 25 עד עמוד 23, שורה 2 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). בחקירה נגדית אמר: "סגרנו הסכם לגבי הרכב, אבל לא כתוב בשום מקום שלא ישלמו לצד ג" (עמוד 23, שורות 19-20 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). ראשית, יש לשים לב לשימוש במילה "סגרנו" - בגוף ראשון רבים. הוא מדבר על עצמו כשותף להסכם. שנית, הוא הכיר את תוכנו והיתה לו מודעות לדקויות, אף שהעיד שהוא עצמו לא קרא את ההסכם, כי אינו קורא עברית, אך עורך דינו קרא אותו. בניגוד לאשתו, שהיתה הבעלים של החברה לפי הרישומים הרשמיים, אך לא ידעה להשיב כמעט על אף שאלה, הנתבע ידע לספר ממי נרכש הרכב, ידע לספר על התביעה הקודמת ועל הסכם הפשרה. לגבי הרכב - ידע שקיים כיסוי ביטוחי לכל נהג, "כל האנשים בחברה נהגו ברכב". בהמשך עדותו אומר הנתבע שהכיר את ההסכם מול מנורה (עמוד 22, שורות 20-24 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). כאשר נשאל אם יתכן שאמר לחוקר מטעם מנורה שהרכב שייך לו, השיב: "יכול להיות. אם אשתי היא שלי, אז הרכב שלה לא שלי?" (עמוד 24, שורות 9-11 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.07). 19. סיכומו של דבר, לאור כל העדויות, לאור התרשמותי מהעדים ולאור העדר עדויות רלוונטיות שניתן וצריך היה להביאן, אני מגיעה למסקנה כי מתקיים גם התנאי של זהות הצדדים, חליפוּת או קרבה משפטית, המקים השתק כלפי הנתבע. זהו מקרה שבו, בלשון ענין מלמד הנ"ל, "ראוי, מטעמים של צדק ושל מדיניות משפטית, לקשור במעשה בית דין גם מי שלא השתתף בהליך", קרי - את הנתבע. תום לב הצדדים בעת ההתקשרות בהסכם הפשרה 20. טענה נוספת שיש להתייחס אליה, היא טענת הנתבע, כי מנורה ידעה במועד הפשרה על תביעה אפשרית של הניזוק (התובע דנן) ולמרות זאת - לא התייחסה לכך במפורש בגדר הפשרה. לטעמי, מי שבראש וראשונה היה מודע לקיומו של כלי רכב נוסף, שנפגע בתאונה, הוא הנהג ברכב של פיורי ניר, קרי - הנתבע עצמו. מאחר שהוא גם היה שותף למו"מ עם מנורה, או לפחות ידע על תוכן הסכם הפשרה, ומאחר שהוא טוען כיום, שכבר אז לא היתה כוונה שהפשרה תסגור את הדלת מפני תביעה של פיורי ניר כלפי מנורה, אם תתבע על ידי הניזוק, הוא ו/או פיורי ניר הם שהיו צריכים לדאוג להחריג במפורש את התביעה דנן, בהסכם הפשרה. מנורה דווקא טוענת שהתכוונה שהפשרה תחול על כל התביעות, ולכן, מבחינתה, לא היה צורך לכלול דבר נוסף. בענין זה נאמר בע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח, שניתן לפני כשבוע, ביום 18.4.07 בבית המשפט העליון, מפי השופט גרוניס (פסקה 6 לפסק הדין): "כלל מיצוי העילה אינו חל רק על טענות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה עליהם להעלותן במסגרת אותו הליך. מטרתו המעשית של הכלל היא למנוע מבעל דין, שהיה לו יומו בבית המשפט או אצל הבורר, להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון (ראו ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסם), בסעיף 9 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל, והאסמכתאות המצויינות שם). מטרתו של הכלל חורגת מעניינם של בעלי הדין במקרה הקונקרטי. הכלל בדבר מעשה בית דין נשען על שיקולים שבתקנת הציבור, ומשקף את הצורך להבטיח ניהולו של משפט באופן יעיל, ולמנוע בזבוז זמן שיפוטי בהתדיינויות חוזרות ונשנות בין בעלי דין (וחליפיהם) אודות אותם עניינים (ראו שם)." [ההדגשה הוספה - מ.ב.נ] מניעות חוזית והשתק מכח הסכמה 21. לסיום, ויתכן - כפי שכתבתי בהערת הפתיחה, שבכך היה צריך להסתפק כטענה ראשונה ואחרונה: מקובלת עלי טענת מנורה, כי לא נטען לביטול של הסכם הפשרה (אפילו היה הדבר אפשרי). משכך, הוא שריר וקיים ומכוחו התחייבה פיורי ניר שלא היא ולא מי מטעמה יתבע את מנורה בגין התאונה או הפוליסה בהן עסקינן. כאמור לעיל - אין בעיני ספק, כי הנתבע נופל להגדרת "מי מטעם פיורי ניר", בודאי בהקשר של הארוע נושא התביעה, וגם מהטעם הזה דין הודעת צד ג להדחות. לכן, אפילו הגעתי למסקנה כי גם השתק עילה אין כאן, הרי שקיים השתק מכח הסכמת הצדדים להסכם הפשרה. קיימת מניעות חוזית, שהנתבע מנוע בגללה לתבוע את מנורה, ולכל היותר - אלמלא ידע על ההסכם ועל תוכנו, ואף הסכים להם (כפי שקבעתי לעיל) - יתכן שיכול היה לתבוע את פיורי ניר, שחתמה על הפשרה ופגעה, אגב כך, בזכויותיו. סיכום 22. פסק הדין שניתן בת.א 38942/00 בנוגע להסכם הפשרה, יוצר השתק - בין השתק עילה, ובין השתק מכח הסכמה, השתק חוזי - המונע מהנתבע הגשת הודעת צד ג כנגד מנורה. לפיכך, הודעת צד ג' ששלח הנתבע למנורה נדחית. 23. לפיכך אני מחייבת את הנתבע בתשלום לתובעים, בהתאם להסכמה בין הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 29.5.06. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לצד ג (מנורה) הוצאות משפט, הכוללות שכ"ט עו"ד בשעור 15% מסכום פסק הדין שניתן לטובת התובעים (ללא הוצאות), בתוספת מע"מ כחוק, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שיעור שכר הטרחה שאני פוסקת לזכות לצד ג גבוה מזה שהוסכם עליו כשכר הטרחה שישולם לתובעים, לנוכח הליך ההוכחות והסיכומים שנוהל רק בין הנתבע לצד ג, וגם לנוכח צורת ניהול התיק על ידי הנתבע (העמידה על קיום ההליך לגבי כל השאלות שבמחלוקת, בניגוד להצעתי, דבר שגרם להתמשכות ההליך וריבוי המאמצים, שלא לצורך, ענין עליו הערתי גם בפרוטוקולים קודמים). השתק / דיני מניעות