1. התובע הוא הבעלים והמנהל של נגריית רהיטי ברדוגו באזור התעשיה במגדל העמק. נטען בכתב תביעה שהגיש כי הנתבעים, אב ובניו, הם הבעלים והמנהלים של עסק בשם "פינטו מכלוף ובניו" שהינו קבלן רשום לעבודות בניין ושיפוצים. הנתבע 1 (להלן, גם "מכלוף" ו-"האב"), הוא אביהם של הנתבעים 4-2 (להלן, גם "הבנים") והם הנתבע 2 (להלן, גם "ראובן"), הנתבע 3 (להלן, גם "יאיר") והנתבע 4 (להלן, גם "גלעד"). 2. הנתבעים, כך המשך כתב התביעה, זכו במכרז לביצוע עבודות בבית חולים רמב"ם בחיפה שכללה, בין השאר, עבודות בנייה ונגרות. הנתבעים פנו לתובע על מנת שיבצע את עבודות הנגרות, בקבלנות משנה, עבורם. כך אירע. נטען כי בעקבות העבודה נותרו הנתבעים חייבים לתובע, עבור עבודות הנגרות שלו, סכום של 119,049 ₪ שערכם המשוערך ליום הגשת התביעה עולה לסך של 160,122 ₪. מכאן התביעה. 3. מלכתחילה מכלוף לא התגונן בפני התביעה. לנוכח זאת ניתן נגדו פסק דין על פי התביעה ביום 1.10.07 על ידי כב' הרשמת ספרא-ברנע. מנגד, הבנים התגוננו בפני התביעה. בלב טענתם ניצבת טענת העדר יריבות. הבנים טוענים שבמועדים הרלוונטיים הם היו עובדים שכירים של האב, הוא מכלוף, תחת העסק "פינטו מכלוף ובניו". משום כך עילת התביעה היא כנגד האב, וכנגדו בלבד. 4. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובע הוגש תחילה תצהירו של בנו, מר אייל ברדוגו. רק לימים נוסף אף תצהירו של התובע עצמו. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של כולם, מכלוף, ראובן, יאיר וגלעד. קבעתי התיק להוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. 5. ב"כ התובע טוען, וטענתו מקובלת עליי, כי על בית המשפט להידרש לשתי סוגיות. האחת, האם הבנים היו שותפים בעסק ששמו היה "פינטו מכלוף ובניו". השנייה, האם כמי שהציגו עצמם כשותפים בעסק הם אחראים לחובות העסק כלפי מי שהסתמך על שותפותם הנחזית, בעת שהסכים ליצירת החוב. בהקשר זה נטען כי אין הטענה מכוונת להרמת מסך. שהרי נטען כי קיימת כאן שותפות, אם בפועל על פי הסוגיה הראשונה, ואם שותפות נחזית, על פי הסוגיה השנייה. 6. ב"כ הבנים, בסיכום טענותיו, סבור שצריכה לפנים אף הסוגיה לעניין גובה החוב. בדעתי לדחות טענה זו מכל וכל. שלא כעמדתו הנני סבור כי הונחה בפניי תשתית מספקת, במבחני המשפט האזרחי, המבארת את גובה החוב. והעיקר: מכלוף לא התגונן בפני התביעה. לימים, משהצטרף והגיש תצהיר התומך בגרסת הבנים, לא אמר מילה וחצי מילה לעניין גובה החוב הנאות. 7. לשיטתו של ב"כ התובע די בהוכחת הסוגיה השנייה הצריכה לפנים על מנת לייתר את הדיון בסוגיה הראשונה. ואולם ראוי תחילה להציג את התשתית העובדתית הנלמדת מן התצהירים שהונחו בפניי. 8. לגרסתו של התובע קיימת היכרות בינו לבין הנתבעים מזה כ- 15 שנים. הוא מציין כי הוא ידע שהבנים עבדו עם מכלוף בעסק. הדבר נלמד משם העסק "פינטו מכלוף ובניו". הדבר התחזק בכך שבעת ביצוע הפרויקט נשוא התביעה היה המוציא והמביא אחד הבנים, גלעד. המצג אף הוסיף והתחזק בכך שהרכב המסחרי של העסק נושא כיתוב בולט של השם "פינטו מכלוף ובניו" ואת מספרי הטלפון הניידים של הבנים. הבנים אף לבשו חולצות שנשאו את הכיתוב "פינטו מכלוף ובניו". לנוכח כל אלו, כך מסכם התובע, "ידעתי כי יש לי עסק עם ה"ה מכלוף פינטו ושלושת בניו, ולא דאגתי לכך שלא אקבל את התמורה המגיעה לי. לא חששתי כי ידעתי שאני עומד מול ארבעה אנשים וגם אם יקרה משהו לאחד מהם עדיין ייוותרו שלושה שיהיו אחראים כלפיי. לכן לא דאגתי לביטחונות או ערבויות - שהרי ידעתי שיש ארבעה אנשים האחראים לתשלום" (סעיף 9). 9. לגרסתם של הנתבעים מדובר בעסק פרטי של מכלוף. עצם רישום המילה "ובניו", אינה הופכת את הבנים לבעלים של העסק. בפועל בפרשה ההיא ההסכם נכרת עם מכלוף, ועמו בלבד. כך אף המשא ומתן שקדם לכריתת ההסכם. שיק אחד שנמסר, ושעותקו צורף לכתב התביעה, נמשך מחשבונו של התובע. אף מכלול תעודות משלוח שצורפו נעשו על שמו של מכלוף ועל שמו בלבד. לאלו צורפו אף טופסי 106 של מס הכנסה המצביעים על תשלום משכורות וניכויים משכר עבודה בגין שנת המס 03', היא השנה בה נעשתה ההתקשרות נשוא התביעה. אף נתון זה מצביע על כך שהבנים היו שכירים של האב ולא שותפיו. 10. בגדר סיכום הטענות הרחיב ב"כ הבנים את הדיבור לנוהג הרווח על פיו צירוף המילה "ובניו" אינו מצביע בהכרח על בעלותם של אותם בנים בעסק הנטען. לטעמו הרישום האמור יסודו במטרות של קישוט. השם "פינטו מכלוף ובניו", לטעמו, יותר יפה מבחינת צליל ומבחינת ביטוי מן השם פינטו מכלוף. איני מקבל כל עיקר את התובנה האמורה. נהפוך הוא: אין דרכן של הבריות להשחית דברם לריק. כהנחת עבודה, איפוא, הביטוי "פינטו מכלוף ובניו", מצביע על כך שהבנים הם חלק מן העסק. כך, לדוגמה, לו היה כתוב "פינטו מכלוף ואחיו", או "פינטו מכלוף ורעייתו", לכאורה הדעת נותנת שיש זיקה מובנת לאח או לרעיה לעסק האמור. בעיקר, כבפרשתנו, כשהבנים יודעים על כך ואינם מוחים. 11. ואולם נהיר לחלוטין כי מדובר באינדיקציה בלבד ולא בראיה חותכת. וכך, לב טענת ב"כ הבנים בסיכום טענותיו הוא שהשם "פינטו מכלוף ובניו" היה מאז ומתמיד. הבנים הם צעירים לימים. ההיכרות הנטענת בין התובע לבין מכלוף נמשכת, כך הרי טענת התובע, מזה 15 שנה. או-אז היו הבנים נערים וילדים. לא יעלה על הדעת, איפוא, כי ניתן היה באופן סביר, לנוכח נסיבות אלו, להסיק כי הבנים הם שותפיו של מכלוף, כאשר הם קטינים. 12. טענה זו שנונה היא. ואולם על מנת להגיע אל המבוקש נוקט ב"כ הבנים בהגנבת ראיות בוטה ונפסדת. הוא מצרף לסיכום טענותיו את תעודות הזהות של הבנים. הוא אינו מצביע על כל ראיה על פיה שם העסק "פינטו מכלוף ובניו" נעשה מתחילת הדרך, שעה שהבנים היו ילדים קטינים. אכן הוא מראה כי מחותמת העסק עולה שהיא חותמת נושנה ומספר הטלפון שבה נשאר זהה, הגם שהקידומת 06, שהייתה לפנים הקידומת של מגדל העמק, הפכה לקידומת 04, היא הקידומת הנוכחית של אזור חיפה והצפון. גם בעניין זה אין לבית המשפט ידיעה שיפוטית. אכן לא הייתה כל סיבה מבוררת על פיה ראיות כה חשובות לא יובאו במצורף לתצהירי העדויות. משום כך בדעתי להתעלם מנתון זה כל עיקר. 13. ועוד נתון שעשוי לעמוד לעזרו של התובע נעוץ בכך שעל כלי הרכב המסחרי התנוססו מספרי הטלפון הניידים של כל הבנים. אין זאת אלא שנהיר לחלוטין שלא ניתן היה לעשות כן, שעה שהבנים היו קטינים. 14. ואולם כל אלו אינם יכולים להושיע את התובע שנסמך על דוקטרינת "ההשתק מחמת מצג". המחשה לה תימצא, כך מראה ב"כ התובע, בסעיף 23(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 המורה אותנו כי "המתחזה כשותף בשותפות פלונית, על ידי שהוא מתייצג כך בעל פה, בכתב או בהתנהגות, או שהוא מניח ביודעין שיציגוהו כך, יהא חב כשותף כלפי כל אדם שנתן אשראי לשותפות מתוך אמון באותה התחזות, ואין הבדל אם ההתחזות הגיעה לנותן האשראי מאת המתחזה עצמו או בידיעת המתחזה, או שהגיעה אליו שלא ממנו או שלא בידיעתו". וכך אף ביאר כב' השופט לוי ב-ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בניין 17 מתחם 5" כי "הוראת הסעיף מבוססת על הדוקטרינה של השתק מחמת מצג (השוו: ע"א 4415/03 אהרנשטם נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, פ"ד נט(1)799, 811; פרידמן כהן הנ"ל, כרך א' בעמ' 87), והיא מבקשת להבטיח כי 'אדם, אפילו אינו שותף, יימצא חב כלפי אחרים, כאילו היה שותף, אם התנהג כלפיהם בצורה שהיה בה כדי לנטוע בליבם את האמונה שהוא שותף, והם פעלו, הלכה למעשה, על סמך הנחה זו' (זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל 151 (1988)" (סעיף 34). 15. משמע, לא סגי בכך שנוצר מצג. שהרי גם אם אניח לנוכח הנתונים שבפניי שאכן נוצר מצג זה שומה על התובע לשכנע כי הוא הסתמך על המצג האמור. והרי, סעיף 23(א) הנ"ל דורש כי האדם שבפניו בוצעה ההתחזות נתן אשראי לשותפות "מתוך אמון באותה התחזות". וכך אף הורה השופט לוי כי לא זו בלבד שעל המתחזה להתנהג "בצורה שהיה בה כדי לנטוע בהם את האמונה שהוא שותף", הרי יש להוכיח ש"הם פעלו, הלכה למעשה, על סמך הנחה זו". 16. והרי הראיות שצורפו לכתב התביעה מזימות את הטענה האמורה מכל וכל. מצד אחד ההתקשרות נעשתה על גבי כתבי כמויות שעליהם התנוססה החותמת "פינטו מכלוף ובניו". מנגד התובע שיגר שורה ארוכה ונרחבת של תעודות משלוח שהיו ממוענות, במרבית המקרים, ל"פינטו מכלוף בית חולים רמב"ם", ואף לא פעם אחת ל"פינטו מכלוף ובניו". משמע, פיו של התובע ענה בו, ולא פעם אחת אלא פעמים לרוב, כי לשיטתו מי שחייב לו הוא פינטו מכלוף, והוא בלבד. והרי אילו סבור היה התובע כי הוא לא נקשר עם מכלוף, היחיד, אלא עם "מכלוף פינטו ובניו", היא השותפות הנחזית הנטענת, מצפה הייתי ממנו כי יפעל בהתאם לאותו מצג, שעה שהוא חוזר ומנפיק את המסמכים האמורים. וככל שקיים ספק, ודומה שהוא לא קיים, צירף התובע לכתב התביעה שיק אחד שחולל בפרשה זו ושיק זה הוא מחשבונו של "פינטו מכלוף". דהיינו שוב מכלוף, היחיד, ולא "פינטו מכלוף ובניו", השותפות הנחזית הנטענת. 17. ועל כל אלו דומה שהתובע כושל מלהציג תשתית דיונית לסברתו אודות השתק מחמת מצג. בכתב התביעה הוא כלל אינו טוען מפורשות לשותפותם של הנתבעים אלא הוא טוען שהם הבעלים והמנהלים של העסק בשם "פינטו מכלוף ובניו". אולם לא אדקדק עמו בעניין זה ואניח שכאשר מדובר בבעלים ומנהלים של עסק, פשיטא ניתן להסיק מכך בוודאות שהם שותפים לעסק זה. ואולם כן אדקדק עם התובע בכך שלא ראה לטעון, ולו בדל-טיעון, אודות מצג נטען שהוצג בפניו על ידי הבנים. והרי על מנת שהתובע יגיע אל המבוקש, מכוח סעיף 23(א) לפקודת השותפויות, שומה עליו להצביע ולאבחן בין שותף אמיתי לבין השותף "המתחזה". 18. נטען למעמדו הבכיר של גלעד. אבהיר כי גלעד, בתצהירו, לא ראה להתייחס לעניין זה כל עיקר ואניח, איפוא, כי התובע הוכיח להנחת דעתי את מעמדו הבכיר של גלעד בפרויקט האמור. בכך לא סגי על מנת להוכיח קיומה של שותפות. אכן בעסקים רבים בעולמנו, אם עסקיהם של יחידים ואם עסקיהם של תאגידים, משמשים עובדים כשכירים ובמעמד בכיר. אין בכך כדי להצביע, בהכרח, על שותפות. 19. הבנים הוכיחו, לכאורה, את מעמדם כשכירים על יסוד טופסי 106. אכן ניתן לתהות הכיצד משכורתם הייתה זהה או דומה. הכיצד לא נוכו משכרם תשלומים אופייניים לפועלי בניין, דוגמת קרן הביטוח של פועלי הבניין. ואולם, על מנת שיגיע אל המבוקש אמור היה התובע לטעון, ורק אז להוכיח, טענות של מרמה נטענת בניהול העסקים. הוא אמור היה לטעון כי כבר בשנת 03', לכאורה לאור מצב כלכלי קשה של מכלוף, הוא הגה את התוכנית "להעלים" את שותפיו הבנים, ולהציג מצג כוזב שהם שכיריו, ולא שותפיו. משמע, להוכיח מעין "עוקץ". אין צריך לומר כי אם אלו הם פני הדברים מצפה הייתי מן התובע שגם יטען זאת באורח מפורש, וגם יביא מסכת ראיות משכנעת שתוביל לתשתית זו. התובע אף לא פותח במלאכה. הוא אינו מוכיח מצב כלכלי קשה של העסק בשנת 03', הוא אינו מצביע על כל תרמית נטענת בניהול עסקיו של מכלוף. כשלעצמי אוסיף כי אם אכן ניחן מכלוף ברמה כה מתוחכמת של ניהול עסקים בתרמית, מצפה הייתי ממנו כי יתגונן בפני התביעה על מנת להכביד על התובע לקבל פסק דין כנגדו. בוודאי מצפה הייתי ממנו כי לימים יביא את גרסתו לעניין גובה סכום התביעה, אף זאת כדרך משתלבת בתרמית נטענת זו. 20. די בנתונים עד הנה על מנת לדחות התביעה כנגד הבנים. ואולם, כמבואר, ב"כ הבנים נקט בדרך נפסדת של הגנבת ראיות לסיכום טענותיו. הוא צירף לסיכום טענותיו את תעודות הזהות של הבנים, חליפת מכתבים שאיננה חלק מן החומר שבתיק וכן התיימר לטעון טענות עובדתיות, שלא הוכחו בתצהירים כגון שהעסק נקרא באותו שם עוד לפני שהבנים עבדו בעסק כשכירים (סעיף 33) וכי לבנים אין סמכות לחתום על שיקים או על חוזים (סעיף 38). לנוכח כל אלו בדעתי להמעיט עד מאוד בפסיקת הוצאות. כשלעצמי סבור הייתי שיש לחייב בהוצאות בסכום של 9,000 ₪. לנוכח הנתונים האמורים אחייב בהוצאות בסכום של 3,000 ₪ בלבד. 21. לפיכך הנני דוחה תביעת התובע כנגד הנתבעים 4-2. הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעים 4-2 שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעים 4-2 תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור. 22.השתק / דיני מניעות