המסגרת העובדתית 1. זוהי תביעה קטנה כספית, במסגרתה עותרת התובעת להשבת סך של 8,500 ₪ ששילמה לנתבע על פי פסק דין מיום 19.12.2010 שניתן על ידי כב' השופט רום בבית משפט זה במסגרת תיק תביעות קטנות שמספרו 1039/09 (להלן: "ההתדיינות הראשונה"). 2. התובענה בת"ק 1039/09: עניינה של תובענה זו הינו: הפרת הסכם לתשלום דמי תיווך על ידי הנתבעת (התובעת כאן). בכתב הגנתה טענה הנתבעת (שם), בין היתר, כי מעולם לא נכרת הסכם תיווך בין הצדדים; וכי חתימתה זוייפה. בהסכמת הצדדים, מונה מומחה - גרפולוג - אשר קבע בסבירות גבוהה מאד כי אין המדובר בזיוף חתימה. במועד הדיון שנקבע, קרי: יום- 19.12.2010, עתרה הנתבעת (שם) לביטול התובענה בטענה שהתובע אינו בעל רשיון תיווך ומשכך אינו מוסמך כלל לעסוק בתיווך תוך שצירפה אישור ממשרד המשפטים לפיו התובע אמנם היה בעל רשיון תיווך במועד הרלוונטי, ואולם לא שילם הוא האגרות השנתיות בתקופה הרלוונטית (להלן: "המסמך" או "אישור ממשרד המשפטים"). בדיון שהתקיים ביום 19.12.2010, חזרה הנתבעת על טענתה זו (ר' עמ' 1 לפרוטוקול הדיון דנן, ש' 13 - 14), ובפרוטוקול אף צויין, כי הגישה את המסמך הנדון ממשרד המשפטים לעיונו של ביהמ"ש (שם בעמ' 1 ש' 23). בסופו של דיון, ניתן פסק-דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, ללא נימוקים, במעמד הצדדים, ועל יסוד הסכמתם. 3. כעת, בתובענה הנוכחית שבפניי, עותרת כאמור התובעת להשבת הסכום ששילמה לנתבע על פי אותו פסק דין בטענה כי ביהמ"ש בהתדיינות הקודמת, לא נתן כל התייחסות לאישור ממשרד המשפטים, בטרם נתן פסק-דינו, וזאת מאחר ובשל תקלה במחשבים - לא בוצעה סריקה, ועל כן, לטענתה "נאלצה" להגיע לפשרה "מחוסר אונים". 4. בהחלטתי מיום 10.02.2011, הוריתי לתובעת לנמק מדוע לא תימחק התובענה מפאת מעשה בית-דין. כן הוריתי לנתבע ליתן תגובתו תוך 14 יום. הנתבע אף הגיש בקשה לדחייה על הסף (ע"י רעייתו. ייצוגו של הנתבע באמצעות רעייתו הותר, בהסכמת התובעת - כפי האמור בהחלטתי מיום 3.4.11). תגובתה הראשונה של התובעת (בעקבות החלטתי מיום 10.02.2011) התקבלה ביום 20.02.2011, ותגובה נוספת התקבלה ביום 10.04.2011 (בעקבות בקשת הנתבע). בתגובותיה הנ"ל חוזרת התובעת על האמור בתובענתה, קרי: התעלמות ביהמ"ש מהמסמך שהוצג בפניו בהתדיינות הקודמת, שעה שלטענתה על פי חוק המתווכים לא היה התובע (הנתבע כאן) זכאי כלל לקבלת דמי תיווך. המסגרת הנורמטיבית 5. תקנה 101 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת לאמור: "בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית-דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". כידוע, הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין מושתתת על אחת משתי טענות חלופיות: האחת - "השתק עילה" והשנייה - "השתק פלוגתא". השתק עילה 6. כלל "השתק העילה" הותווה עוד בשנת 1968 בפרשת ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, עמ' 583, מפי כב' הנשיא אגרנט (להלן: פרשת קלוזנר): "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. ... אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום ... המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שנייה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת". פשיטא: פסק דין תקף וסופי שניתן לגופו של עניין מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת תביעה שהיוותה יסוד להתדיינות נשוא פסק הדין. מטרתו של כלל השתק העילה היא למנוע הטרדה חוזרת של בעל דין בגין אותה עילה ולמנוע מבית המשפט את הצורך לברר ולהכריע שוב בעילה או באחת מהפלוגתאות שעלו בה מספר פעמים (ע"א 2360/99 יצחק בחר ואח' נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, עמ' 24 (2001)). המבחן על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה להבדיל ממבחן זהות הסעד. אין המדובר בבחינה פרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה האם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ובמידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים (ר': ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 164, 181). עוד נפסק כי, מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות (ר' פרשת זיסר, שם, בע"מ 181; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח (6) 447; 453), וזאת "גם אם בתביעה המואחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת" (דברי כב' הש. א' פרוקציה בפרשת זיסר, לעיל, 181). לצורך החלת הכלל בדבר השתק עילה, אחת היא אם מדובר בפסק-דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין בעלי הדין, או בפסק-דין שיש בו הכרעה במחלוקת שבין הצדדים לאחר ניהול ההליך (ר' ספרה של נינה זלצמן "מעשה בית-דין בהליך אזרחי", 29-30 (1991) 339). התייחסות הפסיקה לפסק-דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי-המשפט קרובה לזו של פסק-דין בהסכמה, ואף ביתר שאת ,מאחר וההכרעה מתוחמת לתיק הקונקרטי שהיה בפני ביהמ"ש (ר' רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר). במקרה דנן, מתקיים מבחן "זהות העילות", שכן הרכיבים בשתי התביעות זהה, ושתיהן כאחת עניינן בתשלום דמי תיווך בגין עסקת מקרקעין. בפני ביהמ"ש כן הוצג "המסמך" עליו נשענת התובענה הנוכחית, בטרם נתן את פסק-דינו. 7. למעלה מן הצורך, אוסיף ואומר כי יש ובענייננו מתקיים למצער אף "השתק פלוגתא", שכן על אף שההתדיינות הקודמת לא הכריעה בקביעת מימצא פוזיטיבי ביחס לפלוגתא - כדרישת הפסיקה - הרי ש"אין הכרח לבחון את הסוגיה של השתק פלוגתא במקרה של הכרעה על דרך הפשרה במשקפיים זהים במדוייק לאלה שבהם נבחן השתק הפלוגתא במקרים רגילים" (דברי ביהמ"ש בפרשת לבייב לעיל, 9), ואי-לכך, יש לבחון את טיב ההסכמה שהוצגה לביהמ"ש ושעל פיה ניתן פסק-דין והאם "כוללת היא בחובה גם הסכמה לקביעה מסויימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסויים של אותה קביעה..." (זלצמן, 335 ור' גם ע"א 25/64 קנדין נ' עיריית ת"א-יפו, פ"ד יז - 11, 16). בשים לב למבחנים אלה, יש וניתן לקבוע כי בין הצדדים היתה אף הסכמה לקביעת עצם חבותו של התובע (שם) בקבלת דמי תיווך, שעה שעובר למתן הסכמתה למתן פסק- דין על דרך הפשרה, העלתה הנתבעת (שם) הסתייגויות שונות ביחס לאי-זכאותו לקבלת דמי תיווך, לרבות הטענה המועלית בפניי בתובענה זו. ברם, משעה שקבעתי כי קיים "השתק עילה", הרי שדי בכך כדי למנוע מן התובעת להגיש תביעה חדשה בגין אותה עילה, מבלי שאקבע מסמרות אף בענין "השתק פלוגתא". 8. טענות התובעת בדבר התעלמות ביהמ"ש מהמסמך המהותי כמו גם טענתה בדבר אילוצה להגיע לפשרה - מקומה להתברר בערכאה שלערעור ולא על דרך הגשת תובענה חדשה. ודוק: פסק-דין בהסכמה ממזג תכונות של הסכם ושל פסק-דין (ר' בג"צ 6103/93 לוי נ' ביה"ד הרבני הגאל, פד מח (4) 591). בעל דין המבקש לבטל פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בשל פגם בכריתת הסכם, רשאי להגיש תובענה חדשה ולעתור במסגרתה לביטול ההסכם בשל אותו פגם. במקרה דנן, לא עתרה התובעת לביטול ההסכמה למתן פסק-דין על דרך הפשרה בשל פגם בכריתתה אלא לביטול פסק-הדין מן הפן "השיפוטי" - כנגד פסק-הדין - וזאת לנוכח מהות טענותיה כמפורט לעיל(התעלמות ביהמ"ש מהמסמך ואילוצה לפשרה). בכגון דא - על התובעת היה איפוא להפנות טענותיה במסגרת הגשת ערעור. מעיון בתובענה בתיק 1039/09 עולה, כי עת עתרה התובעת (כאן) בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין ציינה בנימוקיה כי הגישה ערעור על פסק-הדין לביהמ"ש המחוזי תוך שאף צירפה אישור משלוח לביהמ"ש בבאר-שבע. 9. בשולי הדברים יוער, כי בשאלה זו של חיוב בדמי תיווך כאשר מדובר בעסקה שאינה עומדת בתנאי חוק המתווכים, ניתנו מספר פסקי-דין לכאן ולכאן, כאשר במקרים רבים חוייבו מתדיינים בתשלום דמי תיווך מחמת הצדק בהסתמך על הסיפא לסעיף 31 לחוק החוזים. (ר' לדוגמא ת"א (חיפה) 5912/04 בראל נכסים נ' מרום; ת"א (ת"א-יפו) 22706/06 ישראהום נ' רסלס; ת"א (ת"א-יפו) 46665/05 אשכנזי נ' מגדלי הדר אפקה בע"מ ועוד...). במקרה שבו קיימת מחלוקת בסכסוך בשאלה של עובדה, או בשאלה של חוק וסיכויי ההכרעה אינם ברורים, הרי שפסק-דין על דרך הפשרה הוא המתאים ביותר, שכן "בעלי הדין אינם מוכנים ליטול עליהם את הסיכון שהתביעה תידחה במלואה או תתקבל במלואה, ולכן הם מוכנים למסור לביהמ"ש את ההכראה לפי קריטריונים המבוססים על הערכת הסיכויים והסיכונים בתיק" (תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 167, 155). 10. לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התובענה על הסף בשל מעשה בית-דין. 11. ישיבת ההוכחות הקבועה ליום 04.07.2011 - בטלה. 12. לנוכח העובדה כי טרם הוגש כתב הגנה ולא התקיים כל דיון, ובשים לב שמדובר בהליך של תביעות קטנות במסגרתו אין הצדדים מיוצגים, איני עושה צו להוצאות. 13.השתק עילהתביעות קטנותהשתק / דיני מניעות