1. התובעים הגישו תביעה זו לחייב את הנתבעת לשלם להם פיצוי בסך של 13,700 ₪ בשל עיכוב בטיסה במשך כ-15 שעות, דהיינו, הטיסה נקבעה לשעה 01.20 ויצאה בפועל בשעה 17.00 ולהצדקת תביעתם, מעלים התובעים, בין היתר את הטענות הבאות: א. המטוס מבריסל נחת באיחור של שעה ולאחר שכבר הוכנסו מחצית מהנוסעים למטוס, הודיעו לכולם שלא יספיקו להמריא לפני עוצר הטיסות והחזירו את הנוסעים לאולם. באולם החלה דיסאינפורמציה, חוסר מקצועיות של דיילות הקרקע וזלזול בנוסעים, שבאה לידי ביטוי בכך, שבתחילה אמרו שהטיסה תצא בשעה 04.00 והנוסעים הושארו בשדה וכאשר הגיעה שעה זו, הודיעו שהטייסים צריכים לישון ודחו את הטיסה לשעה 12.20 ורק בשעה 05.20 הועברו התובעים למלון. בשעה 09.00 הודיעו שוב, שהטיסה תתעכב ותצא בשעה 16.50 ובסופו של יום יצאה בשעה 17.00. ב. לטענת התובעים, סירבה חברת "לאופר", שרותי קרקע של הנתבעת להעביר אותם לטיסות חלופיות, למרות שהתובעים ביקשו שוב ושוב ונוסעים שהיו להם טיסות המשך הקימו צעקות וחלקם יצאו בבוקר בטיסות אחרות ואת התובעים, אשר היו מיועדים לטוס ישיר לבריסל סירבו להעביר לטיסות אחרות. ג. כתוצאה מהאמור לעיל, היו לתובעים הפסדים, כפי שפרטו בכתב התביעה וכן נגרמה להם עוגמת נפש ועל כך מבקשים הם לחייב את הנתבעת על כל מה שאירע להם סך של 1,350 יורו לנוסע וביחד לשני התובעים סך של 2,700 יורו, שהם שווה ערך לסך של 13,700 ₪. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה ארוך ומפורט, תוך העלאת הטענה שהעיכוב נבע בשל כוח עליון ושעיקרן יפורט להלן, ושיש בהן - לדעתה- כדי לדחות את תביעת התובעים: א. הנתבעת מבקשת להחיל על טענות התובעים את הכללים הקבועים ב"אמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית" (להלן:"אמנת ורשה") ומפנה לסעיפים הרלוונטיים שיש להחיל על התביעה דכאן. ב. א) התובעים רכשו כרטיסי טיסה מת"א לבריסל וחזרה בטיסות הנתבעת וטיסת הנתבעת, הנטענת על ידי התובעים, מבריסל לת"א בוצעה במטוס שביצע קודם לכן טיסה מניס לבריסל. ביום 23.6.11 בעת שמטוס הנתבעת עמד להמריא מניס לבריסל על מנת להמשיך משם לת"א, קבע מגדל הפיקוח בניס כי מסיבות של בטיחות טיסה (עומס יתר על המסלולים) ייחדו המראות רבות מן השדה, כולל טיסת הנתבעת לבריסל ורשות ההמראה ניתנה רק כעבור 34 דקות ממועד ההמראה המתוכנן. לרוע המזל, במועד בו אמור היה המטוס לנחות בבריסל, התחוללה בבריסל סערת ברקים ומסיבות של בטיחות לא ניתנה רשות נחיתה עד לאחר חלוף הסערה ובשל כך, נחת המטוס באיחור של 55 דקות. ב) כך ובשל כוח עליון, הגיע המטוס באיחור לבריסל וצוותי הקרקע עשו את כל המאמצים לבצע בזריזות את פריקת הנוסעים והמטענים ואת העמסת הנוסעים שהמתינו לטוס מבריסל לת"א וכך המריא המטוס לת"א באיחור של כ-40 דקות, קרי, במקום לנחות בשעה 00.20 הוא נחת בשעה 00.55 - איחור של 35 דקות. הנתבעת מפרטת את העבודה המאומצת שעשו צוותי הקרקע כדי לבצע פריקת הנוסעים והמטענים וכל הכרוך בכך ובעת שהגיע הזמן כבר להעלות את הנוסעים, הודיע מגדל הפיקוח לטייס שלא תתאפשר המראה - זאת לאור החלטת בג"צ בדבר "שעות ההגבלה" בלילה ולמרות מאמצי הטייס ומנכ"ל הנתבעת לאפשר המראה - מאמצים אלה לא נשאו פרי. 3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות, בעדויות בבית המשפט ובחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, אני מחליט לדחות את תביעת התובעים, שכן לא רק שהתובעים לא הוכיחו את הסעד אותו מבקשים הם בתביעה, אלא התביעה נדחית גם לאור האירועים שאירעו - אירועים אשר היו הגורם הישיר לעיכוב בטיסה והוכח בפני, שלנתבעת לא הייתה שליטה על אותם אירועים ולכן אין להטיל עליה אחריות - זאת לאור הנימוקים הבאים: א. א) אין חולק בין הצדדים, שאכן היה עיכוב או איחור בשעת ההמראה, אך עם כל הכבוד לתובעים, הם פרטו בתביעתם רק את שעות האיחור ואת ההפסדים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מכך, אך אין לי ספק, שהתובעים ידעו את סיבות האיחור או העיכוב ולמרות זאת - נמנעו הם מלפרטן בכתב התביעה. התובעים, כנראה, יצאו מתוך הנחה שקיומו של איחור או עיכוב - ולא חשובה הסיבה לכך- מעניק להם הזכות לקבל פיצוי בהתאם להפסדים שהם פרטו בכתב התביעה וכנראה, שבשל כך, הם לא טרחו לציין את הסיבות אשר גרמו לאיחור. ב) התובעים נקבו בסכום תביעה של 2,700 יורו, שהוא סכום הכולל את ההפסדים הכספיים המפרטים במספרים 1- 5 לכתב התביעה, ברם אין כל פירוט בכתב התביעה, מה סכום מייחסים התובעים לכל פריט ופריט בין 5 הפריטים המרכיבים את סכום התביעה על מנת להוכיח, שסך הכל המגיע לכל תובע הוא 1,350 יורו. אגב, לא ברור כלל, מדוע נעשו חישובי הסכומים בתביעה ביורו. ב. א) לגופו של עניין, מקבל אנוכי את טענת הנתבעת שעל האיחור או העיכוב הנטען על ידי התובעים, חלה אמנת ורשה, שכן סעיף 2 לחוק התובלה האווירית התש"מ-1980 (להלן:"חוק התובלה"), קןבע, שעל תובלה אווירית בין שתי מדינות החתומות על אמנת ורשה, יחולו הוראות אמנת ורשה. כמו כן, קובע סעיף 19 לאמנה: "המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בהובלת נוסעים...". בבר"ע (ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל, תק-מח 2004(1) 3127 נקבע, שהאמנה מקימה חזקה של אחריות המוביל כלפי הנוסע. אחריות זו היא אחריות מוחלטת, שאינה דורשת הוכחה כל עוד הנזק נגרם תוך כדי הובלה באוויר. עם זאת, מעניק סעיף 20(1) לאמנה פטור מאחריות למוביל האווירי במקרים מסוימים כגון:" הוכיח המוביל שהוא וסוכנו נקטו את כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היה בידו או בידם לנקוט אותם אמצעים, לא יהיה נושא כל אחריות". ב) סעיף 10 לחוק התובלה קובע: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". סעיף 24 לאמנה שעניינו ייחוד עילה, קובע, כי שעה שיש לנוסע תביעה המוסדרת באמנה, יהיה רשאי לתבוע דמי נזק אך ורק בהתאם לאמנה. כך קובע סעיף 24(1):" במקרים הקבועים בסעיפים 18- 19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהא עילתה אשר תהא, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו". סעיף 24(2) קובע:" כמו כן, יחולו הוראות הפסקה הקודמת גם במקרים הקבועים בסעיף 17, מבלי לפגוע בקביעת האנשים הזכאים לתבוע ובזכויותיו של כל אחד מהם". ג) לגבי עוגמת נפש, כפי שתובעים התובעים בתביעה זו, כבר נקבע בפסיקה, שאין בסמכות בית המשפט לפסוק פיצוי מעבר לשיעור הקבוע באמנת ורשה. (ראה בר"ע 8927/94 אל על נ' בן ישיר, פס"ד שניתן על ידי כב' הש' בן פורת). מעיון בהוראות החוק מתבקשת המסקנה, לפיה חבות המוביל לנזק שנגרם לנוסע תידון אך ורק בהתאם לקבוע באמנה - זאת מחמת ייחוד עילה. מסקנה זו, תואמת את שנקבע בבית משפט העליון בע"א 20/83 סלומון דדון ואח' נ' אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים, שאוחד עם רע"א 371/83 אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים נ' טייכר, פ"ד לח(3) 785. פסק דין זה קבע, שהאמנה חלה והוראותיה מחייבות ותביעות שעניינן תובלה אווירית, יידונו רק על פי הוראות האמנה ואחריות המוביל תיקבע לפי כלליה. ג. א) לא תמיד יש להטיל על המוביל האחריות רק בשל עיכוב הטיסה, אלא שיש לבדוק את הנסיבות שהביאו לעיכוב זה. כפי שעולה מהטענות המפורטות שהועלו בכתב ההגנה - טענות שלא נסתרו- הרי שהאיחור נבע מתנאי מזג אוויר ועוד גורמים אחרים, שלנתבעת עצמה לא היה כל קשר אליהם, לא הייתה לה שליטה על גורמים אלה וגם לא יכלה להיות לה השפעה על גורמים אלה, כאשר חלק מההוראות שניתנו הן הוראות בטיחותיות ועל מנת למנוע אסונות אוויר. ב) בדיון שהתקיים בפני, לא נסתרה טענת הנתבעת באשר לסיבת האיחור והעולה מנסיבות אלה הוא, שהאיחור לא נבע מרשלנות או רשלנות מכוונת של הנתבעת, אלא שהעיכוב נבע מסיבות שהיו כורח המציאות. כאשר העיכוב בטיסה הוא מגורמים שאינם בשליטת חברת התעופה, אין מקום לפסוק פיצוי, שכן אין לצפות מחברת תעופה שתטיס מטוס רק על מנת לעמוד בלוח הזמנים, כאשר מתגלה בו תקלה או כאשר ההודעה של מגדל רשות שדות התעופה הדורשת העיכוב, או כאשר תנאי מזג האוויר אינם מאפשרים טיסה. זהו עיכוב מכוח עליון ובוודאי שגם התובעים לא היו מוכנים להסתכן בטיסה שאינה בטוחה ולו רק לעמוד בלוח הזמנים. ד. א) אני מסכים לטענת התובעים, שעיכוב טיסה למשך שעות גורם לחוסר הנאה מהחופשה, עקב ההמתנה עצמה ואי הנוחות שבהמתנה מתוחה מבלי לדעת כמה זמן יחול העיכוב, ברם לא נראה לבית המשפט, שהיה מקום להגיש תביעה זו, מאחר והתובעים ידעו או היו צריכים לדעת לאור ההסברים שניתנו להם על ידי נציגי הנתבעת, שהעיכוב עצמו, לא נבע מרשלנותה או התרשלותה של הנתבעת, שכן, כפי שעולה מטענות שהובאו בכתב ההגנה - ואשר לא נסתרו- הנתבעת או נציגה ואף הטייס עצמו, עשו מאמצים לקדם את הטיסה ולמנוע עיכובים, אך הוראות שקיבלו מנעו מכל המנסים להקל ולקדם את הטיסה- להשביע את רצון הנוסעים. סעיף 20 לאמנה קובע, שבמקרה של כוח עליון - אין מקום לחייב את חברת התעופה. ב) התובעת מלינה על כך, שאיחור של שעה בנחיתה גרר 15 שעות של עיכוב בטיסה, טענה זו נכונה היא, אך טענה זו אינה עומדת לבדה, אלא שיש להתייחס גם לעובדות ולאירועים שאירעו שלב אחר שלב לגבי אותו איחור ראשוני של השעה - כפי שמציינת התובעת. (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 9- 10). לרוע מזלם את התובעים, אירעו באותו יום הנזכר על ידי התובעים אירועים לא צפויים, שהם לא בשליטת הנתבעת: בעת שמטוס הנתבעת עמד להמריא מניס לבריסל על מנת להמשיך משם לת"א, קבע מגדל הפיקוח בניס כי מסיבות של בטיחות טיסה (עומס יתר על המסלולים) יידחו המראות רבות מן השדה וטיסת הנתבעת לבריסל בכלל זה. ג) כנטען על ידי הנתבעת, במועד בו אמור היה המטוס לנחות בבריסל התחוללה בבריסל סערת ברקים ומסיבות מובנות של בטיחות לא ניתנה רשות נחיתה עד לאחר חלוף הסערה. כאשר כבר הגיע המטוס לבריסל, עשו צוותי הקרקע את כל המאמצים לפרוק בזריזות את הנוסעים והמטענים שלהם וכך המריא , בסופו של יום המטוס מבריסל לת"א, אך המריא באיחור. בעת שהמטוס נחת בת"א- נאלץ הוא לנחות במקום מרוחק מהטרמינל, עקב שיפוצים שבוצעו באותה עת בנמל התעופה ושוב היה עיכוב עד שהנוסעים הגיעו לטרמינל. צוותי הקרקע טיפלו בנוסעים ובמטענים ובכל הכרוך בכך, ותוך כדי ניקוי המטוס, התקבלה החלטה מבצעית להפסיק עבודות הניקיון ולהעלות הנוסעים למטוס. גם הפעם, לאחר שהנוסעים עלו למטוס, הודיע מגדל הפיקוח לטייס, שבשל שעות ההגבלה, שנקבע בבג"צ לא תתאפשר ההמראה ולמרות מאמצי כל הגורמים הנוגעים לעניין, כגון: הטייס, מנכ"ל הנתבעת לאפשר המראה - הם לא נענו. ד) הנתבעת לא פעלה באופן שרירותי, לא עכבה את הטיסה משיקולים זרים, אלא כל העיכובים היו תוך סיבות אובייקטיביות שלנתבעת עצמה לא הייתה שליטה עליהן ולכן, אין להטיל עליה אחריות בגין העיכובים שהיו בטיסה מדי פעם. הנתבעת פעלה בהתאם להוראות, בהתאם להנחיות ובהתאם למצב שנוצר בשטח ולא הוכח כלל, שפעולותיה או מעשיה של הנתבעת- הם הגורם הישיר או המכריע לעיכובי הטיסה, כפי שהוסבר בכתב ההגנה. ה. נציג הנתבעת, אשר התייצב בבית המשפט הוא מנכ"ל הנתבעת והוא העיד, שהוא היה עד בעצמו להתרחשויות ונוכח בשטח ועלה מדבריו, שגם לו עצמו לא היה נעים כל המצב של העיכוב בטיסה וטען בבית המשפט שכל האירועים היו תלויים בגורמים נוספים ואחרים - הכל כפי שפורט בכתב ההגנה. (ראה עדותו בעמ' 3 לפ',ש' 6- 10). גם במהלך עדותו בבית המשפט, יכול היה בית המשפט להתרשם מחוסר הנחת בדברי נציג הנתבעת, מעצם העיכוב ועל כן, גם ניסה -בהגינותו- להציע פשרה כלשהי- והתובעים דחו הצעתו, אך לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אין בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעת לפצות על מעשים שלא היו בשליטתה. אני בהחלט מסכים לטענת נציג הנתבעת, שלא תמיד הם יכולים לכוון את שעת הטיסה כשעה מדויקת, במיוחד כאשר אירועים נלווים - שהם לא בשליטת הנתבעת- גורמים לעיכוב בטיסה. 4. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דין זה, אני מחליט לדחות את תביעת התובעים. לאור התוצאה אליה הגעתי, הרי שמן הדין היה לחייב התובעים בהוצאות הנתבעת, ברם מאחר ואין חולק שאכן התובעים הגיעו באיחור של מספר שעות לייעדם, החלטתי שאין מקום לחייב אותם בהוצאות. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאיחור טיסה