1. פסק דין זה עניינו בפיצויים למשיבים 7 ו- 18 בגין הפקעת המקרקעין המוחזקים על ידם בג'אבל מוכאבר שבירושלים (להלן - המקרקעין או המגרשים) בתחומי תב"ע 4558 (להלן - תב"ע 4558 או התוכנית). בפסק דיני החלקי מיום 22.8.04 קיבלתי את בקשת המשיבים המיוצגים ע"י עו"ד מוהנד ג'בארה (ובכללם המשיב 7), להתנות את מתן הצו למסירת ההחזקה במקרקעין (לפי סעיף 8 לפקודת המקרקעין (רכישה לצרכי ציבור) 1943) לידי המבקשת, "במינויו של שמאי מכריע שיישום את זכויותיהם במקרקעין המוחזקים על ידם בתחומי התכנית, כאשר הצו יותנה בתשלום בפועל של סכום הפיצויים שייקבע השמאי לעניין זכויות כמחזיקים, בעוד שסכום הפיצויים בגין זכויותיהם כבעלים ישולם למי מהם בבוא העת כנגד הוכחת בעלות" (שם, פיסקה 33; ההדגשות במקור). המשיבים המיוצגים ע"י עו"ד אליאס חורי (ובכללם המשיב 18) ביקשו אף הם שהמסירה תותנה בתשלום פיצוי הוגן. לפיכך, קבעתי בפסק הדין החלקי כלהלן: "לאור הנסיבות הכוללות של מקרה זה, כפי שעמדתי על עיקריהן לעיל, ולאור העובדה שגם המבקשת ראתה לקיים משא ומתן לתשלום פיצויים למשיבים לאחר פרסום ההודעה על ההפקעה, ראיתי לעכב בשלב זה את מתן הצו למסירת החזקה, כדי לקיים דיון במעמד הצדדים לעניין מינויו של שמאי שיישום את זכויות המשיבים כמחזיקים לצורך תשלום פיצויים ... נושא הפיצויים כמחזיקים איננו שולל את זכותם של המשיבים להגיש תביעה לפיצויים בגין זכויות הבעלות להן הם טוענים, ככל שתוכחנה" (שם, בפיסקה 34). 2. שתי קבוצות המשיבים ערערו על פסק דיני (ע"א 9569/04 וע"א 10127/04). בפסק דינו מיום 14.2.08 דחה בית המשפט העליון את הערעורים (בכפוף להערת הבהרה בנוגע לדיור חלופי למשיב 18). בית המשפט העליון קבע, בין היתר, כי "שאלת הבעלות, המשליכה על שאלת הפיצויים, עניינה בתביעה נפרדת ואין בה כדי לעכב את מסירת החזקה" (שם, בפיסקה 26). וכך, הפיצויים שעל הפרק בתביעה זו הם אך ורק פיצויים המגיעים למשיבים "כמחזיקים", קרי: פסק דין זה לא ידון וממילא לא יכריע בטענות בעלות ובפיצויים הכרוכים בהן, שהן עניין לתביעה נפרדת, כפי שכבר קבעתי בהחלטתי המנומקת מיום 12.6.11 (ראו במיוחד פסקה 11 להחלטה). כמו כן, הצדדים הגיעו להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה הבית והחצר של המשיב 18 הוחרגו מההפקעה, כך שסוגיית הדיור החלופי למשיב זה אינה עומדת עוד על הפרק. 3. בפסק הדין החלקי הנוסף (מס' 2) מיום 7.4.05, ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (מיום 3.3.05) שבין המבקשת (הוועדה המקומית), המשיבים 1-3 ויזמי תכנית 4558. וכך, נותרה מחלוקת בעניין פיצויים של שלושה משיבים בלבד (מתוך 18): של המשיב 7 ושל המשיבים 16 ו- 18. המחלוקת הועברה לגישור בפני כבוד השופט ע' קמא, אך הגישור לא צלח לנוכח הפערים הגדולים בעמדות הצדדים. לאחר שביום 14.2.08 נדחו ערעוריהם של המשיבים בבית המשפט העליון, כמבואר לעיל, ולאחר שהצדדים ניסו אך לא הצליחו להגיע להסכם, הוחל בהליכי השמאות. השמאי סם רובל נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט לשום את זכויותיו של המשיב 18, והשמאי יעקב (קובי) ביר נתמנה לשום את זכויותיו של המשיב 7. המבקשת ביקשה (ביום 26.4.09) לפצל את הדיון בעניינם של המשיבים 16 ו- 18, כך שהדיון בעניין הראשון יתקיים לאחר מתן פסק הדין בעניינו של האחרון, ובא כוחם של השניים הסכים לבקשה זו (ראו החלטתי מיום 27.4.09, וכן הודעה מטעם המבקשת מיום 16.12.10). משכך, לא מיניתי, בשלב זה, מומחה לשום את זכותיותיו של המשיב 16, והדיון בעניינו יתקיים לאחר מתן פסק דין זה (אלא אם כן ישכילו ב"כ הצדדים להגיע לסכמה בעניינו, כפי שניתן לקוות). עתה אפנה לדיון בטענות הצדדים לגופם - ואפתח במשיב 18. המשיב 18 4. המבקשת טוענת בסיכומי תשובתה, כי המשיב 18 איננו זכאי לפיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבנייה) מאחר שהתביעה התיישנה לפי סעיף 197(ב) לחוק. אין בידי לקבל את הטענה. 5. הליך הפיצוי בגין הפקעה הוא הליך דו-שלבי. בשלב ראשון משולמים פיצויים בגין פגיעתה של התכנית (עפ"י סעיף 197(א) לחוק התכנון והבנייה). בשלב זה משולם רוב רובו של הפיצוי בגין הפער שנוצר (ככל שנוצר) בערך המקרקעין, בעקבות שינוי ייעודם בתכנית חדשה בהשוואה לתכנית קודמת. בשלב שני, שלב ההפקעה, מושלם תשלום הפיצוי, ובו נלקחת בחשבון הפקעה של 40% ללא פיצוי. קביעתו של הליך דו-שלבי הקלה עם מי שהמקרקעין שלו יועדו להפקעה בתכנית, כך שלא ייאלץ להמתין עד שתתבצע ההפקעה, אלא יוכל לקבל את עיקר הפיצוי עם שינוי ייעודם של המקרקעין. אלא, שבצד היתרון שמקנה ההליך הדו-שלבי, נעוץ בו חיסרון מבחינתם של התובעים, משום שהתביעה לפי סעיף 197(א) לחוק הוגבלה לשלוש שנים בסעיף 197(ב) לחוק. וכך, מי שלא תובע בתוך שלוש שנים מאבד, לכאורה, את זכותו לפיצוי העיקרי בגין השינוי התכנוני (ראו א' נמדר, פגיעה במקרקעין [פיצויים בגין נזקי תכנית] (תשס"ח-2008), בעמ' 53-54). 6. בענייננו, כטענת המבקשת, התיישנה התביעה על פי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבנייה. אלא שאין די בכך כדי לקבוע את התיישנות התביעה. התיישנות איננה חלה "אוטומטית". התיישנות יש לטעון, וזאת, בהזדמנות הראשונה, כפי שקובע סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958: "אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". המגמה להצרת תחום פריסתו של מוסד ההתיישנות, הביאה מצידה לפרשנות מרחיבה של מושג ההזדמנות הראשונה (ראו ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב, פיסקה 43, ניתן ביום 14.2.2011). פשיטא, שהכללים בדבר העלתה של טענת התיישנות נוגעים גם לטענת התיישנות לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבנייה. 7. ההזדמנות הראשונה לטעון להתיישנותה של התביעה לפי סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבנייה היתה לאחר שהונחה בפני המבקשת חוות הדעת (מיום 6.12.09) של השמאי, סם רובל. בבסיס שומתו של השמאי מצוי העיקרון של פיצוי בגין הנזק שנגרם עקב שינוי הייעוד - מזה שבתכנית 2691 לזה שבתכנית 4558 (ראו עמ' 7-13 לחוות דעתו). יצויין, בהקשר זה, כי השמאי מטעם המבקשת טען בחוות הדעת שהגיש לשמאי רובל, כי אין מקום לפיצויו של המשיב 18 לנוכח העובדה שהופקעו פחות מ-40% מהמקרקעין. 8. בתגובתה הראשונה שבפניי לחוות דעתו של השמאי רובל, במסגרת בקשתה מיום 16.12.09 לאפשר לה להעביר שאלות הבהרה לשמאי, אומרת המבקשת "כי ישנן מספר קביעות שעל פניהן, אינן מתיישבות עם התשתית העובדתית ו/או המשפטית בתיק ..." (שם, סע'32); ובהמשך: "... על פי הדין הייעוד הנכון לשומת פיצויי ההפקעה הוא הייעוד הציבורי על פי התב"ע מכוחה בוצעה ההפקעה, דהיינו, הייעוד הציבורי על פי תב"ע 4558.למרות האמור, בהערכת שווי הפיצויים (בסעיף 8 לחוות הדעת), ההתייחסות היא לשטח של 870 מ"ר מתוך חטיבת הקרקע שהופקעה, כשטח שייעודו מגורים - עפ"י התב"ע הקודמת 2691.המומחה מתבקש להבהיר, מדוע שם שטח שהופקע לצרכי ציבור, לא לפי ייעודו הציבורי (שצ"פ) אלא לפי ייעודו הקודם. בהקשר זה יצויין כי גם בסעיף "מצב תכנוני" - שם מאזכר המומחה מטעם בית המשפט את תב"ע 2691 כאילו היא תב"ע שעדיין בתוקף בתחום תכנית 4558 מכוחה בוצעה ההפקעה, למרות שתכנית 4558 היא התכנית שמכוחה בוצעו ההפקעות הנדונות. בעניין זה יתבקש המומחה מטעם בית המשפט להבהיר מדוע כך קבע" (שם, בסע' 4(א); ההדגשה במקור). הווה אומר, מעבר לבקשה להבהיר מדוע נקבעו פיצויים על בסיס שינוי ייעוד (שהוא הפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה), אין טענה להתיישנות התביעה. אגב, טענת התיישנות גם לא הועלתה בהמשך (עד לסיכומי התשובה). אף כאשר מתייחסת המבקשת אל סעיף 197, נעשה הדבר בהקשר לטענה אחרת: "כל דבר אחר שהוא נגזרת של בעלות (כגון תביעה לפי סעיף 197, או טענה לזכויות בתחום התכנית וכיו"ב) הוא דבר שהמשיב אינו רשאי להעלותו בהליך שלפנינו ..." (סע' 4 ל"הערות לשאלות ההבהרה שהעביר עו"ד חורי", מיום 10.1.2010; ההדגשות במקור). וכך, המבקשת הטוענת שהמשיב 18 איננו רשאי להעלות טענה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה משום שאיננו בעלים, אינה טוענת כי איננו רשאי לטעון לפי סעיף זה משום שתביעתו התיישנה. שאלת הפיצויים בגין שינוי הייעוד שבה ועלתה בטיעוני המבקשת עת טענה כי יש לפצות את המשיב 18, לא על פי הייעוד בתכנית הקודמת, תכנית 2691, אלא על פי המצב בתכנית החדשה, תכנית 4558, מבלי שטענה להתיישנות הפיצוי בגין שינוי הייעוד. כך, למשל, בדיון שהתקיים ביום 28.4.2010 טוענת המבקשת: "השומה התקבלה. מבחינת ערכים שמאים אין מחלוקת. המחלוקות הן למעשה מספר שאלות עקרוניות שאנו סבורים שהן שאלות משפטיות. הנקודה הראשונה היא שאלת הארבעים אחוז, כיוון שמדובר בשטח שהוא פחות מארבעים אחוז אז על רכיב הקרקע לא צריך לפצות לא בעלים ולא מחזיק. נקודה הנוספת היא שאלת הייעוד ומועד השומה והמסגרת היא מסגרת של פיצויי הפקעה. בנקודות אלו אנו סבורים שהשמאי היה צריך לפעול לפי הוראות החוק הרלבנטיות שעוסקות בייעוד הנוכחי לפי תכנית 4558 והמועד הקבוע הוא 60 יום ממועד הפרסום ברשומות. המשמעות היא מבחינת הסכומים ומבחינת הייעוד, השאלה היא מה הייעוד. דבר נוסף, נושא הזכויות..." (עמ' 2 לפרוטוקול). אך לא נטען להתיישנות התביעה. בסיכומיה אומרת המבקשת דברים מהם אפילו משתמעת, לכאורה, הסכמה עם בסיס פיצוי לפי תכנית 2691: "כמו כן - ואם כוונת המומחה מטעם בית המשפט הנכבד בסע' 3 לפרק הכרעתו בנושאים שבמחלוקת ... בקביעה כי "שווי הזכויות ייקבע בהתאם לייעוד הקרקע בתכנית 2691 שאליה יש להתייחס בתיק הנדון" הינה שהוא לוקח את שווי הקרקע למגורים לפי תב"ע 2691 רק כבסיס לשומה, וממנו גוזר את שווי השצ"פ (35% משווי מגורים ואת שווי הדרך - 10% משווי המגורים) - כי אז, המבקשת מסכימה עם העקרון השמאי-משפטי האמור (שבכל מקרה איננו רלונטי בענייננו, כשלא מגיעים פיצויי הפקעה בגין רכיב הקרקע)" (שם, בסע' 39; ההדגשות במקור). אי- הרלוונטיות, שבה מדברת המבקשת, היא זאת הקשורה בטענתה לפיה המשיב 18 הוא לכל היותר בר-רשות ללא תמורה, שאיננו זכאי לפיצוי בגין מרכיב הקרקע, אלא בגין השבחתה על ידו בלבד. רק בהזדמנות האחרונה, בסיכומי תשובתה מיום 3.3.2011, טענה המבקשת לראשונה להתיישנות התביעה לפיצויים בגין שינוי ייעוד (סעיף 197 לחוק), באומרה, כי "... הרי שהיה מחובתו, לו חפץ לטעון טענה כלשהי כנגד ולפגיעתה בו כביכול - להגיש בתוך תקופת ההתיישנות שלאחר אישור התכנית, תביעת פיצויים לפי סע' 197 לחוק התו"ב. משלא עשה כן, ולאור הוראות סעיף 197(ב) לחוק זה - תביעה כאמור התיישנה" (שם, סע' 5(ח)), ובהוסיפה, כי: "לאחר התיישנות תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 מצד אחד ... - לא יעלה על הדעת, כי המשיב 18, ינסה, באמצעות ההליך שלפנינו לטעון טענה כלשהי לפגיעה על ידי התכנית (שמקומה בתביעה לפי סעיף 197) ..." (שם, סע' 5(ט)). משכך, לטענתה, זכאי המשיב 18 לפיצויי הפקעה בלבד, אך היות שהופקעו פחות מ-40% משטחו, אף לאלה הוא איננו זכאי (אלא רק לפיצוי בגין העצים שנטע בשטח). אלא, שכאמור, המבקשת לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, כי אם בהזדמנות האחרונה שבאחרונות, ולפיכך כבר מטעם זה בלבד דין הטענה להידחות. כללו של דבר, הטענה בדבר התיישנות תביעתו של המשיב 18 - נדחית. 9. מקובלת עלי עקרונית טענת המבקשת, כי אין מקום לפצות את המשיב 18 בגין פיצויי ההפקעה (פיצויי השלב השני), והוא, לנוכח ההלכה לפיה לא יינתן פיצוי בגין הפקעה מקום שהופקעו עד 40% מהשטח. דא עקא, שהמבקשת לא כימתה טענתה זו, באופן שניתן יהיה להבחין בין מרכיב הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה לבין המרכיב של פיצויי ההפקעה. כמבואר לעיל, רוב רובו של הפיצוי ניתן ממילא בגין שינוי הייעוד. לנוכח כל אלה לא ראיתי לשנות מן הסכום שקבע השמאי סם רובל. 10. המבקשת טוענת כי מעמדו של המשיב 18 במקרקעין הוא זה של בר-רשות ללא תמורה, שרישיונו הדיר, ועל כן, על פי הפסיקה, לא ניתן לפצותו אלא בגין השבחת המקרקעין, קרי בגין העצים שנטע. אין בידי לקבל את הטענה. 11. המשיב 18 איננו בר-רשות ללא תמורה, שרישיונו הדיר. זאת, משום שאיננו כלל בר-רשות. כדי שמחזיק ייחשב כבר-רשות, צריך שיהיו בעלים למקרקעין שהוא מחזיקם ברשותם. המשיב 18 מחזיק במקרקעין, כנטען על ידו, עשרות שנים (וטוען לבעלותו בהם). עד היום לא הוכחה בעלות של מאן דהוא במקרקעין אלה (עובר להפקעתם ע"י העיריה). תביעה שהוגשה בשנת 1981 לסילוקו של המשיב 18 ואחרים מהמקרקעין, על-ידי טוענים לבעלות בהם, שבנעליהם נכנסים יזמי תכנית 4558 (ת"א (י-ם) 4053/81 חברת המזרחי לפיתוח קרקעות בע"מ ואח' נ' עבידאת חסין אחמד, ניתן ביום 15.11.83), נדחתה בפסק דינו של כבוד השופט מ' רביד, שקבע כי אין זהות בין הקרקע שרכשה התובעת לבין הקרקע שבה מחזיקים הנתבעים, ובנוסף - שהתביעה התיישנה לנוכח תקופת ההחזקה במקרקעין. הערעור על פסק הדין (ע"א (י-ם) 229/83) נדחה, על סמך הנימוק הראשון, מבלי שבית המשפט המחוזי נדרש לשני. גם בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון (בר"ע 225/85) נדחה בהסתמך על הנימוק הראשון. בהיעדר בעלים שנדרשה רשותם, לא יכול המשיב 18 להיות בר-רשות, והוא גם לא יכול להיות משיג גבול או פולש, משעה שאין מי שאת גבולו הוא השיג או לתחומו הוא פלש. במצב דברים זה, לא נותר אלא לקבוע כי המשיב 18 איננו בר רשות שרשיונו הדיר, ובהתאם, הפיצוי שהוא זכאי לו איננו מוגבל לפיצוי בגין השבחת המקרקעין. 12. המשיב 18 טוען לפיצויו כבעלים, בהסתמך על טענות שונות בדבר קיומה של בעלות. כאמור לעיל, הפיצויים בהם עוסק ההליך הנוכחי הם פיצויים כמחזיק בלבד. פיצוי כבעלים, ככל שתוכח בעלות, הוא עניין לתביעה נפרדת. לחלופין מבקש המשיב 18 בסיכומיו לקבל את הפיצוי שקבע השמאי מר רובל בחוות דעתו, דהיינו, סך של 100,000 (מאה אלף) דולר של ארה"ב, נכון ל"מועד הקובע" - 12.11.02. 13. המבקשת, הטוענת כנגד הנחתו של השמאי כי מדובר במחזיק כדין, הנחת שלפיה קבע כי שווי זכויותיו של המשיב 18 כמחזיק הן 50% מזכויות הבעלות, לא הציגה נוסחא חלופית. על כן, הנוסחא שקבע השמאי בחוות דעתו נותרת בעינה, וכך גם גובה הפיצוי שהציע בגדרה. 14. סיכומו של דבר בעניין המשיב 18: א. המבקשת תשלם למשיב 18 פיצויים בסך 100,000$, כערכם בשקלים על-פי השער היציג הידוע ב"מועד הקובע" (12.11.02), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו יום ועד לתשלום המלא בפועל. ב. כן תישא המבקשת בכל הוצאת המשפט של המשיב 18 (למעט תשלומי הוצאות ושכר לשמאי מטעמו), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם, וכן תשלם לו שכ"ט עו"ד בשיעור 10% מסכום הפיצויים שנפסקו לו בסעיף משנה א לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור בו. ג. בכפוף לביצוע התשלום, כמפורט בסעיפי משנה א ו-ב לעיל, ימסור המשיב 18 ללא דיחוי את ההחזקה בכל שטחי מגרש 28 (שצ"פ בתב"ע 4558) ומגרש 19 (דרך על פי תב"ע זו) לידי המבקשת (למעט הבית והחצר שהוחרגו מההפקעה), כשהם פנויים מכל מבנה, גדרר, חפץ ונטיעות כאמור בסע' 21 לתקנות תב"ע 4558. המשיב 7: 15. המבקשת טוענת כי המשיב 7 הינו לכל היותר בר-רשות הדירה, שאיננו זכאי, על פי הפסיקה, לפיצויי הפקעה, אלא אך לפיצויים בגין השבחת המקרקעין. המשיב 7 מסתמך מנגד על פסק דיני החלקי וטוען, כי שאלת זכותו לקבל פיצוי כמחזיק הוכרעה כבר שם, משקבעתי את זכות המשיבים לפיצוי כמחזיקים ואת מינויו של שמאי שישום את זכויותיהם כמחזיקים. לטענתו, גם ההסדר הדיוני מיום 23.9.04 (שקיבל תוקף של החלטת בית משפט) מיישם את שנקבע לטענתו בפסק הדין החלקי, וכך גם מיישם אותה הסדר הפשרה מיום 3.3.05 (שקיבל תוקף של פסק דין), במסגרתו קיבל כל אחד משלושת המשיבים 1-3 סך של 50,000$. המבקשת טוענת, לעומתו, כי פסק דיני החלקי לא דן באופן פרטני בכל משיב ומשיב ולא קבע את טיב החזקתו של כל אחד מהם, אלא הותיר עניין זה לשלבו הנוכחי של ההליך. לטענתה, פסק הדין החלקי לא בא להעניק למשיבים זכויות יתר שלא היו להם אילו היו מגישים תביעות פיצויים. עוד לטענתה, כך גם עולה מן ההסדר הדיוני מיום 23.9.04. במחלוקת זו שבין הצדדים, דעתי כדעת המבקשת. 16. פסק דיני החלקי עסק בשאלות חוקיותה של תכנית 4558 וההפקעה על פיה. במסגרתו התניתי, כאמור, את מסירת החזקה בפיצוי המשיבים כמחזיקים. זכויות כמחזיקים יכולות להיות מסוגים שונים, המקנים פיצויים שונים בהיקפם עם הפקעתן. שאלת טיב ההחזקה של כל אחד מהמשיבים לא נדונה בפסק הדין וממילא לא הוכרעה בו. פשיטא, שפסק הדין החלקי לא התכוון להעניק למשיבים פיצויים שלא היו מקבלים אותם אילו הגישו תביעות לפיצויים. כטענת המבקשת, הזכויות הפרטניות של המשיבים כמחזיקים אמורות היו להתברר בשלב הנוכחי של ההליך עם מינויו של השמאי. מחלוקת זו אף קיבלה ביטוי מפורש בהחלטה שנתתי ביום 23.9.04, לאחר מתן פסק הדין החלקי. כלומר, פסק הדין החלקי לא קבע כי בכל מקרה יש לשלם למשיב 7 פיצויים בגין מרכיב הקרקע, ללא קשר לאופיה של זכותו כמחזיק בה. 17. נשאלת אפוא השאלה מהן זכויותיו של המשיב 7 כמחזיק? המשיב 7 טוען להחזקה (ולבעלות) של עשרות בשנים במקרקעין. ברם, כטענת המבקשת, לא די בטענה אלא יש להוכיחה, והמשיב 7, שעליו נטל ההוכחה, בהיותו "המוציא מחברו", לא הצליח בכך. ביום 19.1.87 נרשמו המקרקעין שבהם מחזיק המשיב 7 על שמה של עירית ירושלים. החזקתו המוכחת של המשיב 7 במקרקעין היא רק מתחילת שנת 1992 - מועד בו נטעו במקרקעין עצי זית (סרי עלי/1). המשיב 7 לא הצליח להוכיח החזקה עובר לשנת 1992. בסיכומיו טוען המשיב 7, כי במסגרת כתבי בי-דין שהוחלפו בתובענה זו נטען על ידי המשיבים המיוצגים בידי עו"ד ג'בארה, ובכללם המשיב 7, להחזקה בת למעלה מארבעים שנים, ולהוכחת הטענה צירפו הם "אסופת מסמכים" המוכיחה את בעלותו של המשיב 7 במקרקעין. המשיב 7 מכוון לנספח א לתשובה בתובענה. עיון במסמכים אלה מעלה כי אין בהם כדי להוכיח את הנטען. בחוות דעתו של המודד המוסמך יוסף קראוס (סרי עלי/1), הנזכרת בחוות דעתו של השמאי ביר (סעיף 6.4), נאמר כי על פי צילומי אוויר של המקרקעין "עד שנת 1991 לא נראים כל נטיעות בשטח". וכך, נשללת הטענה בתשובה מטעמם לתובענה (סעיף 32), עליה נסמך המשיב 7 בסיכומיו, בדבר עיבוד והחזקה במקרקעין ללא התנגדות במשך למעלה מארבעים שנים. השמאי ביר נשאל בחקירתו ביום 28.6.11, האם לא הובאה בפניו כל ראיה פוזיטיבית המוכיחה החזקה של המשיב 7 במקרקעין עובר לשנת 1992, והשיב על כך בחיוב (שם, בעמ' 7). בין אם הוצגה לו "אסופת המסמכים" ובין אם לאו, לא הוצגה לשמאי הוכחה להחזקה עובר לשנת 1992. שאלתו-טענתו של ב"כ המשיב 7, כפי שהוצגה לשמאי בהמשך אותה חקירה (שם, בעמ' 7), לפיה יכול אדם להחזיק בשטח עשרות שנים מבלי שתהיה לו הוכחה לכך, ותשובתו החיובית של השמאי, מיותר לציין, אינן הוכחה להחזקה. לפיכך, על פי החומר שבפניי, המשיב 7 הוא, לכל היותר, בר-רשות ללא תמורה, שרישיונו הדיר. 18. בע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל (ניתן ביום 21.3.07) נקבע, כי "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק" (שם, בפסקה 14). השבחת המקרקעין במקרה דנן, מסכימה אף המבקשת, עניינה בעצי הזית שנטעו במקרקעין בשנת 1992. המבקשת גם אינה חולקת על גובה הפיצוי בגינם, כפי שנקבע ע"י השמאי יעקב ביר בחוות דעתו מיום 25.11.09, דהיינו 11,200 דולר של ארה"ב, נכון ליום חוות דעתו. 19. את טענות המבקשת לעניין הנזקים שנגרמו לה עקב בניית פלטת הבטון והשימוש במקרקעין, אין בידי לקבל, וזאת, לא רק כשלעצמן, אלא גם משום שהמבקשת לא כימתה אותן. 20. סיכומו של דבר בעניין המשיב 7: א. המבקשת תשלם למשיב 7 פיצויים בסך 11,200$, כערכם בשקלים על-פי השער היציג הידוע ביום 25.11.09, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו ועד לתשלום המלא בפועל. ב. כפוף לביצוע התשלום, כמפורט בסעיף משנה א לעיל, ימסור המשיב 7 ללא דיחוי את ההחזקה בשטח הידוע כיום כמגרש 30 על-פי תב"ע לידי המבקשת, כשהוא פנוי מכל מבנה, גדרר, חפץ ונטיעות כאמור בסע' 21 לתקנות תב"ע 4558. בנסיבות הכוללות של העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאת בין המבקשת למשיב 7. קרקעותהפקעההתיישנות