1.בפני עתירה להכריז על המשיב כבר-הסגרה, לפי הוראת סעיף 3 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), וזאת לשם הסגרתו לארצות הברית. ההסגרה מתבקשת בשל חמישה אישומים במעשי סדום מדרגה ראשונה (סעיף 130.50 של החוק הפלילי של ניו יורק), שמונה אישומים בגין התעללות מינית מדרגה ראשונה (סעיף 130.65 לחוק הנ"ל), ואישום נוסף בגין סיכון רווחתו של קטין (סעיף 260.10 לחוק הנ"ל). בטיעון בעל פה הודיעה באת כוח העותר, כי ממשלת ארצות הברית חוזרת בה מן הבקשה ביחס לאישום השמיני שבכתב האישום, שכן זה התיישן על פי דיני מדינת ניו יורק. על פי הנטען, בוצעו המעשים בין התאריכים 1.1.80 - 15.9.84 בקירוב. כל קרבנות העבירה, חמישה במספר, הם בנים, שהיו בעת מעשה קטינים, בגילאים 9-15. מעשי ההתעללות המינית בוצעו, כך על פי הנטען, עת שהו הקרבנות, ולעיתים אף לנו, בביתו של המשיב. המשיב הוא פסיכולוג בהכשרתו, ולפחות אחד מן הקרבנות היה בטיפול אצלו. בא כוח המשיב בחר, לצורך הדיון בעתירה, שלא להעמיד במחלוקת את שאלת דיותן של הראיות העומדות ביסוד בקשת ההסגרה, אך ביקש להדגיש כי אין בכך משום הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב. 2.הדיון התמקד בטענתו העיקרית של בא כוח המשיב, ולפיה העבירות המיוחסות למשיב התיישנו לפי דיני מדינת ישראל, ומשום כך מתקיים הסייג להסגרתו, הקבוע בהוראת סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה. טענה נוספת בפי בא כוח המשיב הייתה, כי ניתן להסיק מהתנהגות הרשויות בארה"ב כי העבירות המיוחסות למשיב נמחלו לו, ומשום כך מתקיים גם הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב(א)(7) לחוק. ועוד טען בא כוח המשיב כי מתקיים בעניינו של המשיב הסייג של פגיעה בתקנת הציבור, לפי סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, וכך גם עומדת לו הגנה מן הצדק, בשל הזמן הרב שחלף, והשיהוי הניכר שהשתהתה ממשלת ארצות הברית בהגשת הבקשה להסגרתו. 3.אפרט להלן את המסכת העובדתית העומדת ביסוד העתירה, ולאחר מכן אדון במסקנות המשפטיות המתבקשות ממנה. השתלשלות העניינים מפורטת בנספח למכתב מיום 11.12.2007 שנשלח ממשרד המשפטים האמריקאי למשרד המשפטים בישראל, אשר הוגש במהלך טיעוני באת כוח העותר וסומן ע/1. הנספח גובש, על פי האמור בע/1, מתוך עיון בתיקים השונים הקיימים בעניינו של המשיב ועל יסוד המסמכים המצויים בהם. ב"כ המשיב הסתייג, אמנם, מן האופן בו הוגש המסמך, מבלי שיהיה מגובה בתצהיר, אולם הוא הסכים להגשתו, תוך שהוא מבקש לטעון למשקל המועט שיש ליחס לו בשל כך שאינו נתמך בתצהיר. ב"כ המשיב הסכים להגשת המסמך, כדבריו, כדי להימנע מכך שבית המשפט יורה להשלים את הטעון השלמה ויגרום באופן זה להתמשכות ההליכים. אני סבורה כי לא ניתן, מצד אחד, להסכים לקבלת המסמך על מנת לחסוך את הזמן הכרוך בהשלמתו על ידי אימותו בתצהיר, ומנגד לטעון כי אין להישען על המסמך, משום שבהיעדר תצהיר משקלו מועט. עוד יש להוסיף, כי ב"כ המשיב עצמו הסתמך על העובדות המפורטות במסמך לשם ביסוס טענותיו. המסמך, מתוכו, משכנע באמינותו, שכן ניכר בו כי עורכו לא כיחד דבר, ומפורטים בו גם אותם נתונים העשויים להקשות על ביסוס בקשת ההסגרה ולא רק אלה התומכים בה. יצויין, כי ביום 6.2.08 התקבלה בבית המשפט הודעה מטעם בא כוח העותר, ולפיה ביום 4.2.08 התקבל בידיו תצהיר מטעם התובעת האמריקנית המטפלת בתיק, בו היא מציינת כי המכתב (ע/1) והתצהיר תומכים בבקשת ההסגרה שהוגשה לישראל. עוד ציין בא כוח העותר בהודעה זו כי בא כוח המשיב מתנגד להגשתו של התצהיר האמור. מאחר, וכפי שיפורט בפסק דיני, בעיקרו של דבר אין אני נזקקת לאותם אירועים המפורטים בנספח לע/1 לשם בחינת השאלה האם התיישנו העבירות המיוחסות למשיב, לא ראיתי לנכון להורות על הגשת התצהיר בשלב מאוחר זה. לטעמי, חשיבותן של העובדות המפורטות במסמך האמור היא בעיקר לשם ברור הטענות בדבר המחילה, השיהוי והפגיעה בתקנת הציבור. בנסיבות אלה, הרצאת העובדות שלהלן תתבסס על ע/1 והנספח לו. רקע עובדתי 4.בין מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית קיים, החל משנת 1962, הסכם להסגרה הדדית של עבריינים (להלן: האמנה, או ההסכם). האמנה נכנסה לתוקף בשנת 1963. בשנת 2005 חתמו ממשלות מדינת ישראל וארצות הברית על פרוטוקול לתיקון האמנה. התיקון נכנס לתוקף ב- 10.1.2007. על פי סעיף 2 לאמנה המקורית (כתבי אמנה 505, כרך 13, עמ' 795), מפורטת רשימה של כ- 30 עבירות הסגרה, ובכללן העבירה של אינוס. בפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה, הוחלף סעיף 2 האמור, ותחתיו נקבע, בין היתר, כי כל עבירה הנושאת עימה עונש מירבי של שנת מאסר ומעלה היא עבירת הסגרה. 5.ביום 12.11.84, הגיע המשיב בגפו לישראל. משפחתו, אשתו ושבעה ילדיו, נותרו מאחור והגיעו ארצה שמונה חודשים מאוחר יותר. על פי רישומי ביקורת הגבולות, מאז לא יצא ממנה. בשאלת אזרחותו הישראלית היו התפתחויות שונות, ובמהלכן נדרש גם בית המשפט העליון לעניין (בג"צ 192/86). סופו של דבר קיבל המשיב אזרחות ישראלית. מכל מקום, מעתירתו של המשיב לבית המשפט העליון בסוגית אזרחותו, ומתשובת המדינה לעתירה זו, שהוצגו בפני, ניתן להסיק כי המשיב היה מודע לכך שנפתחה נגדו חקירה (לטענתו החלה החקירה חודש לאחר הגעתו לישראל), הוא היה מודע לטיב העבירות שיוחסו לו, לכך שהוגש נגדו כתב אישום ולכך שהוצא נגדו צו מעצר, וכן לכך שנתבקשה הסגרתו, כפי שיפורט להלן. במהלך חודש נובמבר 1984, פתחה משטרת ניו יורק בחקירה נגד המשיב, בגין המעשים המיוחסים לו בבקשת ההסגרה. אין לדעת, האם נפתחה החקירה לפני או אחרי שעזב המשיב את ארה"ב והגיע לישראל. כך או כך, ב- 3.12.1984 הוצא נגד המשיב צו מעצר, לבקשת התובע המחוזי הרלבנטי בעיר ניו יורק. במהלך חודש דצמבר 84 נודע למשטרת ניו יורק כי המשיב נמלט לישראל. בתאריך 14.2.1985, הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית משפט בעיר ניו יורק, המייחס לו 5 אישומים של מעשי סדום מדרגה ראשונה, 8 אישומים של התעללות מינית מדרגה ראשונה, ואישום נוסף בעבירה של סיכון שלומו של קטין. בתאריך 15.2.1985, הוציא בית המשפט בניו יורק צו מעצר נגד המשיב, על יסוד כתב האישום הנ"ל. כתב האישום, כמו גם צו זה, עומדים בתוקפם מאז ועד היום, ועל בסיסם הוגשה בקשת ההסגרה שביסוד העתירה. במקביל, החלו גם הרשויות הפדראליות להתעניין במשיב. ב- 22.2.1985 הוציא בית משפט פדראלי צו מעצר כנגדו, על יסוד החשד שיוחס לו, כי נמלט באופן בלתי חוקי מארה"ב כדי להתחמק מן הדין, מעשה המהווה עבירה פדראלית. צו זה היה בתוקף במשך 10 שנים, עד ליום 27.2.1995. ב- 5.3.1985 הפנה משרד המשפטים האמריקאי, באמצעות השגרירות האמריקאית בישראל, בקשה למעצרו של המשיב, עד שתוגש בקשה רשמית להסגרתו. בקשת המעצר התבססה על כתב האישום שהוגש נגדו ב- 14.2.1985. כעבור כחודשיים, ב- 15.5.1985, הודיע משרד החוץ הישראלי במענה לבקשה האמורה, כי אין האמנה מאפשרת את הסגרתו של המשיב, שכן העבירות המיוחסות לו, מעשי סדום והתעללות מינית (המקבילה אצלנו היא מעשים מגונים בכפיה), אינן עבירות הסגרה. בהקשר זה, נשוב ונזכר, כי אמנת ההסגרה בין שתי המדינות, כפי שעמדה בתוקף באותה עת, נקבה ברשימה של עבירות ספציפיות כעבירות הסגרה, ועבירת האינוס בכללן. משמעות הדבר, כי לא ניתן היה להסגיר בעוון מעשה סדום, שכן משעבירה מסוימת זו לא נזכרה ברשימת העבירות שבס' 2 לאמנה, לא הייתה היא עבירת הסגרה. כך גם לגבי יתר העבירות בגינן הועמד המשיב לדין בארה"ב. ביולי 1985, פנה ה- FBI לאינטרפול, על מנת שתוצא בעניינו של המשיב "הודעה אדומה". כעולה מאתר האינטרפול (נספח 9 לאסמכתאות מטעם המשיב), ומטיעוניה של ב"כ העותר, אמנם אין ההודעה האדומה בבחינת צו מעצר בינלאומי, אולם ניתן לקבוע, כי הודעה כזו משמעותה הפצת צו מעצר לאומי התלוי ועומד נגד מושא ההודעה, בלווית בקשה כי אם יאותר, ייעצר לאלתר כמועמד להסגרה. מבחינה מהותית ניתן, איפוא, להקביל הודעה אדומה לצו מעצר. ב- 1.7.1987, הוציא האינטרפול "הודעה אדומה". 6.בשנת 1988 נפל דבר. הפרק בחוק העונשין, העוסק בעבירות מין, תוקן (חוק העונשין (תיקון מס' 22), תשמ"ח-1988). תחת סעיף 350, אשר הגדיר את העבירה של מעשה סדום כך: העושה אחת מאלה, דינו - מאסר ארבע עשרה שנים: (1) מעשה סדום באדם, נגד רצונו ותוך שימוש בכוח... (2) ... (3) ... בא סעיף 347 וקבע כך: (א) ... (ב) העושה מעשה סדום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחויבים, דינו כדין אונס. התיקון התקבל בכנסת ביום 22.3.1988. טרם יבש הדיו מן התיקון, וכבר למחרת היום, ב- 23.3.1988, הודיעו הרשויות הישראליות לרשויות האמריקאיות כי החוק הפנימי הישראלי תוקן, וכי לפי התיקון דינו של מעשה סדום בנסיבות של עבירת האינוס, כדין אונס. למרות הודעה זו, לא באה בפני הרשויות הישראליות כל בקשת הסגרה מחודשת מטעם הרשויות האמריקאיות. כעולה מן המכתב ע/1, משכשלה הבקשה למעצרו של המשיב לשם הסגרתו בשנת 1985, וכשל גם הרעיון להעמידו לדין בישראל בגין העבירות המיוחסות לו בארה"ב, הגיעו הגורמים המוסמכים בשתי המדינות למסקנה, כי רק תיקון לאמנה יוכל להביא להסגרתו של המשיב. והמכתב ממשיך ואומר בהקשר זה כך: “A 1988 change in Israeli domestic law did not alter this legal conclusion”. במכתב ע/1 ובנספח לו אין כל הסבר באשר למהותה של המניעה החוקית שראו הרשויות האמריקאיות בהגשת בקשת הסגרה מחודשת לנוכח התיקון בדין הפנימי הישראלי. מעצם הפניה של הרשויות הישראליות אליהן עולה לכאורה, כי עמדתה של ישראל הייתה כי השינוי האמור מאפשר את הפעלת האמנה, או כי לכל הפחות ראוי לבחון אפשרות זו. אולם, עמדה זו לא הועמדה מעולם במבחן, משום שכאמור, הרשויות האמריקאיות נמנעו מלבקש זאת. בטיעון בעל פה הסבירה באת כוח העותר, כי המניעה שראו הרשויות האמריקאיות הייתה, ככל הנראה, החשש מפני הדדיות. היינו, שאם לנוכח התיקון בדין הפנימי, תהיה ישראל נכונה עתה להסגיר גם מי שביצע עבירה של מעשה סדום, בשל הפרשנות המקומית החדשה לעבירה זו, הרי שתידרש נכונות מקבילה גם מצד הרשויות האמריקאיות להסגיר לישראל עבריינים כאלה, ולזאת, כך נראה, לא היו רשויות אלה מוכנות. כך או כך, הסבר זה אינו מגובה במסמך רשמי כלשהו מטעם רשויות האכיפה האמריקאיות (או הישראליות). על הנפקות של השינוי בדין הפנימי הישראלי על ענייננו, אם אכן יש לו נפקות, נרחיב בפרק העוסק בניתוח המשפטי. 7.במהלך 1995, משראו הרשויות השונות בארצות הברית, שהיו מופקדות על עניינו של המשיב, כי לא ניתן לקדם את העמדתו לדין בלא שתתוקן האמנה או אם לא יצא המשיב את גבולות ישראל מרצונו, החלו, כל אחת מהן, לסגור את התיק שהיה תלוי ועומד אצלה. כך, בינואר 1995 הודיעה משטרת ניו יורק ל- FBI, כי אין ביכולתה לאתר את המתלוננים, וכי על כן היא סוגרת את התיק שנפתח אצלה. ב- 27.2.1995 בוטל צו המעצר הפדראלי שהוצא נגד המשיב בשל התחמקותו מן הדין, וב- 15.6.95 בוטלה ההודעה האדומה באינטרפול, לבקשת ה- FBI. במקביל, במהלך שנת 1994, החלו להתקיים מגעים רשמיים בין שתי הממשלות, על תיקון האמנה. יחד עם זאת, כאמור, צו המעצר המקורי שהוצא עם הגשת כתב האישום, בפברואר 1985, וכן כתב האישום עצמו, נותרו תלויים ועומדים, ולביטול הצווים לעיל אין כל השלכה על תקפות כתב האישום והצו המקורי. למרות הסגירות המנהליות של התיקים במשטרת ניו יורק ובמשרד המשפטים הפדראלי, המשיך התיק להיות בתודעתם של המופקדים עליו, ונעשו בו פעולות שונות, כפי שיפורט בפרק העוסק בסוגית המחילה והשיהוי. 8.ביולי 2005 נחתם הפרוטוקול לתיקון אמנת ההסגרה. הפרוטוקול נכנס לתוקף ב- 10.1.2007, והחל מאותו יום כל עבירה שהעונש הצפוי בגינה הוא שנת מאסר ומעלה, היא עבירת הסגרה. ב- 16.11.2007 נעצר המשיב, לבקשת הרשויות האמריקאיות, על ידי משטרת ישראל, מכוח הוראת סעיף 6 לחוק ההסגרה. מעצרו של המשיב הוארך על ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' פיינברג, סגן נשיא), כדי לאפשר את הגשת העתירה נשוא פסק דין זה. ב- 28.11.07 הוגשה העתירה. במקביל, נעצר המשיב על ידי בית משפט זה (כב' השופט מ' רביד), עד לסיום הליכי ההסגרה. עד כאן, העובדות. האם התיישנו העבירות המיוחסות למשיב, על פי הדין הישראלי 9.כאמור ברישא של פסק הדין, שאלת ההתיישנות על פי הדין הישראלי הייתה השאלה המרכזית בדיון שבפני. אין חולק, כי העבירות המיוחסות למשיב לא התיישנו על פי דיני מדינת ניו יורק. על פי החוק המקומי, מאחר שכתב האישום הוגש בטרם חלפו חמש שנים ממועד ביצוע העבירות, אין חלה עליו טענת התיישנות (סעיף 27 לבקשת ההסגרה ומוצג 4 המצורף אליה). רוצה לומר, על פי דיני מדינת ניו יורק חלים דיני ההתיישנות רק עד למועד הגשת כתב האישום, ולא לאחר מכן. ובנוסף, כל תקופה של עיכוב הנובעת מהעדרו של הנאשם אינה נמנית כתקופה שיש להביאה בחשבון לעניין הזכות החוקתית ל"משפט מהיר" (speedy trial). אכן, על פי חוק ההסגרה, מאז תוקן בשנת 2000, אין נדרשת עוד בחינה כפולה של ההתיישנות, הן במדינה המבקשת והן בישראל. הבחינה הנדרשת לפי הוראת סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה היא האם התיישנה העבירה לפי דיני מדינת ישראל. השאלה, האם משהושמטה דרישת הבחינה הכפולה של ההתיישנות אין עוד נפקות להוראות התיישנות בדין הזר, ולו מנקודת המבט של דרישת הפליליות הכפולה שבדיני ההסגרה, הושארה פעם אחר פעם בצריך עיון (ע"פ 3439/04 משה בזק (בוזגלו) נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט (4) 294, פיסקה 21). אין מקום להרחיב בסוגיה זו בענייננו, שכן, כאמור, העבירות המיוחסות למשיב לא התיישנו על פי דיני המדינה המבקשת, והוא אינו טוען אחרת. הוראת ההתיישנות בדין הפלילי קבועה בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). על פי הוראה זו, ההתיישנות בעבירות מסוג פשע שאין דינן מיתה או מאסר עולם, הינה עשר שנים מיום ביצוע העבירה. העבירות המיוחסות למשיב הן מן העבירות שתקופת התיישנותן הינה, אם כך, עשר שנים. אלא שבהמשך, בהוראת ס"ק (ג) לאותו סעיף, נקבעו אירועים מנתקים, אשר בהתקיימם יחל מניין תקופת ההתיישנות להימנות מחדש: בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר. הוראת ס"ק (ד) לאותו סעיף קובעת, כי הוראות ס"ק (ג) הנ"ל יחולו על עבירת הסגרה, וכי לצורך בקשת הסגרה, כל פעולה מן הפעולות המנויות באותו סעיף קטן שנעשתה במדינה המבקשת, תראה, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, כאילו נעשתה בישראל. בנוסף, ב- 31.3.95, נחקקה הוראת סעיף 94א לחסד"פ בדבר התליית הליכים. זה לשון ההוראה: (א) בכל עת שלאחר הגשת כתב האישום ולפני גזר הדין, רשאי בית המשפט להתלות את ההליכים, בין מיוזמתו ובין לבקשת תובע, אם נוכח כי לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו. (ב) ... (ג) על אף הוראת סעיף 9 ניתן לחדש את ההליכים באישור היועץ המשפטי לממשלה, מטעמים שירשמו, אף אם עברו בין מועד התליית ההליכים לבין המועד שבו ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו התקופות האמורות בסעיף 9; ובלבד שההליכים הותלו מהטעם שהנאשם מתחמק מן הדין. הנה כי כן, אירועים מנתקים כמשמעותם בהוראת סעיף 9 לחסד"פ והתליית הליכים על פי החלטה שיפוטית, מן הטעם שהנאשם מתחמק מן הדין, כל אלה משפיעים על מרוץ ההתיישנות. כשהוראות החוק לנגד עינינו, ניתן יהיה לבחון את סוגיית ההתיישנות. 10. שלוש הן השאלות המתעוררות בקשר לכך: השאלה הראשונה, והיא גם נקודת המוצא, האם ניתן היה להסגיר את המשיב לארצות הברית החל משנת 1988, עת תוקן חוק העונשין הישראלי . ולחלופין, האם ניתן היה לשפוט אותו כאן, מכוח התחולה הפרסונאלית-אקטיבית, הקבועה בהוראת סעיף 15 לחוק העונשין. השאלה השנייה מתעוררת אם נכונה טענת ב"כ העותר, ולפיה לא ניתן היה להסגיר ולא ניתן היה לשפוט. או אז מתחייב דיון במשמעותה של מניעות זו, והאם יש לה השלכה על ההתיישנות. על הדיון לעסוק בשאלה האם די במניעות זו, כשלעצמה, כדי לעכב את מרוץ ההתיישנות. השאלה השלישית עניינה בהוראת סעיף 94א לחסד"פ, האם יכולה זו לשמש עוגן לעיכוב מרוץ ההתיישנות, בהנחה שאין במניעות, כשלעצמה, לעכבו. ככל שיהיה בכך צורך, אתייחס גם לשאלת קיומם של ארועים מנתקים במשמעות הוראת סעיף 9(ג) לחסד"פ. נדון בשאלות אלה כסדרן. א. האם הייתה קיימת מניעה מלמצות את ההליכים עם המשיב עד לתיקון האמנה בשנת 2007 (1) האם ניתן היה להסגיר את המשיב בשנת 1988 11.כאמור לעיל, בשנת 1988 נקבע בתיקון מס' 22 לחוק העונשין, כי "העושה מעשה סדום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345 , בשינויים המחויבים, דינו כדין אונס". לטענת המשיב, תיקון זה הבליע את העבירה של מעשה סדום בתוך עבירת האינוס. לפיכך, מעת התיקון, הפך המשיב בר הסגרה מכוח האמנה בין ממשלות ישראל וארצות הברית משנת 1963, אשר קבעה את עבירת האינוס כאחת מעבירות ההסגרה. משלא נתבקשה הסגרתו של המשיב לאחר התיקון, התיישנו העבירות. טענה זו שובה את הלב, אולם בחינתה מקרוב הביאה אותי למסקנה כי דינה להידחות. שני טעמים לכך: האחד, כי גם בהנחה שהדין הפנימי שונה, אין בכך כדי להשפיע על פירוש האמנה, והאחר, כי התיקון בדין הפנימי בישראל לא שינה את עובדת קיומן של שתי עבירות נפרדות, אינוס ומעשה סדום. האמנה: השיטה בה בחרו ממשלות ישראל וארצות הברית לשם הגדרת עבירות ההסגרה באמנה משנת 1963 הינה "שיטת הפירוט", זו המונה את העבירות המסוימות אשר בגינן יוסגרו עבריינים ממדינה למדינה. השיטה האפשרית האחרת, אשר שתי מדינות אלה בחרו בה על פי הפרוטוקול המתקן שנכנס לתוקף בשנת 2007, היא "שיטת האומדנה", ולפיה נקבע גבול סף להסגרה על פי העונש הצמוד לעבירה (ראו: ש.ז. פלר, דיני ההסגרה, תש"מ-1980, פיסקאות 354-358, עמ' 219-221). הבעייתיות עליה מצביע פרופ' פלר בכל הנוגע לשיטת הפירוט, באה לידי ביטוי מובהק בעניין שלפנינו: "שיטת הפירוט פגומה, ראשית כל, בכך שהיא מתבטאת ברשימה סגורה המקפיאה את סוגי העבירות בנות ההסגרה, שאיננה משתנית עם השינויים והתיקונים בדיני העונשין, אלא אם דואגים ויכולים לשנות עמהם, בעת ובעונה אחת, את דיני ההסגרה. הרי עם הזמן, מחליפים סעיפי חוק בדיני העונשין, מתקנים עונשים, מכניסים עבירות חדשות, מבטלים עבירות ומבצעים שינויים אחרים כיוצא באלה. אפילו ידאג המחוקק להתאים את דיני ההסגרה הלאומיים לשינויים אלה, אין הדבר פשוט ביחס לתיקון הסכמי הסגרה שכרתה המדינה בעבר. שנית, שיטת הפירוט מערימה קשיים מבחינת הקבלת העבירות בנות ההסגרה לפי שתי מערכות המשפט - של המדינה המבקשת ושל המדינה המתבקשת, כאשר שמות העבירות והגדרותיהן עשויים להיות שונים" (פלר, שם, פיסקה 359, בעמ' 221). אין ספק, כי גמירות הדעת בין שתי הממשלות, בחותמן על הסכם ההסגרה המקורי, הייתה להוציא את העבירה של מעשה סדום מתחולתו. גם המשיב אינו טוען אחרת. ההסכמה בין שתי המדינות לא השתנתה בשנת 1988. אמנם, ממשלת ישראל הודיעה לממשלת ארצות הברית על השינוי בדין הפנימי, אולם ממשלת ארצות הברית סברה כי המניעה המשפטית נותרה בעינה. כאמור, לטענת ב"כ העותר, ניתן לשער שביסוד עמדתה של ממשלת ארצות הברית עמד השיקול של הדדיות, אך אין בידיה מסמך בכתב מזמן אמת המאשר השערה זו. אלא שהגעתי למסקנה, כי איני זקוקה למסמך כזה לשם הכרעה. הטעם לכך, שפשוטה של לשון אמנת ההסגרה נותר כשהיה, משנת 1963 ועד לשנת 2007, ולפיה מעשה אינוס הוא עבירת הסגרה. שמע מיניה, עבירות מין אחרות אינן עבירות הסגרה. זו התולדה של שיטת הפירוט, כאמור לעיל. דעתי היא, כי לא ניתן להשליך אחורנית על גמירות הדעת של שתי המדינות, אך משום שצד אחד שינה בדין הפנימי שלו את ההגדרה של אחת מן העבירות, באופן שניתן עתה, לכאורה, לפרש אותה כאילו היא נכללת באחת מעבירות ההסגרה, בעוד שעל פי ההסכם לא יכול להיות ספק כי לא היה בכוונת הצדדים להתחייב אהדדי על הסגרה בגינה. ואם צריך ראיה לדבר, הרי היא נלמדת מעצם התנהגותם של הצדדים לאמנה, שאין חולק כי השינוי בדין הפנימי הישראלי עמד לנגד עיניהם, אולם לאחר דיון ביניהם נמנו וגמרו שלא ניתן לבקש את הסגרתו של המשיב. המסקנה הנלמדת מכך היא, שגמירות דעתם לא השתנתה ב- 1988, והם לא גיבשו הסכמה חדשה לפיה גם מעשה סדום יהיה עבירת הסגרה. ודוק, אין הכוונה למקרה בו בעת חתימה על הסכם הסגרה, הכולל רשימת עבירות הסגרה ספציפיות, מוגדרת אחת מהן בדין הפנימי של צד לאמנה באופן מסוים, וכעבור זמן חלים שינויים בהגדרתה, או באשר ליסוד מיסודותיה או באשר לעונש הצפוי בגינה. כך, למשל, כל השינויים שחלו במרוצת השנים בעבירת האינוס בדין הישראלי, עד לביטול דרישת הקשר הסיבתי בין שימוש בכוח לבין מעשה האינוס, הותירו את עבירת האינוס כעבירת הסגרה על פי האמנה, ופליליות המעשה תבחן על פי הדין החדש, ככל שהוא בוצע לאחר כניסתו לתוקף, ולא על פי הדין שהיה בתוקף בעת החתימה על האמנה. הפירוש הטבעי של ההסכם הוא, שעבירת ההסגרה הנבחנת היא כהגדרתה ביום ביצועה, ולא כהגדרתה ביום חתימת ההסכם. לכן ניתן לומר, כי קיימת לכך הסכמה מכללא בין המדינות החותמות (ראו: ש.ז. פלר, "לא הסגרה ולא ענישה או ענישה באין הסגרה?", משפטים ט', תשל"ט, 134, 157). שונה הדבר, כאשר הדין הפנימי של אחת המדינות מקביל, במהלך השנים, עבירה אחת, שלא נכללה בהסכם, לעבירה אחרת, הכלולה בו. במקרה זה אין לומר כי קיימת הסכמה מכללא לגבי העבירה ה"מוקבלת", אחרת היו כוללים אותה מלכתחילה בהסכם, או משנים אותו לנוכח התפתחות זו. הנה כי כן, השינוי בדין הפנימי, כשלעצמו, אין בו כדי להשליך על הבנות הצדדים להסכם. השינוי משפיע, ככל שניתן להסיק על הסכמת הצדדים לאמנה שכך יהיה. רוצה לומר, עוסקים אנו בפירוש ההסכם ולא בפירוש הדין הפלילי המקומי. סעיף 1 לאמנה, היא ההסכם, קובע, כי "כל אחת מבעלות האמנה מסכימה ... על הסגרה הדדית של בני אדם ... ושהואשמו או הורשעו על עבירה מן העבירות המנויות בסעיף 2 לאמנה זו...". ואכן, כדברי בית המשפט העליון, "סוגית ההסגרה קשורה בטבורה ברעיון ההדדיות" (ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ. מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 2082, פסקה 50), ובניסוח אחר: "על דרך העיקרון, הסגרה תולה עצמה בהדדיות, ובאין הדדיות בהסגרה לא תהיה הסגרה" (ע"פ 7569/00 יגודייב נ. מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 557). תפישה זו מוצאת את ביטויה בהוראת סעיף 2א(ב) לחוק ההסגרה, הקובע כי מדינת ישראל תנהג הדדיות ביחסי הסגרה, אלא אם כן החליט שר המשפטים אחרת, ובלשון בית המשפט העליון בפרשת יגודייב הנ"ל: "הוראת חוק זו נוטעת בחוק ההסגרה שלנו את עקרון ההדדיות, הוא אחד העקרונות המקובלים במשפט ההסגרה הבינלאומי" (שם). על כך אומר פרופ' פלר: "קשה לגרוס, כי דרישת ההדדיות, כפי שהוצבה בחוק ההסגרה, תבוא על סיפוקה בהסכם הסגרה אשר יקבע היקף הסגרה, ענייני ואישי, שונה וספציפי לכל אחד מן הצדדים להסכם, כך שיהיה תלוי, מי משני הצדדים הוא המדינה המתבקשת להסגיר, ולפי זה יוחלט שאדם, באותו מעמד ועל אותה עבירה, יהיה בר-הסגרה או עניש, או שלא יהיה בר-הסגרה ואף לא עניש ... הדדיות פירושה שוויון מעמדי בין הצדדים, בכל הנוגע להיקף ההסגרה, כולל הענישה כתחליף להסגרה" (פלר, דיני ההסגרה, פיסקה 171, בעמ' 101). דרישת ההדדיות שבמשפט ההסגרה הבינלאומי, המתבטאת באמנה הנדונה ובחוק ההסגרה, מחייבת להוביל למסקנה, כי כל זמן שלא הוסכם בין הצדדים להרחיב את תחולת ההסכם גם לעבירה של מעשה סדום, אין לקבל פרשנות מאוחרת להסכם, שתוצאתה היא כי אדם הנמצא בישראל ומבוקש על מעשה סדום יוסגר לארה"ב, משום שהדין הפנימי הישראלי הקביל עבירה זו לעבירת אינוס, ואילו אדם הנמצא בארה"ב והסגרתו לישראל מתבקשת בגין עבירה זהה לא יוסגר, משום שהדין הפנימי שם לא עשה את ההקבלה הזו. וכל זאת, כאשר ברור מן ההסכם כי לא הייתה, מלכתחילה, כוונה להחילו על העבירה של מעשה סדום. תוצאה זו אינה מתיישבת לא עם הוראת סעיף 1 לאמנה, ולא עם חוק ההסגרה, המבטאים את עקרון ההדדיות. הנה כי כן, פרשנות ההסכם על פי עקרון ההדדיות, על פי רקעו, ועל פי לשונו, מובילה למסקנה כי השינוי בחוק העונשין הישראלי לא היה בכוחו לשנותו. דומה, כי זה ההסבר המתבקש לאמור במכתב ע/1 של משרד המשפטים האמריקאי, הקובע כי התיקון משנת 1988 לא היה בו כדי לשנות את המניעה המשפטית להסגיר את המשיב, כל עוד האמנה משנת 1963 בתוקף, כפי שצוטט לעיל: “A 1988 change in Israeli domestic law did not alter this legal conclusion”. הדין הפנימי: 13. עד כאן, התבסס הדיון על ההנחה, לפיה הקביל הדין הפנימי את העבירה של מעשה סדום, לעבירת האינוס. אולם אני סבורה, כי גם לאחר התיקון בחוק העונשין, נותרה בדין הישראלי ההבחנה בין שתי העבירות: עבירת האינוס והעבירה של מעשה סדום. אכן, סעיף 347(ב) קובע כי דינו של העושה מעשה סדום בנסיבות של עבירת האינוס דינו כדין אונס. המלומד קדמי מציע בספרו (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק שלישי, תשס"ו-2006, בעמ' 1414), כי, לנוכח התיקון, בכל מקום בו נאמר בהוראת סעיף 345 "אישה" ייקרא "אדם", ובמקום "בועל" יקרא "עושה מעשה סדום". אולם, בכל הכבוד, איני סבורה כי זו הפרשנות הטבעית של התיקון. קדמי עצמו מעיר, כי "יש גורסים" שאין משמעות ההוראה החדשה האחדת עבירות האינוס ומעשה סדום בנסיבות של אינוס לעבירה אחת, אלא המשמעות הנכונה היא דין אחד לעניין העונש. לאחר הרהור, חלקי עם הסוברים כך. עובדה היא, שהפרק של עבירות המין בחוק העונשין תוקן חזור ותקן במהלך השנים פעמים רבות. המחוקק מעולם לא חשב ליצור עבירה אחת של אינוס ומעשה סדום. המעשים, גם אם הם משתייכים שניהם לקבוצת עבירות המין החמורות, זהים מבחינת הערך המוגן שביסודם ומבחינת השפעתם הקשה על הקורבנות, הם מעשים שונים ביסודות העובדתיים המגדירים אותם. שאם לא כן, לא היה המחוקק נזקק להגדרת מהותו של מעשה סדום, הקבועה בהוראת סעיף 347(ג) לחוק העונשין, ודי היה באמירה "דינו כדין אונס" בסעיף 347(ב). מכאן גם נובע, כי גם אם נלך לשיטתו של קדמי, ונראה בהקבלה שעושה הוראת סעיף 347(ב) הקבלה לעבירה ולא לעונש, הרי זו הקבלה חלקית. יסודות הרכיב ההתנהגותי שונים בשתי העבירות, ומה שהוקבל הוא הנסיבות הנלוות לרכיב זה. נראה, אפוא, כי העמדתם של מעשה אינוס ומעשה סדום במבחן הפליליות הכפולה, כפי שנקבע, למשל, בע"פ 4863/94 מסילתי נ. מדינת ישראל, פ"ד מט (2) 343, 349, לא הייתה מאפשרת להגיע למסקנה כי המדובר ב"זהות המעשה". ולא למותר להזכיר, כי מבחן הפליליות הכפולה הנדרש על פי דיני ההסגרה מגלם בחובו לא רק את עקרון החוקיות, אלא גם את עקרון ההדדיות (ראו: פלר, דיני הסגרה, פסקה 348, בעמ' 216). הנה נותרנו עם עבירת אינוס לחוד, ועבירה של מעשה סדום בנסיבות של אינוס לחוד, ודין אחד לשניהם מבחינת העונש. אין לומר, איפוא, כי העבירה של מעשה סדום בדין הישראלי איבדה ממשמעותה העצמאית, או שקריאת העבירה של מעשה סדום בתוך עבירת האינוס היא קריאה טריוויאלית. ועל כל אלה יש להוסיף, כי מלבד העבירות של מעשה סדום מיוחסות למשיב עבירות נוספות של מעשים מגונים בכפייה בקטינים, ואשר לגביהן אין מתעוררת כלל השאלה אותה עורר ב"כ המשיב ביחס לעבירה של מעשה סדום. לגבי עבירות אלה אין מחלוקת שבמהלך כל השנים שחלפו לא ניתן היה להסגיר בגינן, כל עוד עמדה אמנת ההסגרה משנת 1963 בתוקפה. המסקנה אליה אני באה הינה, שלא ניתן היה להסגיר את המשיב לארצות הברית עד לתיקון האמנה בשנת 2007, הן משום שגמירות הדעת של הצדדים לא השתנתה והעבירה של מעשה סדום נותרה מחוץ לאמנה, והן משום שבין כך ובין כך, הדין הפנימי בישראל לא הפך את העבירה של מעשה סדום לעבירת אינוס, ולא ביטל את מעמדה העצמאי של הראשונה. בודאי ובודאי שלא ניתן היה להסגיר את המשיב לארצות הברית בגין העבירות של מעשים מגונים בכפייה, המיוחסות לו. (2) האם ניתן היה להעמיד את המשיב לדין בישראל, מכוח התחולה הפרסונאלית-אקטיבית 14. טענתו החלופית של ב"כ המשיב היא שלא הייתה מניעה למצות את הדין עם המשיב בישראל. משנמנעו הרשויות בישראל לעשות זאת, בין מיוזמתן ובין על פי יוזמת הרשויות האמריקאיות, חלה התיישנות על מעשיו של המשיב. את טענתו זו מעגן ב"כ המשיב בתחולה הפרסונאלית-אקטיבית, שנחקקה, מלכתחילה, בשנת 1978, בהוראת סעיף 4א לחוק דיני עונשין (עבירות חוץ) [נוסח משולב], תשל"ג-1973, בד בבד עם הוספת סעיף 1א לחוק ההסגרה, ולפיו לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי (ראו: ע"פ 3025/00 הרוש נ. מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 111, 116). סעיף 4א הנ"ל הפך לסעיף 15 לחוק העונשין (בשינויים שאינם מענייננו), כפי שנחקק בתיקון מס' 39. חוק ההסגרה תוקן בינתיים, והוסרה ההגבלה העקרונית על הסגרת אזרחים. סעיף 15 לחוק העונשין קובע, כי דיני העונשין של ישראל חלים על עבירת חוץ, שהיא פשע או עוון, אשר בוצעה בידי מי שהיה, בעת העבירה או לאחר מכן, אזרח או תושב ישראל. תכליתה של התחולה הפרסונאלית-אקטיבית היא למנוע הפיכתה של מדינה לעיר מקלט, ממנה לא ניתן להסגיר (בין משום שאין הסכם הסגרה עם המדינה המבקשת, ובין משום שקיים איסור בדין להסגיר אזרחים), ובה לא ניתן לשפוט. אולם, המדובר בתחולה שיורית, וכדבריו של פרופ' פלר: "בקיצור, השיקולים, העומדים מאחורי תחולת הנורמה הפלילית מכוח עקרון הפרסונאליות האקטיבית, מחייבים תחולה תוך התחשבות בכל גורם משפטי זר, וכתוצאה מכך התחולה צריכה להיות שיורית מכל הבחינות" (ש.ז. פלר, דיני עונשין, תשמ"ד-1984, כרך א', עמ' 293). ואכן, התחולה הטריטוריאלית, מקום ביצוע העבירה, היא הביטוי היסודי של ריבונות המדינה, ואין היא יכולה להיות מוגבלת בגורם זר. זוהי תחולה בלתי מסויגת, המבטאת את ריבונותה של המדינה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ (פלר, שם, עמ' 239). תפיסה זו באה לידי ביטוי בפסקי דין שונים של בית המשפט העליון. כך, למשל, בבג"ץ 3992/04 מימון כהן נ. שר החוץ (פ"ד נט (1) 49, 59-60): "כאשר המעשה המהווה עבירה לפי דיני העונשין מתבצע בשטח מדינה זרה, התפיסה העקרונית היא שאותה מדינה היא שאחראית, בראש ובראשונה, לאכוף את החוק הפלילי בשטחה. התייחס לנושא זה הנשיא ברק בפסק דינו בעניין שינביין (ע"פ 6182/98 שינביין נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 624, 648): 'השופט הטבעי' של נאשם הוא השופט של הארץ שבה ביצע את העבירה'". לאפשרות הריאלית לאכוף את הדין על מי שנמצא בישראל וביצע עבירת חוץ, מכוח עקרון התחולה הפרסונאלית-אקטיבית, התייחס בית המשפט העליון בע"פ 6914/04 פיינברג נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, בעמ' 72: יתר על כן, הניסיון מלמד, כך מודיעה אותנו המדינה, כי העמדה לדין בישראל בעבירות שנעשו במדינות חוץ, כרוכה בקשיים כה רבים - בין השאר: קשיים באיתורם של עדים ובחיובם להעיד - עד שאך בקושי רב ניתן להתגבר עליהם. ... תשובת המדינה נראית בעינינו ..." בפרשת רוזנשטיין הנ"ל, עמדה על הפרק הסגרתו של אזרח ותושב ישראל, אשר קשר קשר בישראל, ליבואו של סם מסוכן והפצתו בארה"ב. הסגרתו של רוזנשטיין התבקשה על ידי ממשלת ארה"ב, ורוזנשטיין טען, בין היתר, כי המעשה המיוחס לו בוצע בישראל ולפיכך אין להסגירו. בית המשפט העליון קבע, בהתייחס לטענה זו, כי גם בישראל וגם בארה"ב מתקיימת, בעניינו של המערער, התחולה הטריטוריאלית, שכן הקשר נקשר כאן, ואילו תולדתו הייתה אמורה להתרחש על אדמת ארה"ב. הזיקה הטריטוריאלית, כך קובע בית המשפט בפרשה זו, "היא אפוא הזיקה הראשונה במדרג, ותחולתה היא עיקרית. אחריה מנויות יתר הזיקות בסדר הירארכי, ולכל אחת תחולה שיורית ביחס לקודמתה" (פיסקה 44). ההכרעה נפלה לטובת הסגרה לארה"ב, משום שמרכז הכובד של הפרשה בארה"ב. בהקשר זה אומר בית המשפט העליון כך: "אחת המטרות המרכזיות של שיתוף הפעולה האמור, היא מניעת התחמקותם מן הדין של עבריינים, אשר ביצעו עבירה במדינה אחת ונמלטו למדינה אחרת, וזו אינה מקיימת כל זיקה למעשה העבירה או שאין בכוחה למצות עימם את הדין מסיבות אחרות. ... הימלטות מאימת הדין, זאת יש להדגיש, היא מושג מורכב. אין לראותה במבט צר. היא מגלמת בתוכה לא רק את שאלת סמכות השיפוט של מדינה, אלא גם את היכולת להרשיע את מי שחטא ולהענישו כמתחייב ... לענייננו די אם אומר, כי מקום בו מערך הראיות הניתן לגיבוש במדינה המתבקשת הוא רעוע, שכן חלקן הארי מצוי בחו"ל, או שמתעוררים קשיים ממשיים בהבאתם של עדים, אפשר שיהיה בכך כדי לסייע לאדם להימלט - דה פקטו - מן הדין, אף אם הועמד למשפט באותה מדינה" (שם, בפיסקה 40). ובהמשך אומר בית המשפט: "תכלית עיקרית של מוסד ההסגרה קשורה בעיקרון, כי ראוי להניח ל"שופט הטבעי" של נאשם לדון בעניינו. דיני ההסגרה אינם אדישים לעניינה המיוחד של שיטה משפטית, המקיימת זיקה הדוקה למעשה העבירה, להעמיד לדין - ודווקא היא - את מבצעיו" (שם, בפיסקה 42). ולענייננו שלנו: למעשה, מלבד האזרחות שרכש המשיב בשלב מסוים לשהותו כאן, ומגוריו בארץ למן נובמבר 1984, אין לישראל כל זיקה למעשי העבירה נשוא בקשת ההסגרה. המשיב היה אזרח ותושב ארה"ב בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו. הקורבנות, כולם אזרחים ותושבי ארה"ב. ולא זו בלבד, ואולי זה העיקר, כולם קטינים, חלקם רכים בשנים (בני 9 ו-10 בעת ביצוע העבירות, ובני 10 ו-12 בעת מסירת גרסתם בפני רשויות החקירה האמריקאיות). קשה להעלות על הדעת כי קטינים אלה היו עוזבים את בתיהם, לשם מתן עדות בבית משפט ישראלי, כשהם מנותקים מסביבתם הטבעית, ולימודיהם מופסקים למשך פרקי זמן משמעותיים. מאחר שכדי להגיש כתב אישום על התובע להשתכנע כי יש די ראיות להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 62 לחסד"פ), והנטל עליו להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 34כב לחוק העונשין), היה מנוע התובע הישראלי להגיש כתב אישום נגד המשיב, בעבירות המיוחסות לו בארה"ב. הדבר בולט באופן מיוחד בעניין שלפנינו, שכן התיק נשען כולו על עדויות של קרבנות העבירה, ולא על מסמכים או על עדויותיהם של אנשי רשות. ככל שהמדובר בקרבנות עבירה, ובודאי בקרבנות קטינים, אין ולא היה לבתי המשפט, לא בארה"ב ולא בישראל, כוח כפייה לשם הבטחת התייצבותם לעדות במדינה זרה. הנה כי כן, גם אם מן הבחינה התיאורטית ניתן היה להורות על העמדתו לדין של המשיב בישראל, זוהי אמירה חסרת תוכן, שכן מן הבחינה המעשית, האפקטיבית, לא הייתה לבית המשפט כאן "היכולת להרשיע את מי שחטא" כדברי בית המשפט העליון לעיל. במצב דברים זה, אותו יצר המשיב במעשיו שלו, אין בסיס משפטי לטענה כי ניתן היה להעמיד אותו לדין בישראל. ב. מניעות ומרוץ ההתיישנות 15. המסקנה אליה באתי היא, כי בכל התקופה שמעת הגעתו של המשיב לארץ ועד לכניסתו לתוקף של התיקון לאמנה בין ישראל לבין ארצות הברית, היו הרשויות של שתי המדינות מנועות מלהעמידו לדין, לא על דרך של הסגרה ולא על דרך של שפיטה כאן. השאלה הבאה המחייבת הכרעה היא האם יש במניעה זו, כשלעצמה, כדי להשפיע על מרוץ ההתיישנות. 16. שאלת ההתיישנות בפלילים אינה מוסדרת באופן מלא בחקיקה, להבדיל מן ההתיישנות האזרחית. או כדברי כב' הנשיא ברק: "שלא כמו בהתיישנות האזרחית - המעוגנת בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 - אין בחוק סדר הדין הפלילי הוראות כלליות באשר לדין ההתיישנות. יהא מקום בעתיד לפתח תורת התיישנות כללית בפלילים, תוך שניתן להקיש, בעניינים דומים, מדיני ההתיישנות האזרחיים. יהא עניין זה כאשר יהא, מוכרים מצבים בהם מירוץ ההתיישנות מושעה. אלה כוללים מצבים בהם מטעם זה או אחר נמנעת האפשרות לקיים חקירה, להגיש כתב אישום או לקים הליך מטעם בית המשפט. כלל הוא, כי ההתיישנות מושעית כנגד מי שאין בכוחו לפעול: contra non valentem agere non currit praescriptio" (בג"ץ 3967/98 אמיתי-אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ. ועדת הכנסת ואח', פ"ד נב(3) 529, פיסקה 18). דברים ברוח דומה נאמרו בבג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757: "השהיית מירוץ ההתיישנות תיתכן גם במקרים שבהם אין בכוחה של התביעה להעמיד את העבריין לדין בשל מניעה חוקית. כך מוסברת השהיית תקופת ההתיישנות כאשר ההעמדה לדין נמנעת בשל חסינות דיונית (סעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה; סעיף 6 לחוק החסינות)" (שם, פסקאות 25-26 לפסק דינו של כב' השופט א' גולדברג). מדברים אלה אני למדה שניים: האחד, כי אין הסדר חוקי מלא לתופעת ההתיישנות בפלילים, ועל כן ניתן וראוי לפתח תורה פסיקתית, השואבת מעקרונות יסוד המאצילים על מושג זה; והאחר, כי אחד מעקרונות היסוד הללו, המוצא את ביטויו לעיתים גם בהוראות חוק מיוחדות, הינו כי התיישנות אינה פועלת כנגד מי שאין בכוחו לפעול. העובדה, כי ניתן ביטוי לעיקרון זה בחקיקה זו או אחרת, אינה בבחינת הסדר שלילי לגבי יתר המצבים בהם נכון יהיה להחילו מאותם שיקולים בדיוק. דוגמא נוספת לפיתוח תורה פסיקתית המושתתת על עקרונות יסוד כלליים, גם בתחום המשפט הפלילי, אני מוצאת בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 10736/04 מרדכי כהן נ. מדינת ישראל (תק-על 2006(3), 4693). בפרשה זו נדונה, בין היתר, השאלה, האם מוסמך בית המשפט המחוזי לנהל הליך פלילי בהיעדרו של הנאשם, אשר נמנע פעם אחר פעם מהתייצבות למשפט בתואנות שונות ומשונות, ולראות בו כמי ש"מפריע" לדיוני בית המשפט, במשמעות הוראת סעיף 131 לחסד"פ. בין יתר הדרכים בהם הגיע בית המשפט העליון לתשובה חיובית לשאלה זו, הייתה הדרך של ישום עקרון תום הלב, וכדבריו של כב' השופט א' לוי: "החובה לעשות שימוש בזכויות דיוניות בדרך מקובלת ובתום לב מוטלת, כך להשקפתי, הן על התביעה והן על הנאשם. אמנם, נוכח פערי הכוחות הקיימים בין הצדדים למשפט פלילי, ייתכן שתהיה הצדקה להטיל חובה זו על התביעה ועל הנאשם במינון שונה ..., אולם נדמה, כי לא ניתן להטיל ספק בכך שחובת תום הלב, ולו במובנה הגרעיני והצר ביותר, חלה גם על הנאשם בהליך הפלילי בבואו לעשות שימוש בזכויות דיוניות הנתונות לו" (שם, בפיסקה 25). לטעמי, לדוגמא זו חשיבות מיוחדת, שכן, העיקרון אותו מבקשת אני ליישם על ענייננו, כפי שנראה להלן, ולפיו אין אדם יכול לטעון להתיישנות מקום שהוא יצר בהתנהגותו המכוונת את המניעה החוקית לפעול כלפיו, שואב אף הוא, ברמת ההפשטה הגבוהה יותר, מעקרון תום הלב. ועוד דוגמא לשימוש בעקרונות כלליים שהם פרי פיתוח פסיקתי, אף שיש בישומם להביא, לעיתים, להרחבת האחריות בפלילים מבלי שיהיה לכך עיגון מפורש בחוק, היא דווקא מן התחום של משפט ההסגרה. כוונתי לרעיון של "המרת נתונים" מן הפליליות האפקטיבית במקום ביצוע העבירה, לפליליות המושגית בישראל. כך, לשם בחינת הפליליות הכפולה (ע"פ 4863/94 מסילתי, בעמ' 349-350; דנ"פ 2980/04 אויקו נ. מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 3569, פסקאות 13-14 בפסק דינו של כב' המשנה לנשיא מ' חשין) או, לשם בחינת השאלה האם העבריין הוא "מתחמק מן הדין" במובן הוראת סעיף 94א (ע"פ 739/07 יונתן (פרנק קנת) אפרת נ. היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2007(2) 3355). מגישת בית המשפט העליון בכל המקרים הללו עולה, כי הוא נכון ליישם על ההליך הפלילי - בדרך של פיתוח פסיקתי - עקרונות יסוד בסיסיים שאינם מעוגנים בחקיקה, ככל שהם משרתים תכליות שביסוד המשפט הפלילי, ובכללן, כמובן, אכיפה, וככל שאין בכך לפגוע פגיעה בלתי ראויה בעקרון החוקיות. כפי שאראה להלן, דעתי היא, כי ישום העיקרון לפיו אין ההתיישנות פועלת כלפי מי שאין בכוחו לפעול, כשהטוען להתיישנות הוא שיצר במכוון את המניעה, משרת תכלית ראויה, ומנגד אין בו כדי לפגוע בעקרון החוקיות. 17.נחזור לעקרון לפיו יושעה מרוץ ההתיישנות כלפי מי שמנוע מלפעול. כך מסביר פרופ' פלר את ההיגיון העומד מאחורי עקרון זה: "עיכוב זמני של זרימת תקופת ההתיישנות, היא סוגיה שדיני ההתיישנות אינם מסדירים אותה הסדר כללי, וניתן אף לומר שאינם דנים בה בשיטתיות כלשהי. מדובר במצבים בהם, אם מכוח החוק ואם מכוח אירוע בלתי נשלט, אין אפשרות בידי הרשויות המוסמכות לנהל הליכים כדי לקדם את מימוש האחריות הפלילית - אין אפשרות לנהל חקירה, משפט, או לנקוט צעדים לשם אכיפת העונש. שיקול הפאסיביות של הרשויות, שלא עשו בזמן הראוי את המוטל עליהן לעשות, כדי לקדם את ההליכים הפליליים, ... חסר במצבים האמורים; לכן, מן הדין שתקופת ההתיישנות תעוכב לפרק הזמן בו נמשך מצב כזה. התיישנות אינה פועלת נגד מי שאין בכוחו לפעול - contra non valentem agere non currit praescriptio" (ש.ז. פלר, דיני עונשין, תשמ"ז-1987, כרך ב', פיסקה 766, בעמ' 640). ומאחר שהמדובר בעקרון יסוד, אין צורך בהסדרתו המפורשת בחקיקה, וכדבריו של פרופ' פלר: "לדעתנו, אין צורך בהוראה מפורשת דווקא, לשם עיכוב זרימת תקופת ההתיישנות. די אם קיימת פעולה לפי דין הגורמת למניעה זמנית של הליכים פליליים, אם בטרם הרשעה ואם לאחר חיוב בדין, כדי שתקופת המניעה תגרום לעיכוב מקביל של זרימת תקופת ההתיישנות של העבירה או של העונש, לפי העניין, מושא אותם הליכים" (פלר, שם, פיסקה 767, עמ' 642). אלא שכפי שעומד על כך פרופ' פלר (שם), מניעה יכולה להיות מן הדין (חסינות) ומניעה יכולה להיות גם בשל מצב עובדתי (לא אותרו עדי הראיה למעשה העבירה). מאחר שמסקנתי היא, כי המניעה שפעלה כלפי הרשויות הייתה מניעה מכוח הדין, איני נדרשת להכריע בשאלה האם נכון יהיה להחיל כלל זה גם במקרים בהם המניעה היא בשל מצב עובדתי. למעלה מן הצורך אעיר, כי להשקפתו של פרופ' פלר, יש לעשות אבחנה בין שני סוגי המניעות. לשיטתו, החשש הוא, כי החלת העיקרון לפיו התיישנות אינה פועלת נגד מי שאין בכוחו לפעול, גם כאשר המניעה היא בשל מכשול עובדתי בפני העמדתו לדין של עבריין, תעשה את רעיון ההתיישנות פלסתר. לפיכך, להבדיל ממניעה מכוח הדין, הרי המניעה בשל מצב עובדתי יכולה לעכב מרוץ התיישנות רק במקרים "כבדי משקל, המשתקים את פעילות המנגנון הממלכתי" (פלר, שם, פיסקה 768, בעמ' 642). ההבדל, כך נראה, ברור. בעוד שבמצב של מניעה מכוח הדין אין ניתן לצפות מן הרשות לפעולה כלשהי עד שתוסר המניעה, הרי כשהמניעה היא בשל נסיבות עובדתיות, ניתן לצפות מהרשות לפעול בשקידה ראויה להסרתה (כמו, למשל, נקיטת פעולות חקירה לשם איתור עדי ראייה לאירוע). מאחר שכאמור, איני נזקקת להכרעה בסוגיה זו, אניח לה, ואפרט את הטעמים להכרעתי, לפיה מאחר שהמניעה למצות את ההליכים עם המשיב, בין על ידי הסגרתו, בין על ידי שפיטתו, הייתה מכוח הדין, יש לראות את מרוץ ההתיישנות כמעוכב, עד להסרת המניעה, ומטעם זה בלבד. 18. כפי שקבעתי לעיל, המניעה להסגיר את המשיב נבעה מחוק ההסגרה. סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע, כי אין להסגיר אדם הנמצא בישראל, אלא לפי הוראות חוק זה, וסעיף 2א לחוק קובע, כי תנאי להסגרה הוא קיומו של הסכם הדדי להסגרת עבריינים בין המדינה המבקשת לבין מדינת ישראל. משמעות הדבר, שחוק ההסגרה יוצר חסינות מפני הסגרה שלא על פי תנאיו, כפי שמתבקש הדבר בשל היות הזכות שלא להיות מוסגר זכות חוקתית, הקבועה בהוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חסינות זו יוצרת מניעה מן הדין הן כלפי המדינה המבקשת והן כלפי מדינת ישראל, לפעול נגד המבוקש, אם אין מתקיימים התנאים הקבועים בחוק. במקרה שלפנינו, הייתה קיימת מניעה כזו עד כניסתו לתוקף של התיקון לאמנה, בשנת 2007, שכן עד לתיקון, לא היה הסכם הסגרה אשר כלל את העבירות המיוחסות למשיב כעבירות הסגרה. המניעה פעלה הן כלפי ארצות הברית, שלא יכולה הייתה לבקש את הסגרתו של המשיב, והן כלפי מדינת ישראל, שלא יכולה הייתה להסגירו. בהקשר זה אני סבורה, כי לא ניתן לטעון כלפי הרשויות שאפשר היה לתקן את הסכם ההסגרה על מנת שתוסר המניעה שבחוק. טענה זו אינה יכולה להישמע מפי מי שנמלט מן הדין על מנת שלא ניתן יהיה לאוכפו עליו. אין הוא יכול להעמיד, בהתנהגותו המכוונת, את הרשות, בפני הצורך לשנות את הדין ואת התחייבויותיה הבינלאומיות, ומשלא עשתה כן בתוך תקופת ההתיישנות, לטעון כי המעשים המיוחסים לו התיישנו. יתרה מזאת, טענה זו אין בה כדי להתייחס לתכליות העומדות ביסוד תופעת ההתיישנות, ובמילים אחרות, היא אינה ממין העניין. על פי החוק, מרוץ ההתיישנות נקטע, "כל עוד [הרשויות] פועלות להעמדת העבריין לדין - באמצעות חקירה, הגשת כתב אישום וניהול משפט" (בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון, פיסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט א' גולדברג). רוצה לומר, ההתיישנות קשורה בטבורה עם פעולות האכיפה של הרשות כלפי הפרט. כל אימת שאלה מתבצעות, מתארכת התקופה על פי המועד האחרון בו בוצעה פעולה כזו. לוח הזמנים של פעולות האכיפה מכוון מראש לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, ועל הפועלים מטעם הרשות לכוון את מעשיהם כך שלא יחרגו מן המועדים הרלבנטיים לפרשה בעניינה הם עוסקים. לעומת זאת, ככלל, נורמות חקיקה, כמו גם נורמות הסכמיות בינלאומיות, אינן מוכוונות כלפי עניינו של פרט פלוני, ובודאי שאינן יכולות להיות מוכתבות בלוח זמנים של התיישנות. אין הן עוסקות באכיפת הדין על אדם מסוים, אלא ביצירת נורמות כלליות. משום כך, אין הפרט שיצר, בהתנהגותו, מניעה חוקית לפעול כלפיו, רשאי לצפות מן הרשות שתזדרז ותתאים את הנורמה הכללית לכבודו. 19.יוצא איפוא, כי תנאי לכך שעבריין יהיה מנוע מלטעון להתיישנות, כי יתקיים קשר סיבתי בין התנהגותו לבין היווצרות המניעה החוקית לאכוף עליו את הדין. ובענייננו, משמתקיים קשר סיבתי כזה, הגם שאין מוטלת על המשיב החובה המשפטית להסכים להסגרתו, או לנסוע מרצונו לארצות הברית, לא יוכל להישמע בטענה שמרוץ ההתיישנות נמשך. כך גם אין מוטלת על נשיא המדינה או על חבר כנסת להסכים להסרת חסינותם, והם אף יכולים להיאבק על כך שלא תוסר, אולם לא יוכלו להישמע בטענה כי מרוץ ההתיישנות ממשיך במהלך המניעה מלמצות נגדם את ההליכים (סעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה, סעיף 6 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951, וכן בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון, פיסקה 32 לפסק דינו של כב' השופט א' גולדברג). כך הם, וכך המשיב. לכן, נראה, כי מי שהגיע לישראל בתום לב, ולימים נפתחה נגדו חקירה בארץ מוצאו ולא ניתן להסגירו אליה, בין משום שאין הסכם הסגרה בכלל, בין משום שהעבירה שביצע אינה עבירת הסגרה, לא ניתן יהיה לטעון כלפיו כי קיים קשר סיבתי בין התנהגותו לבין המניעה. במילים אחרות לא התנהגותו היא שיצרה את המניעה, ולפיכך לא יעוכב כלפיו מרוץ ההתיישנות. בנסיבות כאלה, לא ניתן יהיה לדבר על "'תכנוני אי הסגרה' הפוגעים באכיפת המשפט הפלילי", כלשונו של כב' הנשיא ברק בע"פ 3025/00 הרוש הנ"ל, בעמ' 122). בענייננו, הנסיבות האופפות את הגעתו של המשיב ארצה אינן מותירות מקום לספק כי תכלית הגעתו הייתה להתחמק מן ההליכים הפליליים שהיו צפויים להיפתח נגדו. אעמוד על כך בפירוט בפרק העוסק בהוראת סעיף 94א לחסד"פ. הרהור בכיוון זה העלה כב' השופט חשין בע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) הנ"ל. בהערה בסוגריים אומר הוא, כי תקופת ההתיישנות על עבירת ההסגרה שנדונה שם עמדה להסתיים, "אלא אם כן הייתה מועלית טענה כי אותה תקופה שצרפת לא יכולה הייתה להגיש בקשת הסגרה אין להביאה במניין ההתיישנות" (פיסקה 24 לפסק הדין). הערה שמשמעותה דומה, אם כי בהקשר אחר, העיר כב' השופט קדמי בבג"ץ 1618/97 סצ'י נ. עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב (2) 542: "כשלעצמי, הייתי מטה אוזן קשבת לפרשנות המאפשרת לבית המשפט לקבוע - בנסיבות מתאימות - כי במקום שאדם יוצר במכוון מצב המסכל את מימושו של עונש שהוטל עליו, רואים את התקופה שבה קיים אותו 'מצב מסכל', כתקופה שבה נפסק מירוץ ההתיישנות, כאשר זה יתחדש, רק מיום שבו שוב יהיה בידי הרשות, בשקידה נאותה, לממש את הריצוי" (שם, בעמ' 573). תפישה זו עולה בקנה אחד עם הגישה הכללית ביחס למשפט ההסגרה, ואשר בית המשפט העליון שב ונדרש אליה פעם אחר פעם, ולפיה "הראשונה והמרכזית בתכליותיהם של דיני ההסגרה היא יצירתו של מכשיר יעיל לשיתוף פעולה בין-לאומי במאבק בפשיעה, ובפרט זו החוצה גבולות" (פרשת רוזנשטיין, פיסקה 39 לפסק הדין), וכי "אחת המטרות המרכזיות של שיתוף הפעולה האמור, היא מניעת התחמקותם מן הדין של עבריינים אשר ביצעו עבירה במדינה אחת ונמלטו למדינה אחרת, וזו אינה מקיימת כל זיקה למעשה העבירה או שאין בכוחה למצות עמם את הדין מסיבות אחרות" (שם, פיסקה 40). אני סבורה, כי ישום עקרון היסוד לפיו אין ההתיישנות פועלת כנגד מי שמנוע מלפעול, נותן ביטוי מלא וראוי לתכלית של מניעת ההתחמקות מן הדין, אותה משרתים דיני ההסגרה. נכון הוא לקבוע, כך אני סבורה, כי ה"חסינות" שקונה לעצמו עבריין על ידי "תכנוני אי הסגרה", שתכליתם למנוע מן הרשויות להניח עליו את ידן, תעכב, כעניין המובן מאליו, את מרוץ ההתיישנות ביחס למעשים המיוחסים לו. 20. אשר לתחולת הדין, על דרך העיקרון, מכוח הזיקה הפרסונאלית-אקטיבית, הרי כפי שהראיתי, הייתה התביעה בישראל מנועה, מכוח הדין, להעמיד את המשיב לדין כאן בעבירות המיוחסות לו בארצות הברית. כאמור, מניעה זו הייתה קיימת, שכן בהעדר כוח כפייה כלפי העדים, שהם אזרחים פרטיים, המצויים כולם בארצות הברית, לא היה בידי תובע ישראלי לבסס את כתב האישום על ראיות לכאורה, כנדרש על פי החוק. ודוק, המניעה אינה נובעת מחסר בראיות, שמקורו, למשל, בכשל של רשויות החקירה, אלא בחוסר היכולת המשפטית להביא את הראיות לבית המשפט, אותו יצר המשיב בהתנהגותו. 21. מסקנתי הינה, אם כן, כי הן מדינת ישראל והן ארצות הברית היו מנועות מכוח הדין מלמצות את ההליכים נגד המשיב, בין מחמת העדרו של הסכם הסגרה מתאים, בין מחמת העדר כוח כפייה על עדים. בשני המקרים, נוצרה מכוח החוק "חסינות" למשיב, בהתנהגותו המכוונת. משום כך, יש לראות את מרוץ ההתיישנות כמעוכב, עד להסרת המניעה. ואם כך הוא, מרוץ ההתיישנות, שאמור היה להתחיל עם הגשת כתב האישום נגד המשיב בארצות הברית, עצר מלכת באותו יום עצמו. זאת משום שהמשיב היה כבר בישראל בעת הגשתו, ונהנה מן החסינות שהעניק לו חוק ההסגרה, ומן החסינות שהעניק לו העדר כוח הכפייה של בית המשפט בישראל על עדים הנמצאים במקום ביצוע העבירות המיוחסות לו. המרוץ התחדש עם הסרת המניעה, מיום כניסתו לתוקף של התיקון לאמנת ההסגרה, 10.1.07 . זה התאריך ממנו יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות, בהעדרה של תקופה שקדמה לתחילת העיכוב, אותה צריך היה לצבור לתקופה שהחלה עם הסרת המניעה (ראו לעניין זה: ש.ז. פלר, "התיישנות עבירה ו'עיכוב' - או, שמא, 'הפסקה' - של זרימת תקופתה עקב חסינותו הדיונית של חבר הכנסת", הפרקליט מה, 167, בעמ' 173-174). על פי גישתי, די בכך כדי לדחות את טענתו של המשיב כי העבירות המיוחסות לו התיישנו על פי דיני מדינת ישראל. ניתן היה, אם כן, לסיים כאן את הדיון בסוגיית ההתיישנות. ג. הוראת סעיף 94א לחסד"פ 22. כפי שהראיתי לעיל, אני סבורה כי העבירות המיוחסות למשיב בארצות הברית לא התיישנו, על יסוד העיקרון הכללי לפיו אין ההתיישנות פועלת כלפי מי שמנוע מלפעול, וכי לשם החלתו של עיקרון זה אין צורך בהוראת חוק מפורשת המעכבת את מרוץ ההתיישנות. יחד עם זאת, עלי לבחון את האפשרות כי יש צורך בהוראת חוק מפורשת המעכבת את מרוץ ההתיישנות, ולא ניתן לעשות שימוש ב"תורת התיישנות כללית בפלילים", כלשונו של הנשיא ברק. על פניו, הוראת חוק כזו תימצא לנו בסעיף 94א לחסד"פ, ועלי להידרש עתה לשאלה האם היא חלה על עניינו של המשיב. השאלות המתעוררות בקשר לכך הן שתיים: האחת, האם המשיב הוא בבחינת "מתחמק מן הדין", במשמעות הוראת סעיף זה, והאחרת, האם לא התיישנו העבירות המיוחסות למשיב עוד בטרם נכנס הסעיף לתוקף. (1) האם המשיב "מתחמק מן הדין" 23.הוראת סעיף 94א לחסד"פ קובעת כי בית המשפט רשאי להתלות הליכים בכל עת שלאחר הגשת כתב אישום ולפני גזר דין, וכי ניתן לחדש הליכים שהותלו, באישור היועץ המשפטי לממשלה, גם אם עברו, בין מועד התליית ההליכים לבין המועד בו ניתן לחדשם, התקופות האמורות בסעיף 9 לחסד"פ, ובלבד שהטעם להתלייה היה שהנאשם "מתחמק מן הדין". הנה כי כן, תנאי להפעלתו של סעיף 94א הוא הקביעה כי הנאשם "מתחמק מן הדין". ב"כ המשיב ביקש לשכנעני, כי אין לראות במשיב כמי שמתחמק מן הדין. טענתו בהקשר זה הייתה כפולה. הטענה האחת, שהמשיב אינו בבחינת מתחמק מן הדין משום שהכל ידעו היכן הוא מתגורר והוא לא הסתיר את זהותו. מן העובדה שאין הוא משתף פעולה עם רשויות החוק האמריקאיות, ואינו "מתנדב" להגיע לארה"ב, מקום בו ניתן יהיה לאכוף עליו את הדין, אין ללמוד על התחמקות. אין עליו חובה לשתף פעולה, ומשאין חובה, אין התחמקות. הטענה האחרת היא, שהמשיב הגיע לישראל בטרם הוגש נגדו כתב אישום, ובטרם הוצא נגדו צו מעצר. כלומר, נסיבות הגעתו אינן נסיבות של התחמקות מן הדין. טענות אלה אין בידי לקבל. התחמקות "משפטית" והתחמקות "עובדתית": 24.איני סבורה כי הביטוי "מתחמק מן הדין" מוסב רק על התחמקות מן הדין במובן של הסתתרות. התחמקות מן הדין כוללת גם הימלטות מכוונת למקום בו אין ידו של הדין משגת. זהו פשוטו של מקרא, ואיני סבורה כי לשם הסקת מסקנה זו יש צורך בתלי תילים של פרשנות. יתרה מזאת, פעולתו של סעיף 94א הינה, כאמור, נגד מרוץ ההתיישנות, מקום בו הותלו ההליכים מהטעם שהנאשם מתחמק מן הדין. פירושו של המונח "מתחמק מן הדין" בהקשר הזה, חייב, אם כן, להיות מודרך בדיני ההתיישנות ובתכליות העומדות ביסודם, ועליו להשתלב בהם. על התכליות של ההתיישנות עמד בית המשפט העליון בהרחבה בבג"ץ 6972/96 הנ"ל. התכליות אותן מונה בית המשפט הן שכחה ומחילה, הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו, הצורך בבירור האמת והטעם התועלתני. השכחה והמחילה מבטאות את התפוגגות העניין הציבורי שבניהול ההליך הפלילי ככל שחולף הזמן; הזכות לסיום מהיר של ההליך מבטאת את האינטרס הפרטי של העבריין לשוב מהר ככל הניתן לשגרת חייו ולא להיות נרדף לנצח (בשיטות שונות, כמו למשל בארה"ב, זוהי זכות חוקתית); הצורך בבירור האמת מבטא את החשש מפני אובדן ראיות וטשטוש זכרונם של עדים בחלוף הזמן; והטעם התועלתני יש בו כדי להמריץ את רשויות האכיפה לסיים במהירות את הטיפול בעבירות. תכליות אלה אינן עומדות, כאשר העבריין, במעשיו, משמיט את הקרקע מתחתיהן. הדוגמא שמביא בית המשפט היא הדוגמא של עבריין המתחמק מידיהן של רשויות האכיפה, ומפנה להוראת סעיף 94א, כמו גם להוראה בדין הפדראלי האמריקאי, הקובעת כי “No statute of limitations shall extend to any person fleeing from justice” (18 U.S.C. sec. 3290). בית המשפט אינו עושה אבחנה בין מי שמתחמק מן הדין על ידי היעלמות, לבין מי שמתחמק מן הדין על ידי יצירת מצב אחר בו לא ניתן לאכוף עליו את הדין. איני מוצאת עילה, שיהיה בה להוביל למסקנה הפרשנית, ולפיה, מקום שאדם מתחמק מן הדין באופן שאין יודעים את מקומו תחדלנה תכליות ההתיישנות להתקיים, ואילו כשהוא מתחמק מן הדין באופן שהוא יוצר במעשיו, במתכוון, מצב בו קיימת מניעה חוקית לאכוף עליו את הדין, תמשכנה תכליות אלה להתקיים. לכך שהביטוי "מתחמק מן הדין" סובל גם את מה שמכנה ב"כ המשיב "אי שיתוף פעולה", מקום שאין אפשרות כפייה, ניתן להביא ראייה מדברי בית המשפט העליון בפרשת רוזנשטיין הנ"ל: "אכן, להלכה ניתן היה להעמיד לדין בישראל מי שעברו עבירות בארה"ב ונמלטו לכאן. אלא שבפועל ההוצאות המרובות לשם כך והקשיים שנערמו, לרבות אי היכולת לחייב עדים להעיד, לא איפשרו מעשית העמדה כזאת לדין בכל מקרה ומקרה. מטבע הדברים נוצר מצב שבו אזרחים ישראלים, לרבות יורדים ותיקים, יכלו לעבור עבירות בארה"ב ולהיפטר מאימת הדין על ידי הימלטות לישראל סמוך לאחר ביצוע העבירה" (שם, פיסקה ב (1) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין, וראו גם: ע"פ 2600/00 ברגר נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(5) 72, ודנ"פ 8612/00 ברגר נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439). התחמקות בטרם הגשת כתב אישום: 25.אשר לטענה כי המשיב עזב את ארצות הברית עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום ובטרם הוצא נגדו צו מעצר, דומה כי נסיבות עזיבתו את מקום מגוריו הקבוע, הוא גם מקום עבודתו ומקום מגורי משפחתו, מצביעות באופן שאינו מעורר כל ספק, כי תכלית עזיבתו הייתה התחמקות מן הדין. כזכור, עזב המשיב את ארצות הברית ב- 12.11.1984, ומאז לא שב אליה. הוא הותיר מאחוריו את משפחתו, אשתו ושבעת ילדיהם. הם הצטרפו אליו רק כעבור כ-8 חודשים. לא נטענה בפני מטעמו כל טענה, ולו כטענה בעלמא, כי לעזיבתו את ארצות הברית יש הסבר אחר. גם עיון בעתירה שהגיש בתאריך 20.3.1986 לבית המשפט הגבוה לצדק בנוגע למעמדו בארץ, בג"ץ 192/86, מעלה כי המשיב נמנע מלספק הסבר להגעתו לישראל: בסעיף 8 לעתירה אומר הוא כי "העותר גר בארה"ב וחי בתוך קהילה חסידית חרדית והוא היה האדם החרדי היחידי למיטב ידיעתו בעל תואר פסיכולוגי", ובסעיף הבא אחריו, סעיף 9, נאמר: "בשנת 1984 עזב העותר את ארה"ב ובא לישראל". סתם ולא פירש. ואם צריך פירוש, ניתן להסיק אותו מבין השיטין של סעיף 10 לעתירה: "חודש לאחר שהעותר עלה לארץ נפתחה נגדו בארה"ב חקירה כאילו ביצע בילדים אשר היו לקוחותיו מעשים מגונים. דבר הידוע לעותר מפי שמועה שכן מעולם לא הובא לידו צו לעמוד לחקירה". וסיכומם של שלושה סעיפים אלה: המשיב התגורר בארצות הברית, חי בתוך קהילה, היה בעל כושר פרנסה מרשים כפסיכולוג יחידי בקרב קהילתו, והנה יום בהיר אחד עוזב הוא הכל מאחוריו, ובני משפחתו בכלל זה, ועולה לישראל. חודש לאחר מכן נפתחת נגדו חקירה, כשהוא כבר כאן. אם לא ניחן ברוח נבואה, המסקנה המתבקשת היא כי המשיב היה מודע לכך שהקרקע בוערת מתחת לרגליו, והוא שם פעמיו לכאן כדי למנוע מן הרשויות במקום מגוריו למצות עימו את ההליכים. מאז לא עזב את גבולות מדינת ישראל, לא לארה"ב ולא לכל מדינה אחרת, והוא מעולם לא נלווה לאשתו בנסיעותיה לשם. אם זו אינה התחמקות, איני יודעת התחמקות מהי. לשון סעיף 94א אינה מחייבת כי ההתחמקות מן הדין תתרחש לאחר הגשת כתב האישום. התליית ההליכים, שהיא פעולה שיפוטית, היא שמוגבלת לשלב שלאחר הגשת כתב האישום, היינו, לשלב בו עובר התיק לבית המשפט. לשם עיכוב מרוץ ההתיישנות צריכה עילתה להיות התחמקות, אולם התחמקות זו יכולה, כשלעצמה, להתרחש קודם להגשת כתב האישום. מאחר שההתלייה נתונה לשיקול דעת שיפוטי, יכול בית המשפט למנוע ניצול לרעה של הליך זה על ידי רשויות האכיפה. לסיכום: מסקנתי היא כי המשיב "מתחמק מן הדין" במשמעות הוראת סעיף 94א, הן משום שפירוש הביטוי סובל גם יצירה מכוונת של מניעה משפטית מלאכוף עליו את הדין, והן משום שההתחמקות עצמה יכולה להתרחש עוד בטרם הוגש כתב האישום. תחולת סעיף 94א לחסד"פ על דרך של "המרת נתונים": 26.סעיף 94א הינו, אפוא, ביטוי נוסף לעקרון המניעה הכללי עליו עמדתי לעיל. אלא שהסעיף חל רק אם הוגש כתב אישום. מאחר שכתב האישום הוגש בארצות הברית, עלי להיזקק לרעיון של "המרת נתונים" על מנת שניתן יהיה להחיל את הסעיף על ענייננו. לשם כך עלי לעמוד עתה על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 739/07 יונתן (פרנק קנת) אפרת הנ"ל. בפרשה האמורה נדון עניינו של המערער שהורשע בקליפורניה שבארה"ב בעבירות מין חמורות, ובטרם נגזר עונשו נמלט לישראל בזהות בדויה. משאותר בישראל, חלפו למעלה מעשר שנים למן היום בו הוצא נגדו צו מעצר בבית המשפט בקליפורניה, משהתברר כי נמלט. המערער טען כי בשל כך, התיישנו העבירות בהן הורשע. בית המשפט העליון דחה את טענתו, בהסתמך על הוראת סעיף 94א לחסד"פ. המהלך אותו עשה בית המשפט הוא מהלך של "המרת נתונים". מהלך זה הוא מהלך בו מחליף בית המשפט את הנסיבות העובדתיות הממשיות (שהתרחשו מחוץ לישראל), בנסיבות ישראליות היפותטיות מקבילות, ובוחן, בדרך זו, את תחולת הדין הישראלי לו היו מתרחשות אותן נסיבות בפועל בישראל (פיסקה 7 לפסק הדין). בפרשת אפרת קבע בית המשפט כי המדובר בעבירות חמורות, וכי לו היה מתרחש האירוע בישראל היו מותלים ההליכים ומתחדשים עם איתור הנאשם, מכוח הוראת סעיף 94א. מכאן קצרה הייתה הדרך לקבוע כי העבירות לא התיישנו על פי הדין הישראלי. אני ערה לכך כי יש שוני בנסיבות בהן דן פסק הדין בפרשת אפרת לבין המקרה שלפני. בעניין הראשון, המדובר בנאשם שהורשע ונמלט בטרם נגזר דינו. בענייננו המדובר במי שעזב את ארצות הברית בטרם הוגש נגדו כתב אישום, אולם למרות עזיבתו נמצאו ראיות לכאורה נגדו במידה מספקת לביסוס כתב אישום, והוא הוגש. המדובר בכתב אישום חמור במיוחד, ומרובה עבירות. הנסיבות העובדתיות עליהן עמדתי מצביעות באופן שאינו מעורר ספק, כי תכלית העזיבה הייתה התחמקות מן הדין. כאמור לעיל, אני סבורה כי גם המקרה שלפנינו נכנס בגדרו של סעיף 94א לחוק. לו היה מוגש נגד המשיב כתב אישום בישראל, לאחר שהצליח לעזוב את גבולות המדינה על מנת שלא ניתן יהיה לכוף אותו לשוב ולמצות עימו את ההליכים, היה נחשב כמתחמק מן הדין, וההליכים נגדו היו מותלים, תוך שמרוץ ההתיישנות מעוכב. המסקנה אליה אני באה, אם כך, כי המשיב הוא בבחינת "מתחמק מן הדין", וכי על כן סעיף 94א לחסד"פ יכול לשמש עיגון לעיכוב מרוץ ההתיישנות נגד המשיב, על דרך של המרת נתונים. (2) האם התיישנו העבירות המיוחסות למשיב בטרם נכנס סעיף 94א לחסד"פ לתוקף 27.אלא שכאן מתעורר הקושי הנוסף עליו עמד ב"כ המשיב. התיקון לחסד"פ אשר במסגרתו נחקקה הוראת סעיף 94א, נכנס לתוקף ביום 31.3.1995. כתב האישום נגד המשיב הוגש ב- 14.2.1985, צו המעצר מכוח אותו כתב אישום הוצא יום למחרת, וב- 22.2.1985 הוציא בית משפט פדראלי צו מעצר נוסף נגד המשיב. ב- 5.3.1985 נתבקש מעצרו של המשיב על ידי ממשלת ארצות הברית, לשם הגשת בקשת הסגרה. סעיף 94א לחוק חל, אמנם, באופן אקטיבי, אולם אין בכוחו להחיות עבירות שהתיישנו קודם כניסתו לתוקף (ראו, למשל: ע"פ 499/80 יוסף ויצמן נ. מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 486). מאחר שמיום אחרונת הפעולות שצויינה לעיל חלפו עשר שנים לכל המאוחר ב- 5.3.1995, הרי שלכאורה התיישנו העבירות המיוחסות למשיב בטרם נכנסה הוראת סעיף 94א לתוקפה. לקושי זה שתי תשובות. 28. המענה הראשון מצוי, בכך שלטעמי, כאמור, הוראת סעיף 94א, מגלמת את עקרון היסוד עליו עמדתי לעיל. כאמור, אני סבורה כי העבירות המיוחסות למשיב לא התיישנו, משום שהרשויות היו מנועות מלפעול נגדו כל עוד לא תוקנה האמנה, ומשום שהוא יצר בהתנהגותו את המניעה הזו. על פי אותה תפישה, אני סבורה כי אין במעשה החקיקה משנת 1995 כדי להביא למסקנה, שעד לאותו תיקון לא ניתן היה להחיל את עקרון המניעות. בדיוק כפי שאם תוסדר בחוק הגישה המושגית המבוססת על הרעיון של "המרת נתונים" (כפי שמציע פרופ' פלר, ראו: דיני ההסגרה, שם, בעמ' 191, מול ה"ש 44), לא תשמע הטענה שקודם לכן לא ניתן היה לפעול על פיה, ולהרחיב בדרך זו, לא פעם, את גבולות האחריות הפלילית. סעיף 94א לחסד"פ כחבריו, הסעיפים העוסקים בעיכוב מרוץ ההתיישנות בשל חסינות נשיא המדינה או חברי הכנסת, הם אך ראייה לעקרון הכללי. החידוש בתיקון האמור הוא בכך, שהוא מאפשר את עיכוב המרוץ גם כאשר המניעה אינה מכוח הדין, אלא בשל התחמקות מן הדין הכרוכה בנסיבות עובדתיות (כמו, למשל, בפרשת אפרת, בה לא הייתה כל מניעה משפטית להסגיר את המשיב לידי ארצות הברית, והגורם המעכב היה הסתתרותו בזהות בדויה). במצב דברים כזה, ספק אם ניתן היה להתייחס לרשויות כאל "מנועות", ובלא הוראת חוק מיוחדת, יש מקום רב לסברה כי מרוץ ההתיישנות היה ממשיך והעבירות היו מתיישנות (וראו פלר, דיני עונשין, לעיל). רוצה לומר, תכליתו העיקרית של סעיף 94א היא לאו דווקא הטיפול במצבים דמויי חסינות, אלא במצבים של התחמקות "עובדתית" מן הדין, ואשר יש הצדקה, מן הבחינה הערכית, להורות על עיכוב מרוץ ההתיישנות בהתקיימם. מצבים עובדתיים כאלה הם אותם מקרים בהם מקשה הנאשם בכוונה, על ידי התחמקות, על מיצוי הדין עימו, ועל כן סבור היה המחוקק כי יש לדמות מצב זה למצב של מניעה מכוח הדין, ולהורות על עיכוב מרוץ ההתיישנות. ואכן, מצבים עובדתיים אחרים המונעים אכיפה, ואשר אינם נובעים מהתנהגות מתחמקת של הנאשם, כמו למשל חוסר היכולת של הרשות לאתר עדי תביעה, לא זכו להתייחסות דומה, ואין באי יכולת זו כדי לעכב את מרוץ ההתיישנות. סעיף 94א, אם כך, הוא בבחינת הרחבה של הכלל לפיו אין ההתיישנות פועלת כלפי מי שאין בכוחו לפעול, בשל מניעה מכוח הדין (שיצר העבריין בהתנהגותו המכוונת), למצב של חוסר יכולת עובדתית לפעול (שנוצר בהתנהגותו המכוונת של העבריין). מצב כזה אמור להיות מטופל, על דרך העיקרון, על פי הוראת סעיף 9(ג) לחסד"פ. הוראה זו אינה מעכבת התיישנות, אלא מאפשרת הפסקתה ותחילת מניינה מחדש, כאשר ניתן להצביע על פעולה מן הפעולות המצויות בו, ואשר תכליתה אכיפת הדין על העבריין. כדי להוציא את המניעה העובדתית מן הכלל של "הפסקה" (סעיף 9(ג)) ולהביאו אל הכלל של "עיכוב" (סעיף 94א), צריך היה הוראת חוק מפורשת. לא כך הדבר כאשר בעקבות "תכנון אי הסגרה" נוצרת מניעה מן הדין. אבחנה זו, בין עיכוב לבין הפסקה (וראו לעניין זה ש.ז. פלר, "התיישנות עבירה ו'עיכוב'", לעיל), יש בה, לטעמי, כדי לשוב ולשכנע בצדקת תחולתו של עקרון היסוד עליו מבוסס עיקר הכרעתי. ככל שמדובר במניעה מכוח הדין, אין להוביל את הרשות לביצוע פעולות חקירה מלאכותיות, על מנת שתוכלנה להשיג את האפקט של הארכת מועד ההתיישנות על דרך של הפסקה והתחלה מחדש עם כל פעולה ופעולה. עיכוב מרוץ ההתיישנות במקרה כזה, על יסוד אותו העיקרון האמור, הינו, לטעמי, הדרך הנכונה להשגת תוצאה ראויה זו. 29. המענה האחר, והוא - בהתחשב בתפישתי העקרונית - למעלה מן הצורך, ימצא בהוראת סעיפים 9(ג) ו-9(ד) לחסד"פ. על פי סעיפים אלה, אם ימצא כי הרשויות האמריקאיות נקטו פעולה מן הפעולות המפסיקות את מרוץ ההתיישנות במהלך התקופה שמיום הגשת כתב האישום ועד לכניסתו של סעיף 94א לחסד"פ לתוקף, הרי שבעת כניסתו לתוקף טרם התיישנו העבירות המיוחסות למשיב. הפעולה שבאה בחשבון היא אותה "הודעה אדומה", שהוצאה לבקשת ה- FBI, בתאריך 1.7.1987. ככל שפעולה זו תיחשב ל"פעולת חקירה" המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, הרי שביום היכנס התיקון לחסד"פ, שכלל את הוראת סעיף 94א, לתוקף, טרם התיישנו העבירות האמורות. הפסיקה אינה משופעת בפסקי דין העוסקים בסוגיה זו. בבג"ץ 6972/06 התנועה למען איכות השלטון הנ"ל, הגדיר בית המשפט העליון את המונח כ"פעולות של איסוף ראיות על ידי הרשות החוקרת" (פיסקה 16 לפסק הדין). הגדרה זו לא התעכבה על טיבן של אותן פעולות, היכולות להיחשב כפעולות חקירה, שכן השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם התקופה בה נמצא התיק בפרקליטות לשם לימוד החומר ושקילתו מהווה "פעולת חקירה" העוצרת את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט העליון השיב על כך בשלילה, וזה הרקע לאמירה כי פעולות חקירה לעניין סעיף 9(ג) הן פעולות של איסוף ראיות על ידי הרשות החוקרת. בע"פ 207/56 צוויטאת נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 518, בעמ' 534, קובע בית המשפט העליון כי פעולת חקירה היא פעולה ממשית הנעשית על ידי המשטרה כהכנה למשפט העתיד לבוא, ובאותו מקרה, פניית המשטרה לבית המשפט כדי לקבל צו לתפיסת מסמכים. בע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) הנ"ל, קובע כב' השופט חשין, לגבי הפנייה לאינטרפול של המדינה המבקשת, הפעולות לאיתורו של המבוקש בישראל, ומעצרו לשם הסגרה, כי "ניתן לטעון, ולא במעט שכנוע, כי פעילויות אלו אף הן, למיצער מקצתן, היה בהן כדי לעצור את ההתיישנות" (שם, פיסקה 24). אני סבורה כי אכן, הוצאת "ההודעה האדומה" באינטרפול, שכמוה כצו מעצר, היא פעולת חקירה, שתכליתה לאפשר התחקות אחר המבוקש והבאתו לדין. זוהי פעולה רשמית של גוף משטרתי, אשר תכליתו "הכנה למשפט העתיד לבוא" כדברי בית המשפט בפרשת צוויטאת הנ"ל. אם נכונה מסקנתי כי הוצאת "ההודעה האדומה" היא פעולת חקירה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, באנו בשערי הוראת סעיף 94א לחסד"פ, כשהעבירות המיוחסות למשיב טרם התיישנו. מכאן ואילך, כפי שקבעתי לעיל, חלה הוראת סעיף 94א על עניינו של המשיב, ופעולתו היא פעולת עיכוב של מרוץ ההתיישנות עד להסרת המניעה מהסגרתו. משהגעתי למסקנה זו, אין עוד צורך להיזקק לכל אותם אירועים המפורטים בנספח לע/1, ואשר התרחשו לאחר כניסתו של סעיף 94א לתוקף. ממילא אין גם צורך להיזקק לטענתה החילופית של ב"כ העותר, לפיה היוו הפעולות המפורטות באותו נספח רצף של פעולות אשר היה בהן להפסיק את מרוץ ההתיישנות ולהאריך את התקופה עד היום. 30. נסכם, אם כך, את המסקנות לעניין ההתיישנות: מדינת ישראל וארצות הברית היו מנועות מכוח הדין מלפעול נגד המשיב, מניעה שנוצרה בהתנהגותו המכוונת. מניעות זו מפעילה את עקרון היסוד לפיו אין ההתיישנות פועלת כלפי מי שמנוע מלפעול. משהוסרה המניעה, ביום בו נכנס לתוקף התיקון לאמנה, התחיל מרוץ ההתיישנות, שעוכב עד לאותה עת. די בכך כדי לקבוע כי העבירות המיוחסות למשיב לא התיישנו. למעלה מן הצורך, המשיב הוא בבחינת "מתחמק מן הדין" במשמעות הוראת סעיף 94א לחסד"פ, אשר יש להחילו על עניינו בדרך של המרת נתונים. אם יטען הטוען כי הסעיף נכנס לתוקף לאחר שהעבירות המיוחסות למשיב התיישנו, נשיב לו כי סעיף זה הוא התגלמותו של עיקרון קיים, והוא אף מרחיב אותו על מנת שיחול גם על מצב של מניעות עובדתית הנוצרת בהתנהגותו המכוונת של הנאשם. ולחלופין, ושוב למעלה מן הצורך, פעולת החקירה המתבטאת בהוצאת "ההודעה האדומה" על ידי האינטרפול הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. לפיכך, בעת שנכנסה הוראת סעיף 94א לתוקף ניתן היה להחילה על העבירות הנדונות, ומכאן ואילך פועלת היא את פעולתה לעיכוב מרוץ ההתיישנות. מחילה, שיהוי ותקנת הציבור א. האם מחלו שלטונות ארצות הברית למשיב על העבירות המיוחסות לו 31. לטענת ב"כ המשיב, ניתן לראות בהתנהגות הרשויות האמריקאיות מחילה במשמעות הוראת סעיף 2ב(א)(7) לחוק ההסגרה. את טענתו זו הוא מבסס על התנהלות רשויות אלה, אשר כעולה מן הנספח לע/1 החלו, לקראת 1995, לסגור את התיקים הקשורים לפרשה זו, כך במחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים, כך במשטרת ניו יורק, כך בהודעת ה-FBI לאינטרפול שאין עוד טעם בהותרת "ההודעה האדומה" על כנה, כך בביטול צו המעצר הפדראלי שהוצא בשעתו נגד המשיב. 32. התשובה לטענה זו פשוטה, גם בהיבט העובדתי וגם בהיבט המשפטי. אשר להיבט העובדתי, נעלה מכל ספק כי סגירת התיקים המתוארת לעיל נעשתה "על תנאי", היינו, כל זמן שאין ניתן להניח יד על המשיב. הזמן שחלף, וחוסר היכולת להביא להסגרת המשיב, הביאו את הרשויות לסגור את התיקים, שכן לא הייתה בהשארתם פתוחים כל תועלת. אולם, מנגד, כתב האישום וצו המעצר שהוצא נגד המשיב בעקבותיו לא בוטלו מעולם. כמו כן, כעולה מן הנספח האמור, במקביל לסגירת התיקים, המשיכו הרשויות האמריקאיות להתעניין במשיב. כך, בטרם החליטה משטרת ניו יורק על סגירת התיק אצלה, נעשתה פעולה לאיתור המתלוננים, ומשזו לא צלחה, ובשים לב למצב הכללי של התיק, החליטה על סגירתו. זה לא מנע ממנה למנות, בשנת 1999, בלש שישוב ויבחן את מקום מגוריו האחרון של המשיב בארצות הברית, וכך גם ביצע הלה בדיקה ברשות הרישוי, כדי לנסות ולבחון, כך נראה, אם ניתן בדרך זו להגיע אליו. הפעולות שבוצעו במהלך שנת 2000, משנודע לרשויות כי המשיב מבקש לחדש את דרכונו, אף הן מעידות כי העבירות מעולם לא נמחלו לו. במקביל, במהלך השנים התנהלו דיונים בין שתי הממשלות לשינוי האמנה, אשר נשאו פרי, בסופו של דבר, בשנת 2005. למן הרגע בו נכנס התיקון לאמנה לתוקף, בינואר 2007, פעלו הרשויות האמריקאיות בנחרצות כדי להביא להסגרתו של המשיב. הן אתרו את המתלוננים ושבו וגבו מהם הודעות, ולא חלפו אלא מספר חודשים וכבר הוגשה הבקשה שלפני. מן ההיבט המשפטי, ברור הוא כי מחילה היא מושג טכני, ו"יש צורך בהפעלה רצונית מפורשת של הסמכות [השלטונית]. בהימנעות גרידא לאכוף את החוק אין לכונן 'מחילה'", (כדברי כב' השופט י' ענבר בב"ש (ירושלים) 4314/03 היועץ המשפטי לממשלה נ. משה בזק (בוזגלו), תק-מח 2004(1), 6682, בפיסקה 17 לפסק הדין, והאסמכתאות המופיעות שם). ב. שיהוי, פגיעה בתקנת הציבור והגנה מן הצדק 33.סייג להסגרה, הקבוע בהוראת סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, הוא המקרה בו היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור. אכן, לא מן הנמנע, כי שיהוי קיצוני בהגשת בקשת הסגרה, ייחשב כפגיעה בתקנת הציבור. אלא שעל מנת ששיהוי ייחשב ככזה ההופך את ההסגרה לפגיעה בתקנת הציבור, צריך להראות שהסגרה בנסיבות אלה תהיה מעשה בלתי צודק בעליל (ע"פ 6914/04 פיינברג, פיסקה 39; ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו), פיסקה 17). ב"כ המשיב טען בפני, כי השתהותה של ממשלת ארצות הברית במהלך למעלה מעשרים שנה, בהן התערה המשיב בישראל והיכה בה שורשים, מקימה את הסייג האמור. יתרה מזאת, לטענתו, בנסיבות אלה קמה למשיב הגנה מן הצדק, בין כהגנה בזכות עצמה, בין כחלק מן ההבנה של המושג "פגיעה בתקנת הציבור". 34. לו ניתן היה במהלך השנים שחלפו להסגיר את המשיב או להעמידו לדין בארץ, לא היה לו צורך להיזקק לטענות בדבר שיהוי ופגיעה בתקנת הציבור, שכן בנסיבות אלה נכון היה לקבוע כי העבירות עצמן התיישנו. אלא שבמהלך כל השנים שחלפו, מעת שהוגש נגד המשיב כתב אישום והוצא נגדו צו מעצר, ועד לתיקון של אמנת ההסגרה, לא ניתן היה למצות את ההליכים נגד המשיב, כפי שעמדתי על כך בהרחבה לעיל. על סיטואציה דומה, של מניעה בשל האיסור שהיה קיים בדין הישראלי להסגיר את אזרחי ישראל, אומר כב' השופט חשין בע"פ 3439/04 בזק(בוזגלו) כדברים הבאים: "נזכור כי לפי דין ישראל - עד לחודש אפריל לשנת 1999 - לא ניתן היה להסגיר אדם שהוא אזרח ישראל והמערער היה - והינו - אזרח ישראל. ממשלת צרפת לא נשתהתה אפוא מאז שנת 1980 ועד שנת 1999" (פיסקה 18). נראה, כי בדומה לתפישה לפיה אין ההתיישנות חלה כלפי מי שמנוע מלפעול, כך לא יהיה זה נכון לקבוע כי רשות שהייתה מנועה מלפעול השתהתה במעשיה, וכי על כן קם הסייג של פגיעה בתקנת הציבור, או כי על פניו יש ליהנות את המשיב מן ההגנה מן הצדק. ההיגיון הוא אותו היגיון, והדברים קשורים זה בזה. משיצר המשיב את סיבת השיהוי במעשיו שלו, יתקשה לגייס לטובתו אותם סייגים והגנות. 35.יחד עם זאת, אין חולק כי הדוקטרינה של הגנה מן הצדק יכול ותיושם גם בהליכי הסגרה, בין כדוקטרינה העומדת בזכות עצמה, בין שהיא נבלעת בסייג מן הסייגים (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין, פיסקה 10). ואכן, אני בדעה, כי יתכנו מצבים בהם על אף עיכוב מרוץ ההתיישנות בשל התנהגותו המכוונת של העבריין, ועל אף שלא ניתן יהיה לייחס לרשויות שיהוי, לא נכון יהיה למצות את הדין עם הנאשם, משיקולים של תקנת הציבור או הגנה מן הצדק. לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם יהיה משקל רב בבחינת השיקולים הללו. שיקול נוסף יהיה נעוץ בקורבנות העבירה. ובענייננו, גם אם נבחן את חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, או מעת הגשת כתב האישום, כשיקול העומד בפני עצמו והמקרין על תקנת הציבור או על ההגנה מן הצדק, בלא קשר לשאלת המניעות של הרשויות, דומה כי המסקנה תהיה, כי אין עומדת למשיב הגנה מן הצדק, וכי הסגרתו לא תפגע בתקנת הציבור. זאת, בשים לב לטיב העבירות ולחומרתן, ולמעמדם של קרבנות העבירה. המדובר בעבירות מן החמורות שעל ספר החוקים הישראלי, וגם על פי הדין במדינת ניו יורק העונש הצפוי בגין כל אחת מהן הוא עונש חמור ביותר. יתרה מזאת, המדובר בעבירות מין כלפי קטינים, שעל פי השקפת המחוקק הישראלי דין ההתיישנות החל עליהן הינו של תקופת התיישנות מוארכת (סעיף 354 לחוק העונשין). אם כך, הרעיון של פער זמנים ממושך ביותר מיום ביצוע העבירה ועד ליום בו ימוצו ההליכים עם העבריין אינו זר לתפישה הישראלית, ומתיישב היטב עם תקנת הציבור הפנימית שלה. אשר לנפגעי עבירה, וביחוד לנפגעי עבירות מין, הרי שלהם יש היום מעמד בפני עצמו, המתבטא, בראש ובראשונה, בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 (ראו: רע"פ 9727/05 גליקסמן נ. מדינת ישראל, תק-על 2007(3) 2033; ע"פ 2153/02 אידלברג נ. מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 3370). לנפגעים בעבירות אלה יש, בין היתר, זכות להביע עמדה לענין עיכוב הליכים, לענין הסדר טיעון, ולענין חנינה (סעיפים 16, 17, ו- 18 לחוק הנ"ל). כעולה מבקשת ההסגרה, לנפגעים (למעט אחד) יש עד היום עניין להמשיך ולשתף פעולה עם רשויות האכיפה בניו יורק. אני סבורה כי עמדה זו של קרבנות העבירה, הינה שיקול העומד בפני עצמו ביחס לבחינת טענותיו של המשיב הן לעניין המחילה, הן לעניין השיהוי והן לעניין הפגיעה בתקנת הציבור והגנה מן הצדק. צדק, הוא גם צדק לקרבן. ודאי שכך הוא, כאשר המשיב, בהתנהגותו, הוא שהביא לחוסר היכולת למצות את ההליכים ולברר את האמת במהלך כל השנים שחלפו. סוף דבר אני מכריזה על המשיב כבר הסגרה, למעט ביחס לעבירה נשוא האישום השמיני, לגביה הודיעה ב"כ העותר כי ממשלת ארצות הברית חזרה בה מן הבקשה, משום שהתיישנה על פי הדין המקומי במדינת ניו יורק. מאחר שהמשיב לא היה אזרח ישראלי בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו, אין חל עליו הסייג הקבוע בהוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה. התליית הליכים