השופטת א' פרוקצ'יה רקע והליכים 1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת רחל ברקאי), בו הורה בית המשפט קמא על בטלותם מעיקרא של עיקולים זמניים שהטיל בית משפט השלום בירושלים על נכסי המשיבה במסגרת עיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ה-1968 (להלן: חוק הבוררות). החלטנו לדון בענין כאילו ניתנה רשות ערעור, ולפסוק בבקשה ובתשובה כבערעור גופו. 2. המבקשים - המערערים, רוכשי דירות, הגישו תביעה כנגד המשיבה, חברת בנייה, בבית משפט השלום בירושלים. במסגרת התביעה, ניתנו צווי עיקול זמני במעמד צד אחד על נכסי המשיבה. המשיבה הגישה לבית משפט השלום בקשה לעיכוב הליכים בתביעה ולביטול העיקולים הזמניים בנימוק כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים. לאחר דיון במעמד הצדדים, החליט בית משפט השלום על עיכוב ההליכים כמבוקש, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, וכן הותיר את צווי העיקולים על כנם בהפחתה מסוימת של שיעורם. הליכי הבוררות החלו, ובמהלכם פרשו חלק מהתובעים מההליך, ובעקבות כך הסכימו הצדדים על הקטנת היקף צווי העיקול. כעבור כשנה ומחצה, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בהמרצת פתיחה, בטענה שהעיקולים הזמניים שהוטלו בבית משפט השלום ניתנו בחוסר סמכות עניינית. טענתה היתה כי סמכויות עזר בבוררות ניתנות לבית המשפט המחוזי בלבד על פי סעיפים 1 ו-16 לחוק הבוררות. בית משפט השלום, אשר הורה על עיכוב הליכים והעברת המחלוקת לבוררות על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, סיים בכך את מלאכתו ולא היה מוסמך להוסיף סעדים נילווים בדמות צווי עיקול לצורך הליך הבוררות. מתן סעדים אלה מצוי בהתאם לחוק הבוררות בסמכות בית המשפט המחוזי בלבד. משכך, צווי העיקול שניתנו בידי בית משפט השלום תוך חריגה מסמכות בטלים. מנגד, טענו המשיבים כי המבקשת מנועה מהעלאת טענתה בשלב זה של ההליך, משלא כפרה בסמכות בית משפט השלום ליתן צווי עיקול במועד. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשת והורה על ביטול העיקולים הזמניים. על פי החלטתו, סעיף 1 לחוק הבוררות מקנה סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בעניינים הנוגעים לבוררות, פרט לבקשה לעיכוב הליכי בוררות, שהסמכות לדון בה נתונה לכל בית משפט. על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, לא הוסמך בית המשפט המעביר ענין לבוררות (ואשר אינו בית המשפט המחוזי) לתת סעדי ביניים. במובן זה, שונה הדין לענין זה מההוראה המפורשת שבסעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט, הקובע סמכות מיוחדת לכל בית משפט אזרחי להעביר סכסוכים להליכי בוררות באם הצדדים הסכימו לכך במסגרת הדיון, ומורה מפורשות כי "בית משפט" לצורך ענין זה ולצורך חוק הבוררות הוא בית המשפט שהעביר את המחלוקת לבוררות. במקרה זה, בית המשפט שהעביר את הענין לבוררות היה בית משפט שלום, אשר פעל מכח סעיף 5 לחוק הבוררות ולא מכח סעיף 79ב לחוק בתי המשפט. אי לכך, בגדרה של סמכות בית משפט השלום על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, אין הוא בעל סמכות לצורך חוק הבוררות ולכן אין בידיו סמכויות עזר, ובהן סמכות ליתן סעדי ביניים. לפיכך, משהועברה המחלוקת לבוררות, לא היתה בידי בית משפט השלום סמכות ליתן סעדים נילווים כפי שעשה בפועל, וצווי העיקול שנתן בטלים מעיקרם בשל חריגה מסמכות. טיעוני הצדדים 3. המבקשים עותרים לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, טעה בית המשפט קמא בקובעו כי בית משפט השלום משולל סמכות ליתן צווי עיקול זמניים בטרם הועבר הענין לבוררות. על פי הטענה, ביום 24.2.03 וביום 11.3.03 הוציא בית משפט השלום צווי עיקול זמניים. לאחר מכן, ביום 17.3.03 ניתנה החלטתו בדבר העברת נושא התובענות לבוררות, ובאותה החלטה הורה על צמצום מסוים של היקף העיקולים. בשלב זה, לא עלתה כל טענה כנגד סמכות בית משפט השלום ליתן צווי עיקול; לאחר החלטה זו, הועבר נושא המחלוקת לדיון בבוררות. במסגרת ההליכים בפני הבורר, חזרו בהם חלק מהתובעים מתביעתם, ובעקבות כך צומצמו העיקולים בהסכמה. צווי העיקול נותרו בתוקפם, ורק כעבור שנה וחצי הוגשה בקשת המשיבה לבית המשפט המחוזי להצהיר על בטלות הצווים מפאת חוסר סמכות. לטענת המבקשים, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוטעה. קיום סעיף בוררות בהסכם בין הצדדים אינו שולל סמכות מבית משפט השלום לדון בענין, ובעת מתן צווי העיקול היה הענין במסגרת שיפוטו. הדבר עולה מהרציונל של סעיף 5 לחוק הבוררות, אשר אינו שולל את סמכותו העניינית של בית המשפט הדן בנושא הסכסוך לדון ולהכריע בו, אלא מביא להתליית ההליך בלבד, ואין בו כדי לאיין את מה שנעשה בידי בית המשפט בסמכות עד להחלטת העיכוב ועובר לנתינתה. ראייה לכך היא כי אפילו העביר בית משפט ענין מסוים לבית משפט אחר מטעמי סמכות עניינית, אין הדבר מביא לבטלות פעולות שנעשו על ידי הערכאה המעבירה קודם להעברה, ובכלל זה סעדים זמניים שניתנו על ידיו. הצווים הזמניים בענין זה ניתנו מכח סמכות עניינית של בית משפט השלום הדן בתובענה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, ולא מכח חוק הבוררות, והם עומדים בעינם. יתר על כן, לבית משפט השלום סמכות טבועה ליתן סעדי ביניים מכח סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1981. 4. המשיבה טוענת כי אין מקום להיענות לבקשת רשות הערעור בגלגול שלישי, שכן אין מדובר בענין עקרוני בעל חשיבות כללית המצדיק דיון כזה. גם העובדה כי מדובר בהליכי בוררות משפיעה על הצמצום שיש לנקוט במתן רשות ערעור. עוד נטען כי המבקשים נהגו שלא בתום לב, כאשר הסתירו מבית משפט השלום את קיומו של שטר בוררים, ועקפו בכך את בית המשפט המוסמך לפעול בענייני בוררות - הוא בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי עמדת המבקשים בהליך זה היא אקדמית גרידא, ואין לה נפקות מעשית, שכן אין להם ענין ממשי בעיקולים, גופם. לעצם הענין, חוזרת המשיבה על עמדתה לפיה בית משפט השלום משולל סמכות ליתן סעדים זמניים בנסיבות הענין, שכן חוק הבוררות לא היקנה סמכות מקבילה בענייני בוררות לבית המשפט המחוזי ולבתי משפט אחרים. הדבר עולה מחוק הבוררות שהסמיך את בית המשפט המחוזי בלבד לדון בענייני בוררות ולתת סעדי ביניים לצורך כך, והדבר שולל, מיכללא, את סמכויות בתי משפט אחרים לתת סעדים כאלה כאשר הענין מועבר לבוררות מכח עיכוב הליכים. הכרעה 5. השאלה המועלית בבקשה זו נושאת אופי דיוני-עקרוני והוא - האם לבית משפט כלשהו הפועל על פי סעיף 5 לחוק הבוררות ומעכב הליכים בתובענה לצורך העברת הענין הנדון בפניו לבוררות, קנויה סמכות, בטרם העברה כזו, או עובר להעברה כאמור, ליתן צווים שונים ובהם סעדי ביניים כאלה ואחרים; או שמא, משהועבר ענין לבוררות על פי סעיף 5 כאמור, מתבטלים מאליהם הצווים שניתנו בידי אותו בית משפט, ומאותו שלב ואילך הערכאה המוסמכת היחידה ליתן צווים בנושא המחלוקת הינה בית המשפט המחוזי, המוסמך על פי חוק הבוררות לדון בענייני הבוררות. לשאלה זו היבט עקרוני כללי, ויש לו זיקה כללית ורחבה על עניינים המועברים להכרעה בבוררות. לפיכך, ראינו ליתן רשות ערעור ולדון בהליך זה כבערעור גופו. דעתנו הינה כי טעה בית המשפט המחוזי בסוברו כי צווי העיקול שניתנו על ידי בית משפט השלום בטרם העביר את המחלוקת לבוררות ועובר להעברה זו נגועים בחוסר סמכות ולפיכך דינם להתבטל. דעתנו היא כי הצווים שניתנו תקפים הם, ואלה טעמינו: 6. ענייני בוררות כרוכים בהפעלת סמכויות שיפוטיות של בתי משפט שונים בשלבים שונים של הליכי הבוררות. ראוי להבדיל ביחס לסמכויות אלה בין שלוש מערכות עיקריות: האחת - סמכות בית המשפט המחוזי המלווה את מערכת הבוררות במהלך התנהלותה, אשר גדרי כוחו ופעולתו מוגדרים בחוק הבוררות; השניה - ערכאות השיפוט למיניהן - בתי משפט שלום ומחוזי - שבסמכותם להעביר לבוררות מכח סעיף 5 לחוק הבוררות ענין הנדון בפניהם במסגרת סמכותם העניינית, מקום שקיים הסכם בוררות בין הצדדים ומתקיימים תנאים נוספים; והשלישית - סמכות ערכאה דיונית כלשהי הדנה בענין אזרחי להעביר לבוררות מכח סעיף 79ב לחוק בתי המשפט ענין הנדון בפניה בגדר סמכותה העניינית, אם ניתנה לכך הסכמת הצדדים, מקום שלא היה קיים ביניהם הסכם בוררות קודם. נבהיר את חלוקת הסמכויות בין ערכאות השיפוט בהתאם לשלוש המסגרות הדיוניות האמורות. סמכות בית המשפט המחוזי במהלך התנהלותה של בוררות 7. על פי חוק הבוררות, בית המשפט המוסמך לדון בענייני בוררות הוא בית המשפט המחוזי, למעט לענין עיכוב הליכים המתייחס לכל ערכאה דיונית (סעיף 1 לחוק הבוררות). מכאן, כי לכל ענין הקשור בהליך הבוררות, למעט עיכוב הליכים בתובענה, הנתון לסמכות כל ערכאה דיונית, בית המשפט המחוזי הוא בעל הסמכות העניינית לדון בענייני הבוררות. על פי סעיף 16 לחוק הבוררות, נתונות לבית המשפט המחוזי לגבי בוררות סמכויות עזר שונות, ובהן מתן סעדי ביניים כגון עיקולים זמניים, צווי עיכוב יציאה מן הארץ, וכיוצא בזה. אגב ניהול הבוררות, סמכויות אלה נתונות לבית המשפט המחוזי בתורת בית המשפט בעל סמכות ייחודית בענייני בוררות. ייחודיות זו שוללת מערכאות שיפוט אחרות סמכויות דומות בענייני בוררות, אלא אם כן הורה המחוקק במפורש אחרת. מכאן, שבקשות בענייני סעדי ביניים אגב מהלך הבוררות צריכות להיות מובאות להכרעת בית המשפט המחוזי, כבעל סמכות ייחודית בענייני בוררות. סמכות ערכאה דיונית לעכב הליכים בתובענה ולהעביר מחלוקת לבוררות 8. לכל ערכאה דיונית הדנה בענין במסגרת סמכותה העניינית, מסורה סמכות מכח סעיף 5 לחוק הבוררות לעכב הליכים ולהעביר את הענין לבוררות, ובלבד שמבקש העיכוב מוכן לעשות מצידו את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה, ועדיין מוכן לכך. על בקשה לעיכוב הליכים להיות מועלית לא יאוחר מהמועד בו טען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה, ולבית המשפט שיקול דעת שלא לעכב הליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא ידון בבוררות. נקודת המוצא לצורך סעיף 5 לחוק הבוררות הינה כי בית משפט בפניו נדונה התובענה הינו בעל סמכות עניינית לדון בה. מכאן, שבקשה לעיכוב הליכים עקב קיום הסכם בוררות בין בעלי הדין, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בתובענה, המבוסס על אמות מידה ומבחנים שונים הנגזרים, בין היתר, מתכלית מוסד הבוררות, אופיו המיוחד של הסכם הבוררות הנדון והתנהגות הצדדים ביחס אליו, וטיב המחלוקת שביניהם. קיום הסכם בוררות בין צדדים אינו שולל, על פניו, את הגישה לערכאות המשפט, המהווה אחת זכויות היסוד במשפט. לכן, הסכם הבוררות הוא בבחינת הסכמה חוזית בין צדדים בדבר דרך ההכרעה במחלוקות ביניהם, ואין בו כדי שלילת סמכותו העניינית של בית המשפט להכריע במחלוקת מתוקף סמכותו על פי חוק (אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, מהד' 4, כרך א' עמ' 249). משמעות עיכוב ההליכים, כשמה כן היא, התליית הליכים להבדיל מביטולם, כל עוד הבוררות מתנהלת. אולם אם הבוררות נפסקת מטעם כזה או אחר, או אם ניתן פסק בורר והוא בוטל, עשוי ההליך השיפוטי בערכאת השיפוט לשוב לתחייה ולהידון על ידה (אוטולנגי, שם, עמ' 254). בהליך התובענה הנדון בבית המשפט ערב בקשה לעיכוב הליכים, פועל בית המשפט מכח סמכותו העניינית לדון בתובענה. הוא מפעיל במסגרת סמכות זו את הכוחות הנתונים לו על פי החוק, ובכלל זה, את סמכותו ליתן סעדי ביניים, ובהם צווי עיקול ועיכוב יציאה מן הארץ. במסגרת סמכות כללית זו, הוא מוסמך לתת צווי עשה ולא תעשה, וכן סעדי ביניים למיניהם (סעיף 75 לחוק בתי המשפט). סמכות בית המשפט ליתן צווי ביניים מוגדרת גם בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ואכן, לבית משפט הדן בתובענה נתונה סמכות כללית ליתן סעדים זמניים, הנדרשים לקיום הליך שפיטה ראוי (בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, 499-503, והמקורות הנזכרים שם; ע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309, 331; ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2) 102, 115). סמכותו הנלווית של בית המשפט להושטת סעדים זמניים לצדדים המתדיינים לפניו, הינה חיונית לקיום הליך הוגן בשל פער הזמנים הבלתי נמנע בין הגעת הסכסוך לפתחו של בית המשפט לבין ההכרעה בו (ע"א 732/80 מיכאל ארנס נ' בית אל - זכרון יעקב, פ"ד לח(2) 645, 652-653; ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177, 196); בענייננו, נדרש הדבר גם לגישור פער הזמנים העלול להיווצר בין הדיון בתובענה בבית המשפט הרגיל לבין העברתו לבוררות על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, ושלב קניית סמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי כערכאה המוסמכת בענייני בוררות, המתגבש לאחר ההעברה. הסמכות לצוות על סעדי הביניים היא אמצעי חיוני המצוי בידי הערכאה הדנה בענין שתכליתה למנוע, בין היתר, שיבוש הליכי משפט על ידי הימלטותו של בעל דין מתחום הישג ידה של מערכת המשפט בישראל, או הברחת נכסי בעל דין לצדדים שלישיים, המסכנת את יכולת אכיפת הפסק באם יזכה התובע בדינו. הנחת המשפט הינה כי בית המשפט הדן בתובענה במסגרת סמכותו העניינית מוסמך ליתן סעדי ביניים מקום שמתקיימים התנאים הנדרשים לכך. סמכות זו נשללת ממנו רק החל מנקודת הזמן שבה הופכת ערכאה אחרת בעלת סמכות ייחודית לצורך כך. אולם גם אז, כל צו אשר ניתן בטרם התרחשה נקודת זמן זו, שריר, קיים ותקף לכל דבר. במאמר מוסגר יצויין, כי אפילו מקום שבית משפט דן בענין בהיותו משולל סמכות עניינית לדון בו, והוא מעביר את הדיון בהליך לבית המשפט המוסמך, סעדי ביניים שנתן קודם להעברה שרירים וקיימים. כך נאמר: "נתן בית המשפט סעד זמני, כגון שהטיל עיקול או הוציא צו מניעה זמני, ולאחר מכן העביר את הענין לבית משפט אחר מכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט, הסעד נשאר בעינו עד שלא בוטל על ידי בית המשפט שאליו הועבר הענין". (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 92; ע"א 75/86 מנסור נ' מנסור, פד"י מ'(3) 662). מקל וחומר, אם כך הדבר בהעברה בין ערכאות שיפוט מטעמים של סמכות עניינית, על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר סעדי הביניים ניתנו על ידי ערכאת שיפוט מוסמכת, בטרם עוכבו הליכי המשפט מפאת קיומו של הסכם בוררות תקף בין בעלי הדין, או עובר למתן צו עיכוב כאמור. יוצא, איפוא, כי בית משפט השלום, הדן מכח סמכותו העניינית בתובענה המובאת בפניו, מוסמך ליתן סעדי ביניים כל עוד ההליך נדון בפניו, ואף עובר להחלטתו לעכב הליכים ולהעביר ענין לבוררות מכח סעיף 5 לחוק הבוררות, וסעדים אלה הינם תקפים לכל דבר וענין כל עוד לא בוטלו או שונו. רק משלב שלאחר מתן צו עיכוב ההליכים, ומנקודת הזמן שבה עובר הענין להידון בבוררות על פי הסכם בוררות בין הצדדים, סמכות בית משפט השלום מותלית, ועמה הסמכות ליתן צווי ביניים, והסמכות למתן סעדי ביניים עוברת מכאן ואילך לבית המשפט המחוזי, המוסמך לדון בענייני בוררות. התליית סמכות זו של בית משפט השלום צופה פני העתיד, ואין לה השלכה במבט צופה פני העבר, וצווים שניתנו על ידי ערכאה זו בעוד הענין נדון בפניה, תקפים לכל דבר, כל עוד לא שונו או בוטלו בידי ערכאה מוסמכת. פועל יוצא מהדברים האמורים הוא, איפוא, זה: לערכאה שיפוטית הדנה בתובענה מכח סמכותה השיפוטית נתון כח שיפוטי ליתן סעדי ביניים כל עוד הענין נדון בפניה. בכלל זה גם סעדי ביניים הניתנים במשולב עם ההחלטה לעכב הליכים. סעדים אלה תקפים ועומדים בעינם גם לאחר התליית התובענה במסגרת עיכוב הליכים והעברת הענין לבוררות, וכל עוד לא שונו או בוטלו בידי ערכאה מוסמכת. מהשלב שבו הענין הועבר לבוררות, הערכאה המוסמכת ליתן סעדי ביניים מכאן ואילך היא בית המשפט המחוזי, כבעל סמכות ייחודית לדון בענייני בוררות מכח חוק הבוררות. בוררות מכח סעיף 79ב לחוק בתי המשפט 9. לשם השלמת התמונה יצויין, כי על פי סעיף 79ב לחוק בתי המשפט נתונה סמכות לבית משפט הדן בענין אזרחי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר ענין הנדון לפניו לבוררות. מדובר בהסדר מיוחד אשר נועד למצבים בהם אין בנמצא הסכם בוררות קודם בין הצדדים, והסכמתם לבוררות מתגבשת אגב הליך הדיון בתובענה. לצורך ענין מיוחד זה, יצר המחוקק הסדר סטטוטורי ספציפי, והיקנה לערכאה אשר בפניה התנהל המשפט, ואשר העבירה את המחלוקת לבוררות, סמכות כבית משפט הדן בענייני הבוררות. ברי, כי בתנאים אלה, ערכאת שיפוט זו מוסמכת ליתן סעדי ביניים הן בעת שהתובענה נדונה בפניה, והן לאחר שהענין הועבר לבוררות, משהיא הוגדרה לצורך מקרה מיוחד זה כ"בית משפט" לצורך חוק הבוררות, אשר לו מוקנות, בין היתר, גם סמכויות ליתן צווי ביניים מכח סעיף 16(א)(5) לחוק זה. מן הכלל אל הפרט: 10. בענייננו, הוציא בית משפט השלום את הצווים לסעדים זמניים בעת שהתובענות בין הצדדים נדונו בפניו, ואף שכלל את הצווים עובר להעברת המחלוקת לבוררות מכח צו עיכוב הליכים שניתן על פי סעיף 5 לחוק הבוררות. בית המשפט דן בתובענות מכח סמכותו העניינית, וצווי הביניים שהוציא, הן בטרם מתן החלטת עיכוב ההליכים והן במסגרתה, ניתנו גם הם במסגרת סמכותו העניינית. הם נשארו בתוקפם גם בעת העברת ההליך לבוררות, והם תקפים כל עוד לא שונו או בוטלו בהחלטה נוספת. עשויה היתה לעלות שאלה האם ההחלטה בדבר צמצום צווי העיקולים בהסכמת הצדדים, שניתנה בידי בית משפט השלום לאחר העברת המחלוקת לבוררות ובמהלך התנהלותה, ניתנה בגדר סמכותו, או שמא משלב העברת הענין לבוררות, כל שינוי או ביטול צווים שניתנו בידי הערכאה המעבירה מצוי אף הוא בסמכות הייחודית של בית המשפט המחוזי כבעל סמכות בלעדית לדון בענייני בוררות על פי חוק הבוררות. אני נוטה לחשוב כי החלופה האחרונה היא הנכונה (השווה פרשת מנסור נ' מנסור, שם, עמ' 664). אין צורך לקבוע עמדה סופית בשאלה זו, שכן נוכח הסכמת בעלי הדין לשינוי הצווים כאמור, לא עלתה טענת פגם לגבי ענין זה, ולפיכך אין הכרח להכריע בו סופית. 11. סיכומו של דבר: דין הערעור להתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת בזה, ומשמעות הדבר היא כי צווי העיקול שניתנו על ידי בית משפט השלום, בטרם הועברה המחלוקת לבוררות מכח סעיף 5 לחוק הבוררות, כפי שאלה תוקנו מעת לעת, הינם תקפים ועומדים בעינם. המשיבה תישא בשכר טרחת המבקשים בשתי הערכאות בסכום של 20,000 ₪. השופט א' גרוניס: אני מסכים. השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. התליית הליכיםעיכוב הליכים