1. ביום 18.12.90 החליט המנהל הכללי של משרד הבריאות (להלן - המשיב) להתלות את רישיונו של המבקש לעסוק ברפואה למשך שישה חודשים, מיום 1.1.91 ועד ליום 30.6.91. על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (סעיפים 44א ו-44ג לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אברמוביץ) דחה את הערעור, ועל החלטתו ערער המבקש לבית המשפט העליון. הבקשה שלפניי היא לעכב את ביצוע התליית רישיונו של המבקש עד להחלטה בערעור על-ידי בית-משפט זה. 2. ההתליה האמורה של רישיון המבקש נעשתה, כאמור, במסגרת הוראות סעיף 44א לפקודת הרופאים [נוסח חדש], סעיף-קטן(א), אשר זו לשונו (בכל הנוגע לענייננו): "44א. (א) היה למנהל יסוד סביר לחשד שרופא גרם ברשלנות חמורה למותו של מי שהיה בטיפולו או לפגיעה חמורה בו, או הוגש נגד רופא מורשה כתב אישום על עבירה שיש עמה, בנסיבות הענין, משום קלון, רשאי הוא, על פי המלצת ועדה מיוחדת שיכונן לענין זה, להתלות את רשיונו של הרופא או להגביל את תחומי עיסוקו לתקופה שלא תעלה על ששה חודשים; חברי הועדה המיוחדת יהיו: רופא שמינה המנהל והוא יהיה היושב ראש, רופא שמינה המנהל מתוך רשימה שהגישה לו ההסתדרות הרפואית בישראל ונציג היועץ המשפטי לממשלה". במקרה דנן, הוגש נגד המבקש, שהוא רופא, כתב-אישום, המייחס לו, בתשעה סעיפי אישום, ביצוע עבירות אינוס ותקיפה מינית, וזאת במהלך עבודתו כרופא, תוך כדי בדיקת נשים אשר התלוננו על שלשולים והקאות, על כאבים בגרון, כאבים ביד וכיוצא באלה. 3.מנכ"ל משרד הבריאות הקים ועדה מיוחדת לפי הוראות סעיף 44א האמור. הוועדה שמעה את המבקש ובא-כוחו והגישה המלצתה בדעת רוב ומיעוט. רוב הוועדה, והמה שני הרופאים שבה, החליטו להמליץ לפני המנכ"ל להתלות את רישיונו של המבקש לשישה חודשים או עד מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבירור משפטו הפלילי, הכול לפי התאריך המוקדם יותר. לעומתם, החבר האחר של הוועדה, נציג היועץ המשפטי לממשלה, המליץ על " הגבלת עיסוקו של המבקש לעיסוק שאין בו גישה לנשים צעירות, כגון לעבודה בבית חולים גריאטרי או סיעודי או במחלקת פגים או תינוקות...", ואף זאת, עד למתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי במשפטו הפלילי או עד תום שישה חודשים מיום ההגבלה, הכול לפי התאריך המוקדם יותר. המשיב קיבל את המלצת הרוב של חברי הוועדה, אשר קבע, בין היתר, לאמור: "בתשעה מקרים עשה המשיב (המבקש שלפניי - מ' א') לכאורה במזיד שימוש לרעה במעמדו ובתפקידו כרופא וניצל לכאורה באורח מחפיר ובמרמה את המתכונת הידועה ומוכרת של בדיקה רפואית גופנית להשגת טובת הנאה מינית לעצמו, בכל תשעת המקרים. ... לענינה של הועדה נשקלת החומרה שבמעשיו של המשיב במעילה באימון של חוליו ושל שולחיו, ובהפרה הגסה של הציוויים המקצועיים והאתיים החלים עליו בהיותו רופא ובביצוע המעשים המיוחסים לו במסגרת עבודתו הרפואית ...". ועוד קבעה הוועדה: "הועדה מקבלת שבמעשיו של המשיב קשה לזהות אלמנטים של בדיקה רפואית, אם מתוך בורות, ובודאי מתוך כפירה מוחלטת בכל המחייב למתכונתה של בדיקה כזאת. הועדה מביעה ספק כבד באשר לכשירותו המקצועית והתאמתו של המשיב לתפקידיו הרפואיים". הוועדה שקלה את הנזק שייגרם למשיב בשל ביצוע המלצתה וקבעה, כי הנזק הצפוי להיגרם לציבור, אם לא יותלה רישיונו של המשיב עכשיו והוא יורשע בדין, גדול לאין שיעור מהנזק שייגרם למבקש, אם יותלה רישיונו עכשיו והוא יזוכה בדין. 4. מר זאכי כמאל, בא-כוחו המלומד של העורר, והגב' רבקה פלדמן, באת-כוחה המלומדת של המדינה, טענו לפניי טענות מפורטות ומבוררות, זה בכה וזה בכה. לטענתו של מר זאכי כאמאל, התליית רישיונו הרפואי של המבקש לתקופה של שישה חודשים הינה ענישה בטרם משפט. אמנם הוגש כתב-אישום נגד המבקש, ואם יורשע לפיו תהא בכך משום עבירה שיש עמה קלון; אך המבקש טרם הורשע, והוועדה אף לא בדקה את חומר הראיות כדי לקבוע לפחות שמצויות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו. התליית רישיון הרפואה היא פגיעה חמורה מאוד בתיפקודו המקצועי ובפרנסת בני משפחתו, והשיקול האמור ששקלה הוועדה אינו מצדיק פגיעה כזו בטרם משפט, וכל שכן כאשר לא הוכחו, לפחות, ראיות לכאורה. הגב' פלדמן הצביעה על הקביעות האמורות של הוועדה ועל שיקולה את מידת הנזק הגדול שייגרם לציבור, אם לא יותלה רישיונו של המבקש, שיקול שהוא נכון ורלוואנטי לעניין נקיטת אמצעי של התליית רישיון רפואי לתקופת זמן מסוימת. 5. מעין ההוראה שבסעיף 44א הנ"ל היא ההוראה שבסעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בסעיף זה נאמר, כי בית-דין משמעתי רשאי, לפי בקשת קובל, להשעות זמנית עורך-דין שהוגש נגדו כתב-אישום בשל עבירה פלילית, המייחס לו עבירה שיש עמה קלון. לעניין יישומו של סעיף זה נאמר מפי השופט בך - "... כי בשלב זה נטל השכנוע הרובץ על הקובל הינו כבד מאוד. עורך הדין הנאשם הינו עדיין בחזקת זכאי, ועל-כן ייעתר בית הדין לבקשה מסוג זה רק במקרים נדירים וחמורים במיוחד..." (על"ע 19/88 [1], בעת' 381). וכאשר - "קיימות נגדו ראיות לכאורה" בדבר ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום (שם). על הקפדה רבה זו ניתן להסיק, בדרך ההיקש, גם מהאמור בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, בסעיף 21א (אשר הוסף בחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), תשמ"ח-1988), המחמיר בכמה פנים בשלילת חירותו של אדם בטרם משפט, כפי שעמדנו על כך במפורט במקום אחר (ראה בש"פ 335/89 [2], ועוד). אמנם כן, בעיית המעצר בטרם משפט שונה היא מנושא נקיטת אמצעים משמעתיים בטרם משפט. במעצר מדובר בשלילת חירותו של אדם, לפני הכרעת-דינו, כשאחת המטרות העיקריות היא למנוע שיבוש הליכי המשפט, שני גורמים שאינם מצויים בנקיטת אמצעים משמעתיים בטרם משפט. אך מכמה בחינות גם דומים הם שני הנושאים. להצדקת מעצר לפני תום ההליכים משמשת גם המטרה של ההגנה על שלום הציבור ועל ביטחונו, והיא המטרה העיקרית בהשעיה בטרם משפט. כמו כן, הפגיעה הנגרמת לעורך-דין או לרופא, על-ידי השעייתם בטרם משפט, קשה וחמורה היא, ולעתים אף בלתי הפיכה, וזהירות ועיון מרובים דרושים עובר לקבלת החלטה על כך. בסוגיה זו משמשים כאחד שני שיקולים ערכיים - עקרוניים נוגדים: מצד אחד - השמירה על האינטרס של הציבור, שלא יוטעה וייזקק לשירותיהם של רופא או של עורך-דין, שאינם ראויים לטפל בענייניו המשפטיים ובטיפוליו הרפואיים; ומצד שני - השמירה על זכות הפרט שלא לפגוע בו ולהסב לו נזק, שלעתים הוא בלתי הפיך, בטרם נתברר דינו והוא בחזקת זכאי וחף מפשע. האיזון בין שני עקרונות נוגדים אלה ואופן יישומם תלויים הם בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, במידת החומרה של העבירות בהן מדובר ובקיומן של ראיות לכאורה, וכן במידת הפגיעה המוכחת - כתוצאה מביצוע המעשים נושא העבירות - לעניין כושרו ומהימנותו של הנאשם בביצוע תפקידיו המקצועיים. כך, דרך משל, ייתכן שמקום יש להחמיר יותר בעניינו של רופא החשוד שסרח בעבירות פליליות הקשורות בטיפולו בחולים, שעניין עיסוקו בדיני נפשות, מאשר בעורך-דין שחשוד שסרח בעבירות פליליות הקשורות בטיפולו בענייני מרשיו, שייתכן כי עניינם דיני ממונות בלבד. וכיוצא בו הבדלים כאלה וכאלה. 6. ומשבאנו לכאן, נחזור לעניין שלפנינו. כמה נימוקים עמנו שלא לעכב ביצוע החלטתו של המשיב. הוועדה שדנה במעשים המיוחסים למבקש בכתב האישום, שהוגש נגדו, מצאה, כי מעשים אלה לא רק שיש בהם משום קלון, אלא שמעוררים הם "ספק כבד באשר לכשירותו המקצועית והתאמתו לתפקידיו הרפואיים". קביעות אלה נאמרו על-ידי יו"ר הוועדה ואחד מחבריה, שהם רופאים במקצועם; וכבר אמרנו, "שעל בית המשפט לייחס חשיבות לא מעטה - כשמדובר בענישה משמעתית - לעמדתם של בעלי המקצוע שמדובר בו" (ע"א 77/88 [3], בעמ' 84). מבחינה זו, עדיפות יש להמלצתם של שני חברי ועדה אלה על המלצתו של המיעוט בוועדה, שהוא נציג היועץ המשפטי לממשלה ושכישוריו אינם בתחום המקצוע הרפואי, להסתפק בהגבלת עיסוקו של המבקש לטיפול רפואי בנשים שאינן צעירות ובתינוקות, הגבלה שאין בה כדי לענות על הספק הכבד באשר לעצם כשירותו המקצועית-רפואית של המבקש. ואשר ל"יעילות" ההגבלה כשלעצמה, על כגון דא כבר אמרו חכמים שאין אפוטרופוס לעריות (כתובות, יג, ב [א]; חולין, יא, ב [ב]. ולכך מתייחסת החלטתו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, כי - "כשמדובר בביצוע מעשים פליליים חמורים, תוך כדי ובמהלך טיפולים רפואיים, אין בשלב זה לאפשר לעותר להמשיך בעיסוקו, ולו גם בהגבלות מסויימות". זאת ועוד. במקרה דנן, המבקש עצמו הוא שהתנגד לכך שהוועדה תעיין בראיות התביעה באשר לאישומים המיוחסים לו, כאשר התנגד להסיר, ולו באופן חלקי ולצורך בירורה של הוועדה בלבד, את צו איסור הפירסום הקיים בתיק הפלילי שמתברר נגדו. קשה לו, לכאורה, לבוא ולטעון, שאף ראיות לכאורה לא הוכחו בדבר אשמתו. 7. אין אני רואה צורך להכריע, אם היה בכל אלה בלבד די כדי שלא לעכב את ביצוע החלטת המשיב בדבר התליית רישיונו של המבקש לעסוק ברפואה. במקרה דנן מצויה החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ע' א' ר' זועבי), שאכן מצויות ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים למבקש בכתב האישום. החלטה זו ניתנה בדיון בבקשה שהגישה הפרקליטות, במסגרת הדיון הפלילי, לעצור את המבקש עד תום ההליכים. השופט המלומד, לאחר שעיין בחומר הראיות, קבע, בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המבקש למעשים המיוחסים לו בכתב האישום, במידה הדרושה בשלב של מעצר עד תום ההליכים, וכי העבירות המיוחסות למבקש יש בהן משום עילה המאפשרת ומצדיקה מעצר עד תום ההליכים. המבקש אכן לא נעצר, כפי שכך טען בא-כוחו המלומד לפני, אך זאת משום שבית המשפט מצא, כי ניתן להשיג את מטרת המעצר מבלי לשלול את חירותו של המבקש על-ידי ערובה ותנאים שקבע. קביעה זו של בית המשפט בדבר קיום חומר ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים למבקש בכתב האישום נוטלת את עיקר כוחה של טענת בא-כוחו המלומד של המבקש. די בה, לכאורה, בנסיבות העניין שלפנינו, כדי להצדיק את החלטתו האמורה של המשיב בדבר התליית רישיונו של המבקש מלעסוק במקצוע הרפואה; אך בעניין זה איני מחליט, שהרי לא זו השאלה שעלי להכריע בה. על כל פנים, יש בוודאי, במכלול הנימוקים האמורים, כדי לדחות את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע החלטת המשיב עד לבירור ערעורו בבית המשפט העליון. 8. אשר-על-כן אני דוחה את הבקשה. רפואהרישיון רופארופאים