רקע עובדתי 1. המבקשת (המאשימה) הגישה נגד המשיב (הנאשם) כתב אישום, שעניינו תאונת דרכים, שאירעה ביום 3/3/98, שהוא מואשם בגרימתה. כתב האישום מייחס למשיב ביצוע עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה של נסיעה אחורנית בחוסר זהירות, לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - "תקנות התעבורה"). 2. בעקבות תאונת הדרכים נפסל המשיב על ידי קצין משטרה, מהחזיק ברשיון נהיגה לפי הוראות סעיף 47(ג) לפקודת התעבורה - לתקופה של 90 יום. המשיב הופנה לבדיקה רפואית במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ומשלא התייצב לבדיקה, הותלה ביום 17/6/98 רשיון הנהיגה שלו וביום 3/7/98 חזרה הרשות והתלתה את רשיונו - פעם נוספת. 3. במהלך הדיון בבקשה זו שעניינה, בין היתר, פסילת המשיב מהחזיק ברשיון נהיגה - ביקשתי לעיין בהחלטות רשות הרישוי בדבר פסילתו של המשיב, על-פי הוראות תקנה 215 לתקנות התעבורה, ומשלא היו ברשות באת-כוח המבקשת החלטות אלה, הוריתי, בהחלטה מיום 6.12.99 להגיש לבית-המשפט עותק מן ההחלטות. המבקשת הגישה "תדפיס" שממנו עולה כי המשיב נפסל ביום 17.6.99 וביום 3.7.99, הגם שלא צויינה תקופת הפסילה. ההחלטה גופא לא הוגשה לבית-המשפט, ונראה כי מועדי הפסילה, כאמור בתדפיס שגויים, והם מתייחסים לשנת 1999, בעוד שמכתב המכון הרפואי הוא משנת 1998. לבית-המשפט הוגש מכתב מיום 12.6.98 החתום בידי אמרכלית המכון הרפואי לבטיחות בדרכים המכוון ל"משרד הרישוי מחוז ירושלים והדרום", ובו בקשה, כדלקמן: "לפי תקנה 215 לתקנות התעבורה, אבקש להתלות רשיון הנהיגה, עד לבירור עניינו". 4. למשיב רשיון נהיגה משנת 1990, ובין השנים 1995-1998 הורשע המשיב תשע פעמים בעבירות תעבורה שונות. 5. לטענת המבקשת, חומרת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום, והרשעותיו הקודמות, מלמדות על מסוכנות המשיב להמשיך בנהיגת רכב. לפיכך, עותרת המבקשת לפסילת המשיב מהחזיק רשיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק העיקרי, וכי פסילה זו תעמוד בעינה, גם אם יחלפו שישה חודשים מיום הפסילה כאמור, אם לא יינתן עד אז פסק דין סופי. בנוסף על כך עותרת המבקשת, לשחרורו של המשיב בערובה עד תום ההליכים נגדו, ובין היתר: איסור יציאתו מן הארץ, הפקדת דרכונו, מתן ערבות עצמית וערבות צד שלישי בסכום שיקבע בית-המשפט והפקדת סכום כסף נוסף על ידי המשיב בקופת בית המשפט. 6. ניתן ללמוד מן הראיות שעיינתי בהן וממהלך הדברים, כי רשיונו של המשיב הותלה על-פי הוראות תקנה 215 לתקנות התעבורה, שזו לשונה: "חובה להתייצב (א) בעל רשיון שהוזמן כאמור, חייב להתייצב במקום ובמועד הנקובים בהזמנה, אלא אם נתן לרשת הרישוי, לפני המועד הקבוע, סיבה סבירה לאי-יכולתו להתייצב. (ב) לא התייצב בעל רשיון שהוזמן כאמור בתקנת משנה (א) ולא נתן לרשות הרישוי סיבה סבירה לאי יכולתו להתייצב, רשאית רשות הרישוי להתלות את תוקף רשיון הנהיגה שלו עד שיתייצב במקום ובמועד שקבעה". הנה כי כן, התקנה האמורה קובעת, כי אם בעל רשיון נהיגה שהוזמן להתייצב, לבדיקות רפואיות או לבחינות, כאמור בתקנה 212 לתקנות התעבורה, ולא התייצב, ולא נתן סיבה סבירה לאי התייצבותו, רשאית רשות הרישוי להתלות את תוקף רשיון הנהיגה שלו "עד שיתייצב במקום ובמועד" שקבעה רשות הרישוי. סמכותה של רשות הרישוי להתלות רשיון נהיגה עד שהמחזיק ברשיון יקיים תנאים שקבעה, ובין היתר בדיקות רפואיות או בחינות - קבועה בסעיף 52 לפקודת התעבורה, בהאי לישנא: "היתה רשות הרישוי סבורה כי בדרך נהיגתו של אדם יש משום סכנה לבטיחות התנועה, רשאית היא לצוות על התליית רשיון הנהיגה שלו עד שיעבור בחינות ובדיקות רפואיות שתקבע ויימצא מתאים לנהוג רכב, ובלבד שהרשות תזמינו לבחינות ולבדיקות רפואיות ששה שבועות מיום שהחליטה על התליית רשיונו". לא הוחוור לבית-המשפט בהליך זה, אם התליית הרשיון של המשיב נעשתה לפי הוראות סעיף 52 לפקודת התעבורה, או שמא ההתליה נעשתה על-פי תקנה 215 לתקנות התעבורה. אם ההתלייה היא על-פי התקנות, כי אז יש צורך לבדוק אם מתקין התקנות הוסמך בחוק להתקין תקנות שעניינן התליית הרשיון. בדיקת סעיפי ההסמכה בפקודת התעבורה, ולענייננו סעיף 70 לפקודת התעבורה, מעלה כי סעיף 70(11), קובע כדלקמן: "70. שר התחבורה רשאי להתקין תקנות בעניינים אלה: (11) בחינות ובדיקות לשם קביעת כושר הנהיגה של מבקשי רשיונות - נהיגה או של מחזיקיהם וסוגי הרשיונות שיינתנו". ניתן לראות בכך הסמכה להתקנתה של תקנה 215 לתקנות התעבורה, שהרי שר התחבורה הוסמך להתקין תקנות בעניין בחינות ובדיקות כדי לקבוע את כושר הנהיגה של מחזיר ברשיון נהיגה. מסגרתו של סעיף זה היא רחבה דייה כדי לכלול בגדרו חיוב מחזיק ברשיון נהיגה בבדיקות רפואיות לשם קביעת כושר הנהיגה שלו, ומה ייעשה ברשיונו - אם לא יתייצב לבדיקות שנקבעו. 7. למעלה מן הצורך, וגם אם המשיב אינו תוקף את סבירותה של תקנה 215, ניתן לאמר, כי אם בעל רשיון נהיגה הוזמן להתייצב לבדיקות רפואיות או לבחינות ולא התייצב, רשאית רשות הרישוי להחליט על התליית רשיון הנהיגה שלו - עד שיתייצב לבדיקות ולבחינות - במקום ובמועד שקבעה הרשות. 8. בין כך ובין אחרת, התליית רשיון הנהיגה של המשיב אינה עומדת במבחן הביקורת בהליך זה, כי אם בקשת המבקשת לפסול את המשיב מהחזיק ברשיון נהיגה לפי סעיף 46 לפקודת תעבורה והארכת תקופת הפסילה מעבר לששה חודשים, לפי סעיף 50(ב) לפקודה. אוסיף כי המשיב טוען, שהוא לא קיבל הזמנה כדין להתייצב לבדיקות הרפואיות, וכי לא קיבל הודעה על התליית רשיונו. סעיף 46 לפקודת התעבורה 9. סעיף 46 לפקודת התעבורה קובע את סמכותו של בית המשפט לפסול בעל רשיון נהיגה שהוגש נגדו כתב אישום "מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו". וזו לשונו של סעיף 46: "היה ליועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43, 44 ו-44א' חלים עליה, והגיש לבית-המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית-המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 50-48". סעיפים 35 עד 42 כוללים עבירה של גרם מוות של אדם בהתרשלות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (סעיף 40 לפקודה). ואולם, סעיף 35 דן בעבירת תעבורה "או בעבירה לפי חוק אחר הכרוכה בנהיגה ברכב". לפיכך, גם עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין הכרוכה בנהיגה ברכב נכנסת לגדר סעיף 46 לפקודת התעבורה. 10. לעניין השיקולים שעל בית המשפט לשוות נגדו בבקשת פסילה לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה ראוי להביא את דבריו של השופט א' גולדברג בב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל (דינים עליון, כרך ג, 24), כדלקמן: "סבורני כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשת פסילה לפי סעיף 46 לפקודה עליו להעמיד לנגד עיניו בעיקרו של דבר את השיקול אם עובדותיו של המקרה כפי שהן עולות לכאורה מחומר החקירה, ועברו התעברותי של הנהג מביאים למסקנה כי בהמשך נהיגתו לסכן את הציבור. הווה אומר על בית המשפט לשקול בשלב זה לא רק אם ישנן ראיות לכאורה בדבר אשמתו של הנהג, אלא בראש מעיניו יעמוד השיקול הבא להגן על הציבור מפני אותו נהג, אם חומרתן של נסיבות המקרה ועברו מצביעים על סכנה אשר כזאת. אכן לא יתעלם בית המשפט גם מנסיבותיו האישיות של הנהג, אולם אין באלה כדי להכריע את הכף". 11. ומן הכלל אל הפרט; לאחר שעיינתי בחומר החקירה נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות, בשלב הזה, כדי העלאת סיכוי סביר, שבבוא עת הבאת הראיות ובחינתן בתבחינים של אמינות ומשקל - להרשעת המשיב - אם לא בעבירת הריגה, הרי שיהיה בהן די והותר להרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות הנובעת מנהיגת רכב (וראו: בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133). אמת נכון, כי במקרה דנא - אין ראיה ישירה של עד ראיה שראה את התרחשות התאונה. אולם, ישנן ראיות נסיבתיות שמהן ניתן ללמוד על קיומן של ראיות לכאורה, כאמור. למשיב תשע הרשעות קודמות בעבירות תעבורה בשנים 1995-1998. חלקן של עבירות אלה, מבלי להפחית בחומרתן, אינו מלמד על מסוכנות לציבור. אולם, המשיב הורשע גם בעבירות שיש בהן כדי להעיד על מסוכנותו לציבור - נהיגה במהירות מופרזת, אי שמירת מרחק, ושתי עבירות של אי ציות לתמרור. נוכח האמור, ובנסיבות המקרה, כאשר אין מחלוקת כי המשיב נסע אחורנית מרחק של כ-50 מטר כאשר שדה הראיה שלו מן הרכב מוגבל, ונגרמה תאונה שקיפחה חיי אדם - יש לקבוע כי המשך נהיגתו של המשיב עלולה לסכן את הציבור. 12. בא כוחו המלומד של המשיב העלה טענה, לפיה המבקשת לא הגישה בקשה לפסול את רשיונו של המשיב לאחר תום הפסילה של 90 יום על-פי החלטת קצין משטרה, אלא המתינה שנה וחצי לאחר התאונה, ולאחר שהושב למשיב רשיונו. בנסיבות אלה, אין מקום לדעת הסניגור, לקבוע כי המשיב מסוכן לציבור. אכן, הדבר מעלה תמיהה, שהרי אם לדעת הרשויות המשיב מסוכן לציבור בנהיגתו, היה מקום שהרשויות יזדרזו ויפנו לבית-המשפט כדי לבקש את המשך פסילת המשיב מהחזיק ברשיונו - אם לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה ואם לפי החלטה של רשות הרישוי. 13. המבקשת הגישה לבית המשפט העתק מהחלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מיום 12/6/98 ותדפיס מקובץ נהגים במשרד הרישוי, לפיו בעקבות החלטת המכון הרפואי "עודכנה" פסילתו של המשיב. הסיבה לפסילתו של המשיב מהחזיק ברשיון נהיגה בעקבות פניית המכון הרפואי היתה, כאמור, בשל אי התייצבותו לבדיקות, ולא כתוצאה מבדיקות שנערכו. אולם, אין בכך כדי לשנות את התוצאה שאליה הגעתי. בענין זה ראוי להביא את דבריו של השופט מ' חשין בבש"פ 2653/99 מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל (דינים עליון, כרך נו, 9), כדלקמן: "אין לי אלא לצרף את דעתי לדעתו של כבוד השופט ברוך אזולאי בבית המשפט המחוזי, באומרו כי השיקול של השתהות המשטרה והפרקליטות בהשלמת החקירה ובהגשת כתב אישום יכול שיהיה לו 'משקל מסוים, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים'. אכן, ראוי כי ייבדק כיצד זה שהמשטרה והפרקליטות השתהו במקום שהיה ראוי להן כי יפעלו בזריזות, אך עובדת ההשתהות, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להכריע, לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה) ולא בשאלת מסוכנותם של נהגים". וכך מצינו גם בהחלטת חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה בב"ש 401/94 מדינת ישראל נ' ולרי דרפקין (לא פורסם): "מן הבחינה העניינית, קשה לראות טעם מדוע תישלל מבית המשפט הסמכות לשלול את רשיונו של אדם בעקבות תאונה בה נהרג אדם רק מן הטעם כי נוצר, מסיבה כזו או אחרת, פסק זמן בין תקופת הפסילה המנהלית לבין הפניה לבית המשפט לעניין פסילה שיפוטית של רשיון הנהיגה... אין קיומו של פער כזה יכול וצריך להוות שיקול מהותי המקנה חסינות לנאשם מפני פסילה שיפוטית של רשיונו באם קיים טעם ענייני המצדיק פסילה כזו". 14. בנסיבות העניין, ונוכח קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב, והרשעותיו הקודמות של המשיב בעבירות תעבורה - ניתן ללמד על מסוכנותו לציבור. בסוגיה זו אוסיף כי, אין די בטענה כי פסילת המשיב מהחזיק ברשיון הנהיגה תפגע בפרנסתו ובעובדה שבקשה זו הוגשה באיחור כדי למנוע מבית המשפט לפסול את רשיונו של המשיב. נוכח האמור וכעולה מן המקובץ, אני מורה על פסילת המשיב מהחזיק ברשיון נהיגה, כאמור בסעיף 46 לפקודת התעבורה. סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה 15. המבקשת עותרת לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, וכי בית המשפט יורה כי פסילת המשיב מהחזיק ברשיון נהיגה תעמוד בעינה גם אם יחלפו שישה מיום פסילת הרשיון, ולא יינתן פסק דין סופי, עד אז. סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה קובע כדלהלן: "עברו שישה חודשים מיום שנפסל בעל רשיון לפי סעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל - בטלה הפסילה, אם לא הורה בית המשפט אחרת". המשיבה מסתמכת על פסק דינה של המשנה לנשיא מ' בן פורת בבג"צ 658/84 הולנד נ' שופט בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב (פ"ד לט(2) 524), כדלקמן: "הוראה על פי סעיף 46 לפקודה לפסול בעל רשיון מלהחזיק בו עד לגמר בירור דינו אינה מכילה, כשלעצמה, 'הוראה אחרת' במובן סעיף 50(ב) לאותה פקודה. לשון אחר, לפי השקפתי, יש במקרה כזה לראות את הפסילה כבטלה, אם 'עברו ששה חודשים מיום שנפסל בעל הרשיון לפי סעיפים 46 או 47 ולא ניתן פסק דין לגבי המעשה או המחדל שבגללם נפסל, אלא אם אמר בית המשפט דבר נוסף, אשר בו ניתן לראות הוראה אחרת...סעיף 50(ב) לפקודה מפנה במפורש לסעיפים 46 ו-47, הדנים כחלק אינטגרלי, בפסילה עד תום ההליכים. לפיכך, אם נגרוס שההחלטה על פסילה עד תום ההליכים מקפלת בתוכה 'הוראה אחרת' מכוח השתיקה גרידא, נשמיט בכך את הקרקע מתחת לסעיף 50(ב) ונרוקן אותו" (עמוד 526). 16. אמת נכון, שאם לא נאמר אחרת בהחלטת בית-המשפט שניתנה לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה, הרי הפסילה תפקע, מאליה, כעבור שישה חודשים מיום שנפסל בעל הרשיון לפי סעיף 46 האמור - אם לא ניתן פסק דין במשפטו של בעל הרשיון שבו הוא הואשם בעבירה, נשוא ההחלטה של הפסילה. גם אם סעיף 46 דן ב"פסילה עד גמר הדיון", הרי אם הדיון לא תם כעבור שישה חודשים כאמור - בטלה הפסילה. אין בכך כדי למנוע מן היועץ המשפטי לממשלה (או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח), כאמור בסעיף 46, לבקש מבית המשפט - אם מלכתחילה ואם לפני תום שישה חודשים מיום הפסילה - לפסול את בעל הרשיון מהחזיק ברשיון נהיגה "עד לגמר בירור דינו". 17. באת-כוח המבקשת מעלה אפשרות, אשר למרבה הצער היא ריאלית, שהדיון בעניינו של המשיב, לא יסתיים עד תום שישה חודשים מיום הפסילה, ולפיכך ראוי לו לבית-המשפט להחליט, כבר מתחילה, על פסילה - אף מעבר לשישה חודשים - עד גמר בירור דינו של בעל הרשיון. 18. הסמכות לכך - נתונה וקיימת בלשון החוק, וניתן ללמוד עליה מהוראות סעיפים 46 ו-50(ב) לפקודת התעבורה, שאם לא ייעשה כן - תתבטל הפסילה מאליה - בתום שישה חודשים מיום הפסילה. פקודת התעבורה לא קבעה בסעיף 46 או בסעיף 50 אם היועץ המשפטי לממשלה (או קצין המשטרה) כאמור בסעיף, רשאי לשוב ולבקש את הארכת תקופת הפסילה - אם עברו שישה חודשים ולא ניתן פסק-דין במשפטו של בעל הרשיון. ואולם, ניתן ללמוד על כך מהוראות הסיפא לסעיף 50(ב), לאמור, שהפסילה תהיה בטלה כעבור שישה חודשים אם לא נסתיים משפטו של בעל הרשיון "אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת". "הוראה אחרת" יכול שתינתן מתחילה ויכול שתינתן לפני שתמו ששת החודשים לפני מתן פסק-דין. 19. מן הראוי לנהוג, במשורה, במתן הוראה, מלכתחילה, לפסילת הנאשם מהחזיק ברשיון נהיגה, מעבר לשישה חודשים. כדי לפסול מעבר לששה חודשים, ראוי שבית המשפט יקבל, במסגרת בקשה לפי סעיף 50(ב) להארכת הפסילה מעבר לתקופה שנקבעה בו - תמונה מלאה על "מצב התיק" ועל ההתקדמות שחלה בפרשת הראיות של התביעה ושל ההגנה, ובהתאם לכך יקבע את עמדתו. 20. נראה לי, אפוא, שיש להסתפק, בענייננו, בקבלת הבקשה לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה, ולפי הצורך והענין, תידון בקשה להארכת הפסילה, לפי הוראות סעיף 50(ב), סיפא, בבוא העת. שחרור בערובה עד תום ההליכים 21. המבקשת עותרת לשחרור המשיב בערובה עד תום ההליכים תוך איסור יציאת המשיב מן הארץ והפקדת דרכונו, הפקדת ערבות עצמית וערבות צד שלישי והפקדת סכום משמעותי בקופת בית המשפט. איני רואה לקבל בקשה זו, מן הטעם שהמשיב שוחרר מן המעצר, ביום התאונה, בערבות עצמית בסכום של 5,000 ש"ח וערבות צד ג' בסכום של 20,000 ש"ח. בנוסף על כך הופקד דרכונו ונאסר עליו לצאת מן הארץ לפני גמר משפטו. סיכום 22. אני מורה על פסילתו של המשיב מהחזיק רשיון נהיגה לפי סעיף 46. בנסיבות העניין אין מקום, בשלב זה, ליתן הוראה אחרת לפי סעיף 50(ב) לפקודת התעבורה, ואין מקום לקבוע תנאי שחרור בערובה, השונים מאלה שנקבעו ביום שחרורו מן המעצר. רכבמשפט תעבורהרישיון רכב