בת.א. (מח - ירושלים) 6201/04, עיזבון חאדג'ג' נ' הראל חב' לביטוח בע"מ, קבע כב' השופט שפירא, כי אף מקום בו הותרה הנהג בדבר אפשרות ותנאי התליית רישיונו בעתיד, אם לא ימלא תנאים מסוימים, ואף אם הוכח כי ההתראה "נקלטה" אצלו עדיין יש מקום לבחון האם הנהג ידע על החלטת ההתליה שבאה לאחר מכן, עקב אי מילוי אותם התנאים, אם לאו. כב' השופט שפירא צעד צעד נוסף קדימה וקבע כי יש להחיל את תקנה 214 לתקנות התעבורה [משלוח בדואר רשום] גם על החלטת הפסילה וההתליה. מאחר שמצא כי ישנו ספק האם ההודעה נשלחה, ואילו נשלחה הרי שנשלחה בדואר רגיל, לא חלות החזקות בתקנה 214 לתקנות התעבורה ובסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, ועל כן, לא בוססה ידיעתו של הנהג בדבר החלטת הפסילה. ##להלן דוגמא מהפסיקה בנושא התליית רשיון נהיגה מונעת:## בתיק זה לא הובאה ראייה כלשהי לגבי זימונו של התובע לקורס נהיגה מונעת, ודאי לא על ידיעתו בדבר זימון. 1.התובע, יליד 4.9.71, רווק, סטודנט למנהל עסקים ומפיק ויחצ"ן של מסיבות ואירועים מוסיקליים בעת התאונה. ביום 10.5.02, עת נהג התובע ברכבו בדרום תל אביב, התנגש ברכב אחר. כתוצאה מכך נפתחה כרית האוויר ברכב התובע, הוא טולטל ונגרמו לו נזקי גוף [להלן - "התאונה"]. אין חולק על קרות התאונה ועל היותה "תאונת דרכים" על פי החוק. 2.מומחית בית המשפט, האורטופדית ד"ר יפה, מצאה כי בתאונה נגרם שבר לשורש כף ידו השמאלית של התובע וכן חבלה בעצב. לאור כאביו במאמץ והגבלה קלה בטווחי תנועות העמידה היא את נכותו הרפואית על 5% לפי סעיף 41 [10] ה' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "תקנות הביטוח הלאומי"]. 3.מסתבר כי עובר לתאונה, והחל מיום 24.3.02, נפסל רישיון הנהיגה של התובע ל - 30 יום, בהיעדרו, על ידי משרד הרישוי. הדבר לא נגלה למשטרה בעת התאונה ובסמוך לאחריה, והתברר לראשונה ב - 29.6.02, עת נעצר התובע ורישיונו נלקח ממנו. אזי הוחלה פסילה בפועל למשך חודש ימים ועד 29.7.02 והיא בוטלה לאחר מכן ביום 6.8.02 . משרד הרישוי הסתפק בפסילה מ - 29.6.02 וביטל את הפסילה שחלה בכל עת עד אליה, לרבות הפסילה בעת התאונה [תעודת עובד ציבור מאת גב' חנה בלום ממונת רכב ונהיגה במחוז באר שבע של משרד הרישוי, נ/3, השלמתה בתעודה נ/4 ועדותה בעמ' 26 - 27]. [להלן - "גב' בלום"]. 4. כאן אציין כי הנתבעות חלקו בכתב הגנתן על כל רכיבי התביעה אך לא העלו טענה קונקרטית בדבר היעדר רישיון ושלילת כיסוי ביטוחי. אף בתחשיב הנזק שהגישו טרם קביעת התיק להוכחות, לא טענו דבר לעניין זה. המחלוקת התגלתה לראשונה ובמלוא עצמתה עם הגשת תיק מוצגי הנתבעות וצירוף תעודות עובד ציבור מטעם עובדות משרד הרישוי. בהחלטתי מיום 3.7.07, אפשרתי את בירור הפלוגתא, הן על ידי השלמת עדות התובע בעניין זה והן על ידי המצאת מלוא החומר ממשרד הרישוי וחקירת גב' חנה בלום, ממונת רכב ונהיגה במחוז הדרום של משרד הרישוי, אחת מנותנות תעודת עובד ציבור]. התובע לא הגיש תצהיר משלים. גב' בלום נחקרה בישיבה נוספת. מחלוקות 5. לשאלת החבות: האם בעת התאונה, נהג התובע "כשאין לו רישיון לנהוג בו" כאמור בסעיף 7 [3] לחוק וכאמור בפוליסת הביטוח החלה. התובע טוען כי לא ידע בעת התאונה על פסילתו ועל שלילת רישיונו והדבר נודע לו באקראי, עת נעצר על ידי המשטרה ב - 29.6.02. הנתבעות טוענות כי התובע ידע גם ידע על כך, הן באופן פוזיטיבי ולחלופין - כי על בית המשפט להסיק ידיעה זו מתוך מכלול העובדות, הנסיבות ועצימת עיניים מצד התובע. 6. לשאלת הנזק - אמנה כאן את עיקר המחלוקות וביתר אדון בהמשך. התובע אינו חולק על ממצאי המומחית מטעם בית המשפט, אלא על בחירתה בסעיף שגוי, לשיטתו, מתקנות הביטוח הלאומי. הנתבעות כמובן מבקשות לאמץ את קביעותיה של המומחית לרבות הסעיף המדובר. הצדדים חלוקים על ההשלכות התפקודיות של הנכות ועל גובה הנזקים, בפרט על הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד. דיון שאלת הכיסוי הביטוחי 7. עיינתי במלוא החומר שהוגש, לרבות בתעודותיה ובעדותה של גב' בלום ובעדות התובע. אומר כבר עתה: לא הטלתי ספק בעדותה של גב' בלום שהינה עובדת ציבור, בתחום בו אחת התכליות המרכזיות הנה שמירה על בטיחות הציבור והסדרת כשירות הנוהגים בכבישים. מובן כי עדותה של גב' בלום, כמו גם טיפול משרד הרישוי כרשות מנהלית, בפסילת והחזרת רישיונו של התובע, אינה מחייבת את בית המשפט ואינה "משחררת" אותו מקביעת המצב העובדתי והמשפטי לאשורו. אסקור כעת את הראיות ולאחר מכן אביא את ממצאיי. 8. התובע הצהיר בתצהירו כי היה בעל רשיון נהיגה תקף בעת התאונה ואף צירף צילום רשיון. בחקירתו הנגדית בעניין זה העיד כך: "לגבי רישיון הנהיגה שלך. אתה כותב שביום התאונה היה לך רשיון נהיגה בתוקף. קיבלנו אישור ממשרד הרישוי, אני רואה שהיתה לך שלילה בסמוך לפני התאונה שהחלה ביום 24.3.02. אתה זוכר את השלילה הזאת? אני זוכר שהיתה איזו שהיא טעות במחשב של משרד הרישוי. אני הייתי הרי במשטרה אחרי התאונה ואם הייתי נוהג בשלילה אז היו מטפלים בזה. מה שאנו רואים הוא שרישיונך לא הופקד, ז"א היית בשלילה אך רישיונך לא הופקד. השלילה היתה ל 30 יום. ידוע לך מתי כן הפקדת את הרישיון. אני לא זוכר בעל פה..." בכך התמצתה החקירה הנגדית בעניין זה. 9.מתעודות עובדות הציבור ומעדות גב' בלום ממשרד הרישוי עולים הנתונים הבאים: התובע עבר בין התאריכים 26.10.98 ו - 3.11.99 שלוש עבירות תנועה וצבר לחובתו "12 נקודות" [נ/5]. על פי הנהלים באותה עת, היה "המיכון" של משרד התחבורה [ולא משרד הרישוי] שולח לנהגים כאלו הודעה על ביצוע קורס לנהיגה מונעת אצל אחת מהמכללות המוכרות לצורך זה. גב' בלום העידה אמנם שהודעה כזו נשלחה לתובע, אך לא הציגה הודעה כזו ולא יכולה הייתה להעיד באיזה אופן נשלחה היא לתובע. זאת כאמור, משום שהודעות כאילו נשלחו מ"המיכון" ומכל מקום, לא על ידי משרד הרישוי. [עמ' 23 - 24]. היא לא יכולה הייתה גם לאשר או לשלול התייצבות של התובע לקורס נהיגה מונעת שכן לא עסקה בנושא זה [עמ' 23 למטה]. 10. כפי העולה מתעודת עובדת ציבור [נ/3 ו - נ/4] ביום 6.12.01 שלח משרד הרישוי לתובע את המכתב נ/5. במכתב נאמר בין השאר: " ...והואיל והורשעת בעבירות התנועה המפורטות להלן וצברת לחובתך 12 נקודות, לפיכך, בתוקף סמכותי לפי סעיף 69א לפקודת התעבורה ולחלק ז' לתקנות התעבורה ... אני מזמין אותך להתייצב בתאריך 22.1.02 בשעה 11.00 לגב' חנה במשרד הרישוי ב - בש ........... לבירור כושר הנהיגה שלך, לרבות פסילתך מהחזיק ברישיון, או התנאת תנאים בו, וכדי להשמיע את טענותיך ולהביא את ראיותיך .....". [להלן - "הזמנה לבירור"]. ההזמנה לבירור הוצאה ככל הנראה לפי תקנה 211 לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 [להלן - "תקנות התעבורה"]. ההזמנה נשלחה לכתובת בית הוריו של התובע, ברח' האקליפטוס 19 בשכונת עומר שבבאר שבע. חוקרת מטעם הנתבעות, עדת הגנה 3, גב' ג'ואנה סולם, כתבה בתצהירה [נ/9] כי נכון לבדיקתה ב - 5.1.06, לא התגורר התובע בבית הוריו מזה מספר שנים. יחד עם זאת, כתובת הוריו של התובע הנה כתובתו כפי שמסר למשרד הרישוי ולא הודיע על שינוייה. 11.והנה בדיעבד, ו"לאחר בדיקה יסודית" הסתבר למשרד הרישוי כי ההזמנה נשלחה אמנם בדואר רשום אך הוחזרה בציון "לא נדרש". [נ/3 ו - נ/4]. כל זאת לא היה ידוע למשרד הרישוי בזמן אמת. 12.ביום 20.2.02 שלח משרד הרישוי לתובע [באותה כתובת] את נ/6, הודעה על "פסילה מהחזיק ברישיון נהיגה", לפי סעיף 69א לפקודת התעבורה וככל הנראה לפי תקנה 215 לתקנות התעבורה. ובה נאמר בין השאר : " .... הנני פוסל אותך מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים ..... החל ביום שיופקד רישיונך .... החלטתי זו ניתנה לאחר שהורשעת ... בעבירות תעבורה ובעקבות הרשעתך נרשמו לחובתך מספר נקודות .... ולאחר שניתנה לך הזדמנות להשמיע את טענותיך ולהביא את ראיותיך בפני . הוזמנת לסור למשרדנו ולא התייצבת ....[בכתב יד, י.ה.] הנך נדרש ... להמציא למשרדי את רישיון הנהיגה שברשותך עד ליום תוך 3 ימים מיום קבלת מכתב זה .... " [על החתום - חנה בלום]. [להלן - "הודעת הפסילה / השלילה / ההתליה"]. גב' בלום לא יכולה הייתה להעיד מתי נשלחה בפועל הודעת הפסילה, האם נשלחה היא בדואר רגיל או בדואר רשום והאם התובע קיבל אותה [נ/4 ועדותה בעמ' 25]. 13.ביום 10.5.02, אירעה כאמור התאונה נושא התביעה. ביום 2.6.02 הפיקה משטרת ישראל טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים [נספח א' לתצהיר התובע] ובו נאמר בין היתר כי "התיק בחקירה מתאריך: 14.5.02" והוצגו פרטי הבוחן המטפל והשוטר המוסר [להלן - "טופס מידע"]. במועד עריכת טופס המידע לא צוינה שלילת רישיונו של התובע, שלילה שבאותה עת כבר הייתה תקפה לפי נתוני משרד הרישוי. התובע לא נחקר באותם מועדים בגין נהיגה בעת שלילה וזאת כעניין שבעובדה. גב' בלום לא יכולה הייתה להעיד לגבי מועדי העדכון של הפסילה במאגרים המשטרתיים, אך אישרה כי נתקלה בעבר במקרי אי עדכון בחלוף חודש וחצי מהפסילה [כמו כאן, עמ' 26, ש' 6]. 14. ביום 29.6.02 נעצר התובע על ידי שוטרת בגין "נהיגה בפראות" ואזי הסתבר למשטרה כי "הנ"ל פסול בנהיגה". רישיונו נלקח ממנו, הוא זומן למשטרת רחובות, שם מסר כי לא היה ידוע לו שרישיונו נשלל [נ/7 ו - נ/8]. 15. בעקבות דברים אלה החליט משרד הרישוי להתחיל את מניין השלילה מיום 29.6.02 ועד ליום 29.7.02, להסתפק בתקופה זו ולבטל את השלילה ביום 6.8.02. וכפי שהעידה וכתבה גב' בלום ב - נ/4 : " ... ההזמנה הזו [הזמנה לבירור, י.ה.] חזרה בציון "לא נדרש" ... לאחר מכן נרשמה שלילת רישוי ל - 30 יום ... דהיינו נפסל בהיעדרו [הודעת הפסילה, י.ה.] נשלחה אליו הודעה באותו מעמד בדואר אך אין לנו מידע באם נשלח בדואר רשום או רגיל וכן אין לנו מידע אם קיבל את ההודעה. על כל פנים לאחר שהנ"ל נעצר ע"י שוטר ורישיונו נלקח ביום 29.6.02 אנו כיבדנו את יום תפיסת הרישיון לפי כך מר קומם ביצע את הפסילה מתאריך 29.6.02 עד 29.7.02 והפסילה בוטלה לאחר מכן ביום 6.8.02". מצבר הנתונים לעיל עולים הממצאים הבאים: 15.1.לא הובאה ראייה כלשהי לגבי זימונו של התובע לקורס נהיגה מונעת, ודאי לא על ידיעתו בדבר זימון כאמור. התובע אף לא נחקר על כך. אף אם נניח ש"המיכון" שלח לתובע הודעה בעניין זה, אין ראייה לגבי תוכן ההודעה, מועד ואופן המשלוח, כתובת היעד של המשלוח ולעצם קבלת ההודעה בידי התובע או הוריו. שוכנעתי כי התובע לא ידע על כך דבר. 15.2. לא הובאה גם ראייה כלשהי לגבי ידיעת התובע על הזמנתו לבירור על פי ההזמנה מ - 6.12.01: התובע אף לא נחקר על כך. ההזמנה נשלחה אמנם בדואר רשום לבית הורי התובע, אך חזרה בציון "לא נדרש". לא שוכנעתי כי התובע, הפעיל באזור תל אביב והיה בן כ - 31 בעת הרלוונטית, חי באותה עת בבית הוריו. אני מוכנה לקבל, כי משרד הרישוי יצא ידי חובתו בציון כתובת הוריו [שהוא עצמו מסר למשרד ככתובתו] אך משחזרה ההזמנה בציון "לא נדרש" ברור כי איש לא דרש אותה ולא ראה את תוכנה. בנסיבות אלה לא היה גם טעם להעיד את הורי התובע שלא יכולים היו לשפוך אור על העניין. מעבר לכך, ההזמנה לא כללה התראה על שלילה או פסילה של רישיון, בהיעדר התייצבות לבירור. שוכנעתי כי התובע לא ידע על כך דבר. 15.3. כעת לעניין הודעת הפסילה: ההודעה נושאת תאריך 20.2.02, אך לא הוכח אם בפועל ובאיזה תאריך נשלחה או דוורה לבית הורי התובע. גם על כך לא נחקר התובע. משכך אם נדקדק, לא ניתן לקבוע כי נשלחה או דוורה בכלל עובר למועד התאונה ולמצער - קיים ספק בכך. זאת ועוד, אין ראייה לכך כי התקבלה בידי התובע או מי מטעמו, כמו גם בידי המשטרה, עובר לתאונה. משכך, אין גם אפשרות טכנית לקבוע מתי נכנסת הפסילה, השלילה או ההתליה לתוקף ומתחיל מניין 30 הימים כאמור בהודעה [נזכיר, השלילה הנה ל - 30 יום מיום הפקדת הרישיון ויום זה נמנה תוך 3 ימים מיום קבלת ההודעה]. לא ניתן לקבוע, אף לא בדרגת הסתברות נמוכה, כי התובע ידע בכלל, בפועל או בכוח, על החלטת הפסילה עובר לתאונה וגם לא כי ההחלטה בכלל נכנסה לתוקף באותה עת. 15.4. טוענות הנתבעות כי היה על התובע לדעת על שלילת רישיונו וכי בידי בית המשפט די כלים להסיק ממכלול הנתונים על ידיעתו זו או למצער - על עצימת עיניים מצדו. אינני רואה עין בעין עם הנתבעות. ראשית, כפי שקבעתי לעיל, התובע לא ידע בפועל על אף שלב מהשלבים שקדמו לשלילת רישיונו ולא על שלילת רישיונו בפועל. שנית, לא אוכל כלל לקבוע כי השלילה נכנסה לתוקף בעת התאונה. השלילה לא הופיעה במאגרי המשטרה ולא ידוע מתי נמסרה ההודעה עליה לתובע. שלישית, התובע לא נחקר על מקורות ואפשרויות ידיעה אחרות, בפועל או בכוח. כאן אדגיש, כי טאקטית, הייתה בידי ב"כ הנתבעות האפשרות "להפתיע" את התובע בחקירה נגדית, שכן טענת היעדר רישיון הועלתה על ידה במלוא עצמתה רק עם הגשת תיק מוצגיה, לאחר הגשת תצהיר התובע ותיק מוצגיו. ב"כ הנתבעת הסתפקה בחקירה קצרה כמפורט וכמצוטט לעיל. התובע לא עומת עם מסמכי משרד הרישוי, על ההזמנה והודעת הפסילה. לתובע לא הייתה הזדמנות ממשית לפרוס את גרסתו בחקירה ראשית [בתצהירו] והמקום לעמת אותו עם המסמכים היה דווקא בחקירה נגדית. כזאת לא נעשה. אני זוקפת זאת לחובת הנתבעות. מצאתי אם כך, כי התובע לא ידע, על שלילת רשיונו עובר לתאונה. לא אוכל להסיק "עצימת עיניים" של התובע ביחס לשלילת רשיונו כאמור. המצב המשפטי 16. סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961 [להלן - "פקודת התעבורה"] מבסס במישור הפלילי עבירה של מי שנוהג ברכב לאחר שהודע לו [הדגשה שלי, י.ה.] כי רשיון הנהיגה שלו נפסל ובמהלך הפסילה. 17. תקנה 214 לתקנות התעבורה מחייבת על פי לשונה העירומה והקשרה הטקסטואלי, לשלוח הזמנה לבירור בדואר רשום. התקנה אף מקימה חזקת מסירה לבעל הרשיון, תוך שבעה ימים מהמשלוח כאמור ובלבד שנשלחה לכתובת הרשומה במאגרי רשות הרישוי ואין שגגה של רשות מרשויות המדינה ברישום אותה כתובת. 18. בצדק מבקר כב' השופט שפירא את העובדה כי תקנה 214 לתקנות התעבורה, מחייבת משלוח של הזמנה לבירור בדואר רשום, אך לעומת זאת, התקנות אינן מסדירות בלשונן העירומה, אופן משלוח זהה של החלטת פסילה או התליה. [ת.א. מח - ירושלים] 6201/04, עיזבון חאדג'ג' נ' הראל חב' לביטוח בע"מ, להלן - "עניין חאדג'ג'"] על כך יש להצר. אין ספק, כפי שקובע כב' השופט שפירא, כי החלטת פסילה, בתומו של בירור, הנה החלטה בעלת חשיבות ומשקל יתר, היא בעצם שוללת רישיון נהיגה תקף ובעלת אופי מעין - שיפוטי ועונשי. ככזו, יש חשיבות יתרה להמצאתה בדרכים המקובלות שיבטיחו את הגעתה ו"קליטתה" אצל בעל הרישיון, לא רק לצורך שלילת ה"יסוד הנפשי" שלו כעבריין בפוטנציה, אלא גם לצורך יידועו כבעל זכות קניינית יסודית על פי סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כל זאת כמובן על מנת לאפשר לו להגן על קניינו, שהוא רישיון הנהיגה שלו. 19. במישור המהותי העקרוני, נדרשת "הודעה" מהצד ה"מודיע" וקליטתה של ההודעה, היינו, מודעות לה על ידי הצד ה"מקבל". זאת כמובן על רקע הדרישה הבסיסית בדין הפלילי, לקיומו של "יסוד נפשי" בנוסף ל"יסוד עובדתי". על רקע זה, אני סבורה כי נפסק, מפי כב' השופט ריבלין, שהפסילה עצמה אינה משתכללת כלל כל עוד לא הודע עליה לנהג [ע"א 11924/05 , שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' עיזבון בתיה ממו ז"ל, והאסמכתאות שם, להלן - "הלכת שומרה"]. כאן נדייק ונוסיף כי "הידיעה" הנדרשת אינה בשום פנים ואופן "ידיעה קונסטרוקטיבית" אלא ידיעה ממשית אותה ניתן להוכיח על פי דיני הראיות המקובלים, כפי שקבע כב' הנשיא שמגר [רע"פ 2514/92, מ"י נ' נאג'י רחמים, פד"י מו (3) 771, להלן - "עניין רחמים"]. "ידיעה ממשית" כוללת גם "עצימת עיניים", אך עדיין יש לבסס את אותה "עצימת עיניים" מול הודעה כדין, שניתנה לנהג, וממנה הוא התעלם. כאן פונים אנו אל הדין הדיוני - ראייתי. הדין הפלילי הוחל בהלכת שומרה על הדין האזרחי - נזיקי. 20. במישור הדיוני - ראייתי, התמודדה הפסיקה מטבע הדברים עם דרכי הוכחה של קליטת ההודעה ויצירת ה"יסוד הנפשי" הנדרש אצל הנהג וקבעה כללי "אצבע". באשר לאופן ההודעה על פסילה: נפסק בהלכת שומרה כי נדרשת מסירה של ההודעה על מנת לשכלל "ידיעה" של הנהג: "מסירה" יכולה להתבצע בעל פה, בין על ידי פקיד משרד הרישוי, רשות משטרתית או פקיד בית המשפט ובלבד שאמנם תהיה הודעה. באשר לקליטת ההודעה אצל הנהג נפסק כי בית המשפט יכול להסיק קיומה של ידיעה, גם בהיעדר הודעה פורמאלית, מהודיה מפורשת של הנהג, או מעדות מי שהשמיע לו את ההודעה או גם על סמך מערכת נסיבות עובדתית, ממנה עולה כי זו המסקנה ההגיונית. [כב' השופט ריבלין מפנה בהלכת שומרה לעניין רחמים, ראו הסקירה בהלכת שומרה]. 21. אני סבורה כי אין לנו כאן עניין בסיטואציה יוצאת דופן. כל עוד לא קבע הדין צורה נוקשה להמצאת ההודעה, הרי בית המשפט יכול לקבוע ממצאי "קליטת הודעה" על ידי הנהג, בין על פי ראיות ישירות ובין על ידי ראיות נסיבתיות, אך חשוב לדייק. כאשר בית המשפט מבסס את מסקנתו על ראיות נסיבתיות בלבד, וזו בקשת הנתבעות שלפני, עליה להיות המסקנה ההגיונית המסתברת בנסיבות העניין. 22. לאחרונה יושמה הלכת שומרה בעניין חאדג'ג', אליו הפניתי לעיל. שם קבע כב' השופט שפירא, כי אף מקום בו הותרה הנהג בדבר אפשרות ותנאי התליית רישיונו בעתיד, אם לא ימלא תנאים מסוימים, ואף אם הוכח כי ההתראה "נקלטה" אצלו עדיין יש מקום לבחון האם הנהג ידע על החלטת ההתליה שבאה לאחר מכן, עקב אי מילוי אותם התנאים, אם לאו. כב' השופט שפירא צעד צעד נוסף קדימה וקבע כי יש להחיל את תקנה 214 לתקנות התעבורה [משלוח בדואר רשום] גם על החלטת הפסילה וההתליה. מאחר שמצא כי ישנו ספק האם ההודעה נשלחה, ואילו נשלחה הרי שנשלחה בדואר רגיל, לא חלות החזקות בתקנה 214 לתקנות התעבורה ובסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, ועל כן, לא בוססה ידיעתו של הנהג בדבר החלטת הפסילה. מבחינת בית משפט זה, מדובר בפסיקה מנחה של בית משפט גבוה יותר אך אינני נזקקת לה בנסיבות העניין, שכן בענייננו, לא הוכח כי החלטת הפסילה דוורה בדרך כלשהי לתובע עובר לתאונה. 23. הנתבעות מפנות לת.א. (מח - חיפה) 1592/05, בראסטר נ' אבו כליב ואח', מפי סג"נ כב' השופט ברלינר. באותו עניין נפסק כי הנהג "עצם את עיניו" בכך שהתעלם מהזמנה להישפט בבית המשפט, כולל התראת פסילה. מבלי להיכנס לנימוקי בית המשפט לגופם, אני סבורה שההפניה אינה ממין העניין. בית המשפט קבע חד משמעית כי הנהג קיבל הזמנה כדין לבוא ולהישפט, כי חלה הוראת סעיף 42 לפקודת התעבורה , לפיה פסילה על ידי בית משפט התעבורתי, תוחל מיום גזר הדין וכי הנהג לא התעניין בתוצאות המשפט, אף שיכול וחייב היה להבין כי צפוי שרישיונו יישלל. מכאן אין להקיש לגבי פסילה מנהלית על ידי משרד הרישוי, ודאי לא במקום בו מראש, לא יודע הנהג לגבי אפשרות פסילת או התליית רישיונו. מן הכלל אל הפרט 24. הודעת הפסילה, אם, במידה וככל שנשלחה, נשלחה בדואר רגיל לכתובת בית הוריו של התובע. התובע לא יודע בדבר השתלשלות העניינים שקדמה להוצאתה, לא נמסר לו בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת על אפשרות פסילת, שלילת או התליית רשיונו. לא הובאה ולו ראייה נסיבתית אחת המצביעה כאפשרות הגיונית מסתברת על "קליטת" ההודעה אצל התובע. על כן אני סבורה כי טוב עשה משרד הרישוי כשהפעיל שיקול דעת נבון והגיוני וביטל את תחילת הפסילה מ - 20.2.02 ו"דחה" אותה ל - 29.6.02. אלמלא עשה כן משרד הרישוי, היה על בית המשפט להתערב, ולקבוע אם בכלל השתכללה הפסילה ואם כן, ממתי. 25. התוצאה לענייננו: לא אוכל לקבוע כי בעת התאונה, השתכללה הפסילה, כי התובע ידע בפועל או בכוח על שלילת רשיונו ועל כן אני קובעת, כי הוא בגדר מי שבעת התאונה, החזיק ברשיון נהיגה תקף. קמה לפיכך חבות ביטוחית והטענה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי נדחית. שאלת הנזק הנכות הרפואית 26.מומחית בית המשפט, ד"ר יפה מצאה כי בתאונה נגרם לתובע שבר ללא תזוזה ברדיוס הדיסטאלי, הוא גובס, עבר טיפולי פיזיותראפיה, אך כיום על פי צילום המצב תקין ולא מודגמים שינויים ארוטיים. עוד מצאה "רגישות ממוקמת מעל ללונטום וב - SNUFF BOX וכן הגבלה קלה בטווחי תנועות שורש כף היד בשל כאבים: טווחים אקטיביים, כיפוף של 60 מעלות ביד הפגועה לעומת 70 מעלות ביד ימין, יישור של 50 מעלות ביד הפגועה לעומת 70 מעלות ביד ימין, הטיה רדיאלית של 10 מעלות ביד הפגועה לעומת 30 מעלות ביד ימין והטיה אולינרית של 20 מעלות ביד הפגועה לעומת 40 מעלות ביד ימין. על כן, המליצה המומחית להפעיל את סעיף 41 [10] ה' לתקנות הביטוח הלאומי כדי 5% נכות רפואית [ביד שמאל, לא - דומיננטית]. [הדגשות שלי, י.ה.]. 27.התובע אינו חולק על ממצאיה הרפואיים של המומחית, אלא לשיטתו, היה עליה להפעיל נוכח ממצאיה את סעיף 41 [10] סיפא לתקנות הביטוח הלאומי, המפנה לסעיף 35 [1] לתקנות וליתר דיוק לסעיף 35 [1] ב', הקובע דרגת נכות של 10% בגין מחלות העצמות והפרקים המשפיעות באופן קל על כושר הפעולה הכללי או התנועות. הנתבעות חולקות על כך, תומכות בקביעות המומחית ולשיטתן הפעילה המומחית את הסעיף הנכון ואף זאת, רק על בסיס תלונותיו הסובייקטיביות של התובע בדבר כאבים. 28.הלכה פסוקה היא כי אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי, שאינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. כך למשל, כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית [רע"א 3212/03 נהרי נ' דולב, ע"א 2541/02, צבי לנגר והמגן חב' לביטוח בע"מ נ' ששון יחזקאל, פד"י נח (3) 583. 29.בענייננו, הפעילה המומחית תקנה ספציפית הדנה במגבלות תנועה בשורש כף יד לא - דומיננטית. התקנה 41 [10] ה' לתקנות הביטוח הלאומי עוסקת במצב של מגבלות תנועה בשורש כף היד, לא רק מגבלות יישור או כיפוף, ועל אף זאת קובעת כי בהינתן אפשרות כיפוף גבי של 15 מעלות של שורש כף היד, דרגת הנכות ביד שמאל [בהנחה שאינה דומיננטית] הינה - 5%. תקנה 41 [10] סיפא מפנה אמנם לסעיף "סל", סעיף 35, אך תנאי להחלתה הוא קיומם של "תהליכים הגורמים לארטרוזיס" כנקוב בה. 30.התובע לא שלח למומחית שאלות הבהרה ולא זימן אותה לחקירה על חוות דעתה. התובע לא הראה, בין באמצעות המומחית ובין על פי ממצאים אובייקטיביים כי אירעו אצלו "תהליכים הגורמים לארטרוזיס", תהליכים שהינם בגדר תנאים להפעלת סעיף 35 הנ"ל. נזכור כי המומחית קבעה כי המצב כיום תקין ללא שינויים ארוטיים. התובע לא טען לאפשרות הפעלה וקביעה של נכות "מתואמת" בין 5% ל - 10% נכות. על פני הדברים, לא נראה כי המומחית שגתה בהפעלת התקנה הספציפית [השוו, ת.א. (ת"א) 54686/03, זעמן נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, מפי כב' השופטת טולקובסקי, ת"א (חיפה) 7515/02, כמאל נ' חלבי, מפי כב' השופט אלקיים. לפיכך, מצאתי שלא להתערב בקביעות המומחית ואני קובעת כי נכותו הרפואית - האורטופדית של התובע עומדת על 5%. תקופת אי הכושר לאחר התאונה ובעקבותיה 31.לאחר התאונה ובעקבות פגיעתו, פונה התובע באמבולנס לחדר מיון בבי"ח איכילוב, ידו גובסה, הומלצו לו 14 ימי מנוחה, והוא הופנה למעקב בקופת החולים, לבדיקת נוירולוג, לבדיקת מיפוי עצמות ולטיפולי פיזיותראפיה. נכון ל - 22.5.02, הייתה ידו של התובע עדיין מגובסת. התובע התלונן בפני רופאיו על כאבים, אך נמצא שהשבר התחבר באופן תקין. כן נמצא ממצא באזור הנביקולרי. לאחר פיזיותראפיה נמצא "מצב סטטי" [נספחים ג' - יא' לתצהירו]. התובע לא הציג אסמכתאות להתמשכות ימי אי כושר מעבר ל - 14 ימי מנוחה, אף מומחית בית המשפט לא קבעה ממצאים בעניין זה. התובע אמנם הצהיר כי לא עבד בעקבות התאונה כחודשיים [סעיף 4 לתצהירו] ולא נחקר על כך, אך עדותו של התובע הנה עדות יחידה של בעל דין, לא הובאה חוות דעת מומחה ל"עניין שברפואה" ונוכח טיב עבודתו של התובע, לא אוכל להסיק מול כלל נסיבות העניין, כי תקופת אי הכושר התמשכה מעבר ל - 14 יום. אציין כי התובע הופנה עוד ביום 22.5.02 [סמוך לאחר התאונה] לטיפולי פיזיותראפיה, אך ניגש לבצעם רק בין יולי 2003 ל - ספטמבר 2003. לא אוכל להסיק מעצם הטיפולים על התארכות תקופת אי הכושר בשנה שקדמה להם. זאת ועוד, כבר ביום 29.6.02 [כחודש וחצי לאחר התאונה], נעצר התובע בגין "נהיגה בפראות". אין בדעתי להסיק מסקנות לגבי ה"פראות" אך עינינו הרואות - התובע כבר חזר לנהיגה זמן קצר לאחר התאונה. נוכח כל אלה, לא אוכל אלא לקבוע כי תקופת אי הכושר לא התמשכה מעבר ל - 14 יום. נזקים מיוחדים 32.הלכה היא כי נזקים מיוחדים יש להוכיח, הן לעניין קיומם והן לעניין שיעורם [ע"א 355/80, אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה (2) 800, 801]. יחד עם זאת, באותם מקרים, אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, די לתובע שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר [שם]. הפסדי השתכרות לעבר 33.תחילה אבחן את נתוני ההשתכרות של התובע עובר לתאונה: התובע איש צעיר ודינאמי. עובר לתאונה עבד כמפיק אירועים עצמאי ולמד, שנה א' מנהל עסקים [סעיף 5 לתצהירו]. שומת הכנסותיו לשנת 2001 עמדה על 11,277 ₪ [ללא ניכוי מס הכנסה] ומכאן, כי הכנסתו החודשית עמדה על כ - 939 ₪. הכנסה זו משוערכת להיום עומדת על 1,415 ₪. בשנת 2002, שנת התאונה, עמדה שומת הכנסותיו על 14,450 ₪ ומכאן כי הכנסתו החודשית עמדה על כ - 1,204 ₪. הכנסה זו משוערכת להיום עומדת על 1,662 ₪. עינינו הרואות, על פי השומות כשלעצמן - אין ירידה בהכנסה החודשית כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול כי אלמלא התאונה ותקופת אי הכושר שבעקבות הפגיעה, יכול היה התובע להגדיל את הכנסותיו. 34.נוכח אלה, מצאתי כי התובע הוכיח במידה הדרושה במשפט אזרחי כי נגרמו לו הפסדי השתכרות לשבועיים ימים של אי כושר, שהם 1,662 ₪ : 30 X 14 = 775 ₪. 35.לתקופה לאחר מכן ועד היום: התובע מבקש לחשב את הפסדיו על בסיס נכות תפקודית [והפסד] של 10% לחודש. לפי שומת מס שהגיש התובע לשנת 2003, עמדה הכנסתו השנתית על 3,446 ₪ אך לאור שובו של התובע לעבודה סדירה, לשיטתו הוא, כעבור חודשיים מהתאונה, ובהתחשב בכך כי התובע מסר עדות יחידה של בעל דין, ובהתחשב בחיבור התקין של השבר, לא אוכל לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הפחתת הכנסותיו בשנת 2003 לבין מגבלותיו עקב התאונה. לפי שומת מס שהגיש התובע לשנת 2004, עמדה הכנסתו השנתית על 21,876 ₪. הכנסה זו עולה על הכנסתו עובר לתאונה. על אף שתצהיר עדותו הראשית של התובע הוגש ב - 8.3.07, לא הגיש התובע נתונים ואסמכתאות על השתכרות מעבר לשנת 2004. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי בינתיים סיים לימודי מנהל עסקים [עמ' 16, ש' 18 - 19]. התובע העיד עוד כי אמנם הוא עדיין מצוי בתחום ההפקות, אך פועל יותר בתחום יחסי ציבור, לברים ולמועדונים, מה שמצריך בעיקר עבודת יחצ"נות [עמ' 11]. התובע אישר כי הוא פועל כיום עם אדם נוסף בשם יוסי ביג, כי אמנם היה מועמד, אך לא נבחר בין 100 אנשי הלילה לשנת 2005 [עמ' 13], כי עבד במועדון לילה "ווקס" עד לפני שנתיים, כי ייחצן מסיבות במלון באילת וכי היו לו "ליינים" [מסיבות] קבועים בבר "ארמדה" ובמועדונים שונים בתל אביב [עמ' 14]. התובע מנסה לשכנע את בית המשפט, כי הוא מתרכז בייח"צון ולא בהפקות, שכן האחרונות מחייבות מאמצים פיסיים, להם אינו מסוגל, עקב מגבלותיו. 36.אינני רואה עין בעין עם התובע. ראשית, התובע, שהעיד כעד יחיד מטעמו, נמנע מהגשת ראיות לגבי הכנסותיו משנת 2004. די בכך על מנת לדחות כל טענה על הפסד בעבר. כידוע, הימנעות בעל דין מהבאת ראייה החשובה לעניינו, פועלת נגדו ומאפשרת להסיק כי לו הובאה, הייתה פועלת לרעתו. שנית וזה העיקר, התובע לא שכנע אותי במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי קיים קשר סיבתי בין בחירתו להתמקד בתחום יחסי ציבור לבין מגבלותיו עקב התאונה, ואף לו היה משכנע, לא הראה הפסדים עקב כך. על אף שהתובע סיים לימודי מנהל עסקים לאחר התאונה, אינו עוסק בתחום זה אלא מתמקד בפעילות בחיי הלילה בעיר הגדולה. בכך אין פסול לטעמי, והרמזים השליליים שהשמיעה ב"כ הנתבעות במהלך חקירתו הנגדית, לא מצאו אצלי אוזן קשבת. מדובר בעיסוק לגיטימי, בו ניתן להתפרנס בכבוד ומכל מקום לא הוטל פגם בתובע או בעיסוקו זה. זאת, גם אם נמנע התובע מחשיפת פרטי הכנסותיו. 37.בנסיבות אלה, אין מקום "לגזור" ולהסיק הפסדים כפונקציה מנכות זו או אחרת, רפואית או תפקודית, ככל שתקבע. התובע לא הוכיח הפסדים מעבר לתקופת אי הכושר לעיל ואינני פוסקת לו סכומים מעבר לכך. עזרת הזולת לעבר 38.התובע הצהיר כי עקב התאונה ומגבלותיו, נאלץ להעסיק עוזרת בשכר למשך 5 שעות שבועיות בעלות חודשית של 700 ₪. התובע לא טרח לספק ראייה כלשהי לכך. התובע אינו טוען כי נעזר בתקופת אי הכושר בהוריו או בבני משפחתו, והללו גרים הרי בעומר ולא בקרבת התובע. נסיבות העניין, בפרט משכה של תקופת אי הכושר, אינם מעידים כשלעצמם על צורך בעזרת הזולת. התובע לא הוכיח אב נזק זה ולא מצאתי לפסוק לו סכום כלשהו בגינו. הוצאות רפואיות לעבר 39.כידוע, מכוסות ההוצאות הרפואיות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 [ע"א 5557/95, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פד"י נא (2) 724. התובע הגיש קבלות על סכומים זניחים של כ - 128 ₪. התובע הצהיר כי הוא נעזר בטיפולי שיאצו אחת לשבוע - שבועיים, בעלות של בין 80 ₪ [סבסוד] ל - 180 ₪ [פרטי]. התובע לא צירף אסמכתאות לכך ולא אוכל לבסס ממצאים על עדותו היחידה. אני פוסקת לתובע 250 ₪ בגין אב נזק זה. נסיעות לעבר 40.התובע לא הגיש אסמכתאות. יחד עם זאת, נסיבות העניין מלמדות על צרכי ניידות לצורך טיפולי פיזיותראפיה. אני פוסקת לתובע, על דרך האומדן הנמוך סך של 1,000 ₪. נזקים כללים הפסד השתכרות / כושר השתכרות לעתיד 41.הלכה פסוקה היא כי כאשר אין לו לבית המשפט נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי הוא לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. השאלה שישאל עצמו בית המשפט היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו. [ע"א 286/89, קז נ' "הפול". 42.התובע שלפני, אדם צעיר ודינאמי כאמור, לא הראה כי נגרמו לו עד כה הפסדי השתכרות עקב מגבלותיו. מגבלותיו של התובע יכולות היו לבוא לידי ביטוי משמעותי בעתיד, לו היה בוחר לעסוק במלאכת כפיים ולו בכך היו מתמצים כישוריו [להבדיל ממצאיי בת.א. 16215/06, ראדה נ' מקורות, המצוטט על ידי ב"כ התובע]. התובע לא עסק במלאכת כפיים לפני התאונה, לא לאחריה, הוא הכשיר עצמו לעסוק במנהל עסקים, עוסק בתחום יחסי ציבור וחיי לילה וההשלכות התפקודיות של מגבלותיו נוכח אלה, זניחות. לאור זאת אינני סבורה כי נכון לפסוק לתובע פיצוי לפי נגזרת מתמטית של נכותו הרפואית. 43.התובע מפנה לע"א 146/87, כץ נ' רוזנברג, פד"י מג (3) 421. באותו עניין, ועל אף שנשללה נכות רפואית כלשהי, פסק בית המשפט פיצוי גלובלי באב נזק זה, לאור הורדת פרופיל צבאי ומגבלות מתמשכות של חולשה בצד שמאל של הגוף. התובע שלפני, מוגבל כיום, אף לאחר טיפולי פיזיותראפיה, ואף אם כי לא באופן דרמטי, בטווחי כל תנועות שורש כף היד. לא ניתן לשלול, כי בעתיד, יבואו הגבלות אלה לידי ביטוי מסוים, אם כי קשה להעריך מתי ובאיזה אופן. על כן נכון לפסוק לתובע סכום גלובלי ואני פוסקת לו בגין אב נזק זה - 15,000 ₪. עזרת הזולת לעתיד 44.מצבו של התובע יציב. התובע לא הוכיח צרכים לעזרת זולת לעתיד, אף לא על דרך ההסתברות, הכל נוכח הנכות הרפואית הנמוכה והיעדר קביעה בעניין זה של מומחית בית המשפט. אינני פוסקת לתובע סכומים בגין אב נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות לעתיד 45.התובע לא הוכיח צרכי ניידות בעתיד, אף לא על דרך ההסתברות. אינני פוסקת לו סכומים בגין אב נזק זה. אשר להוצאות רפואיות, התובע העיד כי הוא סובל עדיין מכאבים ומומחית בית המשפט אישרה זאת. כל אלה לא נסתרו בחקירתו של התובע ואני סבורה כי כלל נסיבות העניין, לרבות גילו של התובע, האפשרות כי ההוצאות הרפואיות אינן מכוסות במלואן במסגרת החקיקה ו"סל בריאות", מלמדות על צרכים מסוימים בעתיד של התובע. אני פוסקת לתובע סך של 5,000 ₪. כאב וסבל 46.בנסיבות העניין, לאור הנכות הרפואית וסבלו המתמשך מכאבים של התובע, בגילו, מצאתי לפסוק לתובע את הסכום לפי 10% מהסכום המקסימאלי לפי תקנה 2 [ב] לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו - 1976. אני פוסקת לתובע סך של - 19,255 ₪. סוף דבר 47.הנתבעות תשלמנה לתובע ביחד ולחוד את הסכום של 41,280 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + המע"מ החל וכן אגרת משפט צמודה ונושאת ריבית מיום תשלומה. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. התליית רשיוןמשפט תעבורהנהיגה מונעתהתליית רשיון נהיגהרישיון נהיגה