שוטר מזהה פלוני במקום פלמוני על סמך תעודת זהות ורושם אותה. מה נפקות רישום זה לעניין ההוכחה שפלוני היה במקום הארוע? איזו תעודת עובד ציבור נדרשת על מנת להוכיח שתושב אזור לא שהה בישראל כדין? בכך עוסקת, בין היתר, הכרעת דין זו. האישומים 1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן ובו שלושה אישומים המייחסים לו עבירה של הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") ובאישום הראשון הואשם הנאשם גם בעבירה של הכשלת שוטר, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") בהתאם לאמור בכתב האישום המתוקן, בתאריך 13.8.02, בסמוך לשעה 17:35 ברחוב רוזמרין, לכיוון ציר המנהרות בירושלים, הסיע הנאשם ברכבו את סעיד חמאיסה כאשר התבקש הנאשם לעצור בצד הדרך על-ידי שוטרים לבדיקה, נמלט הנאשם לתוך בית צפפא עד שנתפס על ידי השוטרים בכפר. מכאן, נטען, כי בכך הכשיל הנאשם את השוטר אשר קוממי בשעת מילוי תפקידו כחוק. באישום השני נטען, כי בתאריך 11.11.02, בסמוך לשעה 15:00, ברחוב הנביאים בירושלים, הסיע הנאשם את גורגית ספר, באישום השלישי נטען, כי בתאריך 29.1.03, בסמוך לשעה 11:15, ברחוב התנופה בירושלים, הסיע הנאשם ברכבו את עאדל עיד, תשובת הנאשם וטענות ב"כ הנאשם 2. הנאשם הודה שהיה במקום הארועים נשוא כתב האישום בזמן הרלבנטי ובכך שנתפסו ברכבו אנשים ואולם, הנאשם כפר בכך שהאנשים שצויינו בכתב האישום, הם מי שנתפסו עימו ברכב. לעניין הכשלת השוטר השיב ב"כ הנאשם, כי כשהנאשם הבין והבחין שהשוטר מבקש שיעצור, הנאשם עצר בצד הדרך. ב"כ הנאשם טען, כי לא הוכח שהנאשם הסיע תושבי שטחים וזאת, משום שהשוטרים רשמו את פרטי התושבים על סמך תעודות זהות ומכאן שמדובר בעדות שמיעה ולא ניתן לקבוע על סמך הרישומים שערכו השוטרים את מי הסיע הנאשם. כמו כן, טען ב"כ הנאשם, שלא הוכח שאותם נוסעים נכנסו לישראל שלא כדין וזאת, משום שתעודות עובד הציבור שניתנו בנושא הן של המינהל האזרחי ולא של משרד הפנים שבכוחו להתיר כניסה לישראל. הכשלת שוטר 3. כאמור לעיל, באישום הראשון נטען, כי כאשר התבקש הנאשם לעצור בצד הדרך על-ידי שוטרים לבדיקה נמלט הנאשם לתוך בית צפפא עד שנתפס על ידי השוטרים בכפר. מכאן, נטען, כי בכך הכשיל הנאשם את השוטר אשר קוממי בשעת מילוי תפקידו כחוק. סעיף 275 לחוק העונשין קובע: "העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים". בענייננו קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה האם הנאשם נמלט מהשוטרים אם לאו. ע"ת/1, אשר מלקמו, המשרת במג"ב, העיד שהוא ראה את הטרנזיט של הנאשם ואמר לו לעצור אחרי גי'פ מג"ב בצד ימין של הכביש ושאל אותו לאן הוא נוסע והנאשם אמר לו שהוא נוסע לכביש המנהרות. לאחר מכן, הנאשם עבר את הג'יפ והמשיך לכוון ימין לבית צפאפא. שוטרי מג"ב חיפשו אחר הטרנזיט ונסעו אחריו ובאחת העליות בבית צפאפא נתפס הטרנזיט שהתקשה בעליה (ע' 1 ש'21 - ע' 2 ש' 6; ע' 2 ש' 24-19). במהלך המרדף השתמשו השוטרים ברמקולים, כריזה וצפירות (ע' 2 ש' 11). השוטרים נסעו כ- 15-10 דקות עד שתפסו את הנאשם (ע' 2 ש' 17; ע' 7 ש' 13). ע"ת/1 העיד שהוא יודע שהרכב שברח ונתפס הוא רכבו של הנאשם מאחר שהוא רשם במהלך המעקב את מספר הרכב (ע' 2 ש' 26). ע"ת/1 העיד "הגענו ותפסנו אותו. אחרי הבדיקה התברר שיש איתו תושבי שטחים בלי אישורי כניסה והוא החזיר אותם לשטחים וגם כוון הנסיעה ציר המנהרות, הוא רצה שלא נתפוס אותו. לכן הוא ביצע את כל זה כדי להימלט מאיתנו. זה קורה לנו הרבה..." (ע' 2 ש' 9-6) (הדגשה לא במקור - א.כ.). ע"ת/2 לוחם סיור מג"ב אליסף בן יששכר העיד שהוא ישב בגי'פ מג"ב בספסל האחורי. המפקד מלקמו אמר לנאשם לעצור בצד וזה לא עצר אלא "בא לעצור כאילו בצד ואז מיד נסע. אני זוכר שצפרנו לו, המפקד צפר לו וסימן לו לעצור, אמר לו לעצור בצד והוא המשיך לתוך בית צפפא והסתובב שם בנסיעה עד שהוא עצר באיזה שהוא סיבוב, עליה כזאת, לא זוכר..." (ע' 7 ש' 24-20). כשנשאל האם ייתכן מצב שהנאשם לא ידע שהוא צריך לעצור השיב: "לא יכול להיות מצב כזה" (ע' 11 ש' 29-23). בחקירה הנגדית העיד העד שהוא לא זוכר אם שמע את המפקד מלקמו מסמן או אומר לנאשם לעצור בצד וכן לא זכר האם מלקמו דיבר עם הנאשם לפני שהתנהל המרדף (ע' 9 ש' 20-11). ע"ת/2 העיד שהנאשם עצר מסיבה טבעית ולא בגלל צפירות/כריזות השוטרים (ע' 10 ש' 30-26). וכי אחרי שהנאשם נעצר:"הגענו אליו, אמרנו לו להביא רשיון נהיגה, הביא אותנו, בדקנו את הנוסעים שהיו ברכב והתברר שהם היו תושבי שטחים" (ע' 7 שורות 27-26). מנגד, העיד הנאשם שלא ברח מהשוטרים אלא "עצרתי קצת למטה...נכנסתי ועצרתי למטה, בירידה" (ע' 25 ש' 9-4). דברי הנאשם בשאלת מיקום עצירתו נסתרים מהודעתו במשטרה מיום 13.08.02 בשעה 19:40, שם אמר הנאשם, כי השוטר סימן לו לנסוע לימין והוא נכנס ימינה לבית צפפא (ת/12 ש'21 - 20). יוצא שעדות הנאשם לפיה הוא עצר למטה נסתרת בהודעתו במשטרה שם טען, שנסע נסיעה תמימה לכוון ימין ורק לאחר זמן עצרו אותו השוטרים. סתירה בעניין מהותי זה מחזקת את עדויות השוטרים. זאת ועוד, העובדה שהרכב נתפס בתוך שכונת שוריפת הסמוכה לבית צפפא (ראו דו"ח פעולה ת/1) מצביעה על כך שהנאשם לא שעה לקריאת השוטר לעצור וכי הוא בחר להימלט ולהמשיך בנסיעה ומחזקת את עדויות השוטרים בנדון. השוטרים חזקו בעדותם איש את רעהו בהתייחס לפרטים הבאים: קריאותיהם לנאשם לעצור, המרדף והעובדה שרכב הנאשם נעצר בעליה (ולא כעדותו בירידה). בנסיבות אלה ומאחר ואני מעדיף את עדויות השוטרים על עדות הנאשם, אני מרשיעו בעבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו. זיהוי באמצעות תעודת זהות 4. ב"כ הנאשם טען, כי העובדה שהשוטרים רשמו את פרטי התושבים הזרים על סמך תעודות זהות שהציגו להם, אינה מהווה זיהוי ואין בה די כדי להוביל להרשעת הנאשם, שכן, לטענתו, ייתכן שמדובר בתעודת זהות מזוייפת והשוטרים אינם בעלי הכשרה לזהות האם התעודה מזוייפת אם לאו. טענה זו יש לדחות בשתי ידיים. 5. אכן, הכלל הנוהג במשפטנו הוא שבלא זיהוי העבירה, ובמקרה דנן זיהוי וודאי של תושב זר - לא תתכן עבירה. דא עקא, שהרף הראייתי שמציע למעשה ב"כ הנאשם, היינו שכל תעודת זהות שנתפסת ע"י תושב זר תישלח למעבדה לזיהוי פלילי, הוא רף בלתי הגיוני וכפי שיובהר להלן אין לו מקור מן הדין. לעניין זה נקבע בשורת חוקים, כי זהות אדם תיקבע על פי תעודת הזהות שבידיו. כך נקבע, בסעיף 4 לחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, התשמ"ג-1983, כי זהות אדם שלא היתה בידו תעודת זהות לאחר שנדרש להציגה ואותו אדם הציגה בתוך חמישה ימים מיום הדרישה, כי אז תיקבע זהותו של האדם על פי תעודת הזהות. אין להכביר מילים על חוקי הבחירות השונים, בהם מזוהה אדם בקלפי על סמך תעודת הזהות שבידיו (סעיף 74 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב] התשכ"ט-1969; סעיף 60 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) התשכ"ה-1965). גם כאשר אדם נדרש לחתום על תצהיר או על מסמך בעל נפקות רישומית לרשם המקרקעין, הוא מזוהה באמצעות תעודת זהות (תקנות המקרקעין, (ניהול ורישום), התש"ל - 1969). והדוגמאות לעניין זה רבות הן. 6. לא למותר לציין, כי תעודת זהות היא תעודה ציבורית כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות (י' קדמי על הראיות (תשס"ד, חלק ראשון)568). סעיף 34 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן:"פקודת הראיות") קובע: "חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי - (1) תעודה ציבורית, 'רשומות' וכל פרסום רשמי אחר הנחזים כמודפסים בידי מדפיס רשמי - הם אמנם מודפסים למעשה כאמור; ...(5) חותמים וחתימות רשמיים שעל תעודה ציבורית או על העתק שלה, או על תעודות אישור לפי הוראות סימן זה - הם אמיתיים וכל תיאורי המשרות של החתומים על התעודות או תעודות האישור הם מדוייקים". באמנת ג'נבה הרביעית נקבע בסעיף 66(3): In occupied territories and in areas "where fighting is taking place or is likely to take place, civilian civil defence personnel should be recognizable by the international distinctive ."sign of civil defence and by an identity card certifying their status מן המשפט המשווה המתייחס לתעודת זהות כראיה נציין את סעיף 8 ל-Identity Card Act שבמלטה לפיו: “An identity card which has not been tampered with shall, until its validity expires or is terminated, be evidence of the identity of the holder as shown on the card, and shall be accepted as such by every public officer or authority and by every other person” וגם בעניין זה הדוגמאות רבות. 7. שאלת אמינות תעודת זהות כתעודה מזהה עלתה באחד מפסקי הדין שעסקו בחוקי הבחירות וכך נפסק: "העותרים לא הציבו תשתית עובדתית לטענתם, כאילו זיהוי הבוחרים על ידי דרכון ורשיון נהיגה - ותעודת שוטר, סוהר או חייל לשוטרים, סוהרים או חיילים - תביא לזיופים. כל התעודות הללו הן תעודות רשמיות ואמינות. הן נושאות תמונה ומציינות את מספר תעודת הזהות של בעליהן. אלה הן תעודות שקשה לזייפן." (בג"ץ 6971/98, 6972 יוסף י' פריצקי ואח' נ' שר הפנים פ"ד נג (1), 763 ,784). היינו, נקודת המוצא היא שתעודות מזהות רשמיות ובודאי תעודת זהות הן תעודות אמינות שקשה לזייפן. זיהוי אדם באמצעות תעודת זהות הפך לכלי מקובל באורח חיינו. כך, למשל, עלתה השאלה האם במהלך העברת בעלות ברכב, חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב כאשר מופיע בפניו מי שמתיימר להיות בעל הרכב וחותם על שטר המכר, בין מכוח חובת זהירות המוטלת עליו במילוי תפקידו ובין מכוח חובה שבחוק נפסק בין היתר, בהתייחס לתעודה מזהה: " דרישת הזיהוי על פי תעודה מזהה, היא פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם המתיימר לבצע פעולה כבעל רכב הוא אכן בעל הרכב" (רע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט פ"ד נא (4) 464, 476). ומכאן שתעודת זהות מהווה ראיה לזהות מחזיקה. 8. הטענה שמעלה ב"כ הנאשם היא שהרישום שערכו השוטרים במקום בעת שרשמו את מספרי תעודות הזהות של תושבי האזור על סמך האזור מהווה רישום שהוא בגדר עדות שמיעה ואין לסמוך עליו. מנגד טוענת ב"כ המאשימה, כי הדבר נעשה כדבר שבשגרה וזאת גם לנוכח העובדה שהמשטרה מטפלת במקרים רבים של שהייה בלתי חוקית וכי הדבר נובע מהעובדה שלאחר שנרשמים פרטי השוהים הלתי חוקיים הם מוסעים בחזרה לתחומי האזור ואין הם מובאים לעדות. 9. שאלת הזיהוי על סמך רישום שערך שוטר עלתה לדיון בעניין ע"פ 231/57 גולדנברג נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יב (1) 290, שם זוהה המערער נפתלי גולדנברג לפי רשיון נהיגה. בבית המשפט העליון נחלקו הדעות האם די בעובדה שהשוטר רשם את שמו של הנהג - המערער כפי שנרשם ברשיון הנהיגה בצירוף העובדה שהנהג גר בכתובת שצויינה בהזמנה למשפט והופיע( ודוק! כתובת שנרשמה בהזמנה ולא בדו"ח). דעת הרוב מפי השופט זוסמן קבעה שיש לזכות המערער משום שהזיהוי אינו וודאי. וכך נפסק בעמ' 292: "אמנם נכון הדבר, שככל שהאשמה רצינית יותר, ידרוש בית-המשפט מידת שכנוע רבה יותר של הראיות. אולם העבירה המיוחסת למערער אינה כה חמורה שזהות השמות לא תוכיח לעולם מי היה העבריין. במה דברים אמורים? כאשר השם אינו תדיר עד כדי כך שלא יהא בו אף רמז לזהותו של הנאשם. דרך משל: שמות כמו יעקב כהן, או משה מזרחי הם כה תדירים בארצנו, עד שאין בהם כדי לשמש הוכחה העשויה , ולא רק לכאורה, לקשר אדם פלוני עם מעשה מסוים". ובהמשך בעמ' 293ב: "לוא העיד השוטר על כתובתו של הנהג, שוודאי היתה רשומה ברשיון הנהיגה, היתה זאת הוכחה מספקת. אינני סבור שהדרישה כי בדו"ח תצויין אף כתובתו של העבריין וכי השוטר יעיד עליה, היא גזירה אשר שוטר לא יוכל לעמוד בה...". מנגד, סבר השופט ויתקון בדעת מיעוט שניתן להרשיע המערער משום ששמו של המערער אינו מן השמות הנפוצים והיה ניתן להסתפק ברמז קל כתוספת לזהות השם. וכך פסק בעמ' 294א: "...אמת הדבר, לא השוטר שערך את הדו"ח כתב את ההזמנה, אך הכתובת שבה, מניין היא? קרוב לוודאי שלא מן הסתם מצאו להם אנשי המשטרה אדם בשם נפתלי גולדנברג, שגר בפתח תקווה, וטפלו עליו האשמה על עבירה שנעברה על-ידי אדם בעל אותו שם בסביבת חיפה. מתקבל על הדעת שמקור הכתובת הוא אותו רישום בפנקס השוטר, שבו נרשם שם העבריין עצמו". מספר שנים מאוחר יותר הועלתה שאלת זיהוי אדם במקום העבירה, בעניין ע"פ 276/65 כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כ (1) 528. שם הורשעו המערערים (104 במספר), בהסגת גבול, בכך שהפגינו בחצר מנזר נגד פעולות המיסיון. המערערים נעצרו במקום והובאו בניידת ובמשאית אל מטה המשטרה שבמגרש הרוסים ואחרי שנרשמו פרטיהם האישיים מפיהם, שוחררו בערבות. המערערם טענו, שזיהוים על ידי השוטרים אינו מספק. כב' השופט לנדוי דחה את הערעור וקבע, בין היתר, שהזיהוי היה מספק וכך נקבע בעמ' 531: "הפרטים האישיים נרשמו על-ידי השוטרים בתוקף תפקידם בו במקום, כאשר העצירים מסרו להם פרטים אלה במילוי חובתם בתור עצירים כדין, למסור לשוטרים את שמותיהם וכתובותיהם (סעיף 3(2) של פקודת הפרוצידורה הפלילית (מעצר וחיפושים)). הרישום, שעל נסיבותיו העידו השוטרים בבית-המשפט, נעשה כדי 'להנציח' מה שנאמר לרושמים על-ידי העצירים והוא היה קביל כעדות, כאילו חזרו הרושמים בעדותם על פרטים אלה מזכרונם- דבר, שכמובן, לא היה בכוחם לעשות..." כב' השופט קיסטר עמד על כך שאין בעובדה שהמשטרה לא צילמה את המערערים במקום כדי למנוע את ביסוס אשמתם. יוצא, שלפי פסקי הדין הנ"ל, אין מחלוקת שרישום שם וכתובת על סמך הפרטים המופיעים בתעודת הזהות מהווים ראייה מספקת לנוכחות אותו אדם שפרטיו נרשמו במקום העבירה. 10. לעניין משקלו של הרישום בתעודת זהות של תושבי האזור נקבע בסעיף 11ב לצו בדבר תעודות זהות ומרשם אוכלוסין (יהודה ושומרון) (מס' 297), התשכ"ט-1969, כי הרישום בתעודת הזהות הוא ראיה לכאורה למספר הזהות, השם הפרטי והמשפחה ועוד (לשאלת הסמכות והמהות ראו: בג"צ 2271/98 עאבד (חתחות) נ' שר הפנים פ"ד נה (5) 778; אשר למרשם בישראל ראו והשוו: בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר-הפנים פ"ד יז (1) 225; בג"ץ 1779/99 פלונית ואח' נ' שר הפנים פ"ד נד (2) 368; בג"ץ 2901/97 ,5070/95 נעמת ואח' נ' שר הפנים ואח' פ"ד נו (2) 721). ע"ת/1 העיד: "אני לוקח מהם [מהנוסעים - א.כ.] את התעודות ועל פי התעודות אני רושם" (ע' 6 ש' 8)... "מה שהם אומרים לי אני רושם ואחר כך בתחנה מזהים אותם ואני משווה את הזיהוי של התחנה למה שהאיש נתן לי. אם זה נכון- טוב. אם לא-אני מגיש לחקירות מה שהוא נתן לי ומה שהם נותנים לי שזה לא תואם" (ע' 6 ש' 27-25). ע"ת/2 העיד בנדון שרשם את הפרטים שבזכ"ד על סמך הפרטים שהיו בתעודות של הנוסעים(ע' 11 ש' 17-13). ע"ת/3 העיד בנדון שהוא ידע שהנוסע תושב שטחים "לפי בענייננו, רשמו השוטרים דו"ח עיכוב בנוגע לכל אחד מתושבי האזור שנסעו עם הנאשם. בדו"ח העיכוב נרשמו מס' תעודת הזהות, שם משפחה ושם פרטי תאריך לידה והמען. הרישום שערכו השוטרים בענייננו נעשה על סמך האמור בתעודות הזהות שהיו בידי תושבי האזור והוא נועד להנציח את שראו. ייחודו של מספר תעודת הזהות הוא בכך שמדובר בזיהוי חד-חד-ערכי, היינו בן אדם אחד בלבד יכול לשאת תעודת זהות עם מספר מסויים. בכך קם זיהוי של מחזיק תעודת הזהות. ומכאן ראיה לכאורה שהמחזיק בתעודת הזהות הוא מי שנרשם בתעודת הזהות. אין מחלוקת, שהשמות שנרשמו בדו"חות הפעולה וכן מספרי תעודות הזהות תואמים למרשם והדבר אף עולה מתעודות עובד הציבור שהוגשו( אם כי בעקיפין ולא במישרין). אמנם, בדו"ח הפעולה שהתייחס לאישום הראשון (ת/1) נכתב שהנוסעים הם תושבי תפוח ומכאן לכאורה שהפרטים אינם נכונים (תפוח הוא יישוב ישראלי באזור) ואולם, בדו"חות העיכוב הרלבנטי (ת/3,ת/4) נכתב שהנוסעים הם תושבי חברון. מכל מקום, לא הוכח שהרישומים אינם נכונים וכי השוטרים טעו בהעתקת רישום תעודות הזהות. יוצא, כי קמה ראיה לכאורה כנגד הנאשם, כי הסיע את התושבים נשוא כתב האישום. הנאשם אמנם טען בעדותו בבית המשפט שהוא לא נכח במקום בו התבצעה העבירה נשוא האישום השני ואולם מהודעותיו במשטרה ומדו"ח עיכוב הנוסעת עולה שהנאשם היה במקום הרלבנטי לאישום השני. הנאשם לא הביא ראיה לסתור שפרטי הנוסעים שנרשמו שונים מהנוסעים שהוסעו בפועל ומכאן, שהתביעה עמדה בנטל ההוכחה, כי הנאשם הסיע את האנשים ששמותיהם מופיעים בכתב האישום. האם תעודות עובד הציבור שהוגשו מספיקות לצורך הוכחת יסוד השהייה שלא כדין? 11. האפשרות להגיש תעודת עובד ציבור כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הראיות, לפיו: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות הדין, לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי; התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה, ואם אין הוא עוד באותו שירות - בידי האחראי על היחידה שבה עבד". ובסעיף 24 לפקודת הראיות נקבע: "(א) חוות דעת, תעודת רופא ותעודת עובד הציבור ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל האפשר. (ב) שר המשפטים רשאי, בתקנות, לקבוע דרך הגשתן של חוות דעת, תעודת רופא או תעודת עובד הציבור ולהביא שינויים בטפסיהן". "הגישה המקובלת היא: כי כוחה הראייתי של תעודת עובד ציבור מתמצה בהוכחת עצם קיומו של הרישום במסמך הרשמי, להבדיל מראיה לכאורה לאמיתות תוכנו של אותו רישום; שהרי תכלית חקיקתה של ההוראה שבסעיף 23 לפקודה היתה- להקל על פקיד הציבור ולמנוע הטרחתו וטלטול הרישום המקורי לבית-המשפט. זאת-בכפוף לכך, שמקום הרישום במסמך הרשמי מהווה כשלעצמו ראיה לאמיתות תוכנו- למשל: בשל כך שהוא מהווה 'תעודה ציבורית' או משמש בסיס לתעודה כזאת- תהווה גם תעודת עובד הציבור בדבר קיומו, ראיה לאמיתות תוכנו של אותו רישום. יחד עם זאת, יש גורסים כי תעודת עובד ציבור מהווה תמיד ראיה לאמיתות תוכנו של הרישום במסמך הרשמי, וסומכים עמדתם על ע"פ 166/59 בו נאמר :'...תעודות עובדי ציבור.. באות להוכיח את תוכן המסמך הרשמי אליו הן מתייחסות ולא רק את עשייתו'; ועל כן, אין לראותה אך ורק כחריג ל'כלל הראיה הטובה ביותר'. נראה, כי הגישה הרווחת-היא הגישה הראשונה"(י' קדמי על הראיות(תשס"ד,חלק שני)812-811)(הדגשה במקור-א.כ.). עד כאן הפן הראייתי של תעודת עובד הציבור, היינו משקלה ונפקותה של התעודה. 12. מכאן לבחינת תעודות עובד הציבור שהוגשו. בעניינם של כל אחד מהתושבים הזרים שהופיעו בכתב האישום הוצאו שתי תעודות עובד ציבור. האחת - תעודת עובד ציבור של שמואל קרפט, מרכז מידע ורישוי ביחידת קמ"ט תעסוקה באיו"ש, המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון לפיה כל אחד מהנ"ל "לא הופנה לתעסוקה בישראל" בתאריך הרלבנטי וכי "האמור לעיל ידוע לי מתוקף תפקידי..." (ת/15,ת/16,ת/17). השנייה - תעודת עובד ציבור של מש"ק חמ"ל המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (אייל טובול-ת/20) ושל קצינת חמ"ל המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (מלי כהן: ת/19, ת/18) לפיה כל אחד מהנ"ל "לא החזיק היתר יציאה אישי מכל סוג שהוא לישראל" במועד הרלבנטי וכי "האמור לעיל ידוע לי מתוקף תפקידי...". 13. לטענת הסניגור המלומד אין בתעודות עובד ציבור אלה כדי להוכיח שלנ"ל לא היה אישור כניסה לישראל. כלום יש ממש בטענות אלה? החוק הרלבנטי מכוחו ניתנים היתרים/אישורים להיכנס לישראל הוא חוק הכניסה לישראל. בסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל נקבע, כי מי שאיננו אזרח ישראלי יהיה רשאי להיכנס ולשבת בישראל לפי אשרה או רשיון מכח חוק הכניסה לישראל. בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל פורטו סוגי האשרות ורשיונות הישיבה ששר הפנים רשאי לתת: " (א) שר הפנים רשאי לתת - (1) אשרה ורשיון לישיבת מעבר - עד לחמישה ימים ; (2) אשרה ורשיון לישיבת ביקור - עד לשלושה חדשים ; (3) אשרה ורשיון לישיבת ארעי - עד לשלוש שנים ; (4) אשרה ורשיון לישיבת קבע. (5) רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה - עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה. (ב) אשרה ורישיון לישיבת מעבר או לישיבת ביקור יכול שיינתנו לקבוצת בני אדם בצוותא...". בסעיף 3 לחוק נקבע, כי "שר הפנים רשאי להאריך - (1) רשיון לישיבת מעבר, ובלבד שסך-כל תקופות ההארכה לא תעלה על עשרה ימים ; (2) רשיון לישיבת ביקור, ובלבד שסך-כל תקופות ההארכה לא יעלה על שנתיים ; (3) רשיון לישיבת ארעי, ובלבד שתקופת כל ההארכה לא תעלה על שנתיים". ובסעיף 4 לחוק נקבע: "שר הפנים רשאי להחליף רשיון ישיבה מסוג קצר יותר ברשיון ישיבה מסוג ארוך יותר או ברשיון לישיבת קבע". בסעיף 17(ב) לחוק הכניסה לישראל, נקבע, כי שר הפנים רשאי, אחרי התיעצות עם ועדת הפנים של הכנסת, בצו שיפורסם ברשומות, לפטור סוגי אנשים נוספים מהוראות חוק זה, כולן או מקצתן, כליל או בסייגים. שר הפנים קבע שתושב האזור היוצא מהשטח מכוח היתר, לרבות היתר כללי, שהוציא מפקד כוחות צה"ל בשטח, פטור מהוראות החוק בדבר אשרה ורשיון לישיבת מעבר או ביקור, כל עוד הוא ממלא אחר תנאי ההיתר כאמור (צו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן) תשכ"ח-1968. מפקד האזור הורה על מתן היתר יציאה כללי לתושבי האזור, היינו שתושב האזור יהיה רשאי לצאת מהאזור לישראל בשעות מסוימות (היתר יציאה כללי (מס' 5) (יהודה והשומרון) תשל"ב-1972). במלחמת המפרץ הראשונה, ביום כ"ו בשבט תשנ"א (10 בפברואר 1991) הורה מפקד כוחות צה"ל באזור, על התליית היתר היציאה הכללי וכי למרות האמור רשאי מפקד צבאי או מי מטעמו לתת רשיון יציאה אישי (צו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378) התש"ל-1970 הוראה בדבר התליית היתר יציאה כללי(מס' 5) הוראת שעה). הוראה זו עומדת בתוקף עד היום הזה והיא לא בוטלה. מכאן, שתושב אזור יכול להיכנס מכח היתר יציאה אישי שהמינהל האזרחי מספק או מכח הוראת שר הפנים(ראו והשוו: ע"פ (תל-אביב-יפו) 70856/99 עודד יצקן נ' מדינת ישראל תק-מח 2000(2), 1537, עמ' 1542). 14. אחת מהשאלות הרלבנטיות לענייננו היא מהו אחוז האישורים שמספק המינהל האזרחי לתושבי האזור להיכנס לישראל וזאת ביחס למספר האישורים הכללי שניתן. לשאלה זו השלכה ביחס למשקל תעודות עובד הציבור, שכן, ככל שהאחוז גבוה כך יינתן משקל רב לתעודות עובד הציבור. שאלת הגבלת תושבים מן השטחים ליציאה לישראל והוצאת היתרים אישיים לתושבים אלה עלתה לדיון בבג"צ 1759/94 אן סרוזברג ואח' נ' שר הבטחון פ"ד נה (1) 625, שם הודיעה נציגת המדינה,בעמ' 629, כי: "בתשובה לטענות העותרים, הודיעה באת כוח המשיב לבית המשפט כי, אכן, לאחר הרצח בחברון נקטו רשויות הבטחון צעדים שונים לשם הגנה על הסדר הציבורי ובטחון האזור. במסגרת זאת הוטלו על האוכלוסיה המקומית הגבלות ואיסורים, ככל שנדרשו לפי שיקולים צבאיים בכל מקרה ומקרה. בין היתר הוטלו הגבלות נוספות על יציאת תושבים מן השטחים לעבודה בישראל. הגבלות אלה מסתמכות על צווים שהוצאו כבר בשנת 1991, תוך כדי המלחמה במפרץ הפרסי. בצווים אלה הותלו היתרי היציאה הכלליים מאזורי יהודה, השומרון ועזה, שהיו בתוקף עד אז, והיציאה מאזורים אלה לישראל הותנתה בקבלת היתר יציאה אישי: הוראה בדבר התליית היתר יציאה כללי (מס' 5) (הוראת שעה) (יהודה והשומרון), התשנ"א-1991, והוראה בדבר התליית היתרי יציאה מהאזור (אזור חבל עזה) (הוראת שעה), התשנ"א- 1991. הוראות אלה נועדו בעיקר למנוע כניסה לישראל מתושבי השטחים המהווים, לדעת הרשויות המוסמכות, סיכון בטחוני. ובהמשך נכתב: "המדיניות בדבר מתן היתרי יציאה אישיים לפי הוראות אלה משתנה מזמן לזמן לפי שיקולי בטחון של הרשויות המוסמכות. לאחרונה, בעקבות הרצח בחברון, ומתוך חשש ממעשי תגמול בתוך שטח ישראל, הותלו היתרי היציאה האישיים. זוהי, למעשה, המשמעות של הסגר. עם זאת, הסגר אינו מוחלט. עדיין הרשויות שוקלות בקשות להיתרי יציאה, אם לצורך עבודה ואם לצרכים הומניטריים, והן מוציאות היתרים על בסיס אישי, לפי המצב והצורך. בחודש האחרון, כפי שנמסר לנו, הוצאו למעלה מ- 10,000 היתרים אישיים לצורך עבודה בישראל". יוצא, כי המנגנון העיקרי להנפקת היתרי יציאה לתושבים מהשטחים המוחזקים הוא ע"י המינהל האזרחי ולא ע"י שר הפנים, מה גם שהדין השולט באזור הוא נורמה של ממשל צבאי, כפי שיפורט להלן. 15. ב"כ הנאשם העיד את ע"ה/2, עו"ד מיטרה נסראווי, העובד בירושלים בתחום הנזיקין וכן בנושאים הקשורים לתעודות זהות ושהיה בארץ מול משרד הפנים (ע' 27 ש' 17-14). ע"ה/2 מנה את האפשרויות שתושב שטחים ישהה בישראל בלי אישור רשמי של משרד הפנים: א. כאשר יש לו דרכון זר לדוגמא אמריקאי שאז הוא נכנס לארץ כאזרח זר. ב. כשניתן לו אישור זמני מבית המשפט לשהות בארץ במהלך עתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי. עו"ד נסראווי העיד שהוא לא עובד עם המינהל האזרחי אלא רק עם משרד הפנים (ע' 28 ש' 27-24). דומה שעו"ד נסראווי הובא כעד מומחה ואולם גם אם נקל עם הדרישות הפורמליות הנדרשות מעד מומחה (כגון חוות דעת ערוכה בכתב ונסיון רב בתחום) ונתייחס לעד כעד מומחה, הרי שמומחיותו של העד מתייחסת רק למשרד הפנים ולא למינהל האזרחי. יתר על כן, עדותו של העד יותר משיש בה להועיל לנאשם יש בה כדי לסייע למאשימה, שכן, האפשרויות בפני תושב שטחים המבקש להיכנס לארץ אינן רבות והאפשרויות שלאדם יהיה דרכון זר או שיקבל סעד זמני מבית המשפט המחוזי אינן מספיקות לטעת ספק בבית המשפט. 16. לעניין זה, נפסק לא אחת, כי מדינת ישראל מנהלת את האזור, בדרך של ממשל צבאי ופועלת בו על פי דיני התפיסה הלוחמתית המינהגיים שבמשפט הבינלאומי. נקבע, כי הנורמה הבסיסית עליה הוקם המבנה של השלטון הישראלי ביהודה ושומרון (וכן ברצועת עזה) היא נורמה של ממשל צבאי (בג"צ 69/81 אבו עיטה ואח' נ' מפקד אזור יו"ש ואח' פ"ד לז (2) 197 ,228; בג"צ 4400/92 המועצה המקומית קרית ארבע נ' מר יצחק רבין ראש הממשלה פ"ד מח (5) 597 ,606-607). "יהודה ושומרון מוחזקות על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או 'תפיסה לוחמתית' (BELLIGERENT OCCUPATION). באזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על פי הוראותיהם של כללים אלה, כל סמכויות הממשל והמינהל מוחזקות בידיו של המפקד הצבאי..." "(כב' השופט ברק בג"צ 393/82, ג'מעיית אסכאן נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש פ"ד לז (4) 785 ,792) . יוצא שקיימת אפשרות שתושב האזור יכנס לישראל מבלי שהמנהל האזרחי יידע בנושא. ואולם בתיק דנן קיימת בעייה ראייתית העומדת לחובת הנאשם בשאלת הקשרים שבין משרד הפנים והמנהל האזרחי וכן בשאלת הסתברות האפשרות שתושב האזור רשאי להיכנס לאזור מבלי שהמנהל האזרחי ידע על כך. 17. ב"כ הנאשם הסתמך על הכרעת דין בעניין ת"פ (שלום-ת"א) 4431/02 מדינת ישראל נ' משעל איברהים (כב' השופטת ד' שריזלי, הכרעת הדין מיום 08/09/03, טרם פורסמה), שם נקבע שתעודות עובד ציבור בנוסח דומה לנוסח שהוגשו בענייננו אנו- אינן מאיינות אפשרות שהנאשם יצא לישראל כדין מכח אשרה שהוענקה ע"י שר הפנים. וכך נכתב בפסקה 25 להכרעת הדין: "... מכאן, שלא נשלל באורח מוחלט קיומם של רשיון או אשרה מסוג כלשהו. על מנת שיוכל בית המשפט לקבוע כממצא, ברמה של ודאות מוחלטת, כנדרש במשפט הפלילי, כי הישאם שהה בישראך שלא כדין, ראוי היה לומר כך בתעודה אחת, מנוסחת בלשון ברורה ומפורשת, לפיה, במועד הספציפי, לא היתה ביד הישאם אשרת כניסה או שהייה בישראל מהאשרות המנויות והמפורטות בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, ואשר ניתנה כקבוע בתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974". ובהמשך בפסקה 26 נקבע: "בנסיבות המתוארות, ולאור ניסוחן של התעודות, לא נשללת מניה וביה האפשרות שהישאם מחזיק באשרה מסוג כלשהו. התוצאה היא שאין בתוכן התעודות ובניסוחן משום הוכחה שלמעלה מן הספק הסביר, במידה הנדרשת במשפט הפלילי, כי הישאם נכנס לישראל ושהה בה, במועד האמור, או, בסמוך אליו, ללא אישור כדין". לנוכח זאת זוכה הנאשם מהאשמה שיוחסה לו. ב"כ הנאשם מבקש, כי אפסוק כשופטת שריזלי ואקבע שלא הוכח ברמה של וודאות מספקת, כי לתושבי האזור המנויים בכתב האישום, לא היה אישור להיכנס לישראל כדין. מה גם שהמדינה לא הגישה ערעור על הכרעת הדין הנ"ל. כמו כן, טען ב"כ הנאשם, שהמדינה חזרה בה מכתב האישום במספר מקרים בהם הועלו טענות דומות. 18. כפי שאבאר להלן דעתי שונה מדעתה של כב' השופטת שריזלי, מה גם שהכרעת הדין אינה בגדר הלכה פסוקה (ראו סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה). למעלה מן הצורך אציין, כי מצאתי הכרעת דין נוספת שזיכתה נאשם בשל העובדה שבתעודת עובד הציבור לא הייתה התייחסות לאשרות ששר הפנים מוציא (ת"פ (בית דין אזורי לעבודה נצרת) 1007/02 מדינת ישראל נ' יוסף צביחאת (הכרעת הדין מיום 31/03/04, טרם פורסמה) ואולם, כאמור, דעתי שונה. 19. ראשית, טענות ב"כ הנאשם ותשובת הנאשם מהווה גרסה כבושה, שכן, הנאשם אישר בעת שנחקר במשטרה שהסיע אנשים מבלי שהיה להם אישור כניסה לישראל כדין. מדוע לא טען זאת במשטרה. מדוע אישר את האשמה שיוחסה לו במשטרה? מדוע לא העלה אז את האפשרות שהיו להם אישורי כניסה. אין זאת אלא שגרסתו של הנאשם במשטרה היא הנכונה וכי הוא ידע שאין להם תעודות. 20. שנית, העובדה שבתעודת עובד הציבור נכתב שהתושב לא החזיק בהיתר יציאה אישי מכל סוג שהוא ושתעודת הציבור הוצאה ע"י רשות מרשויות המדינה ובשים לב לחזקת הפעולה המנהלית, הרי שדי בתעודה זו כדי לקבוע שלתושב האזור לא היה אישור כניסה לישראל. "העובדה ששתי רשויות שונות מנפיקות תעודות עובד ציבור, שמתייחסות לסיטואציות דומות, אין בה כדי לשלול תוקפה של תעודה אחת ולהעדיף האחרת על פניה, וזאת מקום שאותה תעודה אחת אומרת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שהאדם שבו עוסקת התעודה, שוהה בישראל שלא כחוק. משמע, התביעה הוכיחה, שאותם אנשים שהנאשם הסיע ברכבו, אכן שהו בארץ שלא כחוק, ובכך יצאה ידי חובתה" (ת"פ (שלום - רחובות) 2008/03 מדינת ישראל נ' אבו עאבד עבד אלקאדר (הכרעת דין מיום 15/02/04, טרם פורסמה). יצויין, כי ב"כ הנאשם וויתר על זכותו לחקור חקירה נגדית את עורכי תעודת עובד הציבור. בעניין זה ידועה ההלכה לפיה: "הימנעות מחקירה נגדית של עושה התעודה, 'מחזקת' את כוחה הראייתי; ואפשר שבית-המשפט יראה בכך אות וסימן ל'אימוץ' תוכנה של התעודה על-ידי היריב..." (י' קדמי שם (חלק שני)828). לו היה חוקר ב"כ הנאשם את עורכי תעודות עובד הציבור, כי אז היה יכול לאשש את טענותיו ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו. 21. שלישית, יסוד "שהייה שלא כדין" הוא יסוד שלילי. ככזה הנטל להוכיחו מוטל על התביעה הנושאת ברגיל בהוכחת יסודות העבירה ואולם: "הלכה פסוקה היא, שכמות ההוכחה הנדרשת מן התביעה על מנת לצאת ידי חובת הראיה של יסוד שלילי הינה 'זעירה למדי'; ומשעמדה התביעה בחובת הראיה והנאשם לא הביא מטעמו ראיות לסתור-עשויה אותה מידה 'זעירה' של הוכחה לבסס עמידה בנטל השכנוע לגבי אותו יסוד. זאת, משום שלא זו בלבד שעקרונית הוכחת השלילה הינה משימה קשה, אלא שהוכחת היפוכה- קרי: הוכחת החיוב- הינה משימה פשוטה ביותר( אם אכן זוהי האמת), במיוחד שדי לו לנאשם בהקמת ספק. אשר על כן, די בדרך כלל בכך, שהנאשם לא הציג היתר- או לא טען לקיומו כאשר נתבקש לעשות כן- בעת שהוחשד בכך שאין בידו היתר הדרוש, כדי שהתביעה תצא ידי חובת הראיה בהקשר זה; ובאם לא תובא ראיה נוספת לסתור- תהפוך זו לראיה מספקת לביסוס הרשעה" (י' קדמי שם (חלק שלישי) 1494). הנאשם לא הביא כל ראיה לסתור. הוכחת החיוב בעניינו של הנאשם, היינו שתושבי האזור שהו כדין בישראל היא קלה ביותר. כל שעליו לעשות כדבריו הוא לפנות למשרד הפנים או לבית המשפט המחוזי ולקבל את הראייה שתסייע בידיו. אולם, הנאשם לא עשה כדבר הזה. לו באמת ובתמים היה סבור הנאשם שהדין עמו, כי אז היה פונה לגורמים הנ"ל ולא טוען טענות בעלמא. דברים ברוח זו הושמעו בתחילת המאה התשע עשרה מפי השופט האנגלי בסט(Best) בפסק הדין R.v. Burdett(1820)106 E.R. 873 (תרגום הדברים ופסקי דין נוספים מופיעים בפסק דינו של השופט זילברג ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ב 813 ,833): "חלילה לנו לשער השערות שאין הוכחה בצדן. אל לנו להניח קיום אשמה, אם אין עובדה מוכחת, אשר תעורר את ההנחה. ואולם אם עובדה אחת או יותר הוכחו, ונסיון החיים מלמדנו כי ודאי אירעה עוד עובדה אחרת, אשר לא הוכחה, מניחים אנו כי אמנם אירעה עובדה זו, הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים. ואין מן ההכרח, כי העובדה אשר לא הוכחה, תוסק בדרך שאין לפרכה כלל (irrefragable inference) די לה (לעובדה זו) שתהא מציאותה נראית מאד קרובה (highly probable) ביחוד כאשר הצד שכנגד היה בידו לסתרה בעדות, והוא לא עשה כן". סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע את מבחן הספק הסביר: "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". מבחן הספק הסביר הוא מבחן השכל הישר ונסיון החיים (ע"פ 347/88 דמיאניוק פ"ד מז (4) 221, 573, 313). "כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת, אלא שכנוע מעל ספק סביר. ספק סביר ייווצר כאשר ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית" (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' נחום קורמן פ"ד נד (4), 653 ,עמ' 663-664). והדברים שנאמרו מפי הלורד דנינג מובאים לרוב בסוגייה זו: "If the evidence is so strong against a man as to leave only a remote possibility in his favour, which can be dismissed with the sentence "of course it is possible, but not in the least probable", the case is proved beyond reasonable doubt”. (Miller v. Minister of pensions [1947] 2 All E.R. 372). בענייננו מדובר באפשרות תאורטית ואין מדובר בהסתברות ממשית לחפות. אין די בהעלאת טענה כדי להוביל לזיכוי הנאשם וכל זאת כאשר קיימות ראיות לכאורה כנגדו. הנאשם לא הביא ראיות לסתור והסתפק בהעלאת טענות בעלמא בנדון ומכאן, שאין בכך כדי להועיל לו. 22. רביעית, העובדה שההיתרים לכניסה לישראל ניתנים בדוחק נלמדת גם מהוראות הדין החלות עתה, כוונתי היא לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג -2003 שאומנם לא היה בתוקף בעת הארועים נשוא כתב האישום אך הוחק בסמוך לאחר מכן והוא עומד בתוקף כיום בסעיף 2 לחוק הנ"ל נקבע: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". ובסעיף 3 לחוק הנ"ל נקבעו סייגים לפיהן על הוראות סעיף 2: "(1) רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי הענין, לתת לתושב אזור רישיון לישיבה בישראל או היתר לשהייה בישראל, למטרת עבודה או לשם טיפול רפואי, לתקופה קצובה, וכן למטרה זמנית אחרת - לתקופה מצטברת שלא תעלה על שישה חודשים, וכן רישיון לישיבה בישראל או היתר לשהייה בישראל לשם מניעת הפרדת ילד עד גיל 12 מהורהו השוהה בישראל כדין". היינו האישורים וההיתרים ניתנים במשורה ולתקופה זמנית. ומכאן שהאפשרות שלנוסעים ניתן אישור היא אפשרות רחוקה ובלתי מסתברת. 23. חמישית, העובדה שתושבי האזור (הנוסעים) לא אמרו לשוטרים בעת שאלה עיכבו אותם, כי יש להם אישור (ראו דוחו"ת על עיכוב שהוגשו בנדון: ת/3,ת/4,ת/8,ת/10,ת/11) אומרת דרשני. ניתן לקבל את תגובת תושבי האזור כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה וזאת מכח חריג הרס גסטה (res gestae) שכן, ניתן לקבל אימרה, בכתב או בע"פ, המלווה מעשה שעושה האומר, ואשר יש בה כדי להאיר את המעשה ולהסבירו - כראיה לאמיתות תוכנה על אף שהאומר אינו עד ולא ניתן להעידו (ראו: י' קדמי שם(חלק ראשון)518 והאסמכתאות שם). בעניין זה העיד ע"ת/3, אסולין, כי בדק למי מהנוסעים היו אישורים (ע' 16 ש' 5). גם נסיון החיים והשכל הישר מצביע שהשוטרים ינהגו כך. חזקה על הנוסעים שאם היה בידם אישור כלשהוא היו מציגים אותם לשוטר. העובדה ששוטר בדק האם לנוסעים היה אישור כניסה והדבר התבצע במעמד הנהג מקימה חזקה שאילו היה למי מהנוסעים אישור, כי אז היה דואג הנוסע להציגו לראווה, או לכל הפחות שהנהג ידרוש מאותו נוסע להציג אישור. שהרי הצגת אישור ע"י נוסע משמעה הפטרת הנהג מאחריותו הפלילית. דא עקא, ובענייננו לא הוצגו אישורים לשוטרים. עתה, בשלב בו אנו מצויים היום, הייינו לאחר שהוגש כתב אישום נגד הנהג הנאשם - אין הוא רשאי להיבנות מהטענה שלאותם נוסעים היו אישורים כאשר בשעת מעשה לא הוצגו האישורים. היסוד נפשי 24. חוק הכניסה לישראל מטיל נטל כבד על נאשם מבחינת ראייתית, כפי שנקבע בסעיף 12א(ד): "מי שעשה מעשה כאמור בסעיפים קטנים (א), (ב), (ג) או (ג5),עליו הראיה שהמעשה נעשה באחת מאלה: (1) לאחר שבדק שבידי התושב הזר מסמכים, שלפיהם הוא נכנס לישראל כדין ויושב בה כדין או, לענין עבירה לפי סעיף קטן (ג5), מסמכים שלפיהם הוא רשאי לנהוג ברכב בישראל; (2) בנסיבות שבהן הוא לא חשד שהמדובר בתושב זר שנכנס לישראל שלא כדין, שהוא יושב בה שלא כדין, או לענין עבירה לפי סעיף קטן (ג5), בנסיבות שבהן הוא לא חשד שהמדובר בתושב זר שאינו רשאי לנהוג ברכב בישראל". "מן האמור לעיל, עולה כי אדם שאינו מכיר את הנוסע אותו הוא מעלה לרכבו, אינו פטור מן הצורך לבדוק את מסמכיו, אלא אם כן יש בידו להראות כי בנסיבות הענין, ועליו הנטל להוכיחן, לא חשד שמדובר שתושב זר, השוהה בישראל שלא כדין. זהירות זו, ואחריות זו, הן צו השעה וצו המחוקק והמבקש שבפנינו לא הרים ולו תחילתו של הנטל המוטל עליו, לפי איזה מן החלופות דלעיל" (רע"פ 2278/03 נסים אבו-אחמד נ' מדינת ישראל תק-על 2003(2) 748, 749 ; ראו גם: רע"פ 3741/03 חדר נאבולסי נ' מדינת ישראל תק-על 2003(2) 1401). הנאשם לא הרים את הנטל המוטל עליו - לא הוכיח שבדק את מסמכי התושב הם הזרים שהעלה לרכבו ולא הוכיח שבנסיבות העניין לא חשד שמדובר בתושב זר. 25. ב"כ הנאשם לא טען לענין תוקפן של הוראות המחייבות את הנהג לבדוק מסמכים ולמעלה מן הצורך אציין, כי קיימת סמכות כזו. לענין זה דעתי כדעת כב' השופט א. רומנוב (ב"ש 6199/03 (שלום י"ם) חוויס נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 31/07/03, טרם פורסם) והאסמכתאות שם). בכל הכבוד מצטרף אני לדעה זו העולה בקנה אחד עם החלטות בית המשפט העליון שצוינו לעיל ומתיישבת עם תכלית החוק והערך המוגן שביסודו. אף אם הנטל המוטל על נהג לבדוק מסמכי נוסע הוא נטל כבד מנשוא, דומה שאין מנוס מהטלת הנטל בימים אלו. בחינת ידיעת הנאשם דנן 26. כפי שיפורט להלן, הנאשם חשד שמדובר בתושבי שטחים או לכל הפחות עצם את עיניו ולא בדק את המסמכים כנדרש. הנאשם העיד שהוא עובד כנהג הסעות על רכב טרנזיט מירושלים (מוסררה) לבית לחם ולבית ג'אללה (ע' 23 ש' 24-20) וכי הוא מעמיס נוסעים בבית צפפא שם כולם ישראלים (ע' 23 ש' 5-1). לעניין האישום הראשון, העיד הנאשם, שהוא שאל את הנוסע והלה אמר שיש לו תעודת ישראלית ושהוא גר בבית צפפא (ע' 23 ש' 4; ע' 24 ש' 25). בהודעת הנאשם במשטרה מיום 13.08.02 בשעה 19:40 השיב הנאשם: "... זה נכון שהיה בתוך הרכב שלי אנשים מהשטחים ואין להם אישור כניסה..." (ת/12 ש' 10-8). לכך מתווספת התנהגותו המפלילה של הנאשם אשר נמלט מהשוטרים ולא שעה לקריאתם לעצור. התנהגות זו משמעה תוספת מסבכת, המצביעה על אשמתו של הנאשם. לעניין האישום השני העיד הנאשם בבית המשפט שלא היה ברחוב הנביאים שם נטען בכתב האישום שנתפס וכי זה לא מסלול נסיעתו (ע' 23 ש' 10; ע' 26 ש' 18-17). דברים אלה נסתרים בהודעת הנאשם במשטרה מיום 11.11.02 שם אישר שהסיע שתי נשים ונתפס בשער שכם (ת/14). העובדה שהוא נתפס בשער שכם ולא ברחוב הנביאים מובנת על רקע דו"ח הפעולה של רש"ט אלעד אסולין מיום 11.11.02 בשעה 15:06 (ת/14) לפיו: "במהלך משמרת שגרתית ברח' הנביאים כביש מס' 1 סימנתי לטרנזיט לעצור בצד אך הוא המשיך בנסיעה. לאחר שסימנו לו לעצור בשנית הוא נעצר". לעניין האישום השלישי העיד הנאשם שהיה זקן ששיקר עליו (ע' 26 ש' 22-19). בנושא זה קיימת לפחות עצימת עיניים של הנאשם שכן בעוד שלטענתו הוא בדק מסמכים של תושב שטחים אחד, הוא בחר שלא לבדוק את מסמכיו של הזקן וסמך על דבריו. וכך נכתב בהודעת הנאשם מיום 29.01.03 בשעה 13:50 (ת/ 13): "אני עובד כנהג מסיע נוסעים על קו ירושלים בית לחם ויוצא משער שכם. באו אלי נוסעים שבקשו להגיע לבית ג'אלה וכולם תושבי ירושלים ובא אחד שאמר לי שהוא יש לו אישור להיות בישראל כי אשתו ירושלמית והראה לי מסמכים והשני לא הציג לי כלום ואמר לי שהוא ירושלמי והוא זקן ולכן לא בדקתי אותו..." (ש' 13-8) (הדגשה לא במקור - א.כ.). יצויין, כי בחקירתו הראשית העיד הנאשם שהוא לא מסיע תושבי שטחים: "אני בודק. רק אם יש אישורים אני מעלה. אני מעלה אחד אחד כי יש מחסומים ואני לא מוכן לסכן את עצמי. ש. אם אתה מסיע בתוך ישראל מה אתה עושה? ת. אני שואל" (ע' 23 ש' 15-11). ובחקירתו הנגדית העיד: "כשיוצאים מהמחסום, תושב שטחים אני מבקש ממנו אישור שלו. אני בודק. גם במוסררה בלי אישור אני לא מעלה לאוטו. לא מוכן לסכן עצמי" (ע' 23 ש' 30-29). למשמע דברים אלה, עולה, שהנאשם ידע גם ידע שעליו לבדוק מסמכים. הנאשם גם אישר שבדק מסמכים של נוסעים וכי העלה אותם אחד אחד ואולם בנוגע לאישומים דנן בחר הנאשם שלא לבדוק את המסמכים. חשדו של הנאשם ועצימת העיניים שלו נובעים הן מהמקום שבו אסף את הנוסעים( בית צפפא) והן מהעובדה שהוא נסע מישראל לאזור( בית ג'אללה ובית לחם). מכאן, שהיה על הנאשם לבדוק המסמכים ומשלא עשה כן והסתפק בתשובה בעל פה של נוסע אין לו אלא להלין על עצמו. יטען הטוען, כי הנטל שמוטל על נהג לרבות הנאשם דנן הוא נטל כבד מנשוא. ואולם בנסיבות העניין בהם הנאשם הודה שמנהגו היה לבדוק מסמכים ואף עשה כן אין מקום לדון בטענה זו. מה גם שזהו הנטל המוטל על הנאשם אף אם אין הוא חפץ בכך. אחרית דבר 27. אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, דהיינו, בשלוש עבירות של הסעה שלא כדין בניגוד לסעיף 12(א)(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל ובעבירה אחת של הכשלת שוטר בניגוד לסעיף 275 לחוק העונשין. צבאמשפט תעבורההתליית רשיון נהיגההתליית רשיוןרישיון נהיגה