התליית תוקף פסק דין בהסכמת הצדדים

הנשיא (גולדברג): 1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי אשר קבע בהסכמת הצדדים הסדר פשרה אשר יקבל תוקף של פסק-דין "אם תוך 14 ימים לא תבוא כל התנגדות של מי מהצדדים למתן פסק הדין בנוסחו זה". 2. פסק הדין ניתן ביום 22.7.1993 ונכנס אפוא, לתוקפו ביום 6.8.1993. ביום 9.8.1993 נתקבלה בבית הדין האזורי הודעה על התנגדות המערער למתן פסק הדין. בתאריך 29.8.1993 הודיעה המשיבה כי פסק הדין כבר נכנס לתוקפו, ועל כן אין תוקף להתנגדות המערערת. ביום 2.9.1993 הגישה המערערת בקשה לבית הדין האזורי להחליט האם פסק הדין נכנס לתוקפו ביום 6.8.1993. בבקשה זו לא מנמקת המערערת את האחור במשלוח התנגדותה למתן פסק הדין אלא בלשון כללית ומעורפלת "עקב טעות כלשהיא נגיעה הודעת ב"כ המבקשת לבית הדין רק ביום 9.8.1993". 3. בית הדין האזורי סיים את מלאכתו במתן פסק-דין. משנכנס פסק הדין לתוקף, בית הדין אינו רשאי ואינו יכול לשנותו, לפרשו או לבטלו. אף על-פי כן, לפנים משורת הדין שמע בית הדין את טענות הצדדים בבקשה, כדי לייעל את הדיון ולסיים להם לסיים את הסכסוך במהירות המירבית לאחר ששמע את טענותיהם החליט בית הדין כי "הוא לא קבע שפסק הדין אינו תקף, וגם לא יכול היה לעשות כן, משום שעם חלוף 14 היום הנ"ל, "נעשה מעשה" (הדגשה במקור) כלומר פסק הדין נכנס לתוקפו, ובית הדין אינו יכול לבטלו, אלא אם הוגשה תביעה על ידי אחד הצדדים שבה מתבקש בית הדין לבטל את פסק הדין." 4. המערערת ערערה בפנינו על פסק הדין מיום 22.7.1993 לפני שניתנה החלטת בית הדין האזורי בבקשתה. נימוקי הערעור הם שלושה: א. בית הדין אינו מוסמך ואין זה הגיוני ליתן פסק-דין שבהסכמה אשר מקבל תוקף בהעדר התנגדות הצדדים, אלא אך פסק-דין שבהסכמה המקבל תוקף בהסכמת הצדדים. ב. אף שהודעת ההתנגדות נשלחה באיחור, עדיין אין לראות בפסק הדין פסק-דין שבהסכמה ואין זה צודק לאכוף אותו. ג. מהתנהגות הצדדים לאחר מתן פסק הדין ניתן ללמוד על אומד דעתם שלא ראו את פסק הדין כמחייב. 5. לא מצאנו טעם של ממש באף אחד מנימוקי הערעור. ראשית, אין להבדיל בין התליית תוקף פסק הדין בהבעת הסכמת הצדדים לבין התלייתו בהבעת התנגדותם. כך או כך, יכולים הצדדים למנוע כניסת פסק הדין לתוקף, אם רצונם בכך. אף ב"כ המערערת שהיתה נוכחת בשעת הדיון ב-22.7.1993 לא הביעה בקשתה שפסק הדין ינוסח כך ששתיקתה תפורש כהתנגדות לפסק הדין, ויש להניח שלו היתה חפצה בכך בית הדין היה נענה לבקשתה. 6. משקבע בית הדין קמא מועד בו פסק הדין נכנס לתוקף, לא ניתן להתעלם מקביעה זו כאילו לא היתה. משלא נתבקשה הארכת מועד, יש לראות את המועד הנקוב בפסק הדין כשריר ועומד. כאשר המועד שקבע בית הדין הוא מועד כניסת פסק הדין לתוקף, קיים ספק רב אם תתכן בכלל הארכת מועד לאחר חלוף המועד, או שיש צורך לנקוט בהליך שונה של בקשה לביטול פסק-דין או ערעור עליו, (כמפורט להלן,9 אמנם, רשאי בית הדין להאריך מועד או זמן שקבע, אולם לא יעשה זאת בלא שנתבקש לכך, ואף כשנתבקש אינו מסתפק בבקשה סתמית, אלא בבקשה המפרטת את הסיבה להארכת מועד, ואם סיבה זו נעוצה בתקלה יש לפרט כיצד קרתה התקלה (ראה לענין זה י' זוסמן [2]: "סדרי הדין האזרחי" בע' 837). 7. כיוון שפסק הדין קבל תוקף כפסק-דין בהסכמה, ביטולו יעשה באחת משתי דרכים - הגשת תביעה לביטול פסק-דין או ערעור עליו. כאשר הוכחת העילה לביטול פסק הדין מצריכה הבאת ראיות, נחסמת בפני בעל הדין אפשרות הערעור, שכן ערכאת הערעור אינה גובה ראיות (ראה זוסמן[2], בע' 743-745), ועל בעל הדין החפץ בכך להגיש תביעה לביטול פסק הדין (ראה תב"ע שן/162 - 3 [1], בע' 21). עילת ביטול המוכחת אך מהתנהגות הצדדים לאחר מתן פסק הדין מצריכה הגשת ראיות חדשות אשר אינן מצויות בתיק בית הדין האזורי, ואשר על כן לא תידון כלל בערעור. 8. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. המערערת תשלם למשיבה הוצאות הדיון בשתי הערכאות בסך -.4,000 ש"ח בצרוף מע"מ. התליית הליכים