השופטת ד' דורנר: 1. העותרת עלתה לישראל מברית-המועצות בשנת 1988. ביום 12.4.89 היא הגישה בקשה לרישיון לעסוק ברפואה. היא ציינה כי היא קיבלה רישיון עבודה כרופאה במוסקבה בשנת 1983, וכי היא התמחתה בהרדמה ועבדה במחקר במכון לרפואה בריגה בשנים 1986 - 1987. לבקשתה היא צירפה תעודה המעידה כי ביום 25.8.83 היא סיימה את לימודיה במקצוע הביופיזיקה במכון הממלכתי לרפואה במוסקבה, והוענק לה תואר "רופא-קיברנטיקאי". עוד היא המציאה אישור על השתתפותה בהשתלמות בהרדמה ובטיפול נמרץ, שארכה חמישה חודשים. בישראל השתתפה העותרת בקורס הכנה לרישוי רופאים שארך שבעה חודשים. בדצמבר 1989 היא עמדה בבחינות הרישוי שחייב בהן רופא שרכש הכשרתו הרפואית מחוץ לישראל. על סמך האמור לעיל, קיבלה העותרת תחילה (ביום 8.1.90) היתר זמני לעסוק ברפואה, וכעבור שנה (ביום 1.1.91) - רישיון לעסוק ברפואה (להלן - הרישיון). על סמך רישיונות אלה מועסקת העותרת מאז פברואר 1991 בבית החולים איכילוב בתל אביב כמתמחה בהרדמה ובטיפול נמרץ. 2. ביוני 1992 נדחתה בקשה לעסוק ברפואה שהגיש בוגר של המכון לרפואה שבו למדה העותרת, הנושא אף הוא בתואר "רופא-קיברנטיקאי", וזאת מן הטעם שתכנית הלימודים שצירף לבקשתו לא כללה מקצועות רפואיים חשובים. אזי טען הוא כי העותרת, המחזיקה בתעודה הזהה לשלו, קיבלה רישיון. בעקבות זאת נבדק תיקה של העותרת, והתברר כי הרישיון הוענק לה מתוך הנחה מוטעית כי למדה לימודי רפואה מלאים. העותרת הוזמנה - לצורך בחינת התוקף של רישיונה - לדיון לפני הוועדה המייעצת לעניין רישיונות לרופאים הפועלת על פי סעיפים 24-29 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן - הפקודה). היא אישרה כי היא לא למדה כלל מספר מקצועות רפואיים מרכזיים (גינקולוגיה, דרמטולוגיה, רפואת עיניים, ורפואת אף אוזן גרון) וכי מקצועות אחרים - כגון פדיאטריה - היא למדה בצמצום רב. עוד התברר מפי העותרת, כי התעודה שבידיה אינה מזכה אותה לעסוק ברפואה בברית- המועצות, וכי לשם קבלת הרישיון היה עליה לעבור השתלמויות. העותרת נדרשה להמציא תוך שלושה חודשים אישורים מברית-המועצות כי עברה את ההשתלמויות הדרושות וכי קיבלה רישיון לעסוק ברפואה בברית-המועצות. בתקופת הביניים נאסר עליה לטפל בחולים ללא פיקוח רופא בכיר, והתמחותה הוקפאה. העותרת לא המציאה את האישורים האמורים. 3. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה לבית משפט זה. לבקשת העותרת הוצא צו על תנאי. לאחר הוצאת הצו המציאה העותרת אישור כי החל משנת 1987 היא עבדה במכון להרדמה ולטיפול נמרץ בבית החולים האוניברסיטאי בלטביה. המשיב 1 - המנהל הכללי של משרד הבריאות - הסכים, בהתחשבו באישור הנ"ל, להשאיר את הרישיון על כנו, אם העותרת תעמוד בהצלחה בתכנית השתלמות בת שנה, שתכלול לימוד בקורס מבוא לרפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב (במהלך הדיון בעתירה הוסכם לא לדרוש ממנה לעבור בחינה בתום הקורס) ועבודה מעשית בבית חולים במעמד של סטאז'ר בשלוש מחלקות - פנימית, ילדים, וגינקולוגיה. 4. הצעה זו לא התקבלה על דעת העותרת, והיא עומדת על תביעתה לחייב את המשיב 1 לבטל את החלטתו. טענתו של בא-כוח העותרת, עו"ד מינצר, היא, כי הסמכות לבטל רישיון לעסוק ברפואה או להתלותו - שמימושה הוא צעד חמור ביותר - מוגבלת על פי דין (סעיף 41 לפקודה). לפי הטענה, אפשר לבטל רישיון או להתלותו כאמצעי משמעתי בלבד, וזאת בהליכים מעין-שיפוטיים, שבגדרם ניתנת לבעל הרישיון האפשרות להתגונן ונתונה לו זכות הערעור לבית המשפט העליון. בתשובה לעתירה נטען כי רשות מינהלית המוסמכת לקבל החלטות רשאית לשנותן. זו סמכות טבועה, שאף מעוגנת בסעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, שעל פיו הסמכות ליתן הוראות מינהל כוללת בחובה גם את הסמכות לשנותן, להתלותן ולבטלן. 5. טענת העותרת, כי סמכות הרשות לבטל את הרישיון מוגבלת על פי סעיף 41 לפקודה, אינה יכולה להתקבל. סעיף 41 הנ"ל דן בתגובה עונשית להתנהגות לא ראויה של רופאים, ואין הוא נוגע לסוגיה המתעוררת לפנינו, והיא סמכותה של רשות מינהלית לבטל את החלטותיה או לשנותן. באין הוראה בחוק הקובעת אחרת, רשות מינהלית אינה מוגבלת על-ידי הכלל של "גמר המלאכה" (FUNCTUS OFFICIO). סמכותה לבטל את החלטותיה ולשנותן היא פועל יוצא מסמכות ההחלטה המוקנית לה (בג"צ 28/74, 83 שעשוע ואח' נ' ועדת העררים לעניני מוניות ואח [1], בעמ' 657; בג"צ 189/78 אסדי נ' ועדת העררים לענייני מוניות ואח [2]; בג"צ 3132/92 מושלב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הצפון ואח [3]). ואולם, השיקולים הראויים במקרה של ביטול החלטה שונים מן השיקולים בקבלתה של החלטה מקורית. במקרה של ביטול מתחייב איזון בין האינטרס הציבורי שביסוד הביטול לבין הפגיעה בפרט שהביטול יגרום, וזאת תוך מתן דעת לעילת הביטול, כגון: חריגה מסמכות, טעות טכנית, שינוי מדיניות, או יישום מוטעה של מדיניות הרשות (ראה דברי השופט בך בע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל אביב [4], בעמ' 351, בדבר השלכת העילות הנ"ל על סמכות הרשות לבטל החלטותיה). 6. ככלל, כאשר הפגיעה בפרט היא ממשית והביטול נדרש בשל טעותה של הרשות, אין היא רשאית לבטל את החלטתה ללא הצדקה מיוחדת. כדברי השופטת בן-פורת בבג"צ 707/81 שוורץ ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, תל אביב יפו ואח' [5], בעמ' 668: "... בעניינים מינהליים אין זה רצוי, שהאזרח יהיה צפוי על לא עוול בכפו לשינוי החלטה קודמת, ואין להשתמש בסמכות זו אלא במקרים מיוחדים יוצאי דופן". כך, למשל, נפסלה החלטה לבטל בחירתו במכרז של עובד בשירות המדינה כיוון שהתברר כי הוא חסר את הניסיון הדרוש על-פי התקשי"ר (בג"צ 209/68, 215 שמחי ואח' נ' נציב שירות המדינה ואח' [6]), וכן נפסלה התליית תכנית בנייה שאושרה על-ידי הוועדות לתכנון ולבנייה בטענה כי האישור היה מוטעה ומיקום הבניינים מהווה מיפגע בטיחותי (בג"צ 574/81 ירמיהו עיני בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מרחב תכנון מקומי קריות ואח' [7]). 7. ההצדקה הדרושה לביטול החלטה תלויה בנסיבות המקרה הספציפי. ואולם, בדרך כלל, הגורמים הרלוואנטיים בעניין זה הם מהותו של האינטרס הציבורי הרלוואנטי, היקף השינוי בנסיבות, עילת הביטול וחלקו של הפרט בגרימתה. עמד על כך המלומד AKEHURST: THE PUBLIC INTERESTS IN FAVOUR OF REVOCATION MUST BE WEIGHED" AGAINST THE PRIVATE INTERESTS OF THE BENEFICIARY, AND REVOCATION IS JUSTIFIED ONLY WHEN THE PUBLIC INTERESTS IN FAVOUR OF ...REVOCATION OUTWEIGH THE PRIVATE INTERESTS OF THE BENEFICIARY THE BALANCE BETWEEN PUBLIC INTERESTS AND PRIVATE INTERESTS WILL VARY SO MUCH FROM CASE TO CASE THAT IT IS IMPOSSIBLE TO GIVE AN EXHAUSTIVE LIST OF THE CIRCUMSTANCES IN WHICH AN IMPLIED POWER TO REVOKE CAN BE EXERCISED. SUFFICE IT TO SAY THAT THE MOST OBVIOUS FACTORS WHICH ARE LIKELY TO JUSTIFY REVOCATION ARE MISCONDUCT BY THE BENEFICIARY OF THE ORIGINAL DECISION AND A MAJOR CHANGE IN CIRCUMSTANCES. SUBSEQUENT CHANGES IN THE LAW OR IN POLICY MAY ALSO POSSIBLY JUSTIFY REVOCATION IF THE ORIGINAL DECISION CONFLICTS WITH THE NEW POLICY OR WITH THE ]NEW LAW (M. AKEHURST, "REVOCATION OF ADMINISTRATIVE DECISIONS" [1982 .(PUB. L. 613. 625-626 8. במקרה שלפנינו, הפגיעה בעותרת - שהתמחותה בהרדמה ובטיפול נמרץ הופסקה והיא נדרשת לחזור למעמד של סטאז'ר - משמעותית ביותר. ואולם כנגד עניינה של העותרת עומד אינטרס ציבורי רב חשיבות, והוא השמירה על בריאות הציבור. באיזון הראוי בין האינטרס לשמור על בריאות הציבור לבין עניינה של העותרת להמשיך להחזיק ברישיון - גובר האינטרס הציבורי. טעותה של הרשות בהענקת הרישיון אינה יכולה "לרפא" את היעדר הכשירות הנדרשת לטיפול בחולים (בג"צ 563/81 לזר נ' המנהל הכללי של המשרד הבריאות [8], בעמ' 248; בג"צ 627/82, 83/ 42 ליבמן ואח' נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית [9]). כאמור, לעותרת הוצעה דרך המאפשרת לה להחזיק ברישיון ולהמשיך בהתמחותה אחרי תום שנת השתלמות. אנו מניחים כי הצעתו של המשיב, כפי שגובשה בדיונים שלפנינו, תמשיך ותעמוד על כנה. על יסוד האמור לעיל אני מציעה לדחות את העתירה. כן נראה לי כי בנסיבות העניין אין מקום לעשות צו להוצאות. השופט א' ברק: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. תוכנית בניהבניה