בפני תביעתו של מר שמואל כהן, אשר הוגשה בסדר דין מהיר על סך של 43,160 ₪, כנגד הנתבע, עו"ד אלישע כהן, בתפקידו ככונס נכסים, שעניינה פיצויו של התובע כרוכש רכב מכונס הנכסים שהתנהל, כלשון כתב התביעה, בצורה לא ברורה, וגרם לתובע, לטענתו, לנזקים כספיים ניכרים. תמצית הטענות בכתב התביעה: על פי הנטען בכתב התביעה פנה התובע למשרדו של הנתבע, על פי הזמנה להגיש הצעות לרכישת רכב על דרך התמחרות מכונס נכסים וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 14-03230-10-6. והכל בנוגע לרכב מסוג הונדה CRV מספר רישוי 7630667, שנת יצור 2007 . על פי כתב התביעה, הגיש התובע לנתבע הצעה לרכוש את הרכב בסכום של 110,000 ₪ תוך שהוא מפקיד במזומן, במקביל, 10 אחוזים משווי ההצעה לידי הנתבע. התובע הוסיף, כי הנתבע לא הסיר מעצמו אחריות בעניין הודעה על מצב הרכב, ובהתמחרות השתתפו 6 מציעים שהגישו הצעות שונות, כאשר ההצעה הגבוהה ביותר עמדה על סך 112,000 ₪ . לאחר התמחרות טלפונית זכה התובע, כאשר הציע סך של 143,000 ₪, והודע לו כי לחייב זכות השוואה ופדיון בתוך 3 ימים . לטענת התובע, בחלוף 3 ימים התקשר למשרדי הנתבע, ושוחח עם פקידה שסברה כי התובע הינו אדם שהיא מכירה בשם צבי, ולאחר שהובהרה לה זהות התובע, אמרה לו כי לא זכה ברכב אלא אדם נוסף שהוסיף 1,000 ₪ ולטענתה אף הגישה בקשה בעניין זה לרשם ההוצאה לפועל. על פי הנטען בכתב התביעה, לאור הודעה זו, ומחשש ל"מעשים לא כשירים", כלשון כתב התביעה, פנה התובע לכב' רשם ההוצאה לפועל בבקשה לאישור המכר. לטענתו, הנתבע הגיב לבקשה והודיע כי יערוך מכרז חדש וכב' רשם ההוצל"פ, "באופן לא ברור" כלשון כתב התביעה, נענה לבקשת הנתבע. כנגד החלטה זו הגיש התובע בקשה לעיון חוזר, אך מחוסר ברירה, כלשונו, נאלץ בכפייה להשתתף במכרז הנוסף, ולבסוף זכה בהתמחרות החוזרת כאשר הציע סך של 151,000 ₪ הגבוה ב- 8000 ₪ מ "זכויותיו החוקיות", כלשון כתב התביעה. התובע הוסיף, כי לאחר קבלת הרכב עיין ברישיון הרכב, והתברר לו כי הולך שולל כאשר שנת הייצור של הרכב היא 2007 ולא 2008 כפי שנרשם בהצעה. לטענתו, הנתבע ביצע כלפיו עוולה של רשלנות והפרת הוראה חקוקה, כאשר הפר את כללי היסוד בדיני מכרזים ודיני הגינות האוסרים להתייחס להצעה שלא הוגשה על פי תנאי הסף של המכרז, וכאשר איפשר באופן לא סביר התמחרות נוספת בגין הפרש זעום של 1000 ₪. עוד טען התובע כי "המתמכר הנעלם" , כלשון כתב התביעה, לא עמד בתנאי הסף, ולא הפקיד שיק בנקאי או ערבות בנקאי וקיים חשש ממשי כי המכרז "נתפר", לטובת האדם הנוסף, "אם לא חמור מכך" , כלשון כתב התביעה. לטענת התובע במהלך ההתמחרות הראשונה נערכה ההתמחרות בקפיצות של 2,000 ₪ ואילו למציע הנוסף איפשר הנתבע להציע 1000 ₪ נוספים, בלבד, ועוד לטענתו, הפר את החלטת רשם ההוצאה לפועל בצו מינויו לכונס הנכסים כאשר לא קיבל שמאות משמאי בקשר לשווי הרכב. התובע ביסס את תביעתו, בין היתר, על סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, וביקש לחייב את הנתבע לשפותו על הנזקים כדלקמן: 8,000 ₪ שהם הפרש הסכום בין ההתמחרות הראשונה לשנייה; 16,000 ₪ שהם הפרש בין שוויו של רכב משנת ייצור 2007 לשנת יצור 2008; 13,000 ₪ שכ"ט עו"ד; 5,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש. לכתב התביעה צורפו: תצהיר התובע; רשימת מסמכים; העתק פרסום ההזמנה להציע הצעות לרכישת רכבים; העתק בקשתו של התובע לאישור המכר שהופנתה לרשם ההוצאה לפועל; תגובת כונס הנכסים לבקשת התובע; פרוטוקול ישיבת התמחרות מיום 23.5.2010; החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל (כתוארו אז משה הולצמן) מיום 31.5.2010; בקשתו של התובע לעיון חוזר בהחלטה; החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 23.6.2010; העתק רישיון הרכב; צו מינוי כונס הנכסים; חוות דעת שמאית של מר אילן חיים - שמאי רכב; חשבון שכ"ט של מר אילן חיים. תמצית הטענות בכתב ההגנה: הנתבע טען בכתב הגנתו כי המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן בעניין התנהל הליך בפני כב' רשם ההוצאה לפועל בבקשה שהגיש התובע לחייב את הנתבע בהתאם לס' 48 לחוק ההוצאה לפועל, והנתבע מחק את בקשתו בהמלצת כב' רשם ההוצאה לפועל. הנתבע הוסיף כי לא ניתן לומר שפעל בחוסר תום-לב שהרי פעל בהתאם לחוק, ולהחלטות כב' רשם ההוצאה לפועל. הנתבע טען כי מונה בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 8.3.2010, ככונס נכסים על הרכב נשוא התביעה. לטענתו, עד ליום 20.5.2010 ,שנקבע כיום האחרון להגשת הצהרות, התקבלו 7 הצעות תקינות והופקדה בגין כל אחת מהן ערובה בגובה 10 אחוזים מסכום ההצעה. עוד טען הנתבע, כי בשל טעות של פקידת ההוצאה לפועל במשרדו, אחד המציעים, מר צבי עבדו, אשר הגיש הצעתו במועד, לא נכלל בהתמחרות ולפיכך לא השתתף בה, ומשהתבררה הטעות, פנתה פקידת ההוצאה לפועל במשרדו של הנתבע, למר צבי עבדו, אשר טען כי הוא מעוניין לשפר את ההצעה ואף העביר אישור בכתב וכן הפרש בגין 10 אחוזים מגובה ההצעה. לטענת הנתבע, שטח עובדות אלה בפני כב' רשם ההוצאה לפועל, בבקשה למתן הוראות, אשר החליט לבצע התמחרות נוספת ובקשה לעיון חוזר בעניין זה נדחתה . עוד טען הנתבע, כי מאחר שפעל בהתאם להוראות והחלטות כב' רשם ההוצאה לפועל, אין כל עילה לחיובו בגין אותה התמחרות נוספת והיה על התובע, לו רצה בכך, להגיש ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל ולא להשתתף בהתמחרות "תחת מחאה". הנתבע הוסיף כי אין כל בסיס לטענותיו של התובע בדבר "קונספירציה " או "תפירת מכרזים", כלשון כתב ההגנה, וכי טענות אלה הועלו על ידו בפני כב' רשם ההוצאה לפועל שקבע שיש לבצע התמחרות נוספת. לעניין טענת התובע, בדבר שנת הייצור של הרכב נשוא כתב התביעה, טען הנתבע כי על פי כל המסמכים שהיו מצויים בפניו, (שטר המשכון, חוות דעת שמאי, אישור רישום משכון וכו'), שנת היצור של הרכב הייתה 2008. הנתבע הוסיף כי בהתאם לתקנה 270 א' לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, רכבים שנרשמו החל מיום 1.4.08 יצוין ברישיונם מועד עלייתם לכביש כשנת היצור של הרכב. לטענתו, מאחר שתאריך הרישום של הרכב היה 8.4.08, לא היה כל פסול או הטעייה בפרסום הרכב באופן בו פורסם. עוד הוסיף הנתבע כי לא הייתה לו כל סיבה לחשוד כי הפרטים הרשומים על פי רישיון הרכב הינם שגויים, ואף לא ברור כלל שדווקא רישיון זה הינו השגוי ולא הרישיון החדש שבידיו של התובע. הנתבע התייחס לכתב ההגנה גם לסעיפים ספציפיים בכתב התביעה וחזר למעשה על טענותיו העובדתיות שנזכרו לעיל. לכתב הגנתו של הנתבע צורפו: תצהיר הנתבע; תצהירה של הגב' אורלי רגב, פקידת הוצאה לפועל במשרדו של הנתבע; רשימת מסמכים; צו מינוי כונס נכסים; טפסי ההצעות לרכישת הרכב ואסמכתאות בדבר הפקדות שנעשו על ידי המציעים השונים; מכתב העלאת ההצעה של מר צבי עבדו וקבלה על תשלום ההפרש; תדפיס החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל; פרוטוקול התמחרות טלפונית מיום 3.6.2010; החלטה וצו אישור מכירת הרכב; נוהל רישום שנת עליית הרכב לכביש העתק הוראת נוהל 2/2008 של משרד התחבורה; חוות דעת שמאי - מר גבי גלעד; העתק הצעה רכישת הרכב של מר צבי עבדו. מהלך הדיון בתביעה : בהחלטתי מיום 29.1.2013 קבעתי את התיק לשמיעת ראיות ליום 2.6.2013. בפתח הדיון ביקשה בא כח הנתבע לצרף מסמכים נוספים שלא צורפו בטעות, לטענתה, ובדיון התברר כי שני הצדדים לא צרפו לתיק בית משפט את מלוא החומר הרלבנטי המצוי בידם, וזאת בניגוד להוראות תקנה 214 ח' לתקנות סדר הדין האזרחי. לפיכך, הוריתי לצדדים להגיש בו זמנית לתיק בימ"ש ולצד שכנגד רשימה מלאה של המסמכים הנוגעים לעניין וכן העתק המסמכים וקבעתי את התיק להמשך ישיבת ההוכחות ליום 16.6.2013. ביום 9.6.2013 הוגשה מטעם הנתבע, רשימת אסמכתאות וכן העתקים של המסמכים הנזכרים ברשימה ובהם, בנוסף למסמכים שהוגשו קודם: בקשות והחלטות שונות מתיק ההוצאה לפועל; סיכומי הצדדים בפני כב' רשם ההוצאה לפועל; תכתובות בין הצדדים; דו"ח תקבולים ותשלומים; בקשה למתן צו לכינוס נכסים; הסכם מכר של הרכב ועוד. ביום 12.6.2013 הוגשה מטעם התובע רשימת מסמכים דומה ובה, בין היתר, בקשות והחלטות שונות של כב' רשם ההוצאה לפועל; חוות דעת וחשבון שכ"ט של השמאי אילן חיים ושל מר גבי גלעד; מכתבים בין הצדדים ועוד. ביום 16.6.2013 נשמע בפני דיון ההוכחות בתביעה. תחילה נשמעה חקירתו הנגדית של התובע . התובע טען בחקירתו כי כאשר שוחח עם הגב' אורלי ממשרדו של הנתבע, אמרה לו כי לא זכה ואמרה את השם צבי . לטענתו, נאמר לו על ידה כי מאן דהוא הגיש מעטפה שהיא לא ראתה שכן נפלה, לטענתה, מתחת לכיסא, ואמרה שאותו אדם זכה והיא פנתה לרשם בעניין זה. לטענת התובע חילופי דברים אלה התרחשו ביום חמישי בצהריים. התובע הוסיף כי לא בדק האם אכן הוגשה בקשה על ידי הנתבע באותו מועד, אלא הגיש בקשה בעצמו על מנת לעצור את המכירה. התובע הכחיש כי ביקש מהגב' אורלי להמתין עד ליום ראשון, והשיב כי אין בפיו תשובה מדוע לא הגיש ערעור על החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל בבקשתו לאישור המכר אליו או בבקשתו לעיון חוזר בהחלטה. התובע חזר בו מטענתו כי מר צבי עבדו לא הפקיד את הערובה הנדרשת על מנת להשתתף במכרז, ואף אמר כי אינו יודע לומר אם המכרז נתפר או לא נתפר. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי טענותיו החמורות בדבר "תפירת המכרז", מקורן ב"הרגשה שלו", כלשונו. התובע הכחיש את הטענה כי התכוון להגיש את תביעתו כבר בעת שבחר להשתתף בהתמחרות תחת מחאה. התובע טען בעדותו כי השמאות שהוצגה על ידי הנתבע, אינה מתייחסת לרכב נשוא התביעה, וכי ברכב נשוא התביעה היו חוסרים כגון: 2 מדפים שחסרו, וכן מפתחות. לטענת התובע, ביום שקיבל לידיו את הרכב ניגש למשרד הרישוי על מנת להנפיק רישיון וכאשר קיבל את הרישיון נוכח לדעת כי שנת היצור היא 2007 ולא 2008. בחקירתו הודה התובע כי לא שם ליבו להבדלים בין הרישיונות בנוגע לתאריך הרישום. התובע הכחיש כי חלק מההתמחרות הראשונה נערך ב"קפיצות" של 1,000 ₪. לאחר חקירתו של התובע העיד, בהסכמת הצדדים, השמאי מטעם הנתבע כעד מטעם בית משפט בנוגע להפרשי השווי ככל שקיימים בין נתוני הרכב בשני רישיונות הרכב. השמאי מטעם הנתבע, מר גבי גלעד, העיד כי רכב נכנס למדינת ישראל פעם אחת בלבד, וזהו תאריך הרישום שנרשם ברישיון הרכב ולא יתכן שתאריך זה ישתנה. השמאי העיד לגבי אופן חישוב שווי הרכב בניכוי חודשי השימוש, ולטענתו הפער בשווי הרכב בין הרישיונות שהוצגו לגבי אותו רכב עומד על הסך של כ- 7,600 ₪. לאחר עדותו של השמאי מר גבי גלעד, נשמעה עדותה של הגב' אורלי רגב, פקידת הוצאה לפועל במשרדו של הנתבע. הגב' רגב העידה כי היא זו אשר ניסחה את המודעה שקדמה להליך ההתמחרות וכי עשתה זאת באמצעות שינויו של נוסח סטנדרטי המצוי במשרד הנתבע. גב' רגב העידה כי, על דרך הכלל, כאשר מוגשות הצעות שאינן תקינות אין הן נכללות בהתמחרות והיא מודיעה למציעים אלה כי הצעותיהם אינן נכללות. לגבי מציע שהצעתו נשכחה בצד, לטענת הגב' רגב, נציגי משרד הנתבע מודיעים לו על הטעות ושואלים אם הוא מעוניין להמשיך ולהשתתף ואם כן, מוגשת לכב' רשם ההוצאה לפועל בקשה למתן הוראות. לטענתה, גם אם נבחר זוכה, והטעות מתגלית, לא ניתן להתעלם מכך ולפיכך הדבר מוגש להחלטת רשם ההוצאה לפועל. הגב' רגב העידה כי היא מודיעה במקרה זה לזוכה, שנעשתה טעות ויש מציע שלא נכלל, והיא לא מודיעה לבנק משום שמבחינתה ההליך לא הסתיים. הגב' רגב הוסיפה כי גם אם הגיעה הצעה גבוהה בהרבה מההצעה שזכתה בהתמחרות, תוגש בקשה למתן הוראות. הגב' רגב טענה כי לקראת סוף ההתמחרות הועלו ההצעות לסכום של 1,000 ₪ . לטענת הגב' רגב, ביום שבו התבררה הטעות בתיק שבענייננו, פנתה למציע שלא השתתף והוא הגיש אישור בכתב שהוא מוכן להשתתף בהתמחרות ולהעלות את ההצעה, וכאשר הודיעה זאת לתובע, ואף הודיעה לו שבכוונתה להגיש בקשה למתן הוראות, הוא ביקש להמתין ולפיכך לא הוגשה בקשה מטעם הנתבע, כונס הנכסים, וביום א' שלאחר מכן כבר התברר שהתובע הגיש בקשה לאשר את המכר, ולכן הבקשה למתן הוראות - לא הספיקה להיות מוגשת, ואף טרם נערכה. הגב' רגב הסבירה כי מקור הטעות בכך שהצעתו של המציע הנוסף לא נשמרה ב"שמרדף ההצעות", כי אם בתיק עצמו ולכן גילתה זאת רק יומיים שלושה לאחר ההתמחרות, כאשר רצתה להשיב את הכספים למי שלא זכה בהתמחרות. הגב' רגב הבהירה כי בתצהירה התכוונה לכך שבקשה למתן הוראות מטעם הנתבע הוגשה, למעשה, כחלק מהתגובה על בקשתו של התובע לאישור המכר. הגב' רגב העידה כי הסתמכה , בניסוח המודעה, על רישיון הרכב , מסמכי השעבוד, הסכם השעבוד שעליו חתם החייב, וכן דוחות של רשם המשכונות. הגב' רגב טענה בעדותה כי אינה מכירה באופן אישי את מר צבי עבדו, המציע הנוסף, אינה יודעת אם הוא לקוח של משרד הנתבע, ולא ביררה עניין זה. לאחר עדותה של הגב' רגב נשמעה חקירתו של הנתבע. הנתבע טען בחקירתו כי לטעמו אין טעם באזכור ס' 29 לחוק הגנת הצרכן במסגרת המודעה המתפרסמת על ידו אודות כינוס הנכס. הנתבע הוסיף כי משרדו מנוהל באופן שלכל בנק המיוצג על ידו קיים עורך דין שהוא רפרנט ואליו פונות המזכירות על מנת לקבל הנחיות, וכן על מנת שיבדוק את המודעות המתפרסמות. לטענתו, מעורבותו האישית בתיק התבטאה בכך שהנחה את הגורמים במשרדו לפנות בבקשה למתן הוראות לאחר שנודע לו אודות התקלה שהתרחשה. הנתבע הבהיר כי מבחינתו הכרזה על זוכה נעשית רק על ידי רשם ההוצאה לפועל. הנתבע הוסיף כי גם אם קיימת הצעה מאוחרת, משופרת על סך 1,000 ₪ נוספים בלבד, עליו להציגה לרשם ההוצאה לפועל כדי לשקף לו את המכלול. הנתבע טען כי הליך ההודעה לבנק אותו הוא מייצג על קיומו של זוכה, אינו חלק מההליך בחוק. הנתבע הסביר כי ההתמחרות נפתחה מחדש לא בשל העובדה שמר עבדו הציע 1,000 ₪ נוספים אלא משום שהוא היה זכאי להשתתף בהתמחרות והגיש הצעה תקינה , ולא השתתף. הפנייה למר עבדו, לטענת הנתבע, נעשתה על מנת שלא לקיים התמחרות חסרת תוחלת. הנתבע השיב כי מר צבי עבדו אינו לקוח שלו, והוא אף אינו מכיר את בני משפחתו. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב . תמצית סיכומי התובע: התובע חזר בסיכומיו על טענותיו העובדתיות מכתב התביעה והוסיף כי הנתבע ביטל את זכייתו באופן לא ראוי ושלא כדין. לטענתו, היה על הנתבע לממש את הנכס במהירות האפשרית וכי אין לקבל את טענתו של הנתבע כי בכל הפרש הצעה שהיא המתקבלת לאחר סיום ההתמחרות, יפנה לקבלת הוראות מרשם ההוצאה לפועל. התובע טען כי מועד הרישום של הרכב במשרד הרישוי הינו 31.3.08 ולפיכך אין זה נכון שמועד העליה לכביש הוא שנת היצור. התובע טען כי "הקפיצות" וההתמחרות היו בסך של 2,000 ₪ ולא 1,000 ₪ כפי שטען הנתבע וכי נגרם לו נזק בשל התמחרות חוזרת ומיותרת וזאת בסך של 8,000 ₪. התובע חזר על טענותיו לפיהן הולך שולל באשר לשנת היצור של הרכב וטען כי התקנות מחודש אפריל 2008 אינן חלות על הרכב נשוא התביעה. התובע ביקש להסתמך על העד שהעיד כשמאי מטעם בית המשפט, ולקבוע כי נגרם לו נזק בשל הפרש שוויו של הרכב על פי הנתונים שבשני הרישיונות השונים, בסך של 7,600 ₪. לטענת התובע, גם אם ארעה תקלה במשרדי הנתבע, הרי שכבר הוכרז זוכה כדין ואין הצדקה לביטול הזכייה. לדידו תוצף המערכת המשפטית בתביעות ובקשות אם בגין כל הפרש זעום תבוטל זכייה. התובע הצביע על מה שהוא רואה כסתירות בעדויות העדים מטעם הנתבע. כמו כן לטענת התובע, התברר כי הרפרנטית במשרדו לעניין הליך הכינוס נשוא תיק זה, היא עו"ד אשר ייצגה את הנתבע בהליך המשפטי שבפנינו ולא העידה מטעמו, כאשר לטענתו הדבר תומך במסקנה כי עדותה הייתה משמשת כנגדו. התובע חזר בשלהי סיכומיו על הבקשה לחייב את הנתבע לשלם לו את הסכומים הנזכרים בכתב התביעה. תמצית סיכומי הנתבע: הנתבע טען בסיכומיו כי טענותיו החמורות והקשות של התובע כלפיו, אודות מרמה, הטעייה ורשלנות מכוונות, מקימות נטל כבד מאוד על התובע, בו לא עמד. הנתבע חזר בסיכומיו על טענותיו העובדתיות והוסיף, כי דיני המכרזים כלל אינם חלים על מכירה בהוצאה לפועל, וכי ההתמחרות הנוספת הייתה לפי החלטה של רשם ההוצאה לפועל המהווה צו שיפוטי ולא ניתן לטעון בגינה כי היא בבחינת הפרה של דין . לטענת הנתבע, התמוטטו טענותיו של התובע בדבר "תפירת המכירה" שכן מן החומר הראייתי אשר צורף עולה שהצעתו של מר צבי עבדו הוגשה באופן תקין וטרם המועד האחרון להגשת הצעות. הנתבע הפנה לדברים שאמר התובע בחקירתו הנגדית מהם עולה כי הוא יודע היום שטענותיו בעניין זה אינן נכונות ובכל זאת העלה אותן בשל "הרגשה שלו". הנתבע ציין סתירות שעולות לדידו מעדות ותצהיר התובע באשר לגרסאותיו . הנתבע הוסיף כי טענת הקונספירציה שהעלה התובע אינה ברורה כלל שכן בסופו של יום נאלץ מר עבדו להשתתף בהתמחרות נוספת, שבה הפסיד, ולא ברור כיצד היטיב הנתבע את מצבו של מר עבדו. לטענת הנתבע, כעולה מסיכומיו, הצו השיפוטי של רשם ההוצאה לפועל שהורה על התמחרות חוזרת, מנתק כל קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע ובין פעולות הנתבע. עוד טען הנתבע כי היה על התובע להגיש ערעור ולא להשתתף בהתמחרות תחת מחאה . לטענתו, לשיטתו של התובע, היה על הנתבע להסתיר מרשם ההוצאה לפועל את הטעות שנעשתה, ואם פעל הנתבע בהתאם להוראות רשם ההוצאה לפועל, עליו לשלם על כך - ולא כך הם פני הדברים. לעניין טענת התובע בנוגע לנזק שלכאורה נגרם לו בשל שנת היצור של הרכב, טען הנתבע כי אין חולק שבכל המסמכים שהונחו בפניו, צוין כי שנת היצור של הרכב היא 2008, ולפיכך לא ניתן לומר שפעל באופן בלתי סביר, או כי הייתה לו סיבה לחשוד כי שנת היצור תשונה. הנתבע הפנה לעדותו של מר גלעדי, אשר העיד שתאריך רישום הרכב לא אמור להשתנות, ולדידו של הנתבע, לא הוכיח כלל התובע כי הרכב אכן הינו משנת ייצור 2007, ואין המדובר בטעות של משרד הרישוי בהנפקת הרישיון. הנתבע הפנה לעובדה כי הרכב נמכר AS IS - וכי התובע נטל סיכון על עצמו כאשר לא ביצע בדיקות נדרשות ככל שחשב שיש לבצען. הנתבע הפנה לפסיקה אשר לדידו תומכת בטענותיו . הנתבע התייחס עוד בסיכומיו לדרישה לחייבו מכוח ס' 58 לחוק ההוצאה לפועל; לנזקים הנטענים בכתב התביעה באופן מופרז לדידו; ולסיכומי התובע. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בכתב ההגנה על נספחיו, במסמכים הנוספים שהגישו הצדדים, בחקירות העדים בפני, בסיכומי הצדדים ובמוצגים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. טענותיו של התובע לרשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה ו/או אי-מילוי חובה על פי דין ו/או תרמית ו/או "התנהלות לא ברורה" מצד הנתבע (כלשון כתב התביעה), מבוססות על שתי טרוניות עיקריות שיש בפיו: האחת, שהנתבע או מי מטעמו הביאו לכך שהתבצעה התמחרות חוזרת, נוספת על זו שבה זכה, לדידו, ברכב, ובכך נאלץ לשלם סכום נוסף, על סכום המכירה הראשון אשר נקבע; השנייה, שהנתבע או מי מטעמו, ברשלנותם או באי-מילוי חובה על פי דין מטעמם, לא הביאו לידיעתו את העובדה שהרכב הינו משנת ייצור 2007 ולא 2008 כפי שפורסם. הטענה בדבר ביצוע התמחרות חוזרת - שלא כדין אני מקבל בעניין נסיבות קיומה של ההתמחרות החוזרת, באופן מלא, את עדותה של הגב' רגב שהעידה מטעם הנתבע. סימני האמת שנתגלו בעדותה של הגב' רגב א. עדותה של הגב' רגב הייתה מהימנה, קולחת ומלאת פרטים. העדה לא הפחיתה מחלקה בטעות שהביאה לביטולה של ההתמחרות הראשונה, והבהירה כיצד קרתה הטעות - תוך ציון פרטים קטנים ולכאורה מיותרים, שמעידים על האמת שבפיה (למשל: העובדה כי קיים "שמרדף הצעות" בתיק כינוס מעין זה). ב. כאשר לא הייתה העדה בטוחה בעובדות מסוימות, הצהירה על כך במפורש (ראה עמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 16/6/2013, שורות 20-23). ג. עדותה כי בשלהי ההתמחרות איפשרה למציעים להעלות את הצעותיהם ב"קפיצות" של 1,000 ₪ (בניגוד לעדות התובע בעניין זה), נתמכת במסמך ההתמחרות המלא שהוגש כחלק ממסמכי הנתבע (התובע, משום מה, הגיש עמוד ראשון בלבד של ההתמחרות). עולה, אם כן, מהראיות שהובאו בפני, כי הכוונה לפנות לרשם ההוצאה לפועל נבעה מן העובדה שהגב' רגב שגתה, בתום לב, ולא התייחסה להצעתו של מר צבי עבדו, על אף שהייתה הצעה תקינה, שהוגשה במועד. העובדה שהתובע "הקדים" את הנתבע, ופנה בעצמו לרשם ההוצאה לפועל, אינה מעלה ואינה מורידה מחובתו של הנתבע לעשות כן. יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך ספרו של דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, חלק שני, הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע"מ, מהדורת נובמבר 2012, בעמ' 916: "ההלכות שנפסקו לעניין הפיקוח של בתי המשפט על כונסי נכסים, שמונו לפי סע' 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] ותקנה 388 לתקנות סד"א, אמורות לשמש אמות מידה גם לפיקוח שחייב הרשם להפעיל כלפי כונס נכסים שהתמנה לפי חוק ההוצאה לפועל [.....] בידי הרשם נתונה ההחלטה הסופית מה ייעשה ברכוש זה. כונסי הנכסים הם פקידי בית המשפט ופועלים בשמו, והם חייבים בגישה אובייקטיבית בעת מילוי תפקידם, בנאמנות לבית המשפט בלבד ובציות להוראותיו [...]. תפקידו של בית המשפט (ורשם ההוצאה לפועל) בהליכי כינוס נכסים הוא תפקיד של פיקוח מהותי. אין המדובר בפיקוח פורמלי שהוא רק בגדר מתן גושפנקא למה שנעשה. האישור למעשיהם של כונסי הנכסים צריך להצביע על כך שבית המשפט בחן את פרטי העסקה, שיווה לנגד עיניו את הטענות שהועלו ולא מצא פסול מהותי בפעולות שנערכו". (ההדגשות שלי - י.ב.). ובהמשך נאמר: "המטרה העיקרית שבפרסום הזמנה להציע עצות נועדה לגרום לכך שמציעים רבים ככל האפשר יתחרו על רכישת הנכס, ולציבור הרחב תינתן הזדמנות שווה להשתתף בתחרות זו. רק במצבים חריגים יקבל כונס הנכסים פטור מחובות אלה מאת מי שמינה אותו לתפקיד [....] כונס הנכסים פועל כידו הארוכה של הרשם, ועליו לערוך בירורים ופעולות ולהגיע למקומות שהרשם אינו יכול להגיע אליהם. ברור אם כן שחלה על הכונס חובה לעדכן את הרשם בכל מידע חשוב שיש בו כדי להשפיע על מתן ההוראות". (שם, בעמ' 917 - ההדגשה שלי - י.ב.). עוד נאמר בהקשר זה: "כונס הנכסים איננו יכול לחסות בצילן של הוראות שקיבל מרשם ההוצאה לפועל, כאשר הוראות אלה ניתנו מבלי שהיה בידי הרשם מלוא המידע הדרוש לשם קבלת ההחלטה" (שם, בעמ' 933 - ההדגשה שלי - י.ב.). עולה מן הדברים, כי הייתה מוטלת על הנתבע, בתפקידו ככונס הנכסים, החובה, מכוח הנאמנות שהוא חב לרשם ההוצאה לפועל ובהיותו ידו הארוכה, לדווח על התקלה אשר אירעה בתהליך ההתמחרות. משמעותה של התקלה אינה, כלשון הנתבע, כי המכירה תתעכב בשל "1,000 ₪ יותר" והרווח השולי, כפי שרמז הנתבע, יהא זניח, אלא, כי לציבור המציעים שהציעו הצעות תקינות לא ניתנה הזדמנות שווה להשתתף בהתמחרות, וברי כי על רשם ההוצאה לפועל להיות מיודע על ידי הכונס, בכל מידע שיש בו כדי להשפיע על החלטתו בעניין אישור המכירה - כולל בתקלות בהליך ההתמחרות. ודוק, בסופו של יום, מי שהורה על ביצועה של התמחרות חוזרת היה רשם ההוצאה לפועל בעצמו, וזאת בהוראה מפורשת לכונס הנכסים (ראה החלטתו של כב' רשם ההוצאה לפועל (כתוארו אז) משה הולצמן, מיום 31/5/2010), ואף בקשותיו של התובע לעיון חוזר בהחלטה זו נדחו. התובע, יש לציין, לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטות כב' רשם ההוצאה לפועל ואף בחר להשתתף בהתמחרות החוזרת. אם כך, הכיצד יכולה להתקבל טענתו של התובע כי הנתבע אחראי לפער המחיר שנאלץ לשלם בהתמחרות החוזרת, אם זו נערכה בעקבות החלטה של רשם ההוצאה לפועל, והוא בחר להשתתף בה? פשיטא כי משנוכחנו לדעת שחובתו של הנתבע הייתה לפנות לרשם ההוצאה לפועל לקבלת הוראות בנסיבות שנוצרו, הרי שאין הפנייה, או ההחלטה שניתנה כתוצאה ממנה, יכולות להיחשב כ"מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות" (כדרישת סע' 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) או כ"אי קיום חובה המוטלת עליו לפי חיקוק" (כדרישת סע' 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), ולמעשה, ההיפך הוא הנכון. בשולי הדברים אציין כי טענותיו החמורות של התובע, לפיהן המדובר ב"חשש למעשים לא כשירים" (סע' 12 לכתב התביעה) או ב"מכרז שנתפר על ידי הנתבע לטובת אדם נוסף, אם לא חמור מכך" (סע' 20 לכתב התביעה) לא הוכחו על ידו כלל, והוא אף העיד כי הן מבוססות, בעיקרן, על "הרגשה" שהייתה לו. בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט (1) 414, 416 נפסק כהאי לישנא: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור .... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי. היה זה אפוא מחובתו של המערער להוכיח לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום שהמשיב אמנם זייף חתימות, או עשה רישומים כוזבים, או השמיט הכנסות, או ניפח הוצאות וכו'....". (ההדגשה שלי - י.ב.). לאור כל האמור לעיל, טענתו של התובע כי ההתמחרות החוזרת נערכה בשל רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה ו/או תרמית ו/או "התנהלות לא ברורה" - נדחית. טענתו של התובע בדבר נזקים שנגרמו לו בשל שנת הייצור של הרכב שרכש לטעמי, התובע, שהוא ה"מוציא מחברו" ועליו מוטל נטל הראייה, לא הוכיח, במאזן ההסתברויות, את טענתו העובדתית, הבסיסית, כי אכן שנת הייצור של הרכב היא 2007 ולא 2008. למעשה, בפני בית המשפט מצויים שני מסמכים, ששניהם יכולים להיחשב כ"תעודה ציבורית" (כמשמעות מונח זה בסע' 29 ו-32 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971), ואשר אינם מתיישבים זה עם זה. האחד, רישיון רכב שצירף הנתבע (באסופת המסמכים שהוגשה ביום 9/6/2013), בו נרשם "מועד עליה לכביש 04/2008" ואין בו כלל רישום של המילים "שנת ייצור". השני, רישיון שצירף התובע (הן לכתב התביעה והן לאסופת המסמכים שהוגשה ביום 12/6/2013), בו נרשמו המילים "שנת ייצור 2007" ואין בו רישום של מועד העלייה לכביש. בעיון מדוקדק ניתן להבחין כי בין המסמכים קיימים הבדלים נוספים. א. ברובריקת "ת' רישום" - כאשר במסמך הראשון נרשם: 8/4/2008 ובשני: 31/3/2008. ב. ברובריקת "הוראת רישום" - כאשר במסמך הראשון נרשם: 07-1742 ובשני: 08-0475. אני מקבל בעניין זה את עדותו של העד מר גבי גלעדי, כי לא ייתכן שתאריך הרישום הראשוני של אותו רכב ישתנה. לפיכך, האפשרויות העובדתיות הן אלה: א. אחד מהמסמכים שהוצגו כרישיון ברכב שמספרו 7630667, אינו מסמך רשמי או שהוא מזוייף; ב. באחד המסמכים שהוצגו כרישיון הרכב שמספרו 7630667, נפלה טעות מצד משרד הרישוי או מי שערכו או הפיקו מטעמו; ג. באחד המסמכים שהוצגו כרישיון הרכב שמספרו 7630667, נערך שינוי, בין אם כדין ובין בשגגה, ברשלנות או במזיד, או על ידי המחזיק במסמך או על ידי מי שהפיקו. בכל מקרה, לא עלה בידי התובע להוכיח בהליך זה, כלל, מי מבין האפשרויות הללו נכונה. התובע לא זימן לעדות נציג מטעם משרד הרישוי על מנת שיבהיר את הפער בין המסמכים. התובע לא ביקש לסתור את החזקה הקבועה בסע' 34 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, בנוגע לאמיתות התעודה הציבורית שהוצגה על ידי הנתבע. במצב דברים זה, אין כל טעם להעדיף דווקא את המסמך שהציג התובע, כתעודה ציבורית המבטאת נכונה את שנת הייצור של הרכב נשוא כתב התביעה, וזאת על פני המסמך שהציג הנתבע - וזאת, כאמור, כאשר חובת הראייה מוטלת על התובע. ברם, לא רק מטעם זה יש לדחות את טענתו של התובע בעניין זה. הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי כל המסמכים שהיו בפניו או בפני עובדיו או מי מטעמו, בשעה שניגשו לנסח את המודעה שקדמה להתמחרות, העידו כי שנת הייצור של הרכב היא 2008, כפי שפורסם על ידם - כולל: רישיון הרכב כאמור לעיל; אישור רישום משכון מס' 2008081091; שטר המשכון וכיוצא בזה. אם כך, במה התרשל כונס הנכסים כאשר פירסם, הוא או מי מטעמו, כי שנת הייצור של הרכב היא 2008? התובע לא פירט כלל במה מתבטאת, לטעמו, התרשלותו של הנתבע בעניין זה. יפים לענייננו, בשינויים המחוייבים, הדברים הבאים מתוך ספרו של דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, חלק שני, הוצאת פרלשטיין-גינוסר בע"מ, מהדורת נובמבר 2012, בעמ' 599: "הליכי הביצוע בלשכת ההוצאה לפועל הם הליכים מנהליים, ואין לרשם אלא מה שעיניו רואות במסמכים שלפניו. כבר נאמר לא אחת שעל הרשם לפעול על פי האמור בפסק הדין כפשוטו, ואין עליו לחקור במופלא ממנו. הוא הדין גם במימושו של משכון". (ההדגשות שלי - י.ב.). בכל המסמכים שהיו לפניו של הנתבע, שנת הייצור של הרכב הייתה 2008. לא ברור, אם כן, מה היה עליו לעשות אם לא את מה שנעשה, קרי - לפרסם את הרכב על פי הנתונים והמסמכים שהיו לפניו. לאור כל האמור לעיל, טענתו של התובע לפיה התרשל הנתבע ו/או הפר חובה חקוקה ו/או לא מילא חובה כלשהי המוטלת עליו כדין, באופן שבו פירסם את המודעה בטרם ההתמחרות נשואת כתב התביעה, נדחית. בשולי הדברים אציין כי טענתו של התובע בעניין סע' 29 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 אינה ברורה כלל ועיקר. כל שנאמר בסע' 29 הוא כי סע' 2, 4, 6, ו- 7 לחוק לא יחולו על מכירה בידי לשכת ההוצאה לפועל, ובלבד "שההצעה למכירה גילתה את העובדה שמציעים למכירה נכסים מסוג זה והזהירה את הצרכן כי מהות התכונות העיקריות לגביהם אינה ידועה וכי הרשות אינה נושאת באחריות להן". דא עקא שהמודעה שפירסם משרדו של הנתבע גילתה את העובדה כי הנכסים שנמכרים, נמכרים על ידי לשכת ההוצאה לפועל; הזהירה את הקונים כי אין אחריות למצבם, תכונותיהם וזהותם של הנכסים; וכי הם נמכרים AS IS. לטעמי עומד ניסוח זה בדרישותיו המהותיות של סע' 29 לחוק הגנת הצרכן. סוף דבר - תביעתו של התובע - נדחית. התובע ישלם לנתבע - הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. התמחרותרכבכינוס נכסים