לפני בקשה על דרך של המרצת פתיחה, הסעד המבוקש כמפורט בכותרת הינו סעד הצהרתי. בתיק המרצת פתיחה זה הוגשו שלושה בקשות המצריכות הכרעה. אדרש להן אחת לאחת, לפי סדר החשיבות. כללי: התובעת, דהיינו המבקשת בהמרצת הפתיחה, טוענת, כי נדרש ממנה חיוב מופרז בסכום של מאות אלפי ₪ והליכי הוצל"פ מתנהלים נגדה, למרות שכל חובה אינו עולה על סכום של 4,200$ ארה"ב. התובעת מבקשת "התערבותו של בית המשפט הנכבד כאן על מנת להציל את התובעת מציפורני הנתבעים 2-3" (כך במקור). התובעת מספרת בהמרצת הפתיחה, כי בשנת 1998 היא שכרה דירה בבעלות הנתבעים (יאמר כי הנתבעים מכונים כל העת בכתב המרצת הפתיחה בשם "הנתבעים 2 ו- 3", למרות שבכותרת מופיעים שני נתבעים בלבד, להלן ולשם הנוחיות יכונו להבא בשם: "הנתבעים"). בשנת 2002 הסתיים הסכם השכירות והתובעת חתמה על הסכם חדש באותה דירה המצויה ברח' מגיני הגליל 53, רחובות (להלן: "הדירה"). התובעת מציינת כי תנאי הסכם השכירות החדש היו דרקוניים ומקפחים והיא נאלצה לחתום עליהם בלית ברירה בשל העדר מקום מגורים חלופי לה ולילדיה. ההסכם נחתם ביום 24.4.02 במשרד ב"כ הנתבעים עו"ד גולני, נקבע בו כי הוא יהיה בתוקף שמונה חודשים מיום 1.5.02 ועד ליום 31.3.03, כאשר דמי השכירות יעמדו על סך של 525$ ארה"ב לחודש. התובעת משכה שלושה שיקים במעמד החתימה על ההסכם החדש. סך 525$ לסילוק דמי השכירות בגין החודש הראשון - מאי 2002. שיק על סך 26,000 ₪ לסילוק פיגור תשלומים לפי הסכם השכירות הקודם, בשיעור של 16,000 ₪ ובצרוף קנס של 10,000 ₪. שיק על סך 20,429 ₪ שנמשך לביטחון בלבד, עבור הסכם השכירות החדש. השיק השני שולם ברובו, במזומן. לטענת התובעת על דרך של העברה כספית לחשבון הנתבעים ביום 18.6.02. שולמו 15,000 ₪ מתוכו, שכן מראש ידעה התובעת, כי אם יוצג הוא יחולל מחוסר פירעון. לטענתה, השיק השני והשלישי הוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ למרות שלא היתה הצדקה לפרוע את השיק השני שתמורתו שולמה. לגרסתה, לא היתה הצדקה להציג את שיק הקנס לאחר שהשיק השני נפרע במזומן. זהו תיק הוצל"פ 01-66194-02-5. התובעת טוענת, כי במהלך חודש ינואר 2003 היא פרעה לידי הנתבעים 2 ו- 3 את יתרת חובה בגין השיקים האמורים כולל כל הקנסות, ובכל זאת לא נסגר תיק ההוצל"פ ואף סכומו לא עודכן. ביום 8.3.04 פתחו הנתבעים תיק הוצל"פ שני בהתבסס על שטר החוב אותו עשתה במסגרת ההסכם החדש. הם מילאו ללא הסכמתה וללא ידיעתה את שטר החוב בסכום של 40,000$, כלומר 205,606.49 ₪. זהו תיק הוצל"פ 01-23224-04-2. על חשבון התיק השני, לטענת התובעת, היא שילמה לנתבעים דכאן סך של 111,324.75 ₪ עד היום. כנגזרת של כל האירועים הללו, נותרה התובעת חסרת כל יכולת לשלם את שכר הדירה ועל כן נקטו נגדה הנתבעים בהליכי פינוי. ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה ואף נפסק לזכותה שכר טירחה בשיעור של 22,000 ₪. התובעת טוענת כי זהו שכר טירחה מנופח, מופרך ומוגזם ללא בסיס וקשר להליכים המשפטיים שננקטו נגדה. ביום 29.7.05 פתחו הנתבעים תיק הוצל"פ שלישי בהתבסס על פסק הדין לפינוי בשכר הטירחה שנפסק בו, שמספרו 01-69426-03-7. התובעת טוענת כי שילמה להם עבור התיק הזה סך של 20,730 ₪. סה"כ שילמה התובעת לנתבעים כאן בשלושת תיקי ההוצל"פ, לטענתה, סך של 193,139 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. יתרת החוב נגדה בשלושת התיקים עומדת על סך של 299,883 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. התובעת מגוללת בהמרצת הפתיחה את העוולות שלטענתה גרמו לה הנתבעים, אשר פעלו לשיטתה כלפיה בחוסר תום לב לצורך מימוש בלתי הוגן ובלתי צודק של קנסות מוגזמים. היא עותרת למתן סעד לפיו יורה בית המשפט לקיים משפט חוזר במלוא העובדות נשוא ההליכים המשפטיים המפורטים לעיל, להורות כי התובעת סילקה את חובה לנתבעים בסכום עליו יורה בית המשפט לאחר שיברר את העובדות את תומן, ולהורות לנתבעים להשיב לידי התובעת כל סכום אותו שילמה לידיהם ביתר. הנתבעים ביקשו שהות לארכה לצורך הגשת התשובה להמרצת הפתיחה ובין לבין הגישו שלוש בקשות המצריכות הכרעה והן: בקשה לדחייה על הסף, בקשה לחיוב התובעת בתשלום ערובה להוצאות, בקשה לחיוב התובעת בתשלום אגרה מלאה בהתאם לשווי הסעד הכספי המתבקש ולא כהליך של המרצת פתיחה. אלה הבקשות המצריכות הכרעה. הבקשה לסילוק הסף: הנתבעים טוענים לסילוק התביעה על הסף. לטענתם, אין מקום לשוב ולפתוח במסגרת ההליך הנוכחי את כל אשר הוכרע בהליכים קודמים מכוחם מתנהלים שלושה תיקי הוצל"פ פעילים זה שנים. הנתבעים מוסיפים, כי כל ההחלטות ופסקי הדין מכוחם מתנהלים תיקי הוצל"פ ניתנו כדין, ולאחר שהתובעת לא עמדה בתשלומים שהושתו עליה כלפי הנתבעים. הם סבורים כי חלים כאן השתקי פלוגתא ומעשה בית דין בכל ההליכים הללו ומשכך מנועה התובעת מלפתוח את הנושא מחדש. לאחר שאני שוקלת את עמדות הצדדים לכאן ולכאן, ברי, כי התובעת פתחה בהליך הנוכחי שמטרתו לאיין תוקפם של הליכים משפטיים אשר הוכרעו לפני שנים. שני תיקי ההוצל"פ הראשונים נסמכים על שטרות שהוגשו לביצוע בשנים 2002, 2003. תיק ההוצל"פ השלישי נסמך על פסק דין שניתן בשנת 2005. מדובר בחיובים חלוטים שהתגבשו. אשר לשטרות שהוגשו לביצוע, התובעת נמנעה מלפרט בכתב התביעה האם הגישה התנגדות לביצוע השטרות, אם לאו. הנתבעים ציינו בבקשתם לסילוק על הסף, כי היו הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים והיפנו בעיקר להליכי הוצל"פ והליכי פשט"ר בהם נקטה התובעת בזמנו בבית המשפט המחוזי, שם התבררה תביעת החוב של הנתבעים כלפי התובעת. לטענתם בהליכים הללו, העלימה מהם התובעת כספים. עוד הפנו הנתבעים להליכי "פרעתי" שהתנהלו בתיקי ההוצל"פ הרלוונטיים. אשר לשני תיקי ההוצל"פ הראשונים, השטריים, הנני להפנות להוראות סעיף 81 א' לחוק ההוצל"פ תשכ"ז-1984. על פי סעיף זה ניתן להגיש שטר לרבות שיק ישירות לביצוע בהוצל"פ. מכוח הוראות סעיף 81 א'(ג) שם: "החייב רשאי להגיש התנגדות לביצוע הבקשה שתהא נתמכת בתצהיר ובו יפורטו העובדות ונימוקי ההתנגדות, ומשהוגשה ההתנגדות יעכב רשם ההוצאה לפועל את הביצוע ויעביר את העניין לבית המשפט; לעניין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין". מועד הגשת ההתנגדות על פי ס.ק. (ג)(1) שם עומד כיום על 30 יום ממועד המצאת האזהרה, בתקופה הרלוונטית עמד המועד על 20 יום. התובעת דכאן לא הסבירה כלל האם הגישה התנגדות במועד אם לאו. ההלכה המשפטית קובעת, כי אם לא הוגשה התנגדות במועד יהפוך השטר לפסק דין חלוט והחייב לפיו יהא מנוע מלהעלות בעתיד טענות כנגדו, בהיות השטר מעשה בית דין לכל דבר ועניין. הווה אומר, אם הוגשה התנגדות בשני תיקי ההוצל"פ הראשונים ונדחתה, ממילא קיים כאן מעשה בית דין. אך, גם אם לא הוגשה התנגדות, יש לראות בשתיקתה של התובעת כאן, משום הסכמה לעצם החיוב המשתקף בשני השטרות שהוגשו לביצוע בתיקי ההוצל"פ והיא תהא מושתקת מלהעלות טענות כאלו בהליך החדש. מכאן, אין כל מקום לעריכת משפט חוזר, כפי שעותרת התובעת בהליך הנוכחי. נושא חיובה של התובעת על פי השטרות הוכרע והחיוב לפיהם שריר וקיים. ראו : רע"א 2237/06 רלה ויינשטיין נ' בנק הפועלים , ניתן ביום 8.3.09 בבית המשפט העליון בהרכב השופטים נאור, רובינשטיין, מלצר. דברי כבוד השופטת נאור שם בפסקה 19. אי לזאת, הבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין בגין השטרות האמורים, נכונה ומוצדקת. התובעת אומנם הפליאה בהבאת אסמכתאות באשר לקיום הליך חוזר גם במשפט אזרחי, ועוד הוסיפה כהנה וכהנה תיאורים בדבר אכזריות והעדר תום לב של הנתבעים או מי מהם. כל זה לא שכנעני, כי יש מקום לשנות מסדרי הדין הרגילים ולנהל משפט חוזר בגין שני התיקים השטריים. הוא הדין באשר לתיק השלישי המתנהל בהוצל"פ ואשר נפתח למימוש פסק דין. גם כאן תקפה התובעת את פסק הדין ואת גובה שכר הטרחה אשר נקבע בו. אולם, תקיפה זו אין מקומה בהליך הנוכחי, שמונה שנים לאחר שפסק הדין ניתן והחלו הליכים למימושו. פסק הדין הפך חלוט. הדרך להשיג עליו היתה בהליכי ערעור. התובעת חוסכת מאיתנו את המידע האם הוגש ערעור על פסק הדין, ואם לא - מדוע. כך או כך, ברי כי מדובר בפסק דין תקף שאין מקום לשוב ולפתוח אותו שנים לאחר שניתן. אביא מדבריו של השופט א' מצא ב-ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992): "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון". מחמת קיומו של מעשה בית דין בשלושת תיקי ההוצל"פ שאת תוקפם ביקשה התובעת לערער בהליך הנוכחי, יש מקום לסלק את התביעה הנוכחית על הסף. אוסיף ואומר, כי התובעת הכירה בתוקפו של כל אחד ואחד מתיקי ההוצל"פ הללו, כאשר על פי שיטתה וטענותיה בכתב התביעה, היא שילמה כספים לידי כל אחד ואחד מן הנתבעים בתיקים השונים. אם כך, למעשה התובעת הכירה בכך שמדובר בפסקי דין נאותים. היא לא התנתה אז את התשלום בהגבלת סכום ואף לא טענה כי בוצע תחת מחאה. יש בכך משום הודיה ברורה ומפורשת של התובעת בחיובים שהושתו עליה בתיקי ההוצל"פ ואין היא יכולה להתנער מהם כיום. גם מטעם זה של הודיה בחיובים, ראוי לדחות את התביעה על הסף. אשר לטענות הפירעון שהעלתה התובעת, אומר, כי המקום להעלות טענת פירעון בשל חוב חלוט, הינו במסגרת הליכי "פרעתי" בתיק ההוצל"פ הרלוונטי על פי הוראות סעיף 19 לחוק ההוצל"פ תשכ"ז-1967. אם סבורה התובעת כי החוב נפרע לפני שהשטר הוגש לביצוע, היה עליה להגיש התנגדות. אם סבורה התובעת כי החוב נפרע אחרי שהשטר הוגש לביצוע, היה עליה לפנות בבקשה בטענת "פרעתי". מבין השורות אני למדה, כי הליכים כאלה אכן התקיימו לפני ראש ההוצל"פ בתיקים הרלוונטיים וניתנו החלטות מתאימות. כך או כך, לא בית המשפט הוא המקום לפעול לצורך בחינת טענות פירעון של חוב חלוט. לסיכום פרק זה, ומתוקף סמכותי לפי תקנה 101 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אני קובעת כי דין התובענה להיות מסולקת על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין. עוד אציין, כי גם לפי תקנה 101(א)(2), לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, יש מקום לדחות את התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות. זאת משום שהתובעת הכירה בחיובים נשוא תיקי הוצל"פ, חיובים אלו הפכו חלוטים והיא אף ביצעה תשלומים לפיהם ובכך הודתה בחובות. יש לדחות את עמדתה של התובעת, כי יש לקיים "משפט חוזר אזרחי" בעניינה. ישן מפני חדש תוציאו. עמדתה של התובעת, יש בה כדי לקעקע את כל יסודות ההליך המשפטי התקין ואני דוחה אותה בזה. הטענות שהעלתה התובעת בדבר חוסר תום לב של הנתבעים כלפיה היו אמורות למצוא ביטוי בהליכים הקודמים, לא אחרי שנים. משלא נעשה הדבר עד כה, ברי כי מלכתחילה לא היה מקום לכך ואין לשוב אל שולחן הדיונים בעניין מוגמר. אשר על כן, התובענה מסולקת בזה על הסף. ערובה להוצאות: הנתבעים עתרו לחיוב התובעת בערובה להוצאות על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. שניים הם התנאים הנחוצים לצורך חיוב תובע בערובה להוצאות המשפט: א. קלישות התביעה. ב. חיסרון כיס של התובע. דומה כי בענייננו הוכחו שני התנאים הללו. אלמלא הייתי רואה לנכון לדחות את התביעה הנוכחית על הסף מנימוקי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, הייתי מחייבת את התובעת בתשלום ערובה ריאלית להוצאות המשפט. ברם, ההכרעה בנושא זה מתייתרת לאור החלטתי לעיל בסוגית הדחייה על הסף. השלמת אגרה: נושא זה הוא בסמכות בית המשפט. הגורם הנכון להתייחס אליו איננו בעל הדין שכנגד כי אם הפרקליטות בהיות המדינה בעלת ריבו של התובע במובן האגרה. תקנה 3 (לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשסז-2007, מתייחסת להליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף, בין היתר ישגם התייחסות לסעד הצהרתי: "(1) צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור;" אלמלא היתה התביעה נדחית על הסף, הייתי פונה לבקש את עמדת המדינה על מנת שתיבחן השאלה האם יש לכמת את הסעד ההצהרתי המבוקש בהתאם לגובה הסכום שהיה נחסך מן התובעת, אילו היתה זוכה לסעד המבוקש לפי סיפת תקנה 3(1) שצוטטה לעיל, אם לאו. אולם, גם בנושא האגרה אומר, כי הכרעה מתייתרת כיוון שהתביעה ממילא נדחתה על הסף. סיכום: מן המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על הסף. ההכרעה ביתר הבקשות - ערובה להוצאות והשלמת אגרה - מתייתרת בזה. אני מחייבת את התובעת בהוצאות הדיון בבקשות אלה ובהליך בכללותו, בסך 2,000 ₪. ישיבת יום 14.3.13 לפני, מתייתרת ובטלה בזה.המרצת פתיחהחובהוצאה לפועל