הנשיא כספי: זה ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה מיום 20.9.81 בתיק הוצל"פ 4962/81, לפיה נדחתה בקשת ביצוע פסק-הדין של בית-הדין הרבני שהגישה המערערת נגד המשיב, בנימוק שאין לראש ההוצאה לפועל סמכות לבצע את פסק-הדין הנ"ל, וכי על המערערת לתבוע בגין החוב על-פי התחייבות בערכאות. כדי להבין את טיב הערעור עלי לתאר בקצרה את העובדות שכמעט אין עליהן מחלוקת בין הצדדים. המערערת והמשיב הם בני זוג המסוכסכים ביניהם, והמערערת הגישה תביעת נגד המשיב בבית-הדין הרבני וביום כ"ג בתמוז תש"ם-7.7.80 הגיעו הצדדים לידי פשרה שבה נאמר: "מבלי לפגוע בזכויות של אף צד, הבעל מתחייב לשלם לאשה מחצית מהוצאות שיעלה לה משכירת דירה בת שני חדרים וזה נגד חוזה מאושר כתוב וחתום כנגד קבלה מבעל הבית ע"י הסכום ששילמה". בא-כוח המערערת הוסיף ואמר בבית-הדין, שהוא מבקש להמשיך בתביעת המערערת נגד המשיב. המשיב שהופיע שם בעצמו אמר: "אני רוצה לראות הילדה". בית-הדין נתן בו ביום החלטה (להלן ההחלטה הראשונה) שבה נאמר: "א. מאשרים ההסכם הנ"ל כפסק-דין. ב. האשה חייבת לבעל לאפשר להתראות עם הילדה במקום מגוריה שתשכור דירה. ג. אם האשה רוצה שנחייבו יותר מאשר בהסכם, מאחר והעילה היא עקב אי חלוקת רכוש, לכן עליה להגיש תביעה לחלוקת רכוש ותקבע ישיבה למשך שעה". בא-כוח המערערת הכניס את ההחלטה הנ"ל לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בטענה שהאשה שכרה דירה לתקופה מ-1.8.80 עד 1.8.81 ושילמה דמי שכירות בסך 11,577 שקלים, ועל כן הוא ביקש לגבות מהמשיב מחצית מהסכום הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה. בתמיכה לבקשתו הוא הגיש חוזה שכירות, המאמת שכירת דירה על-ידי המערערת וכן "אישור" על תשלום דמי השכירות על- ידיה. כאן עלי להעיר, שחוזה השכירות שהוגש בתיק ההוצאה לפועל אינו מבוייל, ולכן היה על ראש ההוצאה לפועל לסרב לקבלו, אלא אם יבוייל תחילה, וכן שה"אישור" הנ"ל ניתן ביום 20.8.81, כלומר לאחר תום תקופת השכירות, ובו נאמר, שהמערערת שילמה סך 2,800 שקלים מראש ביום 1.8.80 ואת היתרה ביום 30.7.81, כלומר בתום השכירות. בתשובה שהגיש המשיב לתיק ההוצאה לפועל, הוא טען שהמערערת מעולם לא שכרה דירה, כפי שהיתה רשאית לעשות לפי ההחלטה הראשונה, אלא גרה בבית הוריה; כמו כן הא טען, שעל אף שבהחלטה הראשונה חוייבה המערערת לאפשר לו להתראות עם הילדה במקום מגוריה שתשכור, למעשה, לא אפשרה לו המערערת להתראות עם = 28 = הילדה. בהמשך תשובתו טען המשיב, שביום 29.6.81 התקיימה ישיבה נוספת של בית-הדין הרבני, ובהחלטת בית-הדין מאותו יום (להלן - ההחלטה השניה) נאמר בסעיף (ג), שבית-הדין דוחה את תביעת המערערת "למזונות ומדור". תשובת בא-כוח המערערת לכך היתה, שההחלטה השניה מתייחסת למצב מכאן ואילך, ואיננה פועלת למפרע, ועל כן רשאית המערערת לביצוע ההחלטה הראשונה, ולגבות בחזרה את מחצית דמי השכירות, עד לתאריך ההחלטה השניה. ראש ההוצאה לפועל החליט, כאמור, לדחות את בקשת הביצוע של המערערת מחוסר סמכות, והחלטה זו מהווה נושא הערעור לפנינו. בטענותיו לפנינו חזר המשיב על הטענות שהעלה לפני ראש ההוצאה לפועל וצרף החלטה נוספת של בית-הדין הרבני מיום 18.1.82 (להלן - ההחלטה השלישית) שזו לשונה: "בהסכם שנחתם ביום כ"ג תמוז תש"ם בתיק ש"מ/373 נאמר שזה מבלי לפגוע בזכויות של אף צד. בפס"ד מיום כ"ז סיון תשמ"א נאמר שדוחים תביעת האשה למזונות ומדור וכפי הנימוקים שבפס"ד. אי לזאת מבהירים שפסה"ד מיום כ"ז סיון תשמ"א מבטל ההסכם שבו ההחלטה מיום כ"ג תמוז תש"מ, וכולל סעיף א' שבו". כאן יש להזכיר שבסעיף א' של ההחלטה הראשונה נאמר ש"מאשרים ההסכם הנ"ל כפסק-דין", היוצא מזה הוא, שההחלטה הראשונה, במידה שנתנה תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה, בוטלה. מה שלא נאמר בהחלטה השלישית הוא, אם הביטול הוא מתאריך ההחלטה השניה או שהוא ועל למפרע מיום מתן ההחלטה הראשונה. ראש ההוצאה לפועל לא דן בטענתו זו של המשיב מפני שההחלטה השלישית לא הוגשה לו, וכן מפני שהוא סבר שאין לו סמכות לדון בבקשת המערערת. בערעור לפנינו טען בא-כוח המערערת, שהתנגדות המשיב נכנסת בגדר סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 [3] (להלן - החוק) שכן הוא טען, שאין הוא חייב עוד למלא אחרי פסק-הדין, ואילו ראש ההוצאה לפועל טעה בכך שלא נהג בענין זה לפי סעיף 19 לחוק, הקובע: "19. (א) חייב הטוען שמילא או שאינו חייב עוד למלא אחרי פסק- הדין, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל על החייב למלא אחרי פסק-הדין. (ב) בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית- משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולענין ערעור, דין החלטתו כפסק-דין של בית-משפט השלום". לטענת בא-כוח המערערת היה המשיב חייב להגיש את התנגדותו בצורת בקשה בדרך המרצה, בצירוף תצהיר, כדי שהוא יוכל לחקרו בחקירה שכנגד וכן להגיש תצהיר נגדי. אין מאן דפליג שהמשיב לא הגיש את טענותיו בדרך זאת, וגם ראש ההוצאה לפועל = 29 = לא שמע את בקשתו כאילו היתה בקשה בדרך המרצה, ולמעשה נתן את ההחלטה, מושא הערעור, בלי להזמין את הצדדים לטעון לפניו. יתר על כן, לטענת בא-כוח המערערת טעה ראש ההוצאה לפועל גם לגופו של הענין. לטענתו, כל סעיף מסעיפי ההחלטה הראשונה עומד בפני עצמו ואין ביניהם כל קשר, כי בית-הדין הרבני, בסעיף (ג) להחלטתו השניה, אמנם דחה את תביעתה של המערערת למזונות, אולם החלטה זאת אינה חורגת מעבר למה שנאמר בסעיף ג' של ההחלטה הראשונה, שאם המערערת רוצה שבית- הדין יחייב את המשיב "יותר מאשר בהסכם", עליה להגיש תביעה לחלוקת רכוש. כלומר, טענתו של בא-כוח המערערת היא, שבית-הדין רק דחה את תביעת המערערת מעבר למה שנאמר בהסכם, כלומר את תביעתה למזונות. ברם, בא-כוח המערערת לא דק פורתא כי בסיפא של סעף ג' להחלטה השניה נאמר: "אי לכן אנו דוחים תביעתה למזונות ומדור", ויש להניח שבתביעה למדור התייחס בית-הדין לדמי שכירות בעד הדירה שהמערערת היתה רשאית לשכור לפי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין. מכל מקום, טען בא-כוח המערערת, שאם פסק-הדין של בית-הדין הרבני היה טעון הבהרה לשם ביצועו, היה על ראש ההוצאה לפועל לפנות בכתב לבית-הדין הרבני, לפי סעיף 12 לחוק, ולבקש הבהרה כזאת. למעשה, אין אנו יודעים מה היו נימוקי ראש ההוצאה לפועל לדחיית בקשת הביצוע של המערערת מחוסר סמכות, הואיל והחלטתו אינה מנומקת, כפי שהיא חייבת להיות. אנו סבורים, שאכן היתה ההחלטה השניה של בית-הדין טעונה הבהרה במובן זה אם התכוון בית-הדין לדחות את תביעת המערערת למדור מתאריך ההחלטה השניה או למפרע מתאריך ההחלטה הראשונה. אי הבהירות הזו לא הוסרה גם על-ידי ההחלטה השלישית, שבאה אמנם "להבהיר" שההחלטה השניה מבטלת את ההסכם שניתן לו תוקף של פסק-דין בהחלטה הראשונה, אולם גם מתוכה לא ברור אם הכוון בית-הדין בהחלטתו השניה לבטל את הסכם הפשרה מתאריך ההחלטה השניה או למפרע מתאריך עשייתו. ברצוני להטעים, שאין אני בא להביע דעה אם צדק בית-הדין בדחותו את תביעת המערערת למדור בהחלטתו השניה, ובהבהירו בהחלטתו השלישית שעל-ידי כך בוטל הסכם הפשרה הנ"ל, הואיל והדבר נתון לסמכותו של בית- הדין הרבני, וכל עוד שהחלטתו לא בוטלה על-ידי אותו בית-הדין עצמו, או על-ידי בית-הדין הרבני לערעורים, היא שרירה וקיימת. לדעתנו, מן הראוי היה שראש ההוצאה לפועל יפנה לבית הדין הרבני ויבקש ההרה בנקודה זו, כמובן, בתנאי שיש לו סמכות לדון בענין. בזה אנו מגיעים אל עיקרו של הערעור, אם היתה לראש ההוצאה לפועל סמכות לבצע את ההחלטה הראשונה של בית-הדין. לכאורה, אין אני רואה כל סיבה מדוע לא יהיה ראש ההוצאה לפועל מוסמך לבצע את הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין בהחלטה הראשונה. כלומר, לגבות מהמשיב מחצית מדמי השכירות שהמערערת תשלם בקשר לשכירת דירה בת שני חדרים נגד חוזה מאושר וחתום כנגד קבלה מבעל הבית ע"י הסכום ששילמה". כאן ישנם כל = 30 = הנתונים המאפשרים לראש ההוצאה לפועל לקבוע מה הסכום שמגיע וממתי, לפי חוזה שכירות וקבלות שיוגשו לו. ואכן, הוגשו על-ידי בא-כוח המערערת חוזה שכירות (לא מבוייל) ו"אישור" במקום קבלה. בשלב זה היה ראש ההוצאה לפועל חייב, כאמור, לדרוש מבא-כוח המערערת לבייל את חוזה השכירות. אחרי שנמסרה למשיב אזהרה על צירופיה מטעם לשכת ההוצאה לפועל, הוא הגיש התנגדות לביצוע פסק-דין ובה עירבוב טענות לענין ושלא לענין. הטענות הנוגעות לענין היו שהמערערת מעולם לא שכרה דירה כפי שהורשתה בהסכם הפשרה, וכן שבהחלטה השניה נאמר ש"לא הוכח שלאשה מגיע דמי מדור", ולכן נדחתה תביעתה למדור. עקב העלאת הטענות הללו, סבר ראש ההוצאה לפועל, כי אין בסמכותו לדון בבקשה לביצוע. אנו סבורים כי טעה ראש ההוצאה לפועל בהחלטתו זו. לגבי הטענה השניה של המשיב, טענה זו נכנסת לגדר סעיף 19 לחוק, שכן זו טענה מובהקת של החייב, שאינו חייב עוד למלא אחר פסק-הדין, שכן הוא בוטל בפסק-דין מאוחר יותר, ולראש ההוצאה לפועל היתה סמכות לדון בטענה זו לפי הסעיף הנ"ל, וכפי שנאמר לעיל, אם היה ראש ההוצאה לפועל סבור כי ההחלטה השניה טעונה הבהרה, הוא יכול היה לפנות בכתב לבית- הדין כדי לקבל הבהרה. גם בטענה הראשונה של המשיב מוסמך היה ראש ההוצאה לפועל לדון ולקבוע, אם ובאיזו מידה מוטל על החייב למלא אחרי פסק-הדין, שכן, לדעתנו, גם טענה זו הינה בגדר הטענות שסעיף 19 לחוק דן בהן, והן טענות של החייב, שהתגבשו אחרי מתן פסק-הדין, שבהסתמכו עליהן טוען החייב כי אינו חייב עוד למלא אחרי פסק-הדין. בהמ' 22/72 נדב נ' נדב [1] קבע כב' השופט לנדוי (כתוארו אז), לגבי הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק-דין בין בני הזוג, והמטיל על הבעל גם חובה לשלם מזונות לבתם בשיעור של שליש מהכנסתו החודשית הכוללת, כי ניתן לבצע את פסק-הדין בהוצאה לפועל גם אם לא נקבע בו סכם מדוייק של מזונות, אך נקבעה בו דרך אובייקטיבית לחישוב הסכום. כב' השופט לנדוי סבר, כי כל עוד הפעולה היא פעולה טכנית שאינה דורשת שיקול דעת ואינה קובעת חיוב, הרי היא בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל. לדעתי, יש לאמץ את המבחן הזה גם במקרה דנא. ומכיוון שגם כאן אין לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת והוא אינו קובע חיוב, אלא עליו לבדוק שאלות עובדתיות בלבד, אם התקיימו התנאים שנקבעו על-ידי בית-הדין הרבני, לשם חיוב המשיב בהחזרת מחצית דמי השכירות לאשה, דהיינו האם שכרה האשה דירה ואם לאו, ומה הם דמי השכירות ששולמו על-ידיה, לפי המסמכים שתגיש, הרי שהענין הוא בסמכותו שלראש ההוצאה לפועל. יתר על כן, אם ביצוע פסק-הדין על-ידי החייב מותנה בקיום תנאי מסויים על-ידי הזוכה, והחייב טוען שהזוכה לא קיים את המוטל עליו, ועל כן לא ניתן פסק-הדין לביצוע, גם טענה כזו יש להביאה לפני ראש ההוצאה לפועל לפי סעיף 19 לחוק (ראה ע"א 556/75 צביק נ' צביק בע' 10 מול האות ג [2]). גם המחברים בר-אופיר, גרנש ודיאמנט, בספרם חוק ההוצאה לפועל הלכה למעשה, מביעים דעה (בע' 49 [5]), שכאשר מילויו של פסק- = 31 = הדין מותנה בקיומו המוקדם של תנאי כלשהו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לבדוק אם אמנם נתמלא אותו תנאי מוקדם על-ידי מי שהוטל עליו למלאו, לפי סעיף 19 לחוק. בא-כוח המערערת סבר, כי מכיוון שטענות המשיב הן במסגרת סעיף 19 לחוק, הוא היה חייב להגיש את בקשתו בדרך המרצה כשהיא נתמכת בתצהיר, הואיל ולפי סעיף 19(א) לחוק מוטלת עליו חובת הראיה בנדון זה. אלא, שלא נאמר בחוק ולא בתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן - התקנות) שיש להגיש בקשה כזו בדרך המרצה. בסעיף 19(ב) לחוק נאמר רק שראש ההוצאה לפועל ידון בטענת החייב "כאילו היה בית-משפט הדן בבקשה בדרך המרצה. וגם בתקנה 123(א) לתקנות נאמר ש"לכל בקשה שהדיון בה הוא לפי החוק כדיון בבקשה בדרך המרצה, ייפתח תיק נפרד". אולם, צודק בא- כוח המערערת, שעל המשיב יהיה להוכיח את טענתו שאין הוא חייב עוד לקיים את פסק-הדין, שכן כך קובע סעיף 19 לחוק. בהתנגדותו טען המשיב, שאין הוא חייב לשלם למערערת מחצית דמי השכירות הנ"ל גם מטעם זה שהמערערת לא איפשרה לו לראות את הבת, כפי שקבע בית-הדין. מאידך גיסא, טוען בא-כוח המערערת, שחובת הבעל לשלם את מחצית דמי השכירות אינה תלויה במילוי חובתה כלפי המשיב, לאפשר לו לראות את הבת. לדעתי, צודק בא-כוח המערערת, שבסעיף א' להחלטה הראשונה, שנתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה שבין הצדדים, לא נכרכה חובת תשלום מחצית דמי השכירות על-ידי המשיב בחובת המערערת לאפשר למשיב לראות את הבת. ברם, טענת המשיב שהמערערת לא איפשרה לו לראות את הבת, נדונה על-ידי בית-הדין בהחלטה השניה ובסופו של דבר, החליט בית-הדין להעביר את הבת לחזקת המשי, וכן דחה, כאמור, את תביעת המערערת למדור. חוזרת, איפוא, השאלה, אם ההחלטה השניה, המבטלת את זכותה של המערערת למדור, כוחה יפה מיום מתן ההחלטה השניה או למפרע, מתאריך ההחלטה הראשונה. כל הטעמים דלעיל, אני מציע לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ראש ההוצאה לפועל, ולהחזיר לו את הענין לשם המשך הדיון, ואנו נותנים לו את ההוראות הבאות: (א) על ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית-הדין הרבני ולבקש הבהרה ביחס לנאמר בהחלטה השניה והשלישית - על המשיב להגיש לראש ההוצאה לפועל העתק מההחלטה השלישית שאמנם הוגשה לנו, אך לא היתה לפני ראש ההוצאה לפועל - דהיינו, אם ביטול פסק-הדין הנותן תוקף להסכם הפשרה שבין הצדדים והכלול בסעיף א' של ההחלטה הראשונה, הוא מתאריך ההחלטה השניה ואילך, או למפרע מתאריך ההחלטה הראשונה. (ב) אם הבהרת בית-הדין תהא שכוחו של הביטול למפרע, כאמור, כי אז ידחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה לביצוע. (ג) אם יתברר מתוך הבהרת בית-הדין הרבני שכוחו של הביטול הוא רק מתאריך ההחלטה השניה, ידון ראש ההוצאה לפועל בבקשת הביצוע, אלא יצמצם את הבקשה רק לדמי שכירות מיום שכירת הדירה ועד לתאריך ההחלטה השניה. (ד) אם יצטרך ראש ההוצאה לפועל לדון לפי הנאמר בפיסקה (ג), יהיה עליו = 32 = לחייב את המערערת לבייל את חוזה השכירות כדין, שאם לא כן, לא יקבל את חוזה השכירות כראיה, וכן יחייב את המשיב להגיש תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד להתנגדותו, ידון בהתנגדות המשיב כאילו היתה בקשה בדרך המרצה לפי סעיף 19 לחוק, בדרך הקבועה בפרק י"ט סימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי, ויתן החלטה מנומקת. הייתי קובע הוצאות בערעור בסך של 1000 שקלים שישולמו לפי תוצאות הדיון בפני ראש ההוצאה לפועל, דהיינו, מי שיפסיד בדיון הנ"ל ישלם לזוכה גם את ההוצאות שבערעור. השופט נוימן: אני מסכים, ברצוני להוסיף הערה אחת ביחס להיקף סעיף 19 הנ"ל. בצד סעיף זה מצויה הערת שוליים "טענת פרעתי". בארץ - להבדיל מהמצב באנגליה - מהוות הערות השוליים חלק מחוקי הכנס (השווה ספרו של בקר, נסוח ופרשנות, 1963, חלק ראשון, ע' 99 [6]) ועל כן יש להתחשב בהן. אולם הערת השוליים "טענת פרעתי" הנ"ל, הנה צרה מתוכן הסעיף 19 כפי שפורש. במסגרת סעיף זה רשאי חייב לטעון לא רק כי איננו חב עוד על-פי הדין מפני שפרע חובו, אלא הוא זכאי לטעון גם, כי איננו חב על-פי פסק- הדין מפני שהזוכה לא קיים תנאי מתנאיו. במקרה דנא רשאי יהיה החייב לטעון כי אין עליו לשלם דמי שכירות מפני שהזוכה לא שכרה דירה כלל. השופטת שטרסברג-כהן: אני מסכימה לפסק דינו של כב' הנשיא ולהערתו של השופט נוימן ומוסיפה כדלקמן: נראה לי, כי פירוש הסעיף בצורה רחבה ממה שמשתמע מכותרתו, מתיישב עם נוסף הסעיף, רוחו ומטרתו. ניתן להוסיף ולומר, כי "טענת פרעתי", בהיותה כותרת, חייבת היא להיות קצרה ובתור שכזו, היא בבחינת המועט המכיל את המרובה, לאמור: כל טענה המתייחסת לכך שאין החייב חייב עוד על-פי פסק-הדין, נכללת במסגרת זו, כפוף למגבלות ולהגבלות הנזכרות בפסק-דינו של כב' הנשיא. אשר על כן הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.ביצוע פסק דיןמזונות