השופט קיסטר: זהו ערעור ברשות על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 8.12.74, בה החליטה השופטת המלומדת לעכב את הליכי ההוצאה-לפועל, שננקטו בעקבות בקשה של המערערת לביצוע שטרות בחתימת המשיבה - עד למתן החלטה בהתנגדות של המשיבה לביצוע השטרות. מקריאת כתבי-הסיכומים עולה השאלה, מהי התועלת שיכלה לצמוח למערערת מהתנגדותה הנמרצת לעיכוב ההליכים בהוצאה-לפועל והבאת הענין לבית-המשפט העליון; שהרי מסתבר שאלמלא הבקשה לערער לבית-המשפט העליון וערעור זה, בית- המשפט המחוזי כבר היה דן בהתנגדות ומחליט אם להרשות למשיבה להתגונן אם לאו. ניתן לשער כי כל ההליכים לא באו אלא בשל כך שהשופטת המלומדת הביעה את דעתה שההתנגדות הוגשה בתוך הזמן הקבוע בחוק, והמערערת ובא-כוחה חוששים שמא בית-המשפט המחוזי בדונו בהתנגדות יראה את עצמו קשור בהחלטה זו, ויברר אם אכן יש בהתנגדות הגנה בגינה יש להרשות למשיבה להתגונן. למעשה הטענות של המערערת הן בעיקר בשני כיוונים: (א) כי לא היתה סמכות לבית-המשפט המחוזי לעכב את ההליכים; (ב) כי המשיבה איחרה את המועד להגשת ההתנגדות והיא מושתקת מלהגישה, כך שאין לשמוע את התנגדותה; וטענה זו היא עיקר הערעור. לשם בירור שתי השאלות נבר תחילה את השתלשלות המאורעות. בחודש מרס 1974 הגישה המערערת למשרד ההוצאה לפועל בחיפה בקשה לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (כפי שתוקן), לביצוע ארבעה שטרות בחתימת המשיבה. וזה תיאור השטרות: (1) שני שטרות שתאריך הוצאתם הנקוב הוא 22.7.73 וזמן פרעונם ביום 25.11.73, מהם שטר אחד על סך 10,000 לירות ושטר אחד על סך 5,000 לירות. (2) שני שטרות כשטרות הללו אחד על סך 10,000 לירות ואחד על סך 5,000 לירות שתאריך הוצאתם אינו נקוב וזמן פרעונם ביום 31.1.74. אין מחלוקת על כך שעל ראש ההוצאה לפועל היה להמציא למשיבה אזהרה, יחד עם העתק של הבקשה לביצוע השטרות והנספחים לבקשה, לפי תקנה 88ד לתקנות ההוצאה לפועל, תשכ"ח-1968 (כפי שתוקנו); והמשיבה היתה רשאית להגיש את התנגדותה תוך עשרה ימים מיום המצאת האזהרה. כאשר המערערת הגישה לבית-המשפט המחוזי את התנגדותה לעיכוב ההליכים, היא צירפה לבקשה מסמכים שונים אך לא ירפה את אישור המסירה של האזהרה. בא-כוח המשיבה ביקש מבית-המשפט להגיש את אישור המסירה ובא-כוח המערערת, עורך-דין מלכא, התנגד לכך, אך התנגדותו נדחתה, כך שבפני בית-המשפט המחוזי נמצא אישור המסירה. כפי שנראה מאישור המסירה יש על האישור חתימה של הדור, אך אין חתימה של המקבל ואין ציון מצד הדוור למי נמסרה האזהרה ומדוע אין חתימה של המקבל. להלן נעמוד על השאלה בדבר ערכו של אישור מסירה זה ואם יש לו ערך כלשהו. לא ידוע לנו אם בא-כוח המערערת או פקידו, או אם ראש ההוצאה-לפועל או פקידו, בדקו את "אישור המסירה" הנ"ל כדי לוודא אם המסירה היתה הדין. על-כל-פנים, בא- כוח המערערת המשיך לפעול בלשכת ההוצאה-לפועל בחיפה, כאילו היתה מסירה כדת וכדין, וגם ראש ההוצאה-לפועל פעל לפי בקשת המערערת ונתן צו להטלת עיקול. העיקול בוצע על-ידי לשכת ההוצאה-לפועל באשקלון ביום 14.8.74. לפי דין-וחשבון העיקול הנושא אותו תאריך, המפעל של המשיבה בשדרות היה סגור. פקיד ההוצאה-לפועל פתח את דלת המפעל בעזרת סגר ואחר כך החזיר את הדלת למקומה כפי שהיתה, ומסר את דין-וחשבון העיקול לידי השומר מר קרול, בשער המפעל. ביום 15.10.74 ביקר במפעל מר לוין, וערך דין-וחשבון הערכה של הרכוש המעוקל. מתוך הדין-וחשבון אי-אפשר להבין מה תפקידו ומעמדו של מר לוין ומה תארו וכתובתו. מר לוין המציא את הדין-וחשבון ללשכת ההוצאה-לפועל בחיפה, ולפי הדין-וחשבון הוא מצא את "בית- החרושת סגור (המפעל אינו עובד)", אולם השומר במפעל, מר שיינבוים, הכניסו למפעל בדרך צדדים ושם הוא ראה את החפצים המעוקלים והעריכם. יצויין כי אין כל רמז על כך שמישהו טרח להמציא את דין-וחשבון העיקול למשרד החברה-המשיבה או למנהלה או לאדם אחר המוסמך לקבל מסמכים של המשיבה. זאת למרות שלפי תקנה 39 לתקנות ההוצאה לפועל, ראש ההוצאה-לפועל היה צריך להמציא למשיבה את דין-וחשבון העיקול באשר החייב לא היה נוכח במקום בזמן הטלת העיקול; ואין צריך לומר שהשומר במפעל ובמיוחד כשהמפעל סגור, לא ניתן לראותו כנציג מוסמך של החברה לקבלת דין-וחשבון העיקול. המערערת המשיכה בפעולותיה בהוצאה-לפועל וביום 23.10.74 פרסמה מודעה בעתון "דבר" על מכירה פומבית של החפצים המעוקלים של המשיבה, ותאריך המכירה נקבע ליום 13.11.74 בשעה 15.15. את המודעה פרסם ראש ההוצאה-לפועל באשקלון ובמודעה ניתן מספר התיק בהוצאה-לפועל בחיפה. ערב יום המכירה, ביום 12.11.74, התעוררו עורכי-הדין של המשיבה והריצו בקשה ללשכת ההוצאה-לפועל בחיפה לדחיית מועד המכירה הפומבית. בנימוקי הבקשה נאמר שהמיטלטלין המעוקלים "משועבדים כולם לבנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ ולמדינת ישראל בשעבוד שוטף, ובחלקם בשעבוד קבוע". כן נאמר שם, כי "מפעל החברה סגור. עובדיה פוטרו והחברה אינה פועלת" ומתנהל משא-ומתן עם קבוצת רוכשים לרכישת המפעל. ביום 12.11.74 הגישה המשיבה ללשכת ההוצאה-לפועל התנגדות לביצוע השטרות וחלק מנימוקי ההתנגדות פורטו בתצהירים שצורפו. בתצהיר של דוד עוזרד, אחד ממנהלי החברה- המשיבה נאמר בין היתר: "על קיום תיק ההוצאה לפועל 2042/74 בחיפה.... נודע לי לראשונה לפני כשבוע מפי יועצי המשפטיים, ולמיטב ידיעתי, שמקורה בשיחות עם יתר מנהלי החברה אף ליתר מנהלי החברה לא היה ידוע על תיק זה עד לזמן הנ"ל". עם ההתנגדות הגישה המשיבה גם בקשה להשהיית נקיטת הליך. ראש ההוצאה-לפועל סירב להעביר את ההתנגדות לבית-המשפט המחוזי מפני שלפי דעתו היה עליהם להגיש גם "בקשה על הארכת מועד מאחר ובקשת ההתנגדות מוגשת באיחור". אך לא נאמר מתי לפי דעתו הסתיים המועד להגשת ההתנגדות שאותו איחרה המשיבה. אחרי סירוב ראש ההוצאה-לפועל, הגישה המשיבה בקשה לבית-המשפט המחוזי לעכב את ביצוע ההליכים בהוצאה-לפועל עד למתן החלטה בהתנגדות. כמו-כן הגישה המשיבה ללשכת ההוצאה-לפועל בקשה להארכת מועד. השופטת המלומדת נענתה לבקשה והביעה דעתה כי ההתנגדות הוגשה תוך זמנה, והורתה לעכב את ההליכים עד לבירור ההתנגדות, וזוהי ההחלטה עליה מוסב הערעור. נברר תחילה את שאלת הסמכות של בית-המשפט המחוזי לעכב את ההליכים. לפי טענת בא-כוח המערערת, כיון שראש ההוצאה-לפועל החליט כבר שההתנגדות לא הוגשה במועדה, לא היה בית-המשפט המחוזי מוסמך לשנות החלטה זו אלא בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל. כאשר מוגשת התנגדות לפי תקנה 88ז לתקנות ההוצאה לפועל, חובתו של ראש ההוצאה-לפועל לעכב את ביצוע השטרות: "(א) הוגשה התנגדות לפי תקנה 88ה, יצווה ראש ההוצאה לפועל לעכב את ביצוע השטר נגד המתנגד, ויעביר לבית המשפט המוסמך לדון בתביעה על פי השטר עותר אחד מבקשת הביצוע ושל המצורפות אליה.... (ב) משהועברו לבית המשפט המסמכים האמורים בתקנת משנה (א), יהא דינה של בקשת ביצוע השטר ככתב תביעה לפי סדר-דין מקוצר,...." טעמה של הוראה זו הוא בכך שדרך של ביצוע שטרות לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל היא מבחינה מסויימת יוצאת-דופן בהליכי ההוצאה-לפועל, שהרי ללשכת ההוצאה-לפועל לא מוגש לביצוע פסק-דין או החלטה מחייבת של בית-משפט אלא מסמך שלא ידוע מה טיבו. לכן במסכותו של ראש ההוצאה-לפועל לבצע את השטר רק כאשר אין התנגדות לביצוע השטר כי אז מניחים שאין בדעתו של חותם השטר להתגונן ואין טעם להרבות בטרחה והוצאות. אך משגילה חותם השטר שהוא חולק על החיוב לפי השטר אין זה ענינו של ראש ההוצאה-לפועל לדון בהתנגדות אלא עליו להעביר את הענין לבית-המשפט המוסמך, שיחליט כפי שהוא מחליט בבקשה להתגונן בתביעה בסדר-דין-מקוצר. כיון שאין ראש ההוצאה לפועל מוסמך לברר את ההתנגדות ולא לדחותה, הדעה מחייבת שלא ימשיכו בהליכי ההוצאה לפועל, ואם עדיין לא הוטל עיקול הדבר הוא בסמכותו של בית-המשפט הדן בענין ולא בידי ראש ההוצאה-לפועל. ראש ההוצאה-לפועל אינו מתעניין ואינו רשאי להתערב בטיב הגנתו של המתנגד לביצוע השטר. לא אברר את השאלה כיצד על ראש ההוצאה-לפועל לנהוג כאשר ברור לו שהנתבע איחר להגיש את ההתנגדות, על-כל-פנים בתקנות לא נאמר שהוא רשאי לסרב ולקבל את ההתנגדות ולא להעבירה לבית-המשפט המוסמך. ראש ההוצאה-לפועל במקרה דנא לא מילא אחר חובתו זו ולא העביר את ההתנגדות לבית-המשפט המוסמך; ואכן לא היתה מניעה שהמשיבה תגיש ערעור על החלטה זו אבל אין גם מניעה מלבקש מבית-המשפט לעכב את ההליכים בסעד-ביניים הטפל לענין. בית-המשפט מוסמך לעכב את המשך ההליכים עד בירור ההתנגדות וכן הוא מוסמך להיענות לבקשת התובע להטיל עיקול זמני או סעד אחר להבטחת חובו. יצויין כי במקרה דנא כבר הוטל העיקול והמשיבה לא ביקשה לבטלו בשל כך שהעיקול הוטל לפני שנמסרה האזהרה. והיא הסכימה שהוא יישאר בתקפו אלא ביקשה לא לבצע את המכירה. השופטת המלומדת היתה חייבת לנהוג כפי שנהגה ובהתאם לסמכותה לפי סעיף 17(א) לחוק ההוצאה לפועל, לצוות על עיכוב ההליכים. ובכן השאלה העיקרית היא, אם צדקה השופטת המלומדת בקביעתה כי ההתנגדות הוגשה תוך זמנה. אך לפני שנדון בשאלה זו, מן הראוי לעמוד על החשיבות של מסירת מסמכים לבעל-דין לפני שמחייבים אותו. כלל גדול במשפט הוא "שמוע בין אחיכם" ואין לחייב אדם כל עוד לא נשמעו טענותיו. אמנם הדין מרשה להוציא פסק-דין או החלטה גם שלא בפני בעל-דין, אבל בתנאי שנמסרה לו ההזמנה למשפט וכל המצורף אליה. במקרה של הוצאה-לפועל נקבע בסעיף 7(ב) לחוק: "לא יוחל בביצוע פסק הדין אלא לאחר המצאת האזהרה כאמור בסעיף קטן (א) ולאחר שעברה התקופה שנקבעה באזהרה, זולת אם ראה ראש ההוצאה-לפועל שנסיבות הענין מצדיקות נקיטת הליך לפני כן." ולפי תקנה 88ד, חל סעיף 7 הנ"ל על אזהרה המוצאת בתכוף לאחר הגשת בקשה לביצוע שטר. אשר להמצאת האזהרה לידי הנתבע, נקבע בתקנה 22 לתקנות ההוצאה לפועל, כי יש לנהוג לפי תקנות סדר הדין ומותר לשלוח בדואר את האזהרה. ביחס לחברות אף הקל המחוקק עם התובע, ולפי תקנה 449 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, אין צורך להמציא לידי מנהלי החברה באופן אישי את האזהרה, אלא די "להמציאו על-ידי הנחה במשרד הרשום של החברה" (ראה גם סעיף 113 לפקודת החברות); ולפי סעיף 59 לפקודת החברות לכל חברה חייב להיות משרד רשום והודעה על כך תימסר לרשם החברות. המשרד אינו חייב להיות דוקא במקום המפעל, והוא יכול להיות במשרד עורך-הדין של החברה או במקום אחר שהחברה תקבע. אם מילא התובע אחרי הוראה זו והניח את האזהרה במשרד הרשום של החברה, אין התובע צריך לדאוג אם הגיעה האזהרה לידי מנהלי החברה אם לאו, כי לשם כך הטיל המחוקק על החברה חובה לקבוע משרד רשום. במקרה דנא בא-כוח המערערת היה יכול בקלות רבה לברר אצל רשם החברות היכן המשרד הרשום של המשיבה ולשלוח לשם את האזהרה, אך אין כל הוכחה שההמצאה נעשתה כדין. אין צריך לומר שההמצאה כשרה, אם היא נמסרה למנהל החברה או למזכיר, אך כפי שנקבע בפסיקה האנגלית וגם אצלנו לא כל עובד של החברה מוסמך לקבל הודעות בשם החברה ובמיוחד לא הזמנות לדין או אזהרות. בטופס אישור המסירה ישנו מקום המיועד לחתימת המקבל ולציון מיהו המקבל, אם הנתבע עצמו במקרה של מסירה לידיו או אם המסירה היתה לידי קרובו שהוא בן 18 ומעלה הגר עמו; ובמקרה של תאגיד על הדוור לרשום את שם הפקיד החותם על הטופס ומה תפקידו. על-כל-פנים, במקרה דנא על אישור המסירה נמצאת רק חתימה של הדוור, ולא נאמר באיזה מקום השאיר הדוור את המסמכים או למי מס אותם, כך שמה שנקרא "אישור מסירה" אינו אישור כלל. מחובתו של ראש ההוצאה-לפועל היה לבדוק את האישור ולא לנקוט בשום צעדים עד שהאזהרה תימסר כדת וכדין. מן הראוי גם שעורך-הדין של התובע יבדוק אם המסירה היתה כדין, ובכך יחסכו לעצמם הליכים מיותרים והוצאות ללקוחותיהם, ואף יעזרו לבית-המשפט לעשות משפט צדק; ויצויין שישנו תצהיר של אחד ממנהלי החברה המשיבה מצורף להתנגדות בו נאמר במפורש כי לא הומצאה לו האזהרה והוא לא ידע עליה ולמיטב ידיעתו לא הומצאה לידי מנהל אחר. נוכח העדר תעודת המסירה ותצהיר שכזה מן הראוי היה לצפות מבא-כוח המערערת שיסכים מיד להעברת כתב-ההתנגדות לבית-המשפט המחוזי, אשר יחליט אחרי שמיעת הצעדים אם להרשות למשיבה להתגונן, ולא יתנגד לעיכוב ההליכים בהוצאה-לפועל עד אז. ברם בא-כוח המערערת לא עשה כן, אלא הוא טופל האשמות על המשיבה ומחפש לו דרך על-ידי פלפולים משפטיים לבצע את השטרות בלי לאפשר למשיבה להשמיע את טענותיה במידה וישנן בא-כוח. המערערת אינו ער או לא במידה מספקת לעקרון הראשון של הצדק לאפשר לצד לטעון, שהלוא כדי למנוע עיוות-דין על-ידי אי-שמיעת בעל-דין ישנן הוראות מפורשות ומדוקדקות ביחס להמצאת הזמנה לדין ואזהרות. יתר-על-כן, לפי כללי הפרוצידורה, אפילו ידע הנתבע על ההליכים אך לא הומצאה לו הזמנה כדין, טרם הגיע זמנו לטעון. בא-כוח המערערת מוסיף וטוען כי המשיבה מושתקת מלהתנגד לביצוע השטרות, אך איני יודע מהו ההשתק. נכון שהוטל עיקול על רכוש של המשיבה, אבל ההודעה על העיקול לא נשלחה ולא נמסרה למען הרשום של החברה המשיבה, כך שאפילו היה יסוד כל שהוא לטענה כי הודעה על עיקול יש בה צד דמיון להמצאת אזהרה, הרי אין כל הוכחה על המצאת דין-וחשבון העיקול למשיבה. אכן המשיבה ביקשה ביום 12.11.74 לעכב את המכירה הפומבית, אך אין בכך להשתיק את המשיב ולא נובע מהבקשה שהמשיבה ידעה על ההליכים בגינם מוכרים את המיטלטלין של החברה. במודעה שפורסמה בעתון נמסר רק מספר התיק בהוצאה-לפועל בחיפה בצפון, בשעה שהמפעל של המשיבה נמצא בדרום, באשר המערערת ניצלה את הזכות לפי סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל למסור את תביעתה בכל לשכה של הוצאה-לפועל. אין לכן לתמוה על כך שאם נודע דבר המכירה לעורכי-הדין של המשיבה סמוך למועד המכירה, הם הגישו תחילה בקשה לעכב את המכירה ורק כעבור תשעה ימים את ההתנגדות לביצוע השטרות. כאן רוצה בא-כוח המערערת לטעון, כי כל עוד לא הומצאה האזהרה, לא התחיל המועד להגשת ההתנגדות על-ידי המשיבה, אך הדברים ידועים וברורים שמותר להגיש בקשה לביטול פסק-דין או ערעור לפני שפסק-הדין הומצא לידי המבקש, ועל-ידי כך הוא מוותר על ההמצאה ומושתק מלטעון בהליך מאוחר יותר שפסק-הדין לא הומצא לידיו, והוא הדין ביחס לאזהרה. העובדה שהמשיבה לא הגישה ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל, אלא צייתה לו והגישה בכל זאת בקשה להארכת מועד אולי מחשש שמא יתברר שאיזה פקיד של החברה קיבל את ההזמנה ולא העבירה לידי מנהלי החברה, אין בה כדי ללכוד את המשיבה בסבך פרוצידורלי שאין ממנו מוצא ולומר שבגלל שפעלה לפי הוראות ראש ההוצאה-לפועל איבד את זכותה להשמיע את דברה, שזוהי זכותו היסודית של כל מתדיין. בא-כוח המערערת מצטט את פסק-דינו של חברי הנכבד השופט עציוני, ע"א 580/71, [1] (בע' 766) בו נאמר: "הבקשה להאריך את המועד, היא כשלעצמה, יש בה משום השלמה עם הפגם וויתור על הטענה שהיה פגם בהמצאת (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שלישית, ע' 645)." אך אין זו אמסכתה לעניננו. במקרה של פסק-הדין הנ"ל לנתבע היתה ידיעה מלאה על ההליכים נגדו למרות שלא היתה מסירה תקינה; יתירה מזאת, הנתבע אף הגיע לידי הסכם עם התובע ואחרי ההסכם ביניהם הגיש את הבקשה להארכת מועד בכך ודאי שהיה משום ויתור על ההמצאה ולא היה טעם לדון בטענה על אי-תקינות המסירה. הסיכום הוא שהשופטת המלומדת צדקה בהחלטתה לעכב את ההליכים בהוצאה-לפועל. אשר-על-כן יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות בסך 3,000 לירות. שטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטרהמצאת כתבי בי דין