לפניי התנגדות לביצוע שטר. סעיף 81א' לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 שכותרתו הוצאה לפועל של שטרות, קובע: "(א) שטר חליפין שטר חוב ושיק משמעותם בפקודת השטרות (בחוק זה שטר) ניתנים לביצוע כמו פסק דין של בית משפט, הסכום הנקוב בשטר ייגבה בתוספת... (ב) המבקש ביצועו של שטר יגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה על כך והוראות סעיף 7(ב) יחולו עליה כאילו היתה בקשה לביצוע פסק דין. (ג) החייב רשאי להגיש התנגדות לביצוע הבקשה תהא נתמכת בתצהיר ובו יפורטו העובדות ונימוקי ההתנגדות ומשהוגשה התנגדות יעכב ראש ההוצאה לפועל את הביצוע ויעביר את הענין לבית המשפט;לענין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי...". מכוח סעיף זה, רשאי האוחז לפנות במישרין אל לשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע שטר. החייב רשאי להתנגד לביצועו של השטר בדרך בה מבקשים רשות להתגונן מפני תובענה בסדר דין מקוצר. לעניין הבקשה למתן רשות להתגונן, נפסק: "הלכה פסוקה היא בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, בית המשפט איננו שוקל את מהימנותו של הנתבע ואין הנתבע צריך לשכנע בנכונות טענותיו שפורטו בתצהיר. די לנתבע בכך שהראה בתצהירו הגנה אפשרית בפני התביעה ולו בדוחק, אלא אם כן התמוטטה הגנה זו בחקירה שכנגד. אולם ראוי להדגיש כי המנעותו של התובע מלחקור על התצהיר אין בה כדי להוסיף לתצהיר את אשר אין למצוע בו מעיקרו. כלומר, החקירה על התצהיר יש בה כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, אולם באין חקירה כזו, עומד בפני בית המשפט רק מה שנאמר בתצהיר ובית המשפט בוחן אם יש בדברים האלה כדי לבסס הגנה ולו בדוחק נגד התביעה." (ע"א 16/89 "ורדים חב' לגידול פרחים" נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פד"י מ"ה (5) 735). בספרו של כב' השופט ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה שביעית, 2004, בעמ' 169 נקבע כדלקמן: "בית המשפט אינו נכנס לשאלת מהימנותם של דברי המצהיר. טענה שבא עליה תצהירו של נתבע, יניח בית המשפט כי אמת היא. ואם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, תינתן לנתבע רשות להתגונן. כל זאת כמובן אם לא נתברר לבית המשפט כי טענות הנתבע תלויות על בלימה או שבחקירה הנגדית מתברר כי הגנתו היא הגנת בדים. (ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל ואח', פד"י מ"ו (4) 196). ... נתבע המבקש רשות להתגונן איננו מביא בפני בית המשפט כל ראיה זולת תצהירו, ואין הוא מביא עדים שאולי יעידו במשפט גופו. ואם בית המשפט נוטל לידיו את הסמכות לפסוק בעניין עפ"י חומר ראיות מקוטע כזה ונועל בכך את שערי בית המשפט בפני הנתבע, אין זה דיון שיפוטי אלא תהליך של "נבואה" או "חיזוי מראש", ולא לכך מיועד סדר הדין המקוצר. אין מקפחים את הנתבע בשל כך שהתובע בחר לתבוע בסדר דין מקוצר. וכאשר תצהירו של הנתבע מראה הגנה העשויה לעמוד לו במשפט, זכאי הוא לכך שהתובענה תתברר ותוכח בדרכי הדיון הרגילות. ... " . לאחרונה פסק בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 15.6.09) . ובפרשת צול ניהול פרויקטים (ע"א 3300/04) קבע בית המשפט העליון (ביום 8.12.09): "בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי ([], 18.11.08) (להלן - עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ([], 18.6.08) (להלן - עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן ... במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין). ולענייננו; טוענת המבקשת כי קיים כשלון תמורה מלא עם הצד הקרוב, ולטענתה ההלוואה שניתנה לה על ידי אחיה, לא הושבה לה, על אף שהיה עליו להחזיר את ההלוואה (השיק שניתן לאחיה נשוא תיק זה), עובר למועד פירעון השיק. לטענתה, על אף שהתחייב כלפיה, לא השיב לה את השטר ודי בטענה זו כדי ליתן לה רשות להגן. עיינתי בתצהיר שהוגש על ידי המבקשת ולא נכתב בו ולו במילה, מתי היה אמור האח להשיב את ההלוואה, אם בכלל. האם המועד להשבת ההלוואה היה צריך להיות לאחר פירעון השיק או לפניו? שאלה זו הינה רלוונטית ביותר לנושא זה. רק בעדות היום, אמרה המבקשת כי היה מקום להשיב ההלוואה עובר למועד פירעון השטר. אם אכן כך הוא, ספק בעיני אם מדובר בהלוואה, אם בכלל. יחד עם זאת, טענה זו רלוונטית לענין כשלון תמורה, שעה שמדובר בטענה של כשלון תמורה, יטה בית המשפט ליתן רשות להגן. אשר לשאלת אחיזה כשורה: הלכה ידועה היא, כי אין דנים בשאלת אחיזה כשורה, בשלב זה של בקשת רשות להגן. אני מפנה בין היתר לבש"א 4046/05 המרצה 506/59 נאמן נ' זלבסקי פד"י יד 596 ועוד ועוד, פסיקה המאזכרת את פרשת נאמן. אשר על כן, הטענה כי מדובר בכשלון תמורה פוגמת לכאורה בזכות הקניין בשטר וכוחה יפה גם כנגד הצד השלישי, שאליו סוחר השטר. במצב דברים זה, הנטל עובר אל כתפי הצד השלישי, הזוכה כאן, להרים את נטל השכנוע המוטל עליו לפי סעיף 29 לפקודת השטרות ואולם כאמור, אין דנים בנטלים אלו בבקשת רשות להגן ועל כן יש ליתן למבקשת את יומה בבית המשפט וליתן לה רשות להגן. בשלב מקדמי זה של בקשת רשות להגן (או התנגדות לביצוע שטר) כל שעל הנתבע להגיש הוא תצהיר המעלה טענות הגנה המצדיקות בירור התובענה לגופה. "גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, להבדיל ממי שהגנתו, הגנת בדים" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט (3) 41, 46). ויודגש, אין באמור כדי לקבוע ממצאים או מסקנות לעניין ההליך העיקרי, ואולם די באמור כדי ליתן לנתבע רשות להגן, בעיקר לנוכח הפסיקה האחרונה שיצאה מבית המשפט העליון, שחלקה הובא כאן. בפרשת ששון הנ"ל נקבע: "כל שקבע בית המשפט המחוזי לגביה הוא כי "אין אפשרות לקבוע שטענת ההגנה של המבקש [בהקשר זה] היא סבירה בנסיבות העניין או שהיא עשויה להתאמת בשלב עתידי". אין בקביעה זו כדי להוביל למסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כאמור לעיל, על בית המשפט הדן בבקשת רשות להתגונן להניח כי טענותיו של הנתבע הינן אמת, כאשר אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר, כשלעצמו, בסיס לאי מתן הרשות להתגונן. מכאן, שגם אם סבר בית המשפט המחוזי כי טענותיו של המערער עשויות שלא להתאמת בעתיד, אף שטרם נערכה בחינה מקיפה של הראיות בתיק, סברתו זו אינה מצדיקה הימנעות מהענקתה למערער של הרשות להתגונן". כאמור לעיל, די לי בהנחה כי טענותיו של הנתבעת טענות אמת הן, מבלי שאלו נסתרו בחקירה הנגדית, כדי ליתן רשות להגן. אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ונותנת למבקשת רשות להתגונן. התצהיר התומך בבקשה למתן רשות להגן ישמש ככתב הגנה. לאור התצהיר הלקוני שהוגש על ידי הנתבעת, אשר למועד פירעון ההלוואה ולציון עובדות חשובות לשאלת ההכרעה, הן אשר לעסקה והן אשר לכשלון התמורה הנטען (ראה בע"א 333/61 גוייסקי נ' מאיר ואח' פד"י טז(1) 595) ולנוכח העובדה, כי מדובר בבקשת רשות להגן והיה על הנתבעת לפרט ולהיכנס לפרטי הגנתה, יש על פניו לעשות שימוש בסמכותי במסגרת תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"). יחד עם זאת, אל מול האמור, יש לזכור כי הבקשה לביצוע לא נקטה בסכומים ששולמו על חשבון השטר וכן יש להתחשב במצבה הכלכלי של המבקשת. במסגרת תקנה זו, לבית המשפט ניתן שיקול דעת להתנות בקשת רשות להתגונן בתנאים, כאשר תצהיר ההגנה לוקה בחוסר בהירות או כשההגנה על פניה מאוד קלושה (ע"א 680/89 בן אבו שיווק והפצה בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 757, 761). בקביעת התנאים על בית המשפט להתחשב בסכום התביעה ובסיכויי ההגנה (ראה בע"א 680/89 הנ"ל, בעמ' 762-763). כן יש לבחון את יכולתו של הנתבע לעמוד בתנאים שנקבעו, על מנת שלא להפלות לרעה נתבע חסר יכולת ולמנוע ממנו להביא את הגנתו בפני בית המשפט. בעניין שלפנינו, מכל הנימוקים האמורים לעיל, מצאתי לנכון להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה מינימאלית (ערבות בנקאית או מזומן) בגובה 1,500 ₪. אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ונותנת למבקשת רשות להתגונן, אך זאת בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית המשפט, בתוך 21 יום מקבלת החלטה זו, ערובה (ערבות בנקאית או מזומן) בסך של 1,500 ש"ח. לאור סכום התביעה, יעבור התיק לדיון בסדר דין מהיר, בהתאם לחלק ג', פרק ט"ז1 לתקנות. על הצדדים לפעול בהתאם לקבוע בתקנה 214ב1 לתקנות. הוצאות ההליך יילקחו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בהליך העיקרי. בקשת רשות להתגונןשטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר