1. זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (השופט ש' פיינברג) ("החלטה" ולא "פסק דין" כפי שנרשם על ידי השופט קמא בטעות, כפי שאדון בהמשך), שלא נענה לבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר. ראיתי בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער וכאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אלה הן העובדות החשובות לעניננו: 2. המבקשת נתנה שיק על סך 64.5 ש"ח לפקודת חנות הבדים "בד רץ" (להלן - "בד רץ"). המועד שנכתב על השיק כמועד פרעונו היה 21.5.95 במקום 21.5.94. השיק הוצג לפרעון בבנק הנפרע, אך הבנק לא פרעו, מן הטעם שהשיק הוצג לפרעון לפני מועד פרעונו, ולא חלה החובה על הבנקאי לפרעו. השיק הוחזר לפקיד עם הערה "ה.ט.ז.", דהיינו, הוצג טרם זמנו. לאחר שהשיק הוחזר ללא פרעון ועם הערת הבנק הנ"ל, סיחר "בד רץ" את השיק למשיבה, שעיסוקה גביית שיקים מלקוחות באמצעות ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת, בשלב זה שונה מועד הפרעון משנת 95' ל-94 '. שינוי זה נעשה, לטענת המבקשת, ללא ידיעתה או הסכמתה, כעושה השיק. מסמכי ההוצאה לפועל נשלחו לכתובת שהופיעה על השיק. לטענת המבקשת, כתובת זו היא הכתובת של אמה. המבקשת טענה כי אינה גרה בכתובת זו למעלה משלוש שנים. כמו כן, המבקשת הוסיפה ואמרה כי אמה לא הודיעה לה דבר בנדון. 3. המבקשת רצתה להגיש בקשת התנגדות לביצוע שטר, אולם לאור חלוף המועד לכך, היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות. בקשה זו נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת ת' נמרודי) וזאת מן הטעמים הבאים: בבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות על המבקש להראות במצטבר כי יש לו טעמים מיוחדים להגשת בקשת ההתנגדות באיחור, וכן עליו להראות כי יש סיכוי שבקשת התנגדותו תתקבל. כאמור, המבקשת מסרה שיק עליו הופיעה כתובת מסויימת, אשר אינה מהווה את מקום מגוריה. הרשמת סברה, שבכך המבקשת הציגה מצב כי זוהי כתובתה הרשומה, כל עוד לא הודיעה אחרת. מכאן קביעת הרשמת, כי המסירה של מסמכי ההוצאה לפועל בכתובת הרשומה על גבי השיק היתה מסירה כדין. כן דחתה הרשמת את טענת הזיוף שהעלתה המבקשת, מאחר שטענת הזיוף האמורה לא נכתבה באופן מפורט ומלא כאילו הוגש כתב תביעה. כמו כן נדחתה הטענה בדבר כשלון תמורה מלא, מאחר שטענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים אך לא הוזכרה בתצהירה. הרשמת מצאה תימוכין לדחיה זו בכך שהמבקשת הודתה בחקירתה שמסרה את השיק עבור בד שקנתה. לאור כל זאת קבעה הרשמת כי המבקשת לא הצליחה להראות כי יש סיכוי שבקשת התנגדותה תתקבל, ומשום כך לא נעתרה לבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות. כן קבעה הרשמת כי הליכי הוצאה לפועל בנדון ימשכו כסדרם. 4. כנגד החלטה זו של הרשמת הוגש ערעור לבית משפט השלום. השופט קמא הסכים עם הכרעת הרשמת בשאלת חוקיות המסירה. השופט קמא קבע כי מאחר שהמבקשת לא הביאה נימוקים כלשהם להצדקת האיחור, לא קויים התנאי המקדמי לכך שבית המשפט יבחן את סיכוי הצלחתה בהתנגדות. לפיכך, דחה השופט קמא את הערעור. מכאן הערעור שלפניי. סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 5. בפני השופט קמא התעוררה בעיה בענין סמכות הערעור על החלטת רשם. לאחר שהשופט קמא עיין בהמרצה 797/71 (קלעי נ' סורוגין, פ"ד כו(1) 570) הוא קבע כי ההלכה בבית המשפט העליון התייחסה להחלטת רשם הדוחה התנגדות לביצוע שטר, ולא לסוגיה. בעניננו גבי החלטה הדוחה הארכת מועד להגשת התנגדות, ומחמת הספק הקל שאין להחיל את ההלכה מעבר לסוגיה שנידונה בהמרצה 797/71 הנ"ל, החליט להכריע בכל זאת בערעור. מסכים אני עם מסקנה זו של השופט קמא, ולו מן הטעם של סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"). מנגד, שגה השופט קמא המלומד כאשר הכתיר את מסקנותיו בכותרת "פסק דין". הכותרת הצריכה בענין שלפניו היא "החלטה". גם מסקנה זו יש להשית על סעיף 96 לחוק בתי המשפט. מאחר שרשמת בית משפט השלום הכתירה את מסקנותיה, בענין נשוא ערעור זה, במילה "החלטה", הרי שבפני השופט קמא לא הונח "פסק דין" של רשם בית משפט שלום, כמצויין בסעיף 96(א) לחוק בתי המשפט, כי אם החלטה. על החלטה אחרת של רשם אפשר לערער, ללא נטילת רשות לפני אותו בית משפט בו משמש הרשם, וזאת על פי סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1985, עמ' 775, סעיף 603). ומן הכלל אל הפרט: על החלטת הרשמת בענין שלפני, אפשר היה לערער כאמור לעיל, בפני בית משפט השלום, אשר בו משמשת הרשמת לפי סעיף 96(ג) לחוק בתי המשפט ניתנת החלטתו של בית משפט השלום בערעור על החלטת הרשם לערעור נוסף, לפני בית המשפט המחוזי, אם נתנו בית משפט השלום או בית משפט מחוזי, או אחד משופטיו, רשות לכך (שם). במקרה שלפני רשות כאמור ניתנה. 6. לפיכך, אסכם ואומר כך: (א) הכותרת הצריכה לעניננו היא "החלטה"; (ב) בצדק סבר השופט קמא, כי נתונה לו הסמכות לדון בערעור על החלטת הרשמת של בית משפט השלום. "טעמים מיוחדים" 7. בתקנה 128(א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן - "התקנות") נקבע כך: "נקבעו מועדים בתקנות אלו, רשאי ראש ההוצאה לפועל להאריכם מטעמים מיוחדים שרשם". לפי תקנה 106(א) לתקנות "התנגדות לפי סעיף 81א(ג) לחוק תוגש תוך עשרים יום מיום שהומצאה האזהרה ...". ולפי סעיף 3 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, סמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל נתונות, בין היתר, לכל רשם של בית משפט השלום. מכאן, שכדי שהמבקשת תוכל לקבל האערכת מועד, היה עליה להצביע על "טעמים מיוחדים". טענת המבקשת, לענין זה, סבה בענין "אי מסירה כדין". לדברי המבקשת, הודעות ההוצאה לפועל לא נתקבלו אצלה, כי אם נשלחו לבית אמה, בהתאם לכתובת שהופיעה על גבי השיק. לטענתה, משנת 1993 היא גרה בכתובת אחרת, דבר שיכל להתברר לצד השני תוך בדיקה במשרד הפנים. טענות אלה של המבקשת נדחו הן על ידי הרשמת והן על ידי השופט קמא. על המבקשת, לדעתי, לדאוג לעדכן את הכתובת שעל השיק אותו היא מוסרת, אחרת היא מציגה מצג שווא ביחס למען שלה. ב"כ המבקשת טען בסיכומיו כי הכתובת שעל גבי השיק משמת עד היום לצרכי קבלת הודעות מהבנק. כן טען, כי אם המבקשת היתה מקבלת מכתב התראה לכתובת האמורה על אי פרעון השיק, הרי היתה מסדירה הענין. לפיכך, מען שיפה לקבלת הדועות מהבנק, יהא יפה אף לקבלת הודעות שהן פועל יוצא מפעולות בנקאיות. אין מקובלת עלי הטענה שעל הנמשך או על הנסב יש לפנות למשרד הפנים לברור הכתובת של מושך השיק. לדעתי, על מושך שיק סביר לדאוג לתיקון פרטיו האישיים על גבי שיק שוא מושך, בכלל זה מענו ומספר טלפון עדכניים. לאור הדברים הנ"ל אף אני דוחה את טענת "אי מסירה כדין" לענין "טעמים מיוחדים" עפ"י תקנה 128(א) לתקנות ההוצאה לפועל. 8. בסיכומיה בבקשה שבפניי, טענה המבקשת, בין היתר, נגד קביעות בית המשפט קמא, כלהלן: "בית משפט קמא, למרות אמירתו שיש ליחס משקל רב יותר לטענה שלגופו של ענין, לא דן כלל בטענותהמשפטיות הרציניות והחמורות שהעלתה בפני בית המשפט, הוא פטר עצמו בהחלטה סתמית שיש לתת לפרוצידורה את כל המשקל כולו מבלי להעמיד זה מול זה את הצדק המשפט החוק ונקיון כפיהם של הצדדי או העדר נקיון כפיים" (סיכומים מטעם המבקשת בבר"ע 2038/96 עמ' 2, סעיף ג(5))). חשיבות הענין הנדון אינה מטעם עצמאי לצורך הארכת מועד להגשת ערעור (בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ואח', פ"ד מח(4), 872, 878). "ביקש בעל דין להאריך לו את המועד להגשת ערעור, אין חשיבות הבעיה אשר הוא חפץ להעמידה לדיון משמשת, כהיא לעצמה, טעם מיוחד" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 890). ומן הכלל אל הפרט: המבקשת לא נתנה הסבר סביר לצידוק האיחור; לפיכך, אין בית המשפט יכול להביא בחשבון את חשיבות הענין, שהמבקש עומד להביא לפני בית המשפט, כענין בפני עצמו. יפים הם לכאן דבריו של ד"ר י' זוסמן (שם): " ... אם יש הסבר סביר לצידוק האיחור, רשאי בית המשפט להביא בחשבון, נוסף עליו, גם את חשיבות הענין שהמבקש עומד להביא לפני בית המשפט". במקרה שלפני, ההסבר לצידוק האיחור נדחה. לפיכך, גוף הענין לבדו אינו יכול לשמש טעם מיוחד לצידוק האיחור (שם). 9. במקרה הנדון המשיבים זכו בדין בבית המשפט קמא ואצל הרשמת; הם ידעו כי לרשות המבקשת עומד פרק זמן של עשרים יום להגשת בקשת ההתנגדות לביצוע שטר. עם חלוף מנין הימים קנו המשיבים זכות דיונית מוגנת שלא להיות מוטרדים בהליכים נוספים בגין אותה החלטה. מנגד ניצב אינטרס המבקש "... שלא לנעול את שערי בית המשפט לפני קיום דיון לגופו של ענין (בייחוד כשהענין ראוי להידון), חרף מחדלו של בעל דין למלא חובה שבסדר דין שהיתה מוטלת עליו" (ע"א 73/88 עזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח', פ"ד מו(5) 119, 121 ה-ו). הרשמת בהחלטתה דנה בסיכוייה של בקשת ההתנגדות להתקבל. הרשמת דנה בטענות המבקשת אחת לאחת, כך שלכאורה, למבקשת כבר היה יומה בבית המשפט, "ועובדה זו שוקלת לענין הנכונות לגמישות פרוצדורלית בעניננו" (בש"א 5778/94 הנ"ל, בעמ' 878). טענת זיוף השטר 10. המבקשת בתצהירה לפני הרשמת העלתה טענת זיוף. לטענתה השיק נרשם ליום 21.5.95 ותוך זיוף נרשם 21.5.94. בחקירתה לפני הרשמת לא טענה המבקשת כי מסרה את השיק ביום 21.5.94, אלא שהשיק נעשה ליום 21.5.95, והתאריך תוקן ללא הסכמתה. הרשמת ראתה בכך ערעור הבסיס לתצהיר המבקשת. המבקשת טוענת לזיוף התאריך, לפי סעיף 64 לפקודת השטרות [נוסח חדש]. אין אנו דנים ב"זיוף" כי אם ב"שינוי שטר". סעיף 64 לפקודת השטרות קובע: "(א) שטר או קיבלו שנעשה בהם שינוי מהותי בלא הסכמת כל הצדדים החבים על פי שטר, השטר מתבטל אך לא כלפי צד שעשה בעצמו את השינוי או הרשה לעשותו או הסכים לו, ולא כלפי המסיבים שלאחריו ... (ב) ביחוד מהותיים הם שינויים אלה: כל שינוי בתאריך ...". מסעיף 64 הנ"ל עולה כי שינוי בתאריך הוא אחד מדרכי פקיעתו של שטר. להבדיל מסעיף 63 לפקודת השטרות שעניינו "ביטול בידי האוחז" לא נאמר בסעיף 64, כי השטר מתבטל בעקבות שינוי מהותי שהאוחז עשה בו. דהיינו, שינוי מהותי שנעשה בשטר מבטל את השטר, ואין נפקא מינה מי עשה אותו, האחוז, או אדם שורשה לכך על ידו או אפילו אדם שלא הורשה לכך. מה הטעם לכך? - האוחז אחראי בפני החתומים על השטר לשמירת המסמך, ומשנפגעה שלמותו, הוא לא מילא את חובתו, והם פטורים (ד"ר י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, 1983, עמ' 334, סעיף 269). ומכן הכלל אל הפרט: נטל השכנוע להוכחת השטר מוטל על תובע השטר, דהיינו המשיבה במקרה שלפני. המשיבה יכולה להוציא מהנתבע - המבקשת - רק בהתאם להתחייבותה שבשטר כמו שחתמה עליו. לכן, אם נשאר בסיכום המשפט ספק בלבו של השופט אם השטר שונה אם לאו, התובע לא הרים את הנטל ותביעתו תידחה. מאחר שהובאה בפני בקשה להארכת מועד לבקשת התנגדות לביצוע שטר, לא ראיתי צורך לדון בסוגיה זו בפרטי פרטים. לפיכך, אבחן את חשיבות הענין לצורך הבקשה שלפני, ולא יותר מכך, וזאת אעשה בשני מישורים: (א) המישור הכללי - טיבה של השאלה העומדת לדיון, למשל: שאלה משפטית חשובה בעלת חשיבות כללית מרחיקה לכת ובעלת השכלה על דיונים עתידיים או צדדים שלישיים (בש"א 5778/94 הנ"ל, בעמ' 878). (ב) המישור הפרטי - השפעת ההתדיינות על גורלו של בעל הדין. אשר לחשיבות הענין במישור הכללי, לא שוכנעתי כי מדובר בענין שחשיבותו רבה במישור הכללי. המדובר בהחלטה של בית המשפט קמא ושל רשמת בית משפט השלום שלא ליתן למבקשת הארכת מועד להגשת בקשת התנגדות לביצוע שטר. זאת ותו לא. טענות המבקשת התייחסו בעיקרן לנסיבות הענין (אי-מסירה כדין, כשלון תמורה מלא, זיוף וכיוצא באלה). אין בטענות אלה משום חשיבות משפטית יוצאת-דופן. אשר לטענת המבקשת כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט, עיון בהחלטת הרשמת, הדוחה את הבקשה להארכת מועד מלמד, כי כל הטענות נסקרו, נבחנו ונדחו. 11. אשר על כן, אני מחליט לדחות את הבקשה להארכת מועד, ולחייב את המבקשת לשאת בהוצאות המשיבים כולל שכ"ט עו"ד בסכום של 1,000 ש"ח. זיוףשטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר