לפניי בקשת המבקשת - הנתבעת לסילוק התובענה כנגדה על הסף מחמת מעשה בית דין. הרקע לתובענה וטענות הצדדים בתמצית עניינה של התובענה דנן הינו עתירת המשיבה ליתן פסק דין הצהרתי המכריז על בטלות ערבות שניתנה על ידה. המבקשת פתחה כנגד המשיבה בהליכי הוצאה לפועל לביצועו של שטר חוב שנחתם על ידה כערבה לעושיו (וייסמן איגור וליליה) ולאחר שניתן בעניינם אישור מיצוי הליכים. המבקשת מציינת, כי המשיבה הגישה התנגדות לביצוע שטר שנדחתה בהחלטת כב' הרשמת מיום 04.07.01 נוכח אי התייצבותה לדיון. משכך, הגישה המשיבה בקשה לביטול החלטת הדחיה, אולם זו נמחקה ביום 10.07.11 נוכח אי צירוף תצהיר בתמיכה לבקשה. עוד ציינה המבקשת, כי תובענה זו נפתחה בחלוף זמן רב מפתיחת הליכי ההוצאה לפועל. המשיבה בתגובתה ציינה, בין היתר, ובתמצית כי חתימתה על השטר נעשתה חודשים ספורים לאחר שהגיעה לארץ ובזמן שלא ידעה את השפה העברית. לטענתה, שטר החוב היה ריק וחתימתה נעשתה בידיעה כי הערבות הינה ע"ס של 8,345 ₪ בעוד היא עצמה ערבה למחציתו בלבד כשבפועל לא קיבלה העתקים מחוזה ההלוואה ומשטר החוב. לטענת המשיבה פנתה היא למבקשת בבקשה לעיכוב הליכים עם קבלת המכתב מטעמה, אך על אף בקשותיה לא נענתה היא באשר מרכיבי סכום החוב, אופן חישובו ושיעור הריבית. אף פניותיה ללשכת ההוצאה לפועל לא הועילו מחמת תקלה טכנית במחשוב ושביתת עובדים. מבדיקות שערכה המשיבה עלה, כי החייבים שבו ארצה עוד בשנת 98 וכי המבקשת לא פעלה לשם פירעון החוב מהחייבים העיקריים, מחדל שגרם להעלאת החוב באופן משמעותי. המשיבה מאשרת כי הגישה התנגדות במסגרת תיק ההוצאה לפועל אלא שלא התייצבה לדיון בהתנגדות בזמן נוכח נסיבות שלא היו תלויות בה ובסופו של יום ובשל כך נדחתה ההתנגדות. ביום 16.06.02 הגישה המשיבה כנגד החייבים העיקריים תביעה כספית (בגין הוצאותיה) ומשניתן כנגדם פס"ד בהיעדר הגנה, הוגש הוא לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, החייבים אותרו ואף נגבו מהם כספים. המשיבה הדגישה כי עדכנה את המבקשת אודות מקום הימצאם של החייבים אך המבקשת בחרה שלא לפעול כנגדם. עוד ציינה המשיבה, כי לא היתה מיוצגת עת נדחתה ההתנגדות שנבעה מאיחור לדיון תוך שלא היתה מודעת לזכותה לערער על ההחלטה. בנוסף ציינה, כי יש להבחין בין התנגדות שנדחתה לאחר דיון לגופו של עניין לבין התנגדות שנדחתה עקב איחור לדיון. בתשובתה של המבקשת חזרה היא על הנטען בבקשה למעשה. בהחלטתי מיום 02.11.10 נדרשה המשיבה ליתן התייחסותה המפורשת לסוגיית מעשה בית דין ובתגובתה עקב כך ציינה היא, כי דחיית התנגדות לביצוע שטר ע"י רשם איננה מהווה מעשה בית דין וכי טענה בעניין זה יש להעלות אך במקרה בו הוגשה בעבר תובענה אחרת באותה עילה שנדונה והוכרעה: במקרה דנן כל שהיה הינו הצגתו לביצוע של שטר בעילה שטרית בעוד שהשאלה הנדונה בתובענה דנן הינה ביטול ערבותה של המשיבה בשטר, ענין שלא נדון לגופו. כן ציינה, כי אין לנעול את דלתות בית המשפט בפניה שכן ההתנגדות נדחתה אך מסיבות טכניות. דיון סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע: "(א) שטר חליפין, שטר חוב ושיק כמשמעותם בפקודת השטרות (בחוק זה - שטר) ניתנים לביצוע כמו פסק דין של בית משפט". השטר במעמדו מהווה מעשה בית-דין בין הזוכה לחייב משעה שהחייב הוזמן להגיש התנגדות לביצוע השטר ולא עשה כן תוך המועד שנקצב לכך, או שהתנגד והתנגדותו נדחתה. (ראה בר"ע 78/72 משה אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2) 145; ע"א (ת"א) 1154/84 אימפורט בע"מ נ' ליזה יזלוביץ, פ"מ נו (3) 485 ). הכלל של מעשה בית דין קובע למעשה, כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין. במסגרת הדוקטרינה של "מעשה בית דין" קיימים כידוע שני כללים עיקריים - השתק עילה והשתק פלוגתא. (לאבחנה בינהם ראה בספרו שלן השופט אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, עמ' 110). ומה באשר לתחולת הכלל האמור מקום בו ומסיבה כלשהי לא נידונו טענות לגופן? נינה זלצמן בספרה, "מעשה-בית-דין בהליך האזרחי", עמ' 625 מתייחסת אף לכך בציינה: "הפעלתו של כלל מעשה-בית-דין , על כל אחד משני ענפיו, בהתדיינות כלשהיא פוגעת, ללא ספק, באותו בעל-דין שכלפיו מופעל הכלל. די בעובדה שאין הוא יכול להעלות טענה כלשהי או להביא ראיה כלשהי שנאמר, כי הפעלתו של הכלל מקפחת את בעל-הדין באותה התדיינות, שכן, היא שוללת או מגבילה את "יומו בבית המשפט". אולם, במערכת השיקולים הכללית מועדף השיקול של סופיות הדיון על-פני השיקול של מיצוי זכות ההתדיינות או זכות השמיעה עד תום. אם כבר היתה לבעל-הדין ההזדמנות המלאה להשמיע את דברו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא במסגרת התדיינות קודמת, גובר השיקול של מניעת ריבוי ההתדיינות, על מנת לחסוך בזמנה ובמשאביה של המערכת השיפוטית, מצד אחד, וכדי למנוע את הטרדתו של בעל הדין שכנגד, מצד אחר, ואפילו יוצא בעל הדין מקופח עקב כך. העובדה שלא ניצל הזדמנות זו במלואה אינה מהווה, כלשעצמה, סיבה ליתן לו הזדמנות נוספת בהתדיינות אחרת. זו תמצית הרעיון העומד מאחורי כלל מעשה-בית-דין." סוגייה זו נידונה מפורשות בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין (8.3.09) שם הוגשה תביעה מצד לקוח כנגד הבנק, בעוד לזו קדמה לה החלטה בדבר דחיית בקשת רשות להתגונן שהוגשה מצד הלקוח האמור כנגד תביעת הבנק ומחמת אי התייצבותו של הלקוח לדיון. בית המשפט העליון בקבלו את טענת הבנק לענין קיום מעשה בית דין בפלוגתא שנתעוררה בשני ההליכים, מציין וקובע באלה המילים: "שאלת כוחו המחייב של פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהעדר התייצבות כהשתק פלוגתא היא שאלה מערכתית. היא יכולה לעלות במגוון של מצבים: נתבע בסדר דין מקוצר שלא התגונן, נתבע בסדר דין מקוצר שהתגונן אך לא התייצב לחקירה על תצהירו (וכזה הוא המקרה שבפנינו), נתבע שלא הגיש כתב הגנה והתובע נטל פסק דין ועוד. יתכן שהנתבע יכול היה להדוף את התביעה נגדו אילו התגונן, או התגונן כדבעי, אולם הוא לא עשה כן, וניתן נגדו פסק דין. האם עומדת לו, לאותו נתבע, האפשרות לחזור ולהעלות ולמעשה "לפתוח", בהתדיינות מאוחרת, את השאלה האם הוא חייב לתובע את הסכום שנקבע בפסק הדין המוקדם?" בהמשך לאחר סקירת טענות הצדדים והספרות המשפטית, מכריע בית המשפט בקובעו: גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו." זאת ועוד, בית המשפט מוסיף ומציין היבט נוסף בנימוקיו לדחיית האפשרות מצד הלקוח להסתייע בתביעתו, הוא היבט המניעות וכדבריו: "כאמור, אציע לחברי גם דרך חלופית שתוצאותיה דומות לתוצאות החלתו של השתק פלוגתא: הלכה היא שכאשר המחוקק מתווה דרך מסוימת להתדיינות, תתנהל ההתדיינות בהכרח בדרך שנקבעה ...; ע"א 5080/90 קפלן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נצרת, פ"ד מו(4) 561, 567 (1992); ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, 782 (1992); ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769 (1991); ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' קיטאי, פ"ד מא(3) 398 (1987)).... בלשון משפטית אומר כי קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם. רעיון זה של מניעות בא לידי ביטוי גם בפסק הדין ב-ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ([], 8.9.2005), שם נקבע כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן. כך עולה גם מדבריו של השופט א' מצא ב-ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741 (1992)..... למעשה מבקשת וינשטיין לחתור תחת זכייתו של הבנק בהתדיינות הראשונה ולאיין את תוצאות פסק הדין שניתן נגדה באמצעות פתיחה בהליך נוסף, לאחר שנמנעה מנקיטה בדרך שיועדה לכך בידי המחוקק. לכך לא נוכל לתת יד." ראה עוד ובהקשר דחייתה של התנגדות לביצוע שטר: ת.א (ת"א) 61860/06 גבריאל כהן נ' המשביר לחקלאי בע"מ (17.5.07). מן הכלל אל הפרט בענייננו, תיק ההוצאה לפועל נפתח בשנת 2000 לערך. המשיבה פעלה תחילה בהתאם למתווה החוקי הרלבנטי עת הגישה התנגדות מטעמה, אלא שזו נדחתה כאמור מחמת אי התייצבותה לדיון שנקבע. עוד ובהתאם למתווה החוקי הרלבנטי, הגישה המשיבה בקשה לביטול החלטת הדחייה, אלא שזו נמחקה עקב אי צירופו של תצהיר כנדרש וכאמור בהחלטת כב' הרשמת מיום 10.07.01. המשיבה מציינת אמנם כי פעלה במהלך השנים בדרך של פנייה למבקשת כמפורט בתגובתה, אלא שמחדלה הינו בהתייחס לעיקר דווקא: מאז ניתנה ההחלטה האמורה ביום 10.7.01 וחרף קיומו ומזה שנים של תיק ההוצאה לפועל כנגדה, נמנעה היא מלנקוט בהליכים החוקיים המתאימים שעמדו לרשותה לצורך ברורה של התנגדותה לגופו של נטען בה, לרבות הליכי ערעור בגין ההחלטות שניתנו בעניינה. למעשה, מבקשת היא כעת לעקוף את מחדליה באמצעות הגשת תובענה חדשה ועצמאית שנפתחה בחודש יולי 2010 ואשר מעיון בה ובנימוקי ההתנגדות דאז ניתן ללמוד כי זו למעשה נושאת בעיקרה את טענות ההגנה נשוא ההתנגדות שנדחתה . אומנם עניינה של המשיבה לא נדון לגופו של עניין אך זאת מחמת שהמשיבה לא ניצלה את ההזדמנות שבפועל ניתנה לה להעלות טענותיה. במצב דברים זה טענה לקיומו של מעשה בית דין במקומה הינה והמשיבה מושתקת כעת מלטעון טענותיה ואין יכולה היא להשיג על החלטות שניתנו בעניינה באמצעות תביעה לפסק דין הצהרתי, שאם לא כן, סוף לא יימצא להתדיינויות שבין הצדדים ותתאפשר עקיפת סדרי דין ואף התעלמות מהם תוך הסתמכות על אפשרות פתיחתה היזומה של תובענה כגון דא, מציאות שאין לאפשרה ואשר יש בה משום שימוש לרעה בהליכי בית המשפט. אשר לטענת המשיבה בדבר הטעמים הטכניים בעטיים לא התייצבה היא לדיון בהתנגדות ובדבר נסיבותיה האישיות ואי ייצוגה בשעתו, הרי שמקומן היה בבקשה סדורה וערוכה כדין לביטולה של ההחלטה מיום 4.7.01 שניתנה במעמד צד אחד. המשיבה בוודאי שערה היתה לצורך בכך עת נמחקה, בהחלטה מיום 10.7.01, בקשתה אשר הוגשה שלא באופן המתבקש. מכל מקום - מעשה בית דין נוצר לא רק מקום שפסק הדין ניתן לגופם של דברים ולאחר שהתקיימה התדיינות ממצה בתובענה ובטענות הצדדים, אלא אף מקום שהתובע זכה בפסק הדין מטעמים דיוניים כגון נתבע שלא התייצב לדיון אף שהוזמן כראוי. (ראה הספרות דלעיל ועוד בספרה של זלצמן לעיל, עמ' 304). יתרה מכך, סבורתני כי היבט המניעות האמור המוצא ביטוי מעשי בתחומי משפט שונים בהם התווה המחוקק דרך ייחודית להשגתה של השגה, נכון הינו אף לענייננו אנו עת קבע המחוקק כי השגות כנגד חיוב שטרי כגון דא, תועלינה במסגרת התנגדות לביצוע שטר (ראה למשל בסוגיית המיסוי: (ת.א 2389/91 (פ"ת) הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "הדרים"). במקרה דנן, עילת התביעה מבוססת בעיקרה על טענות ההגנה אותן יכולה וצריכה היתה המשיבה להעלות במסגרת המסלול החוקי המיועד לכך, קרי - ההתנגדות לביצוע השטר. עם זאת, כאן המקום להסתייגות קלה: בהתנגדותה לביצוע השטר יכולה ואמורה היתה המשיבה לעורר כל טענה שיש בפיה וככל שנתגבשה נכון למועד המצאתה (באמצעות האזהרה) של הבקשה לביצוע שטר (להלן: "המועד הקובע") (ראה בספרו של ד. בר אופיר/ הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, בעמ' 288). לא כך הוא המצב ומטבע הדברים בהתייחס לטענות ככל שנתגבשו ונתעוררו לאחר המועד הקובע. באשר לאלו ולאלו בלבד, אין המשיבה מושתקת מחמת טענת מעשה בית דין או מניעות שכן לא היה לה יומה באשר לאלו ולא היתה נתונה היא במסגרת דיונית כלשהי שחייבה העלאתן כדוגמת מסגרת ההתנגדות האמורה. נמצא אם כן, כי בכל הנוגע לטענות שעילתן מאוחרת למועד המצאת האזהרה למשיבה, אף אם במהותן הינן רלבנטיות אף בהתייחס לתקופה שלפני המועד הקובע (כדוגמת הטענה לצבירת ריביות בשל שיהוי בגביה), הרי שאין המשיבה מנועה מלעוררן. שאלה אחרת ונפרדת הינה מהי המסגרת הדיונית בה יש לעורר טענת אלה. טענות מסוג מסוים, לרבות כנגד השתהות הזוכה בגביית החוב, מקומן בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 או במסגרת בקשה להקטנת חיובי הפרשי הצמדה וריבית המוגשת מכח סעיף 81א3(ה) לחוק האמור (ראה בספרו של ד.בר אופיר, דלעיל, עמ' 1002). לאור האמור לעיל סבורתני כי דין הבקשה להתקבל ומורה אני לפיכך על דחייתה על הסף של תובענה זו בהתייחס לטענות כנגד החוב וככל שנתגבשו עד למועד הקובע. התובענה, יש לציין, כוללת טענות כנגד התנהלותה של המבקשת אף בהתייחס לתקופה המאוחרת למועד הקובע (סעיפים 15 -24 למשל בהתייחס לחוסר תום הלב והשיהוי בהליכי הגביה שהביא לצבירה נוספת של החוב לאחר המועד הקובע). ככל שהמשיבה עומדת על אלו הרי שעליה לנתבן למסגרת משפטית הולמת, אשר נוכח האמור לעיל ספק אם הינה תובענה זו. ככל שהמשיבה סבורה כי יש בכל זאת מקום לטענות אלה בתובענה זו ולא בתיק ההוצאה לפועל כמבואר, הרי שאין די בתובענה במתכונתה שאינה מפורטת ואינה ממחישה את העילה והסעד הרלבנטיים כראוי, ובכלל זאת שיעור החוב במועד הקובע וכיום. על מנת שלא לסגור לחלוטין דלתה של תובענה זו בפני המשיבה ולו בשל סיכוי כלשהו להמחשתה של עילה בהתייחס לתקופה האמורה ועל רקע גישת הפסיקה בדבר הזהירות שיש לנקוט בסנקציית הסילוק על הסף, ניתנת למשיבה שהות בת 20 ימים להגשתה של בקשה לתיקון תביעתה. בהעדר מעש, תמחק אף יתרת התביעה בהעדר עילה והתיק ייסגר. נוכח תוצאה זו, צו המניעה הזמני שניתן ע"י כב' השופטת ר. לביא ביום 29.07.10 מבוטל החל מיום 22.6.11 והמבקשת רשאית ממועד זה להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל כנגד המשיבה. אשר להוצאות המשפט, הרי, שתוצאת הבקשה מצדיקה אמנם חיובה של המשיבה בהוצאות, אולם נוכח נסיבותיה האישיות הנטענות, והיותנו מצויים בשלביו המקדמיים של ההליך המשפטי, לא מצאתי מקום להחמיר עימה. המשיבה תשלם לפיכך למבקשת הוצאות ושכר טירחת עו"ד בשיעור כולל של 2,000 שקלים. בשולי ההחלטה יובהר, כי במסגרת הבקשה דנן הועלה טעם נוסף לסילוק על הסף שהינו עניין תלוי ועומד בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. לא נדרשתי לטעם זה היות ואין המדובר בהליך תלוי ועומד כמשמעותו כי אם בתיק הוצאה לפועל שעניינו אך יישום ואכיפה. עוד ובשולי ההחלטה, בית המשפט ממליץ כי תחת השקעת משאבים בהתדיינויות, יתכבדו ב"כ הצדדים לעשות מאמץ לגיבושה של הסכמה עניינית תוך מתן הדעת לנסיבותיה של המשיבה. שטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטר