כלל הוא, כי איחור של ימים בודדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון אף הוא תרוץ והצדקה [ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך, פ"ד לא(3) 447; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 93; ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן, לא פורסם ניתן ביום 30.7.01]. הלכה היא כי נוכח גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד "תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" [דב"ע נג/59-9 אליעזר גת נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 557]. וכי "אכן, יש ולעתים אף איחור של יום אחד לא יהווה 'טעם מיוחד'. כזאת היא עת אין בידי בעל-הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר" [עאח 30/06 רוני שמעון בע"מ - חארבי עליאן, ניתן ביום 20.12.06; עאח 1008/01 אלברט רחימי - מרגוט מלכה, פד"ע לז 385]. ככלל "טעות בספירת הימים אינה, ברגיל, בבחינת טעם מיוחד" [עא 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט, פ"ד נה(2) 904, 909]. עם זאת נפסק כי "יכול ובנסיבות המקרה, תותר הארכת המועד, למרות קיומה של 'טעות משרדית'. זאת, אם הוכח שהטעות אינה נובעת מרשלנות, מהזנחה או מזלזול בסדרי הדין, והסיבה לעיכוב בהגשת הערעור במועד, נעוצה, ולוּ בחלקה, בנסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור ושאינן בשליטת המבקש" [עאח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן ביום 9.11.06 וראו האסמכתאות שם]. וזאת, כאשר מדובר בטעות שאינה מובנת מאליה ושאינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית [עא 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט, פ"ד נה(2) 904, 909]. השופטת נילי ארד לפנינו ערעור על החלטת הרשם השופט אילן סופר מיום 18.3.07 (בתיק בש"א 165/07), בה נדחתה בקשתה של המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הרקע המערערת עתרה לצו המורה על החזרתה לעבודה כמנהלת בית הספר 'רייסר', ותבעה פיצויים ותשלום גמול ניהול ממועד הדחתה. בית הדין האזורי (השופטת חנה בן יוסף ונציג ציבור מר משה בק; עב' 8144/05) דחה את תביעתה של המערערת על רכיביה, לרבות טענותיה לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) התשנ"ז - 1997. התביעה נדחתה משנקבע, כי "ההחלטה שלא להאריך את מינויה של התובעת כמנהלת בית הספר התקבלה משיקולים ענייניים ומקצועיים ולא בעקבות חשיפת התובעת קיומם של מעשי שחיתות או ליקויים". המערערת חויבה בתשלום 2,000 ש"ח הוצאות משפט (להלן: פסק הדין). הבקשה להארכת מועד פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן ביום 14.1.07 והומצא לב"כ המערערת ביום 15.1.07. בבקשה שהגיש להארכת מועד טען בא-כוח המערערת, כי תקלה טכנית במשרדו "הביאה לספירה מוטעית" של מניין המועדים להגשת הערעור. לטענתו, נפלה שגגה אצל מזכירתו אשר ספרה את 30 הימים "ספירה גורפת" והגיעה למסקנה מוטעית לפיה המועד להגשת הערעור מסתיים ביום 16.2.07 שחל ביום שישי. ב"כ המערערת סבר בטעות כי ניתן להגיש את הערעור ביום ראשון ה-18.2.07 ומשעשה כן, סירבה מזכירות בית הדין לקבל את הערעור לרישום. על כן, הוגשה ביום 19.2.07 בקשה להארכת מועד בצירוף כתב הערעור (להלן: הבקשה). החלטת הרשם טעמו של הרשם לדחיית הבקשה נבע בעיקרו מכך שהטעות המשרדית הנטענת, לא התגבשה לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. עיקר טעמיו היו אלה: "אמנם במקרה דנן, האיחור בהגשת כתב הערעור אינו רב, אולם מנגד יש לזכור כי העיכוב בהגשת כתב הערעור לא נגרם כתוצאה ממאורע, מעשה או מחדל שאינו בשליטת המבקשת, המצדיק בנסיבות מסוימות הארכת מועד"; ו"ספירה דקדקנית ופרטנית של 30 הימים היתה מונעת את הגשת הערעור באיחור ועל כך אין למבקשת להלין אלא על עצמה". הוסיף הרשם וציין כי על פני הדברים אף סיכויי הערעור "אינם גבוהים במידה שיש בהם כשלעצמם משום "טעם מיוחד". שכן, מדובר במחלוקת עובדתית בעיקרה, בנוגע לטענת המבקשת לפיה הפסקת עבודתה כמנהלת בית הספר נבעה מגילוי מעשי שחיתות. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי, אשר פסק, כי מעשי השחיתות לא נחשפו על ידי המערערת וכי הפסקת עבודתה כמנהלת בית ספר "נעשתה על רקע ענייני, הקשור בסדרת ארועים שהתרחשה בשנת הלימודים ואשר העידה על תפקודה הלקוי של המבקשת". הבקשה נדחתה בלא צו להוצאות (להלן: החלטת הרשם). הערעור 5. המערערת חזרה וטענה כך: "תקלה טכנית במשרד ב"כ המערערת, המהווה "טעם מיוחד" על פי הפסיקה הרווחת במקרים מעין אלו היא שהביאה להגשת הערעור באיחור בן יומיים בלבד"; אינטרס המשיבה לסופיות הדיון לא גובש "נוכח תצהירו של ב"כ המערערת אשר צורף לבקשה ובו פירוט אודות שיחות שקיים עם ב"כ המשיבה עת חזר בפניו על כוונת המערערת להגיש ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי"; לאור הריכוך שחל בהלכה הפסוקה, ובהתחשב במידת האיחור, ניתן היה לראות בטעות המשרדית לעניין מניין המועדים להגשת ערעור טעם מיוחד להארכת מועד; סיכויי הערעור טובים מש"בירור הערעור, נוגע לכלל ציבור העובדים בישראל הנחשפים לשחיתויות ומינהל בלתי תקין במקום עבודתם ואינם יודעים כיצד לנהוג". המשיבות תמכו בהחלטת הרשם מטעמיה והוסיפו וטענו, כי דין הערעור להידחות מטעמים אלה: התנהלות המערערת נגועה בחוסר תום לב תוך שהיא מנסה בערעורה לנהל הליך זוטא של הוכחות; הטעות המשרדית הינה טעות במניין הימים שניתן היה לגלותה בנקל בבדיקה פשוטה ואינה נעוצה בנסיבות חיצוניות מחוץ לשליטתה; סיכויי הערעור נמוכים; אינטרס ההסתמכות של המשיבות היווה חלק ממכלול השיקולים לדחיית התגבשותו של טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. הכרעה נקדים אחרית לראשית, ונאמר, כי לאחר עיון בכלל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, כפי שהובאו לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. החלטתו של הרשם בדין יסודה ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה, לשנותה. על האמור נוסיף ונבאר: איחור קל בהגשת הבקשה 7. כלל הוא, כי איחור של ימים בודדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון אף הוא תרוץ והצדקה [ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך, פ"ד לא(3) 447; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 93; ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן, לא פורסם ניתן ביום 30.7.01]. הלכה היא כי נוכח גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד "תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" [דב"ע נג/59-9 אליעזר גת נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 557]. וכי "אכן, יש ולעתים אף איחור של יום אחד לא יהווה 'טעם מיוחד'. כזאת היא עת אין בידי בעל-הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר" [עאח 30/06 רוני שמעון בע"מ - חארבי עליאן, ניתן ביום 20.12.06; עאח 1008/01 אלברט רחימי - מרגוט מלכה, פד"ע לז 385]. ככלל "טעות בספירת הימים אינה, ברגיל, בבחינת טעם מיוחד" [עא 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט, פ"ד נה(2) 904, 909]. עם זאת נפסק כי "יכול ובנסיבות המקרה, תותר הארכת המועד, למרות קיומה של 'טעות משרדית'. זאת, אם הוכח שהטעות אינה נובעת מרשלנות, מהזנחה או מזלזול בסדרי הדין, והסיבה לעיכוב בהגשת הערעור במועד, נעוצה, ולוּ בחלקה, בנסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור ושאינן בשליטת המבקש" [עאח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן ביום 9.11.06 וראו האסמכתאות שם]. וזאת, כאשר מדובר בטעות שאינה מובנת מאליה ושאינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית [עא 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט, פ"ד נה(2) 904, 909]. בענייננו, המערערת לא הוכיחה כי נסיבה חיצונית שלא הייתה בשליטתה, או בשליטת בא-כוחה, היא שגרמה ל"טעות המשרדית" שהייתה - לטענתה - הסיבה לאיחור בהגשת הערעור. מה גם, שמדובר בטעות משרדית אשר ניתן היה לגלותה ולבדוק אותה בנקל. במצב דברים זה, ולמרות שמדובר באיחור קל, לא נמצא טעם המצדיק היענות למבוקשה של המערערת [עאח 21/06 כרמלה אשתר - השווארמה של שוקי בע"מ, ניתן ביום 12.6.06] . סיכויי הערעור הלכה היא, כי בכל מקרה יש להכריע לפי מכלול נסיבות העניין, תוך עריכת איזון אינטרסים בין הצדדים, כאשר לעיתים "חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה" [בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן, פ"ד נ(4) 702]. "עת שוקלים את חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה, יש מקום להביא בחשבון גם את סיכויי הערעור" גופו, המהווים שיקול חשוב ומהותי בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור [וראו: בש"א 604/05 טובה אירלנדר - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ניתן 21.8.05; בש"א 1695/04 מירב מתנות בע"מ - יעקב ליכטנשטיין, לא פורסם, 8.2.05; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ]. במקרה שלפנינו, עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי ובטעמיו לדחיית התביעה, מצדיקים את מסקנתו של הרשם, ולוּ על פני הדברים, כי סיכויי הערעור קלושים. משכך הוא, סיכוייו הקלושים של הערעור הם אלה שהכריעו את הכף ובהיעדר טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור, בדין נדחתה הבקשה. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור