בערעור זה מתעוררת שאלה משפטית עקרונית אחת והיא - אם החלטה של בית-משפט, בין שלום ובין מחוזי, הדוחה התנגדות לבקשה לביצוע שיק היא כפסק-דין, שניתן לערער עליו בזכות, או שהיא נחשבת כ"החלטה אחרת", שניתן לערער עליה רק ברשות. ##להלן החלטה בנושא סוגיית הערעור בהתנגדות לביצוע שטר:## המשיב הגיש נגד המערער שיק לביצוע בלשכת ההוצאה-לפועל בתל-אביב, על-פי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן - החוק) ותקנה 88ה לתקנות ההוצאה לפועל, תשכ"ח-1968 (להלן - התקנות). הגיש המערער התנגדות לביצוע השיק, התנגדות זו הועברה לבית-משפט השלום בתל-אביב והשופט המלומד בבית-משפט זה דחה אותה. על החלטה זו ערער המערער לבית-המשפט המחוזי והערעור הובא לדיון בפני שופט דן יחיד, כבוד השופט אשר. לפני התחלת הדיון עורר השופט המלומד מיזמתו את השאלה, אם המערער לא היה זקוק לרשות ערעור. בתשובה לכך אמרה באת-כוח המערער, שלדעתה, אין צורך במקרה כזה בקבלת רשות ערעור, מאחר שאם הבקשה להתנגדות ביצוע השטר נדחית, מסתיים ההליך והוא חוזר להוצאה-לפועל, והחלטה כזו איננה נחשבת לן כהחלטת-ביניים, לעומת זאת טען בא-כוח המשיב, כי אם מדובר בערעור, הרי שהוא היה צריך להישמע בפני הרכב של שלושה שופטים, אחרת יש להתייחס אליו כאל בקשת רשות ערעור. היות והיא מתבררת בפני שופט דן יחיד. הוא הוסיף, שבהתחשב בכך שבאת-כוח המערער הגיעה מעכו, הוא מוכן מצדו להסכים, שהדיון ייחשב כבקשת רשות ערעור. לאחר שדן בשאלה, אם יש להתייחס להחלטה הדוחה את ההתנגדות כאל "החלטה אחרת", הטעונה רשות ערעור, או כאל "פסק-דין", שאיננו טעון רשות ערעור, הגיע השופט המלומד למסקנה, כי היא "החלטה אחרת". השופט המלומד נימק את החלטתו בהלכת בית-משפט זה, לפיה החלטה הדוחה בקשה למתן רשות להתגונן, נחשבת כ"החלטה אחרת", הטעונה רשות ערעור, ובקביעת המחוקק, כי הדיון בבקשת התנגדות להוצאה-לפועל של שטר תהיה בסדר-דין-מקוצר (לפי סעיף 81א(ג) לחוק) - אשר-על-כן אותו הדין חל על החלטה הדוחה את ההתנגדות. באת-כוח המערער הציעה בעת הדיון בבית-המשפט המחוזי להבחין בין שתי ההחלטות הנ"ל, בהצביעה על כך, שהחלטה הדוחה התנגדות היא סופית, שאחריה לא בא פסק-דין, והיא ניתנת לביצוע מידי בהוצאה-לפועל, בו בזמן, שהחלטה הדוחה בקשה למתן רשות להתגונן איננה ניתנת לביצוע ללא פסק-דין. השופט המלומד לא קיבל אבחנה זו באמרו, שהוא איננו רואה עצמו מוסמך לשנות את ההלכה. לפיכך, הוא החליט למחוק את הערעור בהעדר רשות ערעור. ובעצמו נתן רשות זו כדי לערער בפני בית-משפט זה, וכפי שנאמר על-ידו: "ב"כ המערער אם תרצה בכך תוכל להשיג שם שינוי בהלכה האמורה". אשתדל להראות, כי אין צורך בשינוי הלכה כלשהי, וכי גם לפי החוק הקיים וגם לפי הפסיקה שנתגבשה, יש להתייחס להחלטת בית-המשפט הדוחה התנגדות לביצוע שטר כאילו היתה פסק-דין, הניתן לערעור בזכות. בגלל השאלה העקרונית המתעוררת כאן, מוצא אני לנכון להרחיב את היריעה, ולהתייחס גם לתיקון החוק מתשכ"ט, לתקנות שבאו בעקבותיו ולפסיקה הקשורה, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, לבעיה זו. כידוע, לפני תיקון החוק בתשכ"ט חייב היה נושה של שטר להגיש תביעה משפטית נגד חייב שסירב לשלם חובו, והדיון בתביעה זו היה בדרך כלל בסדר-דין-מקוצר, לפי זה, נתבע שרצה להתגונן היה זקוק לרשות בית-המשפט. ורק לאחר שבית-המשפט סירב לבקשה ונתן פסק-דין או לאחר שניתנה רשות להתגונן והנושה זכה בתביעה, יכול היה להוציא לפועל את השטר. הוברר, שרק כ-80% מהחייבים על-פי שטר היו מגישים בקשה להתגונן, ופסק-הדין היה ניתן על-סמך כתב-התביעה בלבד (ראה דברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון), תשכ"ח-1968, ה"ח 786, ע' 354). כדי לחסוך בהליכים משפטיים מיותרים ובהוצאות הכרוכות בהם, וכדי להבליט את אפיים של שטרות כ"מסמכים סחירים" המיועדים לנוע באפיקי המסחר כתחליפים של כסף, קבע המחוקק בתיקון החוק מתשכ"ט, על-ידי הוספת סעיפים 81א(א) ו-81א(ב) לחוק העיקרי, כי שטר חליפין, שטר חוב ושיק ניתנים לביצוע כמו פסק-דין של בית-משפט. באותו תיקון הוסף לסעיף 88 לחוק העיקרי - הקובע ששר המשפטים, הממונה על ביצוע החוק. רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו - סעיף-קטן (5א), המקנה לשר סמכות להתקין תקנות גם בקשר לדרכי הגשת הבקשה, ההתנגדות לה ומועדיה, העברת הענין לבית-משפט עקב ההתנגדות, דרכי ההוצאה-לפועל וסמכותן המקומית של לשכות ההוצאה-לפועל לענין ביצוע השטר. בתוקף הסמכות הנ"ל פרסם שר המשפטים ב-ק"ת 2366, תשכ"ט, 23.3.1969, ע' 1176, תקנות בדבר בקשות לביצוע שטר, ובין היתר קבע בתקנה 88ז(א), כי משהוגשה התנגדות לביצוע שטר, על ראש ההוצאה-לפועל לעכב את ביצועו ולהעביר לבית-המשפט המוסמך עותק אחד מבקשת הביצוע ומהמצורפות אליה, וכל ההעתקים פחות אחד של כתב-ההתנגדות ושל המצורפים אליו. משהועברו המסמכים לבית-המשפט "יהא דינה של בקשת ביצוע השטר בכתב תביעה לפי סדר דין מקוצר" (תקנה 88ז(ב)). לפי תקנה 88ז(ד), אם החליט בית-המשפט לדחות את ההתנגדות, כולה או מקצתה, תמשיך לשכת ההוצאה-לפועל, לפי בקשתו של המבקש, בהליכי ביצוע בהתאם להחלטה. ב-ק"ת 3359, תשל"ה, 22.6.1975, ע' 2052, ביטל תקין התקנות את התקנה 88ז, כפי שפורטה לעיל, והתקינה במספר שינויים, עליהם אתעכב. בו בזמן שלפי התקנה הקודמת היה על ראש ההוצאה-לפועל עם הגשת ההתנגדות לביצוע השטר להגיש לבית-המשפט המוסמך גם את עותקי בקשת הביצוע וגם את ההתנגדות לה, הרי לפי התקנה החדשה עליו להעביר רק את כתב-ההתנגדות וכל המצורף אליו. אני מתעכב על שינוי זה - אם כי הוא איננו נוגע ישירות לענין שבפנינו - כדי להצביע בהזדמנות זו על תקלה שהיתה נשוא הערותי בפסק-דיני ב-ע"א 244/75. בערעור זה, שדן גם כן בענין של התנגדות לביצוע שטר, העביר ראש ההוצאה-לפועל לבית-המשפט המוסמך רק את ההתנגדות ולא את בקשת הביצוע ונספחיה, וזאת בהתאם לחותמת שהיו מטביעים באופן שגרתי על ההתנגדות. הצבעתי על כך, שדבר זה הוא גם בניגוד לחוק - המורה בסעיף 81א(ג) על כך שעל ראש ההוצאה-לפועל להעביר את "הענין" - לבית-המשפט - ובניגוד לתקנה 88ז לפני שתוקנה בתשל"ה - שהורתה על העברת הן בקשת הביצוע והן ההתנגדות לה. התקנות שתוקנו בתשל"ה לא היו בתוקף בעת מתן פסק-הדין המחוזי, עליו נסב הערעור הנ"ל, ולא בזמן הגשת הערעור, אך היו כבר בתוקף בעת כתיבת פסק-דיני ומובן, שאף אחד מהצדדים לא יכול היה להפנות את תשומת-לבי לכך, כל-שכן שהערעור מן הראוי ששר המשפטים יתן דעתו על כך. כמו-כן נראה לי, שאין התאמה אחרת בין החוק לבין התקנות, הן אלה מתשכ"ט והן אלה מתשל"ה. בו בזמן שהחוק בסעיף 81א(ג) קובע, שמשהושגה התנגדות וראש ההוצאה-לפועל העביר את הענין לבית-המשפט, הרי "לענין הדיון בבית המשפט רואים את התנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963", בתקנה 88ז(ב) מופיע משום מה שינוי, שאיננו תואם נוסח זה של החוק. נאמר בתקנה זו בשני נוסחיה, שאם הועבר לבית-המשפט כתב-ההתנגדות "יהא דינם של בקשת ביצוע השטר (התצהיר) ככתב תביעה לפי סדר דין מקוצר". מן הראוי, שגם ענין זה יובא לתשומת-לב שר המשפטים. יהא אשר יהא נוסח התקנות, לצורך הענין שבפנינו אנחנו יוצאים מן ההנחה, שרצונו של המחוקק היה, שעם הגשת ההתנגדות לבית-המשפט יהיה הדיון בה בסדר-דין-מקוצר, כמו הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן. השאלה היא איפוא, מה משמעות הוראה זו, עד כמה שהיא נוגעת לשאלה העקרונית, שאנו דנים בה בערעור זה. נכון אמנם, שהמחוקק השווה, כאמור, את הדיון בהתנגדות לביצוע שטר לדיון בבקשה למתן רשות להתגונן, אבל ברור גם, שהוא לא התכוון לשנות את הסעיפים 19 ו-29 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 (כפי שתוקנו ב-ס"ח 764, תשל"ה, 28.3.1975, ע' 106), בהם נקבע, שניתן לערער בזכות על כל פסק-דין של בית-משפט שלום או מחוזי כערכאה ראשונה, וכי רק "החלטה אחרת" טעונה רשות ערעור. השאלה היא איפוא, מה משמעות החלטה הדוחה התנגדות; האם היא נחשבת כפסק-דין או כ"החלטה אחרת". הלכה פסוקה היא, כי החלטה הדוחה מתן רשות להתגונן נחשבת ל"החלטה אחרת", וזאת לפי המבחן, שנעשה בפסק-הדין המנחה ב-ע"א 39/60, מפי השופט זוסמן (כתארו אז), שהחלטה המסיימת את בירור המשפט היא בדרך-כלל פסק-דין, היות ועל-ידי החלטה כזו גמר בית-המשפט את מלאכתו ותם ונשלם הדיון. במקרה של דחיית בקשה לרשות להתגונן לא תמה מלאכתו של בית-המשפט, מפני שעל-סמך ההחלטה עצמה התובע אינו יכול להוציא-לפועל את השטר או מסמך אחר נשוא הדיון המקוצר, אלא הוא זקוק לפסק-דין, שאמנם ניתן באופן שגרתי. הלכה פסוקה היא גם, כי בערעור על פסק-דין זה יכול הנתבע גם להשיג על ההחלטה שדחתה את בקשתו לרשות התגוננות, לא חפץ הנתבע לחכות עד לפסק-הדין ולערער עליו, יוכל לערער על ההחלטה הדוחה מתן רשות להתגונן רק לאחר נטילת רשות. לכן נחשבת החלטה כזו כ"החלטה אחרת" במובן סעיפים 19 ו-29 לחוק בתי המשפט. תשי"ז-1957. מכאן ההבדל המהותי בין החלטה הדוחה התנגדות ובין החלטה הדוחה בקשה לרשות התגוננות. במקרה האחרון זקוק, כאמור, התובע עוד לפסק-דין כדי להוציאו-לפועל, בו בזמן שבמקרה הראשון אין המבקש זקוק לפסק-דין ועם ההחלטה הדוחה את ההתנגדות יכול הוא לפנות ליושב-ראש ההוצאה-לפועל על-מנת לבצע את השטר. כאילו הוא פסק-דין. למעשה קיימת בענין זה גם החלטה מפורשת, שניתנה ב-המ' 797/71, , על-ידי חברי הנכבד השופט לנדוי. הנסיבות במקרה זה היו דומות למקרה שבפנינו פרט לכך, שהמערער הגיש את התנגדותו לביצוע השיק לפני רשם בית-משפט השלום, אשר דחה את ההתנגדות, בעוד שהתנגדות המערער שבפנינו נדונה לראשונה בפני שופט שלום. המערער ב-המ' 797/71, ערער על כך לבית-המשפט המחוזי ומשום מה - כמו במקרה שלנו - הערעור הובא בפני שופט דן יחיד, השופט היה בדעה, שהחלטת הרשם ניתנת לערעור רק ברשות, ומכיון שלא ניתנה רשות, הוא דחה את הערעור. השאלה שעמדה שם לבירור היתה, אם החלטתו של הרשם נחשבת כפסק-דין לפי סעיף 3 של פקודת הרשמים [נוסח חדש], תשל"א-1971 - שדינו כפסק-דין של בית-משפט שלום, שאז הערעור עליו הוא לבית-משפט מחוזי בהרכב של שלושת שופטים - או אם זו "החלטה אחרת" - הניתנת לערעור בפני בית-משפט שלום, לפי סעיף 12(ב) לפקודת הרשמים. בית-המשפט קבע, כי יש לראות בהחלטת הרשם פסק-דין, היות והחלטה כזו מסיימת את הדיון שבמחלוקת, השופט לנדוי מוסיף, כי: "דינה של דחיית ההתנגדות לביצוע השטר הוא איפוא כדין דחיית בקשה למתן רשות להתגונן בסדר דין מקוצר, אך להבדיל מסדר הדין המקוצר אין הרשם נותן עוד לאחר מכן פסק-דין בהעדר הגנה, אלא השטר עצמו חוזר ומקבל מאליו תוקף של פסק-דין" (בע' 572). בהבחנה מהערעור שבפנינו, מן הראוי לציין, ששם שני הצדדים הסכימו שערעור על החלטת הרשם הדוחה התנגדות אינו טעון קבלת רשות, והמחלוקת העיקרית היתה, כאמור, אם הערעור הוא לבית-המשפט המחוזי לפי סעיף 12(א) לפקודת הרשמים או לבית-משפט השלום, לפי סעיף 12(ב) של אותה פקודה. בעקיפין נתעוררה השאלה ב-בר"ע 87/72, אם שיק, שעליו לא הוגשה התנגדות או הוגשה ונדחתה, נחשב כפסק-דין, באותו ענין הגיש המערער ביום 7.1.1971 ללשכת ההוצאה-לפועל בקשה לביצוע שני שיקים. המשיבה הגישה ביום 18.1.1971 בקשה לפי סעיף 19 לחוק, בה טענה לגבי מקצת סכום השיקים "פרעתי". טענה זו היתה מבוססת על כך, שהיא פרעה חלק מהסכום עוד בחודש יולי 1970, היינו, טרם הוגשה הבקשה לביצוע השיקים על-ידי המערער. מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, קבע, שאין ראש ההוצאה-לפועל רשאי לשעות אל טענת החייב, כי פרע את החוב לפי השיקים, לפני שהם הוגשו לביצוע, כפי שאין ראש ההוצאה-לפועל רשאי לשעות אל טענת החייב, כי פרע לפני מתן פסק-הדין, וכי זו טענה שמקומה רק בבית-המשפט הדן בתביעה. יושב-ראש ההוצאה-לפועל רשאי לדון רק בטענת "פרעתי" כשהפרעון מתייחס לתאריך שהוא אחרי מתן פסק-הדין או אחרי הגשת השיק לביצוע, השופט זוסמן הוסיף, ש"שטר כמוהו כפסק-דין על-תנאי, והתנאי הוא שהחייב נמנע מהתנגד לביצועו, או שהתנגד, אך ההתנגדות נדחתה" (בע' 148). בעקיפין התעוררה השאלה, גם ב-ע"א 64/74, שניתן גם כן על ידי מ"מ הנשיא, השופט זוסמן. בערעור זה עמדה להכרעה הבעיה, אם מותר לנושה לשגר לחייב התראת פשיטת-רגל על-פי סעיף 3(2)(ז) לפקודת פשיטת הרגל 1936, לאחר שהנושה הגיש ללשכת ההוצאה-לפועל בקשה לביצוע שטרות בהתאם לסעיף 81א לחוק והמשיב לא הגיש התנגדות. כאמור, סעיף 81א(א) קובע, כי שטר - "ניתן לביצוע כמו פסק דין של בית-משפט." והשאלה היתה, אם לצורך פקודת פשיטת הרגל דינו של השטר כדין פסק-דין של בית-משפט, בסעיף 81א(א) הנ"ל נאמר רק שהוא "ניתן לביצוע כמו פסק דין", ולא נאמר "כאילו היה פסק-דין" או "יהיו רואים אותו כפסק-דין". מ"מ הנשיא הגיע למסקנה, שאמנם כוונת המחוקק היתה, ששטר כזה יחשב כפסק-דין ולכן ההתראה שנשלחה על-ידי החייב בדין יסודה. מן הראוי לציין כאן, שהמחוקק הכניס לאחר מכן בסעיף 1 לחוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 6), תשל"ו-1976, תוספת לסעיף 3(2), לפיה: "שטר חליפין, שטר חוב ושיק שהוגשו לביצוע ללשכת הוצאה לפועל לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ולא הגיש החייב התנגדות לביצועם או שהתנגדותו נדחתה בפסק דין או בהחלטה שאין עוד ערעור עליהם - דינם כדין פסק דין כזה". לאור האסמכתאות האלה (וראה גם מאמרו של ד"ר שלמה לוין, "כמה הערות דיוניות לענין הליכי ביצוע שטרות בהוצאה לפועל". עיוני משפט, כרך ב(2), תשל"ב, ע' 336, 340) נראה לי, שהמסקנה היא, כי החלטה הדוחה התנגדות לביצוע שטר דינה כדין פסק-דין, ואין המערער זקוק לרשות על-מנת לערער עליה. תוך סיקור האסמכתאות מצאתי אמנם החלטה של השופט ח' כהן ב-בר"ע 248/75 (לא פורסם) בה הוא אמר, כי על החלטת בית-המשפט לפי סעיף 81א(ג) לחוק, כמו על החלטה שלא לתת רשות להתגונן בדיון מקוצר, ניתן לערער רק ברשות ולא בזכות, אך בכל הכבוד נראית לי החלטה זו כסותרת את האסמכתאות האחרות שציטטתי, ואינני חושב שאני קשור בה. בפרט, שהדברים שאמר השופט ח' כהן, יכולים להיחשב כאימרת-אגב, היות והוא הגיע למסקנה, שלגופו של ענין הוא דחה את בקשת המבקש למתן רשות לערער. דעתי היא לכן, כאמור, שטעה בית-המשפט המחוזי בדחותו את הערעור, מהסיבה שהיה סבור שהמערער זקוק לרשות ערעור. הדרך הנכונה היתה להעביר את הערעור שהובא בפני דן יחיד להרכב של שלושה שופטים. אנו מקבלים לכן את הערעור שבפנינו, מבטלים את החלטת בית-המשפט המחוזי ומורים על החזרת הענין לבית-המשפט המחוזי. על-מנת שידון בו בערעור רגיל בהרכב של שלושה שופטים, ומאחר והשאלה נשוא המחלוקת בערעור זה התעוררה רק ביזמת השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי, אין אנו פוסקים הוצאות. השופט לנדוי: אני מסכים. השופט י' כהן: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני. שטרביצוע שטרהתנגדות לביצוע שטרערעור