1.עתירה כנגד החלטת וועדת הערר המחוזית במחוז הצפון מיום 2/9/09 אשר קיבלה ערר שהגישו המשיבים 3-4 (להלן "המשיבים") והורתה לבטל הקלות שניתנו לעותר על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. הרקע 2.העותר הינו תושב שפרעם ובעל זכויות במגרש המסומן כמגרש ד/9 ומהווה חלק מחלקה 29 בגוש 10265 (לעותר 1361 חלקים מתוך 180741) (להלן "המגרש"). המגרש מצוי בשכונה המערבית בשפרעם (להלן "השכונה"). המשיבים אף הם בעלי זכויות במגרשים המצויים באותה שכונה. מגרשי המשיבים מסומנים כמגרשים ג/7 ו-ג/5, בתשריט שצורף לתכנית המתאר ג/במ/274. גם העותר וגם המשיבים רכשו את הזכויות במגרשים מחברת עבד אל קאדר מוחמד ושות' בע"מ (להלן "חברת עבד אל קאדר"). 3.בשנת 1995 הגישה חברת עבד אל קאדר בקשה לאישור תכנית מפורטת לשכונה - תכנית ג/במ/274 (להלן "התכנית"). ביום 20/3/95 אושרה התכנית והודעה על אישורה פורסמה בילקוט הפרסומים מיום 1/6/95. תכנית המתאר נועדה לאפשר בנייה רוויה כשכונה ולהסדיר דרכי גישה ותשתיות. על פי התכנית נקבע כי באזור מגורים א' ייבנו בתי מגורים טוריים בני שתי קומות ומרתף ואילו באזור שהוגדר כמגורים ב' ייבנו בתי מגורים בני שלוש קומות ומרתף. בחלק מהשכונה שהוגדר כאזור מגורים מיוחד אושר לבניית בתי מגורים בני 8 קומות. מגרש העותר מצוי באזור מגורים ב', שבו ניתן לבנות בתי מגורים בני 3 קומות. על מגרש העותר שסומן ד/9 אושר לבנות מבנה בן 10 יחידות דיור. מגרשי המשיבים מצויים באותו אזור מגורים ובכל אחד מהם ניתן לבנות 6 יחידות דיור. 4.מתברר כי יזמי התכנית לא הצליחו לשווק את המגרשים לבנייה רוויה וחלק מהמגרשים, ובהם מגרשי העותר והמשיבים, נרכשו על ידי אנשים פרטיים לצורך בניית בתים פרטיים. היזמים אף לא השלימו את בניית כל התשתיות הנדרשות על פי התכנית. 5.העותר, שרכש את המגרש מחברת עבד אל קאדר, הגיש בקשה לקבלת היתר בנייה לבית מגורים גדול ומפואר (הבקשה סומנה נספח "ו" לעתירה). בבקשה מצוין כי שטח הבנייה למגורים הינו 618.57 מ"ר וכן התבקשו מבני עזר, ובסך הכל התבקש אישור לבניית 958.92 מ"ר. בתכנית הבקשה להיתר מצויה גם בריכת שחיה בחצר הבית. לבקשת העותר לקבלת ההיתר לא הוגשה כל התנגדות, וביום 28/1/04 ניתן לעותר היתר בנייה כמבוקש. יצוין כי גם המשיבים בקשו לקבל היתרים לבניית בתים פרטיים וגם הם בנו וילות גדולות במגרשים שרכשו מחברת עבד אל קאדר. חשוב להזכיר כי מגרשי המשיבים מצויים בסמוך למגרש של העותר, במפלס גבוה במעט. 6.העותר בנה את ביתו על פי היתר הבניה, אולם ביצע מספר חריגות מההיתר. בגין חריגות בנייה אלו הוגש כנגד העותר כתב אישום לבית משפט השלום בעכו (תיק עמ"ק 20726/07) (נספח "ז" לעתירה). בעקבות הגשת כתב האישום הגיש העותר בקשה לוועדה המקומית לאשר את הבנייה כפי שבוצעה בפועל (להלן "הבקשה ללגליזציה"). הבקשה התייחסה לכל החריגות שבוצעו, אולם לענייננו חשוב להזכיר רק כי העותר ביקש שתי הקלות מהוראות התכנית; האחת, חריגה בקו הבניין האחורי לבריכת השחייה אותה בנה. על פי הבקשה נבנתה הבריכה במרחק של 1.6 מ' - 2.8 מ' במקום 3 מ' כנדרש על פי הוראות התכנית; השנייה, חריגה בגובה הקיר התומך שנבנה בקו הבניין האחורי, 7.5 מ' עד 5.5 מ' במקום 2 מ' (הנתונים מובאים מהודעת מהנדס הוועדה מיום 7/5/08 שכן בטיעוני הצדדים ובהחלטת וועדת הערר קיימת אי בהירות). ההודעה על הגשת הבקשה להקלה פורסמה כנדרש על פי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ובעקבות זאת הגישו המשיבים התנגדות (חלק מנספח "ט" לעתירה). בהתנגדותם טענו המשיבים כי השכונה בנויה על מדרון. לפיכך בניית קיר תומך בגובה העולה על המותר תפגע בנוף הנשקף מביתם ותביא לירידת ערך נכסיהם (מכתב עו"ד חורייה מיום 6/6/08). הוועדה המקומית דנה בבקשה, שמעה את המתנגדים ואף ערכה ביקור במקום. בסופו של יום החליטה הוועדה בישיבתה מיום 4/11/08 לאשר את ההקלות המבוקשות. בין היתר ציינה הוועדה בהחלטתה : "ה.ההקלה המבוקשת הינה חיונית והכרחית בשל המצב הקיים ולצורך התאמת המפלסים ושימוש סביר במגרש מגיש הבקשה. ו. אין נזק משמעותי למתנגדים. [....] י. הבנייה סבירה ומשתלבת עם הנוף". (להלן "החלטת הוועדה המקומית"). 7.על החלטה זו של הוועדה המקומית הגישו המשיבים ערר לוועדת הערר (נספח ט' לעתירה). בעררם חזרו המשיבים על טענותיהם שהובאו בהתנגדות והוסיפו טענות בעניין פגמים בהחלטת הוועדה המקומית. בין היתר טענו כי הוועדה המקומית קיימה את הביקור במקום בלי לזמנם, כי הוועדה המקומית לא ערכה מדידות עדכניות וכי ההחלטה לא היתה מקצועית. 8.ביום 2/9/09 ניתנה החלטת וועדת הערר. וועדת הערר בחנה את התכנית וציינה כי מטרת התכנית היתה לקבוע הוראות בדבר בנייה רוויה בשכונה. מטרת התכנית היתה לאפשר הקמת מאות יחידות דיור, "על מנת להקל על מצוקת התושבים בעיר שפרעם" (פסקה 7 להחלטה). וועדת הערר סברה כי בניית בתים פרטיים ל"עשירי העיר" מנוגדת למטרות התכנית וכך ציינה: "התוצאה העגומה שמתקבלת מאישורי הבנייה שניתנו באיזור היא כי תכנית, אשר הפשירה קרקע לצורך מתן פתרונות דיור למאות משפחות, הפכה לנכס של מספר מצומצם של משפחות בעלות ממון, ואלו גזלו, כך ממש, את פתרונות הדיור הנדרשים לגידול הטבעי של אוכלוסיית העיר שפרעם. כל זאת, תוך בזבוז נוראי של משאב הקרקע, שהוא משאב ההולך ואוזל במדינתנו. הוצאת היתרים שכאלה מהווים חריגה משמעותית מהנורמות התכנוניות המקובלות היום, ומן הראוי כי בעתיד דברים אלו לא יישנו. למעשה, אילו היו מגיעות בקשות אלו אלינו עת החלה הבנייה בשכונה, היינו אוסרים על הוצאתן, שכן הן סותרות לחלוטין את דרישות התכנית לבנייה רוויה". לאחר שהביעה את מורת רוחה בנוגע למתן היתרים לבניית בתים פרטיים בשכונה פנתה וועדת הערר לדון בערר על מתן ההקלות לעותר. הוועדה הדגישה כי הלכה היא שמתן הקלה צריך להיות החריג ולא הכלל. הוועדה בחנה האם היה מקום ליתן לעותר היתר לבניית בריכת שחייה פרטית והגיעה למסקנה כי שתיקת התכנית בעניין האפשרות לבניית בריכות שחייה פרטיות מהווה הסדר שלילי. הוועדה סברה כי ההיתר שניתן לעותר לבניית הבריכה הינו מנוגד לתכנית המתאר. הואיל ותכלית הבקשות להקלה, הן לעניין הקיר התומך והן בעניין המרווח לקו הבניין האחורי נועדו לאפשר את בניית הבריכה, החליטה הוועדה כי לא היה מקום ליתן לעותר את ההקלות. הוועדה הדגישה גם כי העותר עשה דין לעצמו ובנה את הקיר והבריכה בניגוד לחוק, על-כן ציינה כי יש להימנע ממתן הקלות שנועדו להכשיר "עבריינות בנייה". בשים לב לאמור התקבל הערר ובוטלה החלטת הוועדה המקומית. 9.על החלטה וועדת הערר הוגשה העתירה הנוכחית. העותר מדגיש בעתירתו כי לא היה כל בסיס לדיון הנרחב שערכה הוועדה בנוגע לאפשרות בניית בתים פרטיים בשכונה, הסוגיה כלל לא עמדה לדיון, לא נשמעו בה טענות כל הצדדים הרלבנטיים ומכל מקום, לעמדת העותר, לא נפל כל פגם בהחלטות הוועדה המקומית להענקת היתרי בנייה לבתים פרטיים. העותר סבור גם כי לא היה מקום להתערב בהחלטה ליתן לו הקלות, שכן מדובר בחריגות פעוטות שאינן פוגעות בבעלי מגרשים סמוכים או במשיבים. 10.הוועדה המקומית הצטרפה אף היא לטיעוני העותר והדגישה כי החלטה וועדת הערר לפיה אין להתיר בניית בתים פרטיים נתקבלה ללא טיעון, ללא שמיעת הנוגעים בדבר ויש בה פגיעה חמורה בבעלי קרקעות בשכונה. חשוב לציין כי חברת עבד אל קאדר ביקשה אף היא להצטרף להליך, שכן בהיותה בעלת מרבית המגרשים בשכונה היא הנפגעת העיקרית מהחלטת הוועדה בעניין האיסור לבנות בשכונה בתים פרטיים. למרות האמור דחיתי את בקשת ההצטרפות, שכן סבורני כי סוגיית בניית הבתים הפרטיים אינה צריכה להתברר בהליך זה. דיון והכרעה 11.וועדת הערר הקדישה חלק ניכר מההחלטה כדי לבחון האם תכנית המתאר מאפשרת בניית בתים פרטיים והאם מתן ההיתר לעותר ולמשיבים לבניית בתים פרטיים ולבניית בריכת שחייה היה מנוגד לתכנית. כן דנה הוועדה בשאלה האם על פי התכנית מותר לבנות בריכות פרטיות. רק משקבעה כי בניית ביתו הפרטי של העותר ובריכת השחייה בחצר הבית נעשו על פי היתר שניתן שלא כדין, פנתה לבחון את הטענות בערר על ההחלטה ליתן לעותר הקלות. אין כל ספק שהקביעות הראשוניות השפיעו על שיקול דעת הוועדה בבואה לבחון את החלטת הוועדה המקומית למתן הקלות. 12.בפני וועדת הערר הוגש ערר אך ורק על ההחלטה להעניק לעותר הקלות. היתר הבניה המקורי לבניית בית המגורים הפרטי ולבניית בריכת השחייה הפרטית, כלל לא עמדו לדיון בערר. בפני וועדת הערר לא נשמעו טיעוניהם של הגורמים הרלבנטיים, החל מהוועדה המקומית וכלה בחברת עבד אל קאדר אשר יזמה את תכנית המתאר והיא בעלת מרבית הקרקעות בשכונה. בנסיבות אלו היה על הוועדה להימנע מדיון בתוקפם של היתרי הבנייה שניתנו לבניית בתים פרטיים בשכונה ולהימנע מדיון בתוקף ההיתר לבניית בריכת שחייה, ולהתמקד אך ורק בטענות בעניין מתן ההקלות. למען הזהירות אוסיף כי וועדת ערר, כמו גם גופים שיפוטיים ומעין שיפוטיים, רשאית להעלות מיזמתה שאלות הנוגעות לחוקיות פעילות המינהל, אף אם אלו לא נטענו בפניה. אין לצפות כי הוועדה תעצום עיניה אל מול מעשים או הליכים פגומים, במיוחד כאשר יש אינטרס ציבורי בבירור הטענות. עם זאת בירור שכזה צריך להיעשות רק לאחר מתן הזדמנות ראויה לכל הנוגעים בדבר להביע עמדתם, על מנת שלא תצא החלטה הפוגעת בבעלי זכויות שעמדתם לא נשמעה. בשולי הדברים אעיר כי איני משוכנע שמתן היתרי הבנייה לבניית הבתים הפרטיים ולבניית בריכת השחייה היה בניגוד לתוכנית המתאר, אולם מאחר ולא נערך כל דיון ממצה בסוגיה אשאיר את ההכרעה לעת מצוא. הבקשות להקלה 13.חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע בסעיף 147 כדלקמן: "הועדה המקומית רשאית לתת הקלה למבקש היתר לפי סעיף 145". הקלה מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ"הרשאה לבצע עבודה שהיא טעונה היתר לפי סעיף 145 בסטיה מהוראות תכנית או תקנה אחרת החלות במקום ושאין בה משום שימוש חורג". סעיף 147 לחוק אינו מגביל את סמכות הוועדה המקומית למתן הקלות. מגבלה כזו מצויה בסעיף 151 לחוק האוסר מתן הקלה המהווה סטייה ניכרת: "(א) לא יינתנו הקלה או היתר לשימוש חורג אם יש בכך סטיה ניכרת מתכנית החלה על הקרקע או הבנין. (ב) תוספת לשטח הכולל המותר לבניה על פי הקבוע בתכנית שהופקדה לאחר כ"ט בתמוז התשמ"ט (1 באוגוסט 1989), היא סטיה ניכרת; שר הפנים, בהתייעצות עם המועצה הארצית, רשאי לקבוע, בתקנות, מה עוד ייחשב כסטיה ניכרת לענין סעיף זה". מגבלה נוספת עשויה להימצא בגדרה של תכנית המתאר בהתאם לסמכות הנתונה למוסד התכנון המאשר את התכנית (ראה סעיף 63 לחוק וכן ראה דיון נרחב בסמכויות של גופי התכנון בע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ולבניין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבניה מודיעין, פ"ד נא(2) 825 (1997)). על הטעם להענקת הסמכות לוועדות התכנון לאשר הקלות עמד השופט אור בע"א 6291/95 באומרו: "ניסיון החיים מלמד, כי לא תמיד ניתן לצפות מראש את כל האפשרויות. הטעמים לכך עשויים להיות נעוצים במגבלות האנושיות בצפייה מראש של כל התפתחות או תרחיש אפשריים. הם עשויים להיות נעוצים בשינוי מהותי בנסיבות שלא ניתן היה לצפותו מראש. הם נעוצים גם באפשרות שיתעוררו מקרים פרטיים מיוחדים, אשר הכלל הקשיח שנקבע אינו מתחשב בהם" (עמ' 863). כך גם בבג"צ 195/79 יצלף חברה למפעלי בניין בע"מ נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב, פ"ד לד(1) 458 (1979) אומר בית המשפט (עמ' 462): "הליכי "ההקלות" נוצרו, כפי ששמם מעיד עליהם, כדי להקל על בוני הבתים ולא להצריכם לידי ההליכים הממושכים והמסורבלים של תיקוני תכניות; ואם אמורים הדברים במי שעוד טרם התחיל לבנות, במי שבונה על-פי היתרים כחוק זה שנים רבות ורוצה להתקדם (או להתעלות) ולברך על המוגמר לא כל שכן". 14.מאידך, אין כל ספק כי הענקת סמכויות לוועדות התכנון לסטות מהוראות תכנית ולהתיר הקלות מעוררת קשיים לא מבוטלים. עמד על כך בית המשפט בבג"צ 235/76 בנייני קדמת לוד (1973) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בלוד, פ"ד לא(1) 579 (1976): "כשזהו רצון המחוקק הוא ייעשה ויקויים. אבל, אם מותר להעיר הערה אפיקורסית, נראה לנו כי במציאות שלנו שורש הרע הוא בעצם הסמכות לתת הקלה או להתיר שימוש חורג על-ידי גוף כל-שהוא, כי לא אחת הופכת ההקלה לתקלה והחריגה למפגע, תכנית קיימת עד שהיא מקבלת תוקף עוברת הליך המורכב משלבים שונים, היינו: הכנה, הפקדה, פרסום, התנגדויות, הכרעה, עררים, וכו'. שלבים אלה נקבעו כדי להבטיח דיון עניני בתכנית על-ידי רשויות התכנון השונות והכרעה שקולה על-ידן, לאחר שמיעת גורמים פרטיים וציבוריים שיש להם ענין בה או העלולים להיפגע על-ידה. פירושה האמיתי של הקלה הוא התרת סטיה מתכנית קיימת שבעצם מהווה שינוי התכנית במידת ההקלה הניתנת. הוא הדין לגבי התרת שימוש חורג, שאינו קיים בעת שתכנית מקבלת תוקף. אם השימוש החורג בעת שתכנית מקבלת תוקף כבר קיים, אין ברירה אלא להשאירו בעינו. אבל למה יקום שימוש חדש כזה שלא בדרך הרגילה של תיקון התכנית? הקלות היחסית שבה אפשר להשיג, לפי המצב החוקי הקיים, הקלה או שימוש חורג, בהשוואה לעריכת שינוי תכנית לפי כל הדקדוקים והמצוות, קשה להלום אותה עם הצורך לקיים סדר תקין בענין זה של תכנון ובניה, שהוא כה חיוני וקובע את איכות החיים והסביבה. לדבר זה חשיבות עליונה בריכוזים העירוניים, שבלאו הכי הם מאוכלסים אצלנו בצפיפות רבה ולפעמים - בתנאי האקלים שלנו - עד כדי מחנק ממש. לפיכך, מן הראוי לעיין מחדש במדיניות ההקלות והשימושים החורגים למיניהם ולשקול אם אין להכניס גם אותם במסגרת הכללית הרגילה של שינוי תכנית. איננו מתעלמים מכך ששינוי כזה במדיניות עלול להשהות את מתן ההקלות והתרת השימושים החורגים ולהקטין את מספרם. מאידך, יבטיח הדבר שיקול זהיר ומעמיק יותר בכל בקשה כזאת מצד הרשויות המוסמכות בתחום זה ולא נהיה עדים לפחות למקרים מסוג זה שנתקלנו בו כאן". ובעע"מ 3319/05 פונטה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה באר שבע (ניתן ביום 1/8/05) אומר השופט רובינשטיין (פסקה 6): "הקלות אינן עניין של מה בכך; ראו שקלא וטריא בין השופט טירקל לשופט - כתארו אז - אור בע"א 6291/95 בן-יקר גת נ' הועדה המיוחדת לתכנון ובניה מודיעין הנזכר (דברי השופט טירקל בעמ' 839-838, השופט אור בעמ' 866-862). רעיונית, יש לעולם חשש כי ועדות מקומיות, אם מתוך מניעים חיוביים, של רצון להרחיב ולפתח שכונות ישנות שהדירות בהן היו קטנות כדרך הבניה השיכונית משכבר, ואם מתוך מניעים אחרים, כגון לחצים כאלה וכאלה גם שלא במקום הנחוץ, תהא ידן קלה בהקלות, ונמצא האינטרס הציבורי של רווחת השכנים לוקה. איני יכול לומר שחשש זה אינו קיים, והדברים אינם נאמרים דווקא כלפי המקרה דנא. גופי התכנון צריך שיזכרו כי, כדברי השופט טירקל בבג"ץ 440/80 טייג נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה פ"ד לו(3) 85, 91, התכנון המודרני משמש גם "מטרות חברתיות, כלכליות, אסתטיות ואקולוגיות" (מצוטט גם בפרשת בן יקר, עמ' 844). ואולם, בין מטרות אלה יש לאזן, וכאן משימתם של גופי התכנון ובזאת ייבחנו". 15.ככלל, מוסכם על הכל כי מתן הקלה הינו החריג, אולם בכך אין כדי לשלול את שיקול דעת הוועדה לבחון כל מקרה ומקרה. בבואה של הוועדה המקומית לדון בבקשה להקלה, עליה לשוות לנגד עיניה שיקולים רבים ומגוונים: מידת הצורך בהקלה למבקש; מידת הפגיעה שתהא למתן ההקלה במימוש מטרות התכנית; מידת הפגיעה באינטרס הציבורי; האם יש בהקלה כדי לגרום עוול למקרקעין שכנים; האם יש במתן הקלה משום עידוד בעלי מקרקעין לסטות מהיתרי הבניה; התנהגותו של המבקש ועוד. מסכים אני גם עם גישת וועדת הערר לפיה מקום שמתן ההקלה נועד להכשיר עבודות בניה מתחייבת הקפדה ודקדקנות לבל נעודד במתן ההקלות עבירות בניה נוספות (ראה דברי השופט רובינשטיין בעע"מ 3319/05 הנ"ל בפסקה 8). עם זאת, הקפדה אין פירושה שלילת האפשרות למתן הקלות למי שביצע עבודות ללא היתר, אלא על הוועדה לאזן בין השיקולים השונים. 16.במקרה הנוכחי התבקשו שתי הקלות, האחת לעניין מרווח אחורי בין בריכת השחייה לקו הבניין האחורי, והאחרת לעניין בניית הקיר התומך. מגרשו של העותר גובל בצידו האחורי בשטח ציבורי המיועד למבנה ציבורי (דברי בא כוח הוועדה בדיון מיום 8/2/10 בעמ' 3). ככל שניתן להבין, אין בהקלה המבוקשת כדי לפגוע ביעוד הציבורי של השטח הסמוך. הקמת הקיר התומך משנה את קו המדרון, אולם אינה פוגעת באפשרות הבניה במגרש הסמוך. 17.באת כוח הוועדה סבורה כי רק מקום שקיים צורך תכנוני יש להתיר הקלה, וההקלות המבוקשות אינן נועדות למימוש צורך תכנוני שכזה. דברים אלו אינם מקדמים אותנו בשאלה מתי יש להתיר הקלות, שהרי הצורך התכנוני עשוי להשתנות בשים לב לשינויים בשטח ולשינויי הנסיבות. 18.הוועדה המקומית בענייננו דנה בבקשה להקלות על רקע התנגדות המשיבים. המשיבים התנגדו בעיקר בשל החשש לפגיעה בנוף ולירידה בערך המגרשים. הוועדה המקומית ערכה ביקור במקום והתרשמה שהגבהת הקיר התומך ומתן ההקלה לעניין מיקום הבריכה אינה גורמת לכל פגיעה במגרשי המשיבים. צריך לזכור שמגרשי המשיבים מצויים במעלה הגבעה מעבר לכביש ואינם גובלים ישירות במגרש של העותר. הוועדה התרשמה כי בניית הקיר אינה מפריעה לנוף הנשקף מבתי המשיבים. כך גם ניתן להתרשם מהצילומים שהוגשו. אין גם כל בסיס בחומר שהוגש, לכך שבניית הקיר תפגע בערך המגרשים הסמוכים או בערך מגרשי המשיבים. נזכיר, כי גם למשיבים בתי מגורים פרטיים גדולים כדוגמת ביתו של העותר, וספק אם בריכת שחיה בחצר בית פרטית פוגעת בדרך כלשהי בערכם של מגרשים באותה שכונה. יש לזכור גם כי במגרש שמאחורי בית העותר צפוי להבנות בניין ציבורי ובין כה וכה בניין זה כשייבנה יסתיר את הנוף, ואם יש בהגבהת הקיר היום פגיעה כלשהי בנוף הנשקף מבתי המשיבים, הרי שהבניין שייבנה יסתיר את אותו נוף בדיוק ואולי אף מעבר לכך. בנוסף, אדגיש כי הוועדה שביקרה במקום ציינה כי "ההקלה המבוקשת הינה חיונית והכרחית בשל המצב הקיים ולצורך התאמת המפלסים ושימוש סביר במגרש מגיש הבקשה". משמע, אף שהמבקש ביצע חריגות בנייה, סברה הוועדה כי מתן ההקלות חיוני, ובלעדיהן ימנע שימוש סביר בחצר ביתו. 19.במכלול השיקולים שפורטו, דומה כי לא היה כל מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקומית לאשר את ההקלות. מדובר בסטיות קלות בלבד, שאינן גורמות עוול כלשהו לציבור או למשיבים ויש בהן כדי לאפשר שימוש סביר בחצר ביתו של העותר. 20.מודע אני להלכה ולפיה ימנע בית המשפט מלהתערב בהחלטות של וועדות מקצועיות, אלא שבמקרה הנוכחי שוכנעתי כי החלטת וועדת הערר בעניין ההקלות הושפעה מעמדתה העקרונית בנוגע לבניית בתים פרטיים בשכונה. משקבעתי כי לא היה מקום שהוועדה תדון במתן ההיתרים לבניית בתים פרטיים ולהקמת בריכת שחיה פרטית, הדבר מחייב בחינה מחודשת גם של שקול הדעת במתן ההקלות. הואיל ובמגרש כמו בשכונה כולה, נבנו בתי מגורים פרטיים רחבי ידיים, יש להתאים את היתרי הבניה למצב שנוצר. ההקלות המבוקשות כוללות סטיות קלות בלבד מההיתרים, אין בהן כדי לפגוע במשיבים או בציבור ועל כן לא היתה כל סיבה שלא להיעתר לבקשות. סוף דבר 21.בשים לב לכל האמור, הנני מקבל את העתירה ומורה על ביטולה של החלטת וועדת הערר מיום 2/9/09. החלטת הוועדה המקומית מיום 4/11/08 המעניקה לעותר את ההקלות בעניין הקיר התומך והמרווח האחורי לבניית הבריכה תישאר בתוקפה. בנסיבות העניין ואף שהעתירה התקבלה איני מוצא מקום ליתן כל צו להוצאות. בניהבריכת שחיה / בריכת מיםהתנגדות לבניה