א. העותרים מס' 1 עד מס' 5 (להלן: "העותרים"), הינם דיירים ובעלי דירות מגורים בבית המשותף שברחוב צדקיהו 13 בחיפה, המצוי בחלקה 13 (תת חלקות 1-5) בגוש 10760, כשבבנין קומת עמודים מפולשת, מקורה, ומעליה שתי קומות (להלן: "הבנין"). אלה העובדות הצריכות לענין: את הבנין הקימה חברה קבלנית בתחילת שנות השישים, על חלקה ששטחה כ- 1,015 מ"ר. לפי התב"ע החלה על המגרש עליו נבנה הבנין, הותרו לבניה רק כ- 349 מ"ר, אולם בפועל נבנו על החלקה כ- 563 מ"ר. 120 מ"ר מתוך 563 המ"ר שנבנו יוחדו לבניית גן ילדים עירוני (להלן: "הדירה"), והקבלן החכיר שטח זה ללא תמורה לעירית חיפה, ביום 20.12.61 (נספח ג' לעתירה), בנוסף לעוד כ- 81 מ"ר מחצר הבית. הדירה אכן שימשה תקופה מסויימת כגן ילדים עירוני, אולם מפרוטוקול ישיבת הועדה המקומית שהתקיימה ביום 15.7.85 בנושא תכנית תכנון עיר, צויין לגבי הדירה כי: ”......זה שנים שגן-הילדים שהינו בבעלות העיריה עומד בשיממונו ומהווה מטרד" (נספח ד' לעתירה). על כן הוצעה הצעה לשנות את ייעוד הדירה מגן ילדים לדירת מגורים, וכן להגדיל את שטח הבניה המותר למגורים ל- 120 מ"ר. אולם, לפי פרוטוקול ישיבה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז חיפה, מיום 19.11.85, הוחלט כי יש לדחות את התכנית להוספת שטח בניה ויחידת דיור על החלקה הואיל ואין לכך הצדקה, שכן הדבר עלול "להגדיל את הצפיפות על החלקה וסביבתה" (נספח ה' לעתירה). נטען בעתירה, סעיף 28, שמספר ימים לאחר מכן, ביום 28.11.85, מכרה העיריה את הדירה לגב' רוזט אזולאי, היא אמה של המשיבה 5, למטרת מגורים, ומאוחר יותר, ביום 20.1.88, העבירה הגב' אזולאי את זכויותיה בדירה למשיבים מס' 4 ומס' 5, ללא תמורה (נספח ג' לעתירה). לטענת העותרים נתגלה להם בעקבות פרסומים שהופצו בתיבות הדואר שלהם (נספח ו' לעתירה), כי בכוונת המשיבים מס' 4 ומס' 5 להשכיר את הדירה למשיבה מס' 6, במטרה להפעיל בדירה פעוטון ותינוקיה שיפעלו במקום החל מן השעה 7:00 בבוקר ועד 17:00 אחה"צ. היה זה כנראה בסמוך לינואר 2002 כעולה מן המכתב נספח ז' לעתירה. בענין זה הגישו העותרים תובענה כנגד המשיבים מס' 4 עד מס' 6 לבית-משפט השלום בחיפה (ת.א. 5271/02), ואולם תובענה זו נמחקה על ידי בית המשפט, לפי בקשת העותרים, ביום 14.3.02. ביום 12.5.02 הוגשה עתירה זו שבפנינו, כשבין היתר, התבקש בית המשפט ליתן צו ביניים עד למתן החלטה סופית בעתירה, האוסר על השימוש בדירה כגן ילדים ועל ביצוע הפעולות המיועדות להסב את הדירה לגן ילדים. בהחלטתי מיום 10.6.02, קבעתי שאין מקום להיעתר לבקשתם של העותרים, בהתבסס על הנימוקים שפורטו בהחלטה זו, ובין היתר, עקב השיהוי בהגשת הבקשה לסעד ביניים. מכאן לדיון בעתירה עצמה. ב. העותרים מבקשים בעתירתם שבית-המשפט יתן צו או סעד הצהרתי כנגד המשיבים כדלקמן: 1. כנגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, המשיבה מס' 1 (להלן: "הועדה המקומית"), מבקשים העותרים, בין היתר, שבית-המשפט יתן צו המורה לוועדה המקומית לעשות שימוש בסמכותה, דהיינו, לאכוף את הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965, ותקנותיו, המופרות, לטענת העותרים על ידי המשיבים מס' 4 עד מס' 6, המבקשים לפתוח במקום עסק שלא כדין, ולהגיש כתב אישום כנגד המשיבים מס' 4 עד מס' 6 בשל כך. כמו כן, מבוקש שיינתן צו המונע מן הוועדה המקומית לתת אישור לשימוש חורג לפי סעיף 21 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל- 1970. 2. ביחס למשיבה מס' 2, הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה (להלן: "הוועדה המחוזית"), מבקשים העותרים שבית-המשפט ייתן צו אשר מורה לוועדה המחוזית לפעול לפי סעיף 28 לחוק תכנון ובניה התשכ"ה- 1965, ולאכוף בעצמה או באמצעות הוועדה המקומית את הוראות הדין בכל דרך המוקנית לה לשם כך. 3. בענין המשיבה מס' 3, עירית חיפה (להלן: "העיריה"), מבקשים העותרים כי בית המשפט ייתן צו לפיו על העיריה לפעול במסגרת סמכויותיה על מנת לאסור את פתיחתו וקיום פעילותו של גן הילדים הפועל בדירה, ולהשיב את השטח של 81 מ"ר מחצר הבית, לשטחי הרכוש המשותף של הבנין. ג. עוד טוענים העותרים, בין היתר, שהדירה הנדונה אינה מיועדת, לטענתם, לשמש כגן ילדים, וזאת הן לאור חוות הדעת שצורפה על ידם לעתירה (נספח א' לעתירה), והן לאור הנדרש בנושא בטיחות גני ילדים לפי האמור בחוזר המנהל הכללי של משרד החינוך בגני הילדים. העותרים מפרטים את הדרישות הרלוונטיות לניהול גן ילדים בכל הקשור לגובה הגדר, מבנה השער, גודלה של סככת הצל בחצר הגן, הוראות הג"א בעניין הצורך בממ"ד בשטח של 8 מ"ר לכל 10 ילדים, תקינות התברואה באיזור, דרישות שירותי הכבאות וכו'. בנוסף טוענים העותרים שניהול הגן במקום, יגרום למטרדים בלתי נסבלים לדיירי הבניין הן מבחינת רעש ומהומה בלתי פוסקים, לטענתם, והן מבחינת מטרדי תנועה וחניה שכן לטענתם הרחוב הצר אינו ערוך לקליטת כמות כלי רכב רבה. ד. בכתב התגובה לעתירה, שהוגש מטעם הוועדה המחוזית ביום 18.8.02, נטען, בין היתר, כי הסעדים אותם מבקשים העותרים אינם אפשריים על פי דין. לטענת הוועדה המחוזית אין מקום לבקשת העותרים שבית-המשפט יורה כי הוועדה המחוזית תימנע ממתן אישור לשימוש חורג, הואיל ולא הוגשה כל בקשה שכזו למתן אישור לשימוש חורג. כמו כן, ביחס לבקשת העותרים לחייב את הוועדה המחוזית לפעול ולאכוף בעצמה או באמצעות הוועדה המקומית את הוראות הדין בכל דרך המוקנית לה לשם כך, באמצעות סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), מפנה הוועדה המחוזית בכתב התגובה לסעיף 27 חוק התכנון והבניה, כשהיא טוענת שאין הוועדה המחוזית נוהגת לפעול ולמלא תפקידים אשר לפי חוק הוטלו על הוועדה המקומית, אלא רק אם הורתה הוועדה המחוזית לוועדה המקומית למלא את תפקידיה על פי החוק, והוועדה המקומית לא קיימה את ההוראה. לטענת הוועדה המחוזית, הואיל והענין הנטען כעת לא הובא לידיעתה, אין מקום לכך שהוועדה המחוזית תפעל, כפי שמבקשים העותרים. כמו כן, ועל פי הדין, על הוועדה המחוזית לקבל את תגובתה של הוועדה המקומית, בטרם תפעיל הוועדה המחוזית את סמכותה. בסיכומיהם טוענים העותרים, שלכאורה, מרגע שדחתה הוועדה המחוזית את תכנית חפ/1829 לשינוי ייעוד הדירה מגן ילדים לדירת מגורים: ”בכך למעשה דנה הוועדה המחוזית את גורל יחידת המשיבים 4 ו-5 להריסה בשל היותה בנויה בניגוד לתכנית ולמעשה ללא היתר בניה כדין” (עמ' 4, ההדגשה במקור- י.ג.). הוועדה המחוזית משיבה על טענה זו בסיכומיה כי אופציית ההריסה של הדירה אינה מובנת מאליה, כפי שמנסים העותרים לטעון, הואיל ולמעלה מ- 40 שנה לא הוטל ספק בחוקיות בנית הדירה ששימשה כגן ילדים, ואף כיום עמדתה של הוועדה המקומית היא שגן הילדים בדירה נבנה על פי היתר בניה. ה. בכתב התגובה שהוגש ביום 2.10.02 מטעם הוועדה המקומית ומטעם העירייה, במשותף, נטען, ביחס לעתירה עצמה כי יש לדחות את טענות העותרים כנגד הוועדה המקומית, בין היתר, מן הטעמים הבאים: 1. אין מקום להורות לוועדה המקומית להימנע מליתן אישור לשימוש חורג מראש, כשלמעשה עדיין לא הוגשה כל בקשה לאשר שימוש חורג שכזה ומבלי שהבקשה נדונה תחילה על ידי רשויות התכנון. 2. אין מקום לחייב את הוועדה המקומית להגיש כתב אישום כנגד המשיבים מס' 4עד מס' 6 בגין שימוש במקרקעין לצורך ניהול גן ילדים, הואיל ולא נעשה כל שימוש חורג על ידם, בהתאם לסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, וזאת לאור העובדה שקיים היתר בניה המייעד את המקרקעין נשוא המחלוקת לשימוש כגן ילדים. 3. ביחס לטענת העותרים בנוגע לחריגות הבניה שבוצעו על ידי העותרים מס' 4 עד מס' 6, משיבה הוועדה המקומית שתלונות אלו נבדקות על ידי המחלקה לפיקוח על הבניה בעירית חיפה והן תטופלנה במידת הצורך, ועל כן אין צורך בהתערבותו של בית המשפט בעניין. ביחס לטענות שהעלו העותרים כלפי העירייה, טוענת העירייה בתגובתה, בין היתר, כדלקמן: הואיל והעירייה היא בעלת זכויות החכירה לדורות במקרקעין בשטח של ה- 81 מ"ר בחצר הבנין, אין בסיס לטענת העותרים להשיב אליהם את השטח המוחכר, או לחייב את העירייה לאסור את קיום הפעילות של גן הילדים בשטח זה. כמו כן, לטענת העירייה, בית המשפט ביושבו כבית משפט לעניינים מנהליים, אינו מוסמך, בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים התש"ס- 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים"), לצוות על השבת השטח המוחכר, שכן מדובר בסוגיה אזרחית ולא בסוגיה מינהלית. ביחס לטענות העותרים בעניין חוקיות הדירה לשמש כגן ילדים, משיבה העירייה, לאור תצהירו של מר שלמה שוורץ, שגן הילדים נבנה על פי היתר בניה אשר ניתן כדין עוד בתאריך 29.12.60 בהתאם לפקודת בנין ערים והתקנות על פיה. בנוסף טוענת העירייה שהוועדה המחוזית אמנם דחתה את התכנית לשינוי ייעודו של המבנה על פי היתר הבניה מגן ילדים לדירת מגורים, אולם לטענת העירייה, ובניגוד לטענת העותרים, הוועדה המחוזית לא ביטלה את ההיתר המקורי שניתן למבנה גן ילדים עוד בשנת 1960, ולא קבעה דבר בענין חוקיותו. לעיריה אין סמכות "לדון את המבנה להריסה", כטענת העותרים כשמדובר במבנה שקיים ונבנה לפי היתר. ו. אני סבור שיש לדחות את העתירה כנגד כל המשיבים מן הטעמים הבאים: אדון תחילה בעניינה של המשיבה מס' 1 (הוועדה המקומית) לתכנון ובניה: העותרים מבקשים בעתירה זו שבית-המשפט יתן צו כנגד הוועדה המקומית המורה לה לאכוף את הוראות חוק התכנון והבניה ותקנותיו, הואיל ולטענת העותרים מפרים המשיבים מס' 4 עד מס' 6 את הוראות החוק בכך שהם מפעילים גן ילדים במקום שאינו מיועד לשמש כגן ילדים, ועל כן יש להורות לוועדה המקומית, בצו, להגיש כנגד המשיבים מס' 4 עד מס' 6 כתב אישום בגין שימוש חורג. אכן, סעיף 27 לחוק התכנון והבניה קובע, בין היתר, שתפקידה של הוועדה המקומית הוא להבטיח את קיומן של הוראות חוק התכנון והבניה ותקנותיו. אולם, במקרה שבפנינו, השימוש בדירה לצורך ניהול גן ילדים על ידי המשיבים מס' 4 עד מס' 6, אינו בגדר שימוש חורג. סעיף 1 לחוק התכנון והבניה קובע כי "שימוש חורג" בקרקע או בבנין, הינו כאשר: ”השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על-פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה” במקרה שבפנינו הואיל והדירה הנדונה יועדה במקור לשמש כגן ילדים, אין מדובר בשימוש חורג לפי חוק התכנון והבניה. מן השרטוט המצורף לבקשת הרשיון לבניית הבנין מיום 17.9.60 (נספח ב' לעתירה), עולה בבירור שהדירה נשוא הדיון יועדה לשמש כגן ילדים עירוני. כך גם עולה מפרוטוקול האסיפה הכללית של חברת קבלני קדימה בע"מ שהתקיימה בתאריך ה- 20.3.61, כאשר נרשם שם במפורש כי האסיפה החליטה, בין היתר: ”להחכיר רצועת קרקע בהתאם לתכנית המצורפת, לעירית חיפה, וכמו כן את גן הילדים שבקומת הקרקע" (נספח ג' לעתירה). גם במכתב מיום 13.2.02 מטעם עיריית חיפה, החתום בידי מר ראובן כץ שהינו מנהל מחלקת רישוי הבנייה בעירייה, נכתב במפורש כי: ”...על פי תכנית הבנייה המאושרת המצורפת להיתר בנייה שמספרו 5513/34 /ג' אגף הבנין שבקומת הקרקע מיועד לגן ילדים". (נספח ט' לעתירה). אמנם, בהתאם להחלטת הוועדה המקומית המליצה זו בישיבתה ביום 7.11.83 לשנות את ייעודה של הדירה משימוש כגן ילדים לדירת מגורים רגילה ולהגדיל את שטח הבניה המותר למגורים במגרש ב- 120 מ"ר (חפ/1829) (נספח ד' לעתירה), אולם הוועדה המחוזית החליטה, כאמור, בישיבתה ביום 19.11.85, לדחות את המלצת הוועדה המקומית, מן הטעם ש"אין כל הצדקה תכנונית להוסיף שטחי בניה ויחידת דיור על החלקה ובכך להגדיל את הצפיפות על החלקה וסביבתה" (נספח ה' לעתירה). טוענים העותרים בסיכומיהם, כי המשיבים מס' 4 עד מס' 6 עושים שימוש למעשה בדירה אשר בנויה בניגוד לתכניות, הואיל ולטענתם מרגע שהוועדה המחוזית דחתה את תוכנית הוועדה המקומית לשנות את ייעוד הדירה מגן ילדים לדירה רגילה ובחרה שלא להגדיל את שטח החלקה, למעשה "...דנה הוועדה המחוזית את גורל יחידת המשיבים 4 ו-5 להריסה בשל היותה בנויה בניגוד לתכנית ולמעשה ללא היתר בניה כדין" (עמ' 4, בסיכומי העותרים), ועל כן על הוועדה המקומית לאכוף את הוראות חוק התכנון והבניה ותקנותיו ולהגיש כתב אישום כנגד המשיבים מס' 4 עד מס' 6. אין בידי להסכים לטענתם זו של העותרים. מן האמור בפרוטוקול הוועדה המחוזית מיום 19.11.85 (נספח ה' לעתירה) אין להסיק כי הוועדה המחוזית דנה את גורל הדירה להריסה, כפי שטוענים העותרים. העולה מפרוטוקול הוועדה הוא שהוועדה המחוזית לא מצאה לנכון, משיקוליה שלה, להגדיל את שטח הבניה ויחידת הדיור על החלקה, אולם ברי שאין הוועדה המחוזית קובעת שיש להרוס את הבנוי, בכלל, ואת הדירה הספציפית בפרט, וכל שכן, אין היא משנה בסופו של דבר את ייעודה של הדירה הנדונה מגן ילדים לדירת מגורים, על אף המלצתה של הוועדה המקומית. בשל האמור, והואיל וייעודה של הדירה כגן ילדים לא השתנה, אין לראות במשיבים מס' 4 עד מס' 6 כמי שעושים שימוש בדירה בניגוד להיתר הקיים. אין לקבוע כי מדובר ב"שימוש חורג". הואיל ואין מדובר ב"שימוש חורג", ממילא אין לחייב בשל כך את הוועדה המקומית להגיש נגד המשיבים מס' 4 עד מס' 6 כתב אישום לפי הוראות חוק התכנון והבניה. ז. לענין העתירה כנגד המשיבה מס' 2 (הועדה המחוזית לתכנון ובניה): העותרים מבקשים שיינתן צו כנגד הוועדה המחוזית אשר יורה לה לפעול בהתאם לסעיף 28 לחוק התכנון והבניה, על מנת לאכוף בעצמה או באמצעות הוועדה המקומית את הוראות חוק התכנון והבניה. סעיף 28 (א) לחוק התכנון והבניה קובע אכן שהוועדה המחוזית רשאית להורות בכתב לוועדה המקומית לבצע את התפקידים המוטלים על הוועדה המקומית בחוק התכנון והבניה. אולם, הואיל וכבר קבעתי שיש לדחות את העתירה כנגד הוועדה המקומית, מן הנימוקים שפירטתי לעיל, יש בהתאם לכך לדחות את העתירה גם כנגד הוועדה המחוזית. ח. לענין העתירה כנגד המשיבה מס' 3 (עירית חיפה): העותרים מבקשים שיינתן צו כנגד העירייה במטרה לאסור את קיומו של גן הילדים בדירה, וכן לחייב את העירייה להשיב את השטח של 81 מ"ר מהחצר לשטחי הרכוש המשותף של הבניין. כאמור, וכעולה משטר החכירה מיום 30.9.61 (נספח ג' לעתירה), שטח החצר בן ה- 81 מ"ר והדירה הנדונה, הוחכרו לעירייה על ידי הקבלן שהקים את הבניין. לאור האמור, הואיל והעירייה היא בעלת הזכויות בשטח של 81 מ"ר בחצר הבניין, אין כל בסיס ואין כל עילה לבקשת העותרים שיינתן צו המורה לעירייה להשיב את שטח ה- 81 מ"ר לרכוש המשותף של הבניין. ב"כ המשיבות מס' 1 ומס' 3 (הועדה המקומית והעירייה) מבהירה בסיכומיה, עמ' 3, שהשטח המוחכר לעירייה מיועד מבחינה תכנונית לשמש את גן הילדים שאושר בקומת הקרקע, על -פי היתר הבניה 5513/34 /ג' והתכניות המאושרות מיום 29.12.60. מסבירה ב"כ המשיבות מס' 1 ומס' 3 שאין המדובר בשטח הפתוח לציבור הרחב, אלא שטח שגם בעבר, כשהיה נתון בחזקת עיריית חיפה, היה מיועד לשמש אך ורק את גן הילדים שבמקום, (ולא היה פתוח לציבור הרחב), וכיום הוא מצוי, הלכה למעשה, קרוב ל-18 שנה, בחזקתם של צדדים שלישיים, לאחר שהמבנה בו התנהל גן הילדים, שאליו היה השטח המוחכר צמוד מבחינה פיסית ופונקציונלית, נמכר על-ידי העירייה ונרשם בבעלות צד ג' (הכוונה לגב' רוזט אזולאי שהעברת הנכס מן העירייה נרשמה על שמה ביום 28.11.85, ובתאריך 24.1.88 נרשם הנכס, במכר ללא תמורה, על שם בתה וחתנה שהם המשיבים מס' 4 ומס' 5. בנוסף, אני גם מפנה לשרטוט המצורף לבקשה לרשיון בניה, ולפיו מסומן ליד שטח גן הילדים העירוני שטח שמוגדר כ"שטח שייך לגן" (נספח ב' לעתירה). באשר לשימוש שעושים המשיבים מס' 4 עד מס' 6 בדירה כגן ילדים, יש לציין כי הואיל ומדובר בדירה שייעודה הוא אכן גן ילדים, אין מקום לאסור על המשיבים מס' 4 עד מס' 6 להשתמש בדירה כגן ילדים (בהתאם לייעוד). ט. בנוסף, טוענים העותרים שהמשיבים מס' 4 עד מס' 6 מבצעים חריגות בניה שונות על שטחים משטחי הרכוש המשותף, שנועדו לשמש את כלל דיירי הבניין. בין היתר, טוענים העותרים שהמשיבים מס' 4 עד מס' 6 בנו צריף בגינת הבניין ובנו גדר, בניגוד להסכמת דיירי הבניין אשר הביעו את התנגדותם לאמור. לאור האמור בתצהירו של מר שלמה שוורץ, מנהל מחלקת מבנים באגף הנכסים של עיריית חיפה, ולאור האמור במכתב שנשלח אל העותרים מטעם השירות המשפטי בעירייה חיפה, עולה כי ביחס לבניית הגדר, עמדת העירייה, בהמלצת מהנדס העיר, היא שבניית גדר רשת בגובה של כ- 1.20 מ' שנבנתה מעל מעקה קיים, מהווה עבירה פעוטה ואין להגיש כתב אישום בגינה (סעיף 9 בתצהיר מר שלמה שוורץ). באשר לבניית הצריף נטען מטעם העירייה כי בהעדר נתונים על מועד בניית הצריף, ובהתחשב במגבלת ההתיישנות, שהיא 5 שנים בגין עבירה זו, אין מקום לפעול כנגד בניית הצריף במסגרת הליך פלילי. אינני סבור שיש להתערב בשיקול דעתה של העירייה בענין זה. אבהיר שאינני מתעלם מטענת העותרים לפיה קיים ניגוד עניינים בקבלת ההחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד המשיבים מס' 4 עד מס' 6, בענין האמור לעיל, כשהעותרים מצביעים על העובדה שהמשיב מס' 4 הוא עובד עיריית חיפה מעל 20 שנה. העותרים כותבים בסיכומיהם: "עובדת היותו של המשיב מס' 4 עובד בכיר אצל העירייה הוסתרה מבית המשפט הנכבד עד לשלב זה" (עמ' 2) (ההדגשה במקור- י.ג.). אינני סבור שעובדת היותו של משיב מס' 4 עובד בכיר בעירייה הוסתרה, זאת בשים לב לכך שלתגובה שהגישו המשיבות מס' 1 ומס' 3 לעתירה ביום 2.10.02, צורף כנספח ה' מכתב התנגדות של העותרים לגן הילדים, נושא תאריך 7.1.02, (קודם להגשת העתירה), ובאותו מכתב נאמר, בין היתר, שלמשיב מס' 4 תפקיד בכיר בעירייה. נראה לי שהחלטותיה של העירייה בנושאים שבמחלוקת אינן חורגות ממתחם הסבירות, ואינן מצדיקות התערבותו של בית המשפט. אני מפנה לאמור בספרו של ר. הר-זהב, "המשפט המינהלי הישראלי", תשנ"ז-1996, בעמ' 435: ”.....כל עוד שיקול הדעת של הרשות הוא כדין, תעמוד החלטת הרשות, אפילו אם בית המשפט סבור כי אין זו ההחלטה הטובה ביותר. מכאן, שכאשר מדובר בביקורת של שיקול הדעת המהותי של הרשות המינהלית, המתייחסת לתוכן ההחלטה המינהלית עצמה, בית המשפט נמנע מלבחון את תכונתה של ההחלטה או את יעילותה, ומגביל עצמו לבחינת חוקיותה, על פי העילות שגובשו במסגרת המשפט המינהלי” וכן אני מפנה לדברי כב' השופט (בדימוס) י. זמיר, בג"ץ 465/93, 1135/93, טריידט ואח' נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פ"ד מ"ח (2) 622, בעמ' 634: ”....לפיכך, על פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת . הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות.....” לא שוכנעתי שהחלטותיה של העירייה חרגו ממתחם הסבירות, או שהן נתקבלו על רקע של שיקולים זרים דווקא. י. כמו כן, בנוסף לטענות שמעלים העותרים ביחס לכל אחד מן המשיבים, ואשר בהן כבר דנתי לעיל, מעלים העותרים טענות נוספות הקשורות בעיקר למטרד אשר עלול להיווצר כתוצאה מכך שמתנהל בדירה גן ילדים. מטעם העותרים צורפה חוות דעתה של האדריכלית ומהנדסת הבניין ברוריה משה, כשמטרתה להראות שהדירה הנדונה אינה עומדת בתקנים הנדרשים לשם הפעלתה כגן ילדים. אולם, משקבעתי כי הדירה הנדונה יועדה ועדיין מיועדת, לשמש כגן ילדים בהתאם לתוכנית העיריה עוד משנת 61', אין מקום לדון במסגרת עתירה זו בטענת העותרים ביחס למטרדים שעלולים לנבוע משימוש בדירה כגן ילדים הואיל וטענות אלה מקומן (ככל שיוכחו) כנגד המשיבים מס' 4 עד מס' 6 ובמסגרת של תובענה אזרחית. י"א. רק למעלה מן הדרוש אעיר שלא ניתן להתעלם מטענת השיהוי שהעלו המשיבים מס' 4 עד מס' 6 בסיכומיהם כנגד העתירה, וכוונתי לשיהוי אשר חורג מעבר לטענת השיהוי שנדונה בהחלטה שנתתי בענין צו הביניים מיום 10.6.02. כעולה מן העתירה עצמה ניתן היתר הבניה בשנת 1960, כשהדירה בה עסקינן יוחדה מלכתחילה כגן ילדים ואכן שימשה תקופה מסויימת כגן ילדים עירוני. לפי טענת העותרים בסוף שנות השבעים הופסקה הפעילות במקום (סעיף 20 לעתירה) . ב-15.7.1985 המליצה הוועדה המקומית (נספח ד' לעתירה) על הפקדת תכנית לפיה יחול שינוי ייעוד בדירה מגן ילדים לדירת מגורים, והגדלת שטח הבניה המותר למגורים ב-120 מ"ר, וזאת בהמשך להמלצה מיום 7.11.83. ואולם,הוועדה המחוזית דחתה את התכנית בהחלטתה מיום 19.11.1985 (נספח ה' לעתירה). במהלך כל השנים האלה לא נקטו העותרים בהליך כנגד השימוש בדירה כגן ילדים, כגון, נקיטת הליך משפטי שיביא לשינוי ייעוד הדירה כגן ילדים, וזאת גם לא לאחר החלטת הוועדה המחוזית ב-1985, שדחתה את המלצת הוועדה המקומית לשינוי הייעוד מגן ילדים לדירת מגורים. ואולם, משהגעתי למסקנה שדין העתירה להידחות לגופו של ענין, לא ראיתי מקום להיזקק עוד לטענת השיהוי, ואסתפק בהערה זו שציינתי כאן. י"ב. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את העתירה כנגד כל המשיבים. אני מחייב את העותרים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מקבוצות המשיבים, כמפורט להלן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסכום של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. 1.למשיבות מס' 1 ומס' 3, הועדה המקומית ועירית חיפה (ביחד). 2.למשיבה מס' 2, הוועדה המחוזית. 3.למשיבים מס' 4 ומס' 6 (ביחד). בקביעת הוצאות המשפט לקחתי בחשבון את ההליך כולו, לרבות הדיון בצו הביניים. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. קטיניםבניהגן ילדים / פעוטון / משפחתוןהתנגדות לבניה