1. תביעה זו ענינה טענה בדבר הפרת התחייבות של הנתבעת מס' 1, והתרשלות מצידו של הנתבע מס' 2 בעטיה נמנע מהתובעים לבנות מעלית לדירתם. תיק זה נדון בפני כב' השופט א. שאנן. בתאריך 15.01.02 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית על פיצול הדיון באופן שבשלב הראשוני תוכרענה כל המחלוקות, למעט שאלת הנזק עפ"י החומר והטיעונים, אשר יוגשו ע"י הצדדים בלא חקירת עדים. תיק זה הועבר אלי ע"י כב' הנשיא קיטאי לשם כתיבת פסק הדין. העובדות שאינן שנויות במחלוקת: 1. התובעים רכשו מהנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") בתאריך 22.05.80 דירה בקומה רביעית של הבית ברח' קדיש לוז בקרית מוצקין, הידוע כגוש 10430 חלקה 529 (להלן: "הדירה"). 2. הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") הינו עו"ד, אשר ערך את הסכם הרכישה בין התובעים לנתבעת, ובין הנתבעת לשאר דיירי הבנין, ואשר רשם את הבית כבית משותף. 3. בהסכם הרכישה שנקשר בין הנתבעת לבין התובעים נרשמה התחייבות לטובתם בסעיף 6(ו) להסכם לפיה "לקונים תהיה הזכות לבניית מעלית על חשבונם במקום המיועד לכך, וברישום הבית המשותף יירשם כי לקונים זכות זו בלעדית". 4. בהתאם להתחייבות זו נרשמה זכות לבנית מעלית בחוזים עם הרוכשים, שרכשו את הדירה במישרין מהנתבעת בסעיף 4 לחוזי הרכישה בזו הלשון: "הקונה מצהיר כי ידוע לו, והוא מסכים לכך שלדירה העליונה, פנטהאוז, זכות לבנות מעלית במקום המיועד לכך, והשטח יוצא מהרכוש המשותף, ויוצמד לדירה העליונה". התניה זו לא נרשמה בחוזה הרכישה של הדיירים צביה וזוהר שמיר, וכן לא נרשמה התניה בחוזה הקומבינציה עם בעלי המקרקעין. 5. בעת רישום הבית המשותף הוצמדה לדירת התובעים, אשר סומנה כיחידת משנה 7, קרקע בשטח של 1.8 מ"ר, וכך גם נרשם בתקנון הבית המשותף. עם זאת לא נרשמה כל הערה לגבי זכותם הבלעדית של התובעים לבנות על אותו שטח מעלית בלא צורך בהסכמת יתר הבעלים. 6. בשנת 1995 פנו התובעים לועדה המקומית לתכנון בניה (להלן: "הועדה המקומית") בבקשה לקבלת היתר בניה למעלית. ביום 24.07.95 התקבלה החלטת הועדה המקומית המתנה את מתן ההיתר בהגשת הסכמת הדיירים בכתב, ובמציאת פתרון ארכיטקטוני לתוספת הבניה. 7. לאחר שהתובעים הביעו הסתייגותם מדרישת הועדה המקומית לקבלת הסכמת הדיירים לאור האמור בהסכמי רכישת הדירות, הוסכם כי השאלה תועבר להכרעתו של עו"ד סיגל, ב"כ הועדה המקומית. עו"ד סיגל העביר ביום 04.09.95 את מסקנותיו בכתב לועדה המקומית, בקובעו כי בנסיבות הענין הנדון אין שאלה של ניצול אחוזי הבניה במגרש... דהיינו, שבנית מעלית חיצונית אינה גורעת מאחוזי הבניה של המגרש, ועל כן אין כל פגיעה מבחינה זו ביתר בעלי הדירות. עוד ציין עו"ד סיגל כי מבחינת החוק רשאית הועדה המקומית לאשר את בקשת התובעים ללא צורך בהסכמת יתר בעלי הדירות, אם הבניה תבוצע עפ"י הנחיות הועדה המקומית. 8. בתאריך 15.01.96 החליטה הועדה המקומית לדחות את בקשת התובעים לבנות מעלית, ולקבל את התנגדות השכנים, שכן הבקשה פוגעת באיכות חיי השכנים (חסימה אור וטיפול) הועדה המקומית חזרה על החלטה זו בתאריך 19.02.96. 9. בתאריך 25.03.96 נתנה הועדה המקומית החלטה שדחתה את בקשתם של התובעים להקמת מעלית חיצונית בגומחה בשטח של 1.8 מ"ר, שהוצמדה לדירתם. בנימוקי ההחלטה צוין כי סיבת הדחיה היא בהתאם להחלטה עקרונית של הועדה לא לאשר מעליות חיצוניות. 10. בתאריך 02.07.96 הגישו התובעים ערר על החלטת הועדה המקומית לועדת ערר מחוזית (להלן: "ועדת הערר"). בישיבת ועדת הערר מיום 29.08.96 נאמר ע"י מהנדס הועדה מר רוברט גל, כי הועדה המקומית יכולה היתה לאשר את בניית המעלית אילו המתנגדים היו מסירים את התנגדותם, וזאת הואיל והנחה את האדריכל מטעם התובעים לתכנן את בנית המעלית ללא פגיעה ברכוש המשותף. 11. ביום 05.09.96 דחתה ועדת הערר המחוזית את הערר שהוגש ע"י התובעים. בהחלטתה קבעה הועדה כי אינה מקבלת קיומה של החלטה עקרונית גורפת בדבר איסור להתקנת מעלית חיצונית, וכי על כל מקרה להיבחן לגופו, כי כל אימת שמוגשת בקשה לבנייה בבית משותף, שלא בהסכמת כל השכנים, עומדת לאחרונים הזכות להגיש התנגדות, ולקבל הזדמנות לנמקה. עוד קבעה ועדת הערר כי לאחר שחבריה בקרו במקום, ומצאו כי המעלית אמורה להיבנות אל מול מרפסות השירות של השכנים, יש בבנית המעלית משום פגיעה מהותית בדירותיהם ובאיכות חייהם של הדיירים הנוספים בבנין, ועל כן דחתה ועדת הערר את הערר שהוגש. 12. בתאריך 06.04.97 הגישו התובעים עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בחיפה במסגרת ה"פ 3010/97. בתאריך 07.04.97 נדחתה העתירה בשל איחור בהגשתה. בר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון (בר"ע א 2484/97) נדחתה אף היא. טענות התובעים: 13. התובעים טוענים כי הנתבעים אחראים לנזק שנגרם להם עקב מניעת האפשרות לבנית מעילת לדירתם. 14. התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את התחייבותה כלפיהם בכך שנכשלה לרשום את התחייבותה כלפי התובעים בחוזה למכירת הדירה למשפחת שמיר, בחוזה הקומבינציה עם בעל הקרקע, ובתקנון הבית המשותף, וכך נוצר מצב שאפשר לועדה לתכנון ובניה לדחות את בקשת התובעים למתן אישור לבנית המעלית בשל התנגדות הדיירים השכנים. כן אחראית הנתבעת בגין הטעיית התובעים עפ"י סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, בהציגה מצג שוא לתובעים, לפיו רשאית הנתבעת להבטיח את הצמדת המקרקעין, לרבות הזכות לבנית המעלית לתובעים, בעוד שעפ"י הסכם הקומבינציה לא היתה לנתבעת הסמכות לעשות כן. 15. באשר לאחריותו של הנתבע טענו התובעים כי הלה התרשל בכך שערך את הסכם הרכישה, וקיבל שכר טרחתו מאת התובעים עבור רישום זכויותיהם ושמירה עליהם, ולא קבע בחוזה הרכישה של משפחת שמיר, ובחוזה הקומבינציה של מוכרי הקרקע תניה לפיה רשאים יהיו התובעים לבנות מעלית. עוד טענו התובעים כי הנתבע התרשל בכך שלא רשם את הסכמתם של הדיירים לבנית המעלית בתקנון הבית המשותף, וכן איפשר לנתבעת להתחייב בהתחייבויות שאינן בסמכותה. טענות הנתבעים: 16. הנתבעים הגישו את סכומיהם ביחד בהיעדר ניגוד אינטרסים בינם לבין עצמם כמצוין בפתח סיכומיהם. הנתבעים טוענים איפוא בסכומיהם כי עצם הצמדת השטח בתקנון, וברישום הבית המשותף, ובתשריט די בהם כדי להבטיח את זכויות התובעים. מה גם שהנתבעים ציינו בחוזים שנערכו על ידם עם הרוכשים השונים כי השטח שהוצמד מיועד לצורך הקמת מעלית. על כן טוענים הנתבעים כי עמדו בהתחייבותם הרשומה בסעיף 6(ו) להסכם, והבטיחו את הזכות כראוי. עוד טענו הנתבעים כי התובעים חתמו בעצמם על התשריט בשנת 1982, ולא העלו טענה כלשהי בדבר רצונם להוסיף הערה בדבר ייעודו של השטח שהוצמד לדירתם. גם אם יקבע כי זכותם של התובעים לא הובטחה כדבעי, המניעה בהקמת המעלית נבעה מהחלטה ועדת התכנון והבניה, אשר דחתה את הבקשה להיתר מסיבות תכנוניות גרידא, ולא בגין הסכמת או אי הסכמת דייר זה או אחר. פועל יוצא מן האמור, כי לא התנגדותם של הדיירים גרמה לדחיית הבקשה, אלא שיקולים תכנוניים גרידא, על כן לא היה בהסכמתם של כל הדיירים כדי לשנות מהחלטת הועדה המקומית. דיון: 17. אין מחלוקת בין הצדדים כי בהסכם שנקשר בין התובעים והנתבעת נקבע כי לתובעים תהיה הזכות לבנית מעלית על חשבונם במקום המיועד לכך, וכי ברישום הבית המשותף יירשם כי לתובעים זכות זו בלעדית. הצדדים אינם חלוקים בעובדה כי בחוזה הרכישה של משפחת שמיר לא הופיעה כל הערה לגבי זכותם של התובעים לבנות מעלית במקום, המיועד לכך, וכך גם לגבי חוזה הקומבינציה עם בעלי הקרקע, אשר קבלו לידיהם שתי דירות מהדירות הקיימות בבנין. באשר ליתר רוכשי הדירות צוין בחוזה הרכישה כי "הקונה מצהיר כי ידוע לו והוא מסכים לכך, שלדירה העליונה, פנטהאוז, זכות לבנות מעלית במקום המיועד לכך, והשטח יוצא מהרכוש המשותף ויוצמד לדירה העליונה". עיון בתקנון הבית המשותף מעלה כי בעת רישום הבית כבית משותף, הוצמדה לדירת התובעים, אשר סומנה כיחידה משנה 7, קרקע בשטח של 1.8 מ"ר. עם זאת לא נרשמה כל הערה בדבר זכותם הבלעדית של התובעים לבנות על אותו שטח מעלית בלא צורך בהסכמת הדיירים האחרים. 18. אין ספק כי עצם הזכות אשר קמה לתובעים כתוצאה מהצמדת השטח של 1.8 מ"ר מהרכוש המשותף לחלקתם בתקנון הבית המשותף, אין בה כדי להקנות, ו/או לבסס לטובת התובעים גם את הזכות הבלעדית להקמת מעלית על ידם, ביחס לכל בעלי הדירות בבניין, התחייבות שנטלה על עצמה הנתבעת בסעיף 6(ו) להסכם. אכן המדובר בשתי זכויות נפרדות, ובתקנון הבית המשותף השכילו הנתבעים אכן להצמיד את השטח ליחידת המשנה של התובעים, אך מאידך, לא ציינו ולא עגנו את זכותם הנוספת של התובעים הנובעת מהתחייבות הנתבעת ליתן בידי התובעים זכות בלעדית להקמת מעלית. עצם ציון הוראה בדבר זכותם הבלעדית של דיירים להקים מעלית בתקנון הבית המשותף, גם בה אין כשלעצמה כדי למנוע מדיירי הבנין מלהגיש התנגדותם בפני הועדה המקומית בבקשה להיתר, ועל הועדה לדון ולהכריע בנימוקי ההתנגדות בהתבסס על שיקולים תכנונים באם ראוי ליתן היתר בניה אם לאו. משמעותה של הוראה בדבר מתן זכות בנית מעלית בתקנון הבית המשותף, ו/או בחוזי הרכישה של הדיירים, היא כי לא תתקבל טענה מפיהם של דיירים אלה טענה בדבר אי הנוחות, ו/או הפגיעה בחשיפת דירתם לאור רעש ועוד מפגעים, הנובעים בהכרח מהקמתה של מעלית, מקום שהסכמה להקמתה של מעלית צוינה בחוזה הרכישה, ו/או בתקנון הבית המשותף (ראה ע"א 749/76 נחום וצביה יוסף ואח' נ. יצחק בכר, פד לה (3) 617). 19. מן המקובץ עולה כי הנתבעת הפרה התחייבותה הקבועה בסעיף 6(ו) להסכם, בכך שנכשלה לרשום את התחייבותה כלפי התובעים בחוזה למכירת הדירה למשפחת שמיר ובהסכם הקומבינציה עם בעלי המקרקעין, ו/או בכך שנטלה על עצמה התחייבותה זו בסעיף 6(ו) להסכם בלא שקבלה הסכמתם של בעלי הדירות בבנין שהיו בעלי המקרקעין. כן הפרה הנתבעת התחייבותה על פי סעיף 6(ו) להסכם, שבניגוד לאמור בהוראה זו לא ציינה כלל בתקנון הבית המשותף זכותם הבלעדית של התובעים להקים מעלית לדירתם מן השטח שהוצמד, והסתפקה כאמור בהצמדתו של שטח בגודל של 1.8 מ"ר לחלקת התובעים בתקנון הבית המשותף. באשר לנתבע, מאחר והנתבע ערך את הסכם הרכישה, וכן את הסכמי הרכישה ורישום הבית המשותף, וקיבל מהתובעים שכר עבור רישום זכויותיהם ושמירה עליהן, הרי העובדה שלא פעל להכנסת הוראה בדבר זכותם הבלעדית של התובעים לבנות מעלית בהסכם עם משפחת שמיר, ו/או בהסכם הקומבינציה, ולאור העובדה שלא רשם את הסכמתם של הדיירים מראש בדבר זכותם הבלעדית של התובעים להקים מעלית בתקנון הבית המשותף, אלא הסתפק בהצמדת השטח לחלקתם, פעל מתוך התרשלות ובלא ששמר כראוי על זכויותיהם של התובעים הנובעות מסעיף 6(ו) להסכם. 20. הנתבעים תלו כאמור את עיקר יהבם בטענה כי מניעת הקמת המעלית נבעה מהחלטה של הועדה לתכנון ולבניה על רקע שיקולים תכנוניים, ולא מחמת התנגדותו של דייר זה או אחר לבקשת התובעים להקים מעלית. בהקשר זה מקובלת עלי טענתם של הנתבעים כי מלכתחילה רשאית הועדה לתכנון ולבניה לדון ולהכריע עפ"י שיקולים תכנוניים בלבד, והיא אינה מוסמכת לדון ולהכריע בחילוקי דיעות עובדתיים ומשפטיים. ראה בג"צ 305/82 י. מור נ. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד לח (ו) 141. ואכן בעניינו, ציינה הועדה לתכנון ולבניה על ערכאותיה השונות, כי שקלה שיקולים תכנוניים ועל בסיסם דחתה את בקשת התובעים להקים מעלית. יחד עם זה, בחינתם של שיקוליה של הועדה, ובפרט ועדת הערר מצביעים על כך שנשקלו על ידה שיקולים הנוגעים לנוחות הדיירים, אשר בהסכם הרכישה שלהם לא צוינה זכותם הבלעדית של התובעים להקים מעלית, שיקולים הנוגעים לנוחות ולמניעת הנאה מדירתם, עקב התקנת המעלית, לרבות סגירת חלונות אמבטיה, וקרבה למרפסות שירות. לענין זה ראה טענותיו של מר שמיר בפני ועדת הערר מיום 25.03.96, וכן החלטת ועדת הערר המציינת בסעיף 5 להחלטתה את הנימוק לדחיית הערר בכך שהמעלית אמורה להיבנות אל מול מרפסות השירות של השכנים, ובכך לפגוע פגיעה מהותית בדירות המתנגדים להיתר. מן האמור נובע כי השיקולים התכנוניים, אשר הניעו לבסוף את ועדת הערר, מליתן לתובעים את ההיתר, לא היו שיקולים תכנוניים כלליים כמו העובדה שהתוכנית המוצעת שלגביה נתבקש ההיתר נוגדת למשל תכנית בנין עיר, או הוראת החוק, אלא נימוקי התנגדות ספציפיים, אשר הועלו ע"י המתנגדים, ואשר התקבלו ע"י ועדת הערר, והמתייחסות לפגיעה בהנאתם של המתנגדים מדירתם. בניגוד לנימוקי התנגדות עקרוניים אותם מעלה הועדה המקומית מיוזמתה, הרי נימוקים מעין אלה אשר הועלו ע"י משפחת שמיר, ובעלי הדירות כתוצאה מעסקת הקומבינציה, אין הועדה ככלל נוהגת להעלותם מיוזמתה. יתר על כן, אם אכן היו הנתבעים דואגים לרשום בתקנון הבית המשותף זכותם הבלעדית של התובעים להקים מעלית בשטח שהוצמד, כפי שהנתבעת אכן התחייבה, היתה התנגדותם זו של הדיירים המתנגדים נדחית ע"י ועדת הערר, שכן לאור רישום בתקנון הבית המשותף, ו/או בחוזה הרכישה, היו המתנגדים מוחזקים כמי שידעו מראש על כך שעתידה להתבצע בניה והקמה של מעלית, וכמי שנתנו הסכמתם לכך. בנסיבות מעין אלה לא היתה הועדה שועה לטענותיהם ביחס לפגיעת הנאתם מדירתם בשל סגירת חלון, אמבטיה ו/או חסימת הגישה לאור ממרפסת השירות. לאור האמור הנני סבורה שלו זכותם של התובעים היתה מובטחת כראוי לא היו התובעים נתקלים במחסום התנגדותה של ועדת הערר, שלא השתיתה עוד את נימוקה על נימוק התנגדות עקרוני בדבר התנגדות להקמת מעליות חיצוניות, אלא נימוקים הנעוצים בפגיעה בדירות המתנגדים כתוצאה מאי חשיפה לאור ולאויר, והיה בידיהם של התובעים לקבל את ההיתר בנוגע להקמת המעלית. 21. מן המקובץ עולה כי הנתבעת הפרה את התחייבותה החוזית כלפי התובעים, ואילו הנתבע התרשל בפועלו משלא הבטיח כראוי את זכויותיהם החוזיות של התובעים בהסכמי הרכישה שערך ברישום בתקנון הבית המשותף. 22. לא מצאתי ממש בטענת השיהוי שהועלתה ע"י הנתבעים, כמו גם בטענתם לפיה בעת שחתמו התובעים על התשריט היה עליהם להוסיף הערה להבטחת זכויותיהם. באשר לטענת ההתיישנות נוכחתי לראות שזו נדונה כבר ע"י כב' השופט שאנן במסגרת בש"א 10323/98 ובבש"א 10322/98 ונדחתה, ועל כן לא ראיתי לשוב ולדון בה. 23. בשלב זה אינני מכריעה בשאלת חלקו של כל אחד מן הנתבעים בנזק, אם נגרם נזק, וזה יקבע לאחר שמיעת הראיות בשאלת גובה הנזק. 24. נקבע לישיבת קד"מ ליום 04.05.04 בשעה 09:00. 25.בניהמעליתהתנגדות לבניה