המשנה לנשיא א' מצא ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (הנשיא ג' גלעדי), ולפיו נדחתה עתירתו של המערער כנגד החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, באר שבע (המשיבה 1; הוועדה המחוזית), אשר דחתה את התנגדותו לתכנית מפורטת מס' 2/124/03/3 (התכנית) לאיחודם ולחלוקתם של מגרשים בלא הסכמת הבעלים ואישרה את התכנית. העובדות 2. המערער ביקש להקים סמוך לכביש היציאה הדרומית מאשדוד פרויקט רחב ידיים שיכלול חניון למשאיות כבדות, בתי מלאכה, תחנות תדלוק ואכסניות לנהגי משאיות. בטרם יידרש לרכישת קרקע מתאימה לביצועו של הפרויקט, פנה המערער לראש-עיריית אשדוד (המשיב 4; ראש-העירייה) - המכהן גם כראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אשדוד (המשיבה 2; הוועדה המקומית) - בבקשת אישור ראשוני לתכנית. ראש-העירייה וממלא-מקומו הציעו למערער להרחיב את הפרויקט אף מעבר למתוכנן על-ידיו באופן שיהיה ניתן להעביר לשטחו גם את השוק הפתוח של אשדוד וכן להקים בו מרכז לעסקי היי-טק. המערער, שקיבל את ההצעות וביקש לרכוש קרקע מתאימה לפרויקט, ניהל על כך משא ומתן עם מינהל מקרקעי ישראל (המשיב 10) ועם קבוצת בוני ערים אשדוד (המשיבה 9; קי.בי.עי), שברשותה קרקעות רבות בעיר. נוסף על מגרש מתאים להקמתו של הפרויקט ביקש המערער לרכוש מקי.בי.עי שני מגרשים נוספים, בני ארבעה דונם כל אחד: האחד ברובע ז' באשדוד, שלפי תכנית בניין עיר החלה עליו יועד להקמת תחנת דלק (המגרש ברובע ז'), והשני ברובע המיוחד של אשדוד, הסמוך ליציאה הדרומית מן העיר (המגרש ברובע המיוחד). קודם לביצוע העיסקאות ביקש המערער לברר אם לאחר שירכוש את שני המגרשים הנוספים תסכמנה רשויות התכנון לנייד את הזכות להקמת תחנת הדלק מהמגרש ברובע ז' למגרש ברובע המיוחד באופן שיאפשר לו להקים את תחנת הדלק בסמוך לפרויקט המקורי שיזם סמוך ליציאה הדרומית מהעיר. משפנה בעניין זה לראש-העירייה הודיעו ראש-העירייה כי העירייה לא תאשר ניוד זכויות בנייה ממגרש אחד למשנהו מן הטעם שבדוח מבקר המדינה לשנת 1999 נמתחה עליה ביקורת בגין השימוש בפרקטיקה דומה בעבר. המערער נמנה וגמר כי בהיעדר אפשרות להקים את תחנת הדלק בסמוך לפרויקט לא תהא הקמת הפרויקט כדאית מבחינה כלכלית, לפיכך חזר בו מתכניתו להקמת הפרויקט ולא רכש אף אחד מן המגרשים. 3.כעבור זמן נודע למערער כי המשיבה 6 (מ.מ.ר.צ.) רכשה מקי.בי.עי את המגרש ברובע ז'. העובדות שנתבררו למערער בהמשך היו כלהלן: משרכשה את המגרש ברובע ז' ביקשה מ.מ.ר.צ. להקים עליו תחנת דלק. אף שזה היה ייעודו המתוכנן של המגרש, סירבה הוועדה המקומית לתת למ.מ.ר.צ. את היתר הבנייה שנדרש לה. הוועדה המקומית טענה כי מאז אישורה של התכנית המקורית אוכלס רובע ז' במשפחות חרדיות מרובות ילדים. התפתחות זאת חייבה הקמת מבני ציבור נוספים לסיפוק צרכיה של אוכלוסיה חרדית, בעוד שהקמת תחנת דלק ברובע שאוכלס בצפיפות במשפחות מרובות ילדים עלולה לסכן את שלום התושבים. לנוכח טענות אלו הודיעה מ.מ.ר.צ. שתהא נכונה לחזור בה מדרישתה להיתר לבניית תחנת דלק על המגרש ברובע ז', אם הוועדה המקומית תתיר לה להקים תחנת דלק באזור אחר בעיר, ובמטרה לספק תנאי זה יזמה הוועדה המקומית את התכנית נושא הערעור שלפנינו, אשר נועדה לאפשר למ.מ.ר.צ. להקים תחנת דלק במגרש ברובע המיוחד. בתכנית נקבע כי ייעודו המתוכנן של המגרש ברובע ז' ישונה מהקמת תחנת דלק להקמת מבני ציבור. נקבע כי ייעוד המגרש ברובע המיוחד ישונה כך שיהיה ניתן להקים עליו תחנת דלק. על רקע זה -ועל-פי המוסכם - חזרה בה מ.מ.ר.צ. מדרישתה להקמת תחנת דלק במגרש ברובע ז' וכן חתמה על כתב שיפוי, ובו הצהירה כי בכפוף לאישורה של התכנית הריהי מוחלת על זכותה לתבוע מן הוועדה המקומית לפצותה בגין שינוי ייעודו של המגרש ברובע ז'. 4. משהשלימה את הכנת התכנית העבירה אותה הוועדה המקומית לאישורה של הוועדה המחוזית, וזו החליטה על הפקדתה. המערער הגיש התנגדות לתכנית. בהתנגדותו נטען כי הרעיון להקמת תחנת דלק במגרש ברובע המיוחד נהגה על-ידיו, וכי התשובה השלילית שקיבל מראש-העירייה בקשר לאפשרות להגשים את תכניתו, נועדה אך לדחוק את רגליו ולאפשר את העברת היוזמה למ.מ.ר.צ. המערער ידע - ועובדה זו לא נשנתה במחלוקת - כי מי מבני משפחתו של אהרון משהשווילי (המשיב 5; משהשווילי), הממונה על התכנון בעיריית אשדוד וחבר הוועדה המקומית, נמנה עם בעלי השליטה במ.מ.ר.צ. על רקע זה טען המערער בהתנגדותו כי הכנת התכנית וההמלצה לאשרה נגועות בניגוד עניינים, שכן משהשווילי (חרף קירבתו למי מבעלי השליטה במ.מ.ר.צ.) נכח בחלק מישיבות הוועדה המקומית שבהן נדון עניינה של התכנית. בנוסף קבל המערער על שהתכנית מאפשרת, שלא כדין, ניוד של הזכות להקמת תחנת הדלק מהמגרש ברובע ז' למגרש ברובע המיוחד. לאור כל אלה טען כי התכנית פוגעת בקניינו, נגועה בהפליה ובאי-חוקיות וכן לוקה בסטייה מסדרי המינהל התקין. בחוות-דעת שהגישה לוועדה המחוזית, בהתאם לסמכותה לפי סעיף 62(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, המליצה הוועדה המקומית לדחות את התנגדותו של המערער, באשר התנגדותו סומכת על נימוקים קנייניים ולא על נימוקים תכנוניים. ואכן, לאחר שדנה בטענות המערער, החליטה הוועדה המחוזית (ביום 11.2.2002) לדחות את התנגדותו ולאשר את התכנית. ההליך לפני בית-המשפט המחוזי 5. כנגד החלטת הוועדה המחוזית הגיש העותר עתירה מינהלית. בעתירתו התמקד בשתי טענות עיקריות: האחת, בדבר הפגם שנפל בהליך אישורה של התכנית מחמת השתתפותו של משהשווילי בדיוני הוועדה המקומית חרף היותו במצב של ניגוד עניינים; השנייה, בדבר אי-החוקיות שבה לקתה התכנית בשל היותה מושתתת על ניוד זכויות בנייה מן המגרש ברובע ז' למגרש ברובע המיוחד. נוסף על שתי טענות עיקריות אלו העלה המערער בעתירתו כמה טענות נוספות, ובכללן הטענה כי המגרש ברובע המיוחד נמצא בבעלות משותפת של מינהל מקרקעי ישראל, עיריית אשדוד וקי.בי.עי, ולפיכך היה על העירייה לערוך מכרז לבחירת זכיין להקמת תחנת דלק על מגרש זה. 6. בית-המשפט המחוזי דחה את העתירה. בפסק-הדין נקבע כי המערער לא הוכיח את טענתו שמשהשווילי השתתף בישיבות הוועדה המקומית שבהן נדון דבר אישורה של התכנית. נמצא כי הפגם בדבר קיומו של ניגוד עניינים לא הוכח, וממילא אין יסוד לקבל את טענת המערער כי שיקולי הוועדה המקומית הושפעו מקירבתו של משהשווילי למי מבעלי השליטה בחברת מ.מ.ר.צ. בית-המשפט הוסיף כי אף אם היה מוכח לפניו שמשהשווילי נכח באחת מהישיבות שבהן נדונה התכנית לפני הוועדה המקומית, לא היה בכך כדי לפסול את החלטת הוועדה המחוזית, שהיא בעלת הסמכות לאשר את התכנית. ראשית, משום שלמערער לא הייתה טענה כי מי מחברי הוועדה המחוזית ניגע בניגוד עניינים; שנית, משום שאף בהנחה שהמלצת הוועדה המקומית הקלה על הוועדה המחוזית להחליט על אישור התכנית, הרי שהמלצה זו לא הכריעה את הכף בין שיקוליה, שהיו שיקולים תכנוניים טהורים בלבד. אף את טענת המערער בדבר ניוד זכויות בנייה דחה בית-המשפט. לעניין זה קיבל בית-המשפט את עמדת רשויות התכנון כי התכנון שייעד את המגרש ברובע ז' להקמתה של תחנת דלק נעשה לפני אכלוסו של הרובע, כשעוד לא היה ידוע מה יהיה אופי האוכלוסיה שתתיישב בו, ואילו ביטולו של תכנון זה נעשה משיקולים תכנוניים מוצדקים, שהתחייבו מאופי האוכלוסיה שהתיישבה ברובע ואשר נזקקה למבני ציבור ולא לתחנת דלק שהקמתה במקום זה עלולה להיות מקור לסכנה. כן קיבל ביתהמשפט את עמדת הרשויות, שלפיה קיימת הצדקה תכנונית להקמת תחנת דלק ברובע המיוחד. היות שההחלטה להכין את התכנית ולהגישה - כך נקבע - נבעה משיקולים תכנוניים מוצדקים, ולא מן הצורך להעביר את הזכות להקמת תחנת דלק ממגרש אחד למגרש אחר, אין לראות במה שנעשה משום ניוד זכויות בנייה במובן שהיווה נושא לביקורתו של מבקר המדינה. לטענותיו הנוספות של המערער, ובכללן הטענה בדבר הצורך בעריכת מכרז, לא נדרש בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו. הערעור 7. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור שלפנינו. יצוין כי במקורו הופנה הערעור כנגד המשיבים 4-1 בלבד (הוועדה המחוזית, הוועדה המקומית, עיריית אשדוד וראש-העירייה), שרק כנגדם הוגשה העתירה בבית-המשפט המחוזי. לבקשת המערער - אשר הוגשה בעצתנו - צורפו (ביום 15.1.2004) המשיבים 9-5 כמשיבים נוספים בערעור, ואילו מינהל מקרקעי ישראל צורף כמשיב פורמאלי. המשיבות 7 ו-8 (אלון חברת הדלק לישראל בע"מ ודור אנרגיה (1988) בע"מ) הודיעו לבית-המשפט כי אין להן עניין בערעור. משהשווילי, מ.מ.ר.צ. וקי.בי.עי (המשיבים 5, 6 ו-9) התייצבו והעלו את טיעוניהם. ואילו מינהל מקרקעי ישראל הסתפק בהגשת הודעה שבה נאמר כי המגרש ברובע המיוחד מצוי בבעלות משותפת שלו ושל קי.בי.עי בלבד, וכי במסגרת ההתקשרות ביניהם הוסכם כי קי.בי.עי "תמשוך תחנת דלק ברובע המיוחד על חשבון זכויותיה בקרקע המשותפת". עוד יצוין כי עם הגשת הערעור הגיש המערער לבית-המשפט בקשה לסעד זמני שמטרתו למנוע מרשויות התכנון את המשך קידומה של התכנית ואת הוצאתה לפועל. בקשה זו נדחתה (ביום 15.4.2003) על-ידי השופטת פרוקצ'יה. בו ביום רכשה מ.מ.ר.צ. (מקי.בי.עי) את המגרש ברובע המיוחד - תוך שוויתרה על זכויותיה במגרש ברובע ז' - וכמה חודשים לאחר מכן (ביום 17.11.2003) ניתן לה היתר לבניית תחנת דלק במגרש זה. טענות הצדדים 8. בערעור שלפנינו חזר המערער על שתי טענותיו העיקריות, שאותן העלה לפני בית-המשפט המחוזי ואשר נדחו בפסק-דינו של הנשיא המלומד. טענתו הראשונה הייתה כי דין התכנית להתבטל משום שאישורה לקה בניגוד עניינים. תוך שחלק על קביעתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה טען המערער כי משהשווילי נכח והשתתף לפחות בחלק מהדיונים שקיימה הוועדה המקומית בנוגע לתכנית. מכאן שהמלצת הוועדה המקומית ניגעה בניגוד עניינים ודינה להיפסל, ודין זה חל גם על החלטת הוועדה המחוזית, שאימצה את המלצת הוועדה המקומית. בהקשר זה טען המערער כי בהשתתפותו של משהשווילי בישיבות הוועדה המקומית הופרה הוראת סעיף 47 לחוק התכנון והבניה, המורה לחבר במוסד תכנון שיש לו עניין אישי בנושא העומד לדיון לפני אותו מוסד, למסור על כך הודעה ליושב-ראש המוסד ולהימנע מהשתתפות בישיבות העוסקות באותו נושא. כן טען כי השתתפותו של משהשווילי בחלק מן הישיבות הפרה את "הכללים למניעת ניגוד עניינים של נבחרי הציבור ברשויות המקומיות", אשר פורסמו מטעם משרד המשפטים. טענתו השנייה של המערער הייתה כי בהיותה מושתתת על ניוד זכות הבנייה של תחנת הדלק מן המגרש ברובע ז' אל המגרש ברובע המיוחד, דין התכנית להתבטל גם מחמת היותה לוקה באי-חוקיות. בהקשר זה טען כי לתכנית אין הצדקה תכנונית, וכי המטרה היחידה שעמדה מאחורי המלצת הוועדה המקומית לאשרה הייתה הרצון להימנע מתשלום פיצוי למ.מ.ר.צ. בשל ביטול הייעוד לתחנת דלק ברובע ז'. נוסף על שתי טענותיו אלה העלה המערער בערעורו כמה טענות נוספות, שלא נדונו כלל בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בטענותיו הנוספות עמד המערער על חובת העירייה לערוך מכרז גבי הזיכיון להפעלת תחנת הדלק ברובע המיוחד; על הצורך באישור שר הפנים להחלפת הקרקעות שנערכה בין עיריית אשדוד לבין מ.מ.ר.צ.; על שאלת היחס בין התכנית נושא הערעור לתכניות מיתאר אחרות החלות על הרובע המיוחד; על השאלה אם האיחוד והחלוקה נושא התכנית מקיימים את הוראות חוק התכנון והבניה. 9. המשיבים 4-1 ביקשו לדחות את כל טענותיו של המערער. בקביעת בית-המשפט המחוזי כי לא הוכח שמשהשווילי השתתף בדיונים שקיימה הוועדה המקומית בעניינה של התכנית - טענו - יש משום מימצא עובדתי המבוסס על הראיות שהובאו במשפט. במימצא זה אין מקום להתערב, והמסקנה הנגזרת מכך היא שיש לדחות את טענת המערער שאישורה של התכנית על-ידי הוועדה המקומית ניגע בניגוד עניינים. בהקשר זה ציינו כי מעדותו במשפט של ראש-העירייה עלה כי דבר קירבתו של משהשווילי למי מבעלי השליטה במ.מ.ר.צ. היה ידוע לכל חברי הוועדה המקומית. מכאן שהוועדה המקומית דנה בתכנית בהיותה מודעת גם לזיקתו של משהשווילי למ.מ.ר.צ. מכל מקום, הוסיפו וטענו, הוכח במשפט כי הוועדה המחוזית אישרה את התכנית לא בעקבות המלצת הוועדה המקומית או בשל המלצה זו, אלא אך לאחר שהוועדה המחוזית עצמה בחנה את התכנית לגופה ומצאה כי מבחינה תכנונית ראויה היא לאישור. להלן טענו כי בתכנית אין משום ניוד זכויות בנייה פסול, משום שהתכנית אינה מעבירה זכויות בנייה במנותק ממקרקעין מוגדרים, אלא אך משנה את ייעודם של שני המגרשים בהתאם לצרכים התכנוניים הקיימים לגבי כל אחד מהם. המשיבים 5, 6 ו-9 (משהשווילי, מ.מ.ר.צ. וקי.בי.עי) - שצורפו להליך רק בשלב הערעור - תמכו בכל טענותיהם של המשיבים 4-1. עם זאת העלו כמה טענות נוספות שבהן התייחסו לנזק שנגרם לענייניהם מחמת אי-צירופם כמשיבים לעתירה המינהלית שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי. משלא ניתן להם יומם בשלב הבירור, טענו, אין בצירופם כמשיבים לערעור כדי לתקן את המעוות שנגרם להם, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית הערעור על הסף. דיון 10. הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לגופו. מסקנה זו פוטרת אותי מן הצורך להכריע בטענות הסף שהועלו על-ידי המשיבים 5, 6 ו-9. כן אקדים ואציין כי לא מצאתי להידרש לטענות המערער אשר לא נדונו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובכללן הטענה בדבר הצורך לקיים מכרז לבחירת זכיין להקמת תחנת הדלק. לטענות אלו, שהועלו על-ידיו בשפה רפה, לא הניח המערער את התשתיות העובדתית והמשפטית שנדרשו לבחינתן. כמה מן הטענות הועלו על-ידיו לראשונה בשלב הגשת הסיכומים בבית-המשפט המחוזי, ולפחות חלקן הצריך בירור עובדתי, שלנוכח מחדלו של המערער לצרף להליך כמה מבעלי-הדין הנוגעים במישרין לעניין לא התקיים כלל. אין זאת אלא שמטעמים אלה לא ראה בית-המשפט המחוזי מקום לדון בטענותיו הנוספות של המערער והסתפק בדחיית הטענות העיקריות שהועלו על-ידיו כלפי המשיבים 4-1, שרק כנגדם הופנתה עתירתו המינהלית. צירופם של המשיבים 5, 6 ו-9 להליך הערעור לא מילא את החסר בתשתית שנדרשה לבירור טענותיו הנוספות של המערער. בנסיבות אלו אסתפק גם אני בבחינת שתי השאלות העיקריות שניצבו במוקד המחלוקת בין הצדדים, ואשר בהן הכריע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו: האחת, כלום באמת ניגעה התכנית בניגוד עניינים המחייב את ביטולה? והשנייה, כלום לנוכח הכרתה בניוד זכויות הבנייה מן המגרש ברובע ז' אל המגרש ברובע המיוחד התכנית לוקה באי-חוקיות המחייבת את ביטולה? כמו בית-המשפט המחוזי - הגם שלא מתוך הסכמה לכל נימוקיו - אף אני הגעתי למסקנה שלשתי שאלות אלו יש להשיב בשלילה. ניגוד עניינים 11. אילו הוכיח המערער את טענתו כי משהשווילי אכן השתתף בדיוני הוועדה המקומית בעניינה של התכנית, היה מתעורר צורך לשקול אם, ועד כמה, יש בניגוד העניינים שבו פעל כדי להשפיע על תקפות ההחלטות שנתקבלו בעניינה של התכנית (בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הצפון [1], בעמ' 748). אמנם נכון, כי הסמכות לאשר את התכנית הייתה בידי הוועדה המחוזית לבדה, אך סעיף 62 לחוק התכנון והבניה מורה כי על תכניות מיתאר מקומיות המצויות בתחום סמכותה של הוועדה המחוזית להימסר תחילה לוועדה המקומית, על-מנת שזו תדון בעניינן ותמליץ לפני הוועדה המחוזית בדבר אופן הטיפול הראוי בהן (לסקירת השינויים המשפטיים שחלו בתחום אישורן של תכניות מיתאר במסגרת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 43), תשנ"ה-1995, ראו: ע"א 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גליקמן (להלן - פרשת האחים עופר [2]), בעמ' 381-380; בג"ץ 5145/00 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון נ' שר הפנים [3], בעמ' 197-194). לסמכות ההמלצה, ככלל, נודעת חשיבות רבה, באשר להמלצה עשויה להיות השפעה של ממש על החלטתה של הרשות המוסמכת. ברוח זו נפסק, בהקשר שונה מזה שבענייננו, כי "...[]אין מקום להבחין, לעניין תחולתם של הכללים בדבר איסור על ניגוד עניינים, בין בעל סמכות להחליט לבין בעל סמכות להמליץ. זה כזה חבים באותן חובות לעניין ניגוד העניינים" (הנשיא ברק בבג"ץ 5734/98 עזריאל נ' ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל [4], בעמ'19). להליך התכנוני יפה דין זה אף ביתר שאת. ראשית, מחמת החשש שהחלטות תכנוניות, העשויות להצמיח למעוניינים בהן טובות הנאה אדירות, תושפענה משיקוליו הזרים של חבר במוסד התכנון המצוי בניגוד עניינים (ראו בהקשר זה את סעיף 47(א) לחוק התכנון והבניה, המגדיר כעבירה פלילית התנהגות כזאת). שנית, משום החשיבות הרבה שהוועדות המחוזיות נוהגות לייחס, ומצופות לייחס, לעמדתה של ועדה מקומית בכל הנוגע לתכניות מיתאר מקומיות שבתחומה. שכן, בעוד שהוועדה המחוזית רואה את צורכי התכנון בראייה רחבה וכוללת, הרי שהוועדה המקומית "...הינה זו ה'חיה' את תכנית המיתאר המקומית מקרוב. היא בעלת ההיכרות הטובה ביותר עם השטח נושא התכנית ועם הגורמים השונים המעורבים בה. יש לה בדרך-כלל הראייה המעמיקה והמעשית ביותר ביחס להתאמת התכנית לצורכי הסביבה והתושבים במקום" (השופטת דורנר בפרשת האחים עופר [2], בעמ' 381). לעמדת הוועדה המקומית בדבר אופן הטיפול הראוי בתכנית נודעת אפוא חשיבות רבה, ועל הוועדה המחוזית להעניק לה משקל של ממש (שם, בעמ' 382-381). מכאן עולה כי תיתכנה נסיבות שבהן יהיה בניגוד עניינים שנפל בהליך שהתנהל לפני הוועדה המקומית כדי להשליך על תוקפה של החלטת הוועדה המחוזית בנושא (שם, בעמ' 382). 12. אלא שבית-המשפט המחוזי קבע כי המערער לא הוכיח כי משהשווילי השתתף בדיוני הוועדה המקומית בתכנית, ובמימצא זה לא מצאתי יסוד להתערב. מן העיון בראיות אמנם עולה כי משהשווילי השתתף בחלק מן הישיבות שבהן דנה הוועדה המקומית בבקשתה המקורית של מ.מ.ר.צ. לקבלת היתר לבניית תחנת דלק במגרש ברובע ז', שבסיומם כזכור דחתה הוועדה המקומית את בקשת מ.מ.ר.צ., אך מן הראיות אין עולה כי משהשווילי השתתף באיזה מן הדיונים שקיימה הוועדה המקומית בתכנית לקראת העברתה לאישור הוועדה המחוזית או בדיון הנוסף שהתקיים לפניה לקראת גיבוש המלצתה לדחות את ההתנגדות לתכנית שהגיש המערער לוועדה המחוזית. אין לכחד כי בהשתתפותו בחלק מישיבות הוועדה שבהן נדונה בקשת מ.מ.ר.צ. לקבלת היתר לבניית תחנת דלק במגרש ברובע ז', הפר משהשווילי את חובתו כעובד הציבור להימנע ממעורבות בעניינים שיש לו או לקרוביו אינטרס אישי בהם. אלא שבכך אין כדי להועיל למערער, שלא החלטת הוועדה המקומית לדחות את בקשת מ.מ.ר.צ. לקבלת היתר בנייה במגרש ברובע ז' עוררה את התנגדותו, אלא החלטות הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לאפשר למ.מ.ר.צ. להקים את תחנת הדלק במגרש ברובע המיוחד. היוזמה להכנת התכנית נולדה כזכור בעקבות הודעת מ.מ.ר.צ. כי תהיה נכונה לוותר על דרישתה לקבלת היתר בנייה במגרש ברובע ז' - שבמקורו יועד לבנייתה של תחנת דלק - אם יינתן לה היתר להקמת תחנת דלק באזור אחר בעיר. בעקבות זאת החליטה הוועדה המקומית לבחון אם ניתן להיענות להצעת מ.מ.ר.צ. עם זאת יצוין כי במהלך הדיונים שמשהשווילי השתתף בחלקם, לא הייתה התייחסות למקום חלופי ספציפי להקמתה של תחנת הדלק, וממילא לא נדונה במסגרתם האפשרות להקמתה של תחנת הדלק במגרש ברובע המיוחד דווקא. האפשרות להתיר את הקמתה של תחנת דלק במגרש ברובע המיוחד עלתה לפני הוועדה המקומית רק במסגרת דיוניה בתכנית נושא הדיון, אך כאמור, בדיונים הללו לא נכח משהשווילי כלל. אם חפץ המערער להראות כי אף שלא נכח בדיונים השפיע משהשווילי על החלטת הוועדה המקומית לאשר את התכנית, היה עליו להביא ראיות לביסוס טענתו, ואין צריך לומר שקיומו של בירור כזה חייבו לצרף את משהשווילי כמשיב לעתירתו. לא למותר לציין כי המערער לא חלק על טענת המשיבים שכל חברי הוועדה המקומית ידעו על קירבתו של משהשווילי לבעלי שליטה במ.מ.ר.צ., והגם שעובדה זו לא תועדה בפרוטוקול דיוניה של הוועדה המקומית, ניתן לקבל שמבחינה מהותית התקיימה השקיפות הנדרשת בדיונים מסוג זה. המסקנה המתחייבת מן הנסיבות היא כי בהשתתפותו של משהשווילי בדיון בבקשת מ.מ.ר.צ. לקבלת היתר בנייה במגרש ברובע ז' לא היה כדי להשליך על החלטת הוועדה המקומית להמליץ לפני הוועדה המחוזית על אישורה של התכנית, וממילא לא היה בה כדי להשליך על החלטת הוועדה המחוזית לאמץ המלצה זו. זאת ועוד, בהתנגדותו לאישור התכנית העמיד המערער את הוועדה המחוזית על טענתו בדבר היותה של התכנית נגועה בניגוד עניינים, אלא שגם לנוכח טענה זו לא ראתה הוועדה המחוזית יסוד שלא לאשר את התכנית בהיותה סבורה כי מבחינה תכנונית התכנית ראויה להתאשר. ניוד זכויות בנייה 13. ניודן של זכויות בנייה (Transferable Development Rights - TDR) מאפשר לפצות בעלי מקרקעין שנפגעו מתכנית שלא על דרך תשלום ממון. הרעיון בתמצית הוא שרשות מקומית המעוניינת לבטל זכויות בנייה קיימות במקרקעיו של הנפגע או לשנותן לרעה, תאפשר לנפגע להעתיק את הזכויות למקרקעין אחרים המצויים ברשותו ובכך תצא ידי חובתה לפצותו על הפגיעה התכנונית שנגרמה לו (י' ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף [7], בעמ' 417-416; ד' לוינסון-זמיר "היבטים חלוקתיים של שימור מבנים, דיני הפיצוי הראויים ו'זכויות בנייה עבירות' (TDR)" [8], בעמ' 73-67). חוק התכנון והבניה אינו אוסר על ניודן של זכויות בנייה, ושאלת חוקיותו של הניוד טרם נדונה בפסיקה. עם זאת השימוש בשיטת פיצוי זו עשוי לעורר בעיות שונות הנוגעות הן לפן התכנוני הן לפן הכלכלי שלה (לבעייתיות הכרוכה בשיטה מקום שבו ניוד הזכויות אינו מוצדק מבחינה תכנונית, ראו: ויסמן בספרו הנ"ל [7], בעמ' 418; לוינסון-זמיר, במאמרה הנ"ל [8], בעמ' 70-68. לבעייתיות העולה בהתקיים פער בין שווי הזכויות המוענקות לנפגע בחלקת היעד לבין שוויין בחלקה המקורית ראו לוינסון-זמיר, שם [8], בעמ' 71. לבעייתיות שעשויה להתעורר מקום שבו זכויות הבנייה מועברות לנפגע ללא מקרקעי יעד מסוימים ראו: מבקר המדינה - דוח על הביקורת בשלטון המקומי (תש"ס) [9], דוח על הביקורת בעיריית אשדוד, בעמ' 112-109 וכן את עמדת הפסיקה ביחס לסחר באחוזי בנייה במנותק מן המקרקעין: ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני [5], בעמ' 504). נכון אני להסכים שככלל, ראוי כי פיצוי עבור פגיעות תכנון ייעשה בתשלום ממון ולא בהקניית זכויות שוות ערך. כפי שנפסק בהקשר ענייני קרוב, "אין לאפשר מצב שבו הרשות הציבורית מתנהלת, כדבר שבשיגרה, בדרך של עריכת עיסקות חליפין... דרך זו אינה מתאימה לניהול כספים של רשות ציבורית אשר אמורה להתאפיין בשקיפות ובאחידות" (המשנה לנשיא אור בבג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים [6], בעמ' 298). אך משחוק התכנון והבניה אינו מטיל איסור על ניוד זכויות בנייה, אינני סבור כי יש להטיל איסור גורף כזה בדרך שיפוטית. אין אפוא לומר כי ניוד זכויות בנייה הינו פסול מעיקרא ובכל מצב, משמע כי תיתכנה נסיבות שבהן תהיה הרשות התכנונית רשאית להשתמש בניוד כשיטת פיצוי, והשאלה אם ניוד זכויות במקרה פלוני הוא מהלך סביר, ראוי שתיבחן על-פי נסיבותיו של המקרה הנתון. 14. המערער טען כי בהיותה מושתתת על ניוד זכויות בנייה לקתה התכנית באיחוקיות. ביסוד טענה זו ניצבו הנחותיו הנטענות של המערער כי ניוד זכויות בנייה הוא לעולם מנוגד לחוק, וכי לתכנית אין הצדקה תכנונית. הא ראיה - טוען המערער - כי במשך שנים לא פעלה העירייה לשינוי ייעודו של המגרש ברובע ז' אף שדבר אכלוסו של הרובע במשפחות חרדיות מרובות ילדים ידוע זה זמן רב. דינה של טענה זו להידחות. בית-המשפט המחוזי כזכור קבע כי התכנית מוצדקת מבחינה תכנונית; הן מבחינת צורכי האוכלוסיה ברובע ז' הן מבחינת צרכיו התכנוניים של הרובע המיוחד. בקביעה זו איני רואה מקום להתערב. אמנם נראה כי עיתוי הכנתה של התכנית היה קשור בהחלטת הוועדה המקומית להגיע לפתרון מוסכם עם מ.מ.ר.צ. בדבר המקום שבו יותר לה להקים תחנת דלק, ואולם במניע שעמד מאחורי הכנת התכנית בעיתוי הנוכחי אין כדי לגרוע מהצדקתה התכנונית. הוועדה המקומית הסבירה כי אף שהצורך בשינוי הייעוד של המגרש ברובע ז' עלה מלפניה זה מכבר, הרי שצורך זה הפך בעיניה למיידי רק משהתבקשה להתיר למ.מ.ר.צ. להקים תחנת דלק על מגרש זה. ביחס למגרש ברובע המיוחד הוסבר כי כבר בשנת 1997 תוכנן להקים בו תחנת דלק במסגרתה של תכנית מפורטת אחרת. אישורה של התכנית האמורה התעכב, והתכנית נושא הערעור נועדה לקדם באופן נקודתי את הקמת תחנת הדלק שתוכננה אז. לטענת המערער בדבר היעדר הצדקה תכנונית אין אפוא יסוד, ומשלא הצביע המערער על קיום פגם אחר בניוד הזכויות, אינני רואה עילה שתצדיק את ביטולו. 15. הערה לסיום: המערער הלין לפנינו על שהתכנית מאפשרת למ.מ.ר.צ. להקים תחנת דלק במקום שבו ביקש הוא עצמו להקימה, אך נסוג מכוונתו לנוכח אזהרת ראש-העירייה בדבר דלות סיכוייו לזכות בניוד זכות הבנייה מן המגרש ברובע ז' אל המגרש ברובע המיוחד. ניתן להבין לתחושת התסכול שאישור התכנית גרם למערער, אך משהסתפק המערער בפנייה אישית לראש-העירייה, בבקשת אישור ראשוני לתכניתו, ולא ניסה כלל לפנות אל מוסדות התכנון בדרכים מקובלות, אין לו להלין אלא על עצמו. על-כל-פנים, לא מצאתי יסוד לטענתו כי מה שאמר לו ראש-העירייה בדבר דלות סיכוייו לזכות בניוד זכויות הבנייה נועד אך לדחוק את רגליו כדי להעביר את היוזמה לביצוע הפרויקט למ.מ.ר.צ. 16. דין הערעור אפוא להידחות. המערער ישלם שכר טרחת עורךדין בסך 15,000ש"ח למשיבה 1 וסכום זהה למשיבים 2, 3 ו-4 (ביחד). כן ישלם שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח למשיבים 5 ו-6 (ביחד) וסכום זהה למשיבה 9. השופט י' טירקל אני מסכים. השופט א' א' לוי אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא מצא. בניהתחנת דלקדלקהתנגדות לבניה