1.לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1637/06 (כב' השופטים א' א' לוי, א' חיות וי' דנציגר). בפסק הדין, שניתן ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של כב' השופט לוי, נדחתה עתירת המבקש לאחר שנקבע כי מהחומר שהובא לא עולה כי שיקולים זרים הם שהנחו את השרים בבחירתו של המשיב 3 כדירקטור מקרב העובדים למועצת המנהלים של חברת החשמל. עם זאת, נוכח דרך התנהלות המדינה בעתירה, חויבה המדינה לשאת בהוצאות המבקש בעתירה ובשכר טרחת עורכי-דינו בסך 20,000 ש"ח. 2.פסק-הדין ניתן ביום 3.1.2010 בהעדר הצדדים. אין חולק כי תקופת 15 הימים להגשת בקשה לדיון נוסף, תמה ביום 18.1.2010. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 19.1.2010, קרי- באיחור של יום אחד. 3.לטענת באי-כוח המבקש, הם לא קיבלו הודעה מראש ממזכירות בית המשפט על מועד מתן פסק-הדין. דבר מתן פסק-הדין התגלה להם ביום 4.1.2010 בעקבות פרסומו במאגרים המשפטיים. יוער כי פסק-הדין הומצא למשרד באי-כוח מבקש ביום 7.1.2010. לטענת באי-כוח המבקש, הם טעו לחשוב כי יש למנות את המועד להגשתה של בקשה לדיון נוסף מיום שפסק-הדין נודע להם ולא מיום שניתן, ולפיכך סברו בטעות כי המועד האחרון להגשת ההליך הוא 19.1.2010. לאחר בחינה נוספת של העניין ביום הגשת הבקשה, הוברר כי מועד מתן פסק-הדין היה 3.1.2010 ולפיכך נוצר איחור של יום אחד בהגשת ההליך. לשיטת באי-כוח המבקש, המדובר ב"שגגה טכנית" בלבד. כנימוק נוסף נטען כי ביום האחרון לפי דין להגשת הבקשה לדיון נוסף - 18.1.2010 - הוזמנו באי-כוח המבקש לדיון בבית המשפט העליון בתיק אחר שחייב השקעה רבה, והדבר משמש אף הוא טעם להארכת המועד ביום אחד להגשת הבקשה לדיון נוסף. לטענת באי-כוח המבקש, מאחר שמדובר באיחור מזערי; בהתחשב בכך שבאי-כוח המבקש לא קיבלו הודעה מראש מהמזכירות על מועד מתן פסק-הדין; ומאחר שמדובר לפי הטענה בפסק-דין בעל חשיבות ציבורית-כללית, אשר התגלו במסגרתו חילוקי דעות בקרב שופטי ההרכב; קמה הצדקה להאריך את המועד כמבוקש. 4.עמדת המדינה (המשיבים 2,1, ו- 7) היתה כי לגופם של דברים אין עילה לקיום דיון נוסף, וכי בית משפט זה מקפיד על מועדי הגשתה של בקשה לדיון נוסף. עם זאת, ראתה המדינה להותיר את ההחלטה בבקשה להארכת מועד לשיקול-דעתו של בית המשפט. המשיבה 10 הודיעה כי אין לה התנגדות לבקשה להארכת מועד. המשיב 3 התנגד למתן האורכה המבוקשת. יתר המשיבים לא מסרו עמדתם על-אף שניתנה להם הזדמנות לכך. 5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. המועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון הינו 15 ימים מיום מתן פסק-הדין (ראו: תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). תקנה 4 הנ"ל מאפשרת להאריך את המועד האמור אם הראה המבקש "טעם מיוחד" לכך. הטעם לקביעת מחוקק-המישנה כי מניין 15 הימים יחל ממועד מתן פסק-הדין ולא ממועד המצאתו, וכן הפרשנות שיש ליתן לביטוי "טעם מיוחד" בתקנה 4 הנ"ל, נגזרים מאופיו וממהותו של הליך הבקשה לדיון נוסף. המדובר בהליך ייחודי החורג מעקרון סופיות הדיון ופותח פתח לדון פעם נוספת בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן ברגיל בהרכב של שלושה שופטים. בהתחשב בכך, כבר נקבע כי הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד לפי תקנה 4, תיושם באופן דווקני ונוקשה יחסית (ראו: המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כב (3) 699 (1968); וכן: בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006); בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2009) והאסמכתאות המוזכרות שם). 6.בהתחשב בגישה הקפדנית האמורה, לא שוכנעתי כי המבקש הרים את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 4 הנ"ל. הטענה לפיה באי-כוח המבקש טעו לחשוב כי מועד 15 הימים להגשת בקשה לדיון נוסף נספר מהמועד בו נודע להם על פסק-הדין נטענה בעלמא, ללא תמיכה בתצהיר. העדר פירוט והבהרה בעניין זה בולטים נוכח העובדה שכלל הידיעה הוא בגדר חריג בסדרי הדין, ולפיכך לא ברור מה הוביל את באי-כוח המבקש לחשוב כי מועד הידיעה על פסק-הדין הוא הקובע לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף. מכל מקום, מדובר בטעות שבדין שאיננה בלתי נמנעת באורח סביר. ההסדר הקבוע בתקנה 4 הנ"ל הינו בגדר דין מושרש, ידוע וברור, ולפיכך בדרך-כלל ולמעט במקרים יוצאי-דופן המצדיקים זאת, טעות לגבי המועד האמור אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד. יודגש בהקשר זה כי לטענת באי-כוח המבקש הם ידעו על פסק-הדין (שכאמור ניתן ביום 3.1.2010) כבר ביום 4.1.2010. לפיכך, אין לפניי טענה לפיה נבצר מהמבקש להגיש עתירה לדיון נוסף במועד בשל אי ידיעתו על פסק הדין ואי קבלתו לידיו זמן סביר לפני תום המועד להגשת ההליך. 7.הטעם הנוסף שהציגו באי-כוח המבקש לאיחור בהגשת ההליך אף הוא אינו עולה כדי "טעם מיוחד". העובדה כי ביום 18.1.2010 הוזמנו באי-כוח המבקש לדיון בבית המשפט העליון בתיק אחר שחייב לפי הטענה השקעה רבה, אינה מצדיקה איחור בהגשת ההליך, באשר אין מדובר בנסיבות בלתי ידועות או בנסיבות שאינן בשליטת באי-כוח המבקש. אף אין בטענה זו, כשהיא לעצמה, כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשה לדיון נוסף. 8.לכל אלה יש להוסיף כי לא שוכנעתי כי סיכוייו של ההליך טובים במידה המצדיקה את קבלת הבקשה. עיון בפסק-הדין מלמד כי המחלוקת בין השופטים לא נסובה על אמות-המידה העקרוניות לפיהן יש לבחון את ההחלטה למנות את המשיב 3 כדירקטור מקרב העובדים. עיקר המחלוקת נסובה על יישומן של אמות-המידה האמורות כפי שכבר מצאו את ביטוין בפסיקה, על נסיבות המקרה הקונקרטי שהובא לפתחו של בית המשפט. על-פני הדברים, במחלוקת מסוג זה אין כדי להקים עילה לדיון נוסף כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו והשוו: דנ"א 8511/09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' Proneuron Biotechnologies, Inc. (לא פורסם, 24.1.2010)). 9.המסקנה אליה הגעתי היא כי לא מתקיימת הצדקה בנסיבות המקרה להתיר את האורכה המבוקשת. אמת, האיחור של המבקש בהגשת ההליך הוא איחור קל. אף לא נטען כי המשיב 3 גיבש הסתמכות ממשית על פסק-הדין בעטיו של איחור בן יום אחד. שיקולים אלה הינם ברי-משקל אולם אין בהם לבדם כדי להכריע את הכף. בדונו בבקשה להארכת מועד שוקל בית המשפט לא רק את משך האיחור ואת העדרה של הסתמכות ממשית של הצד שכנגד על פסק-הדין, אלא גם שיקולים נוספים עליהם עמדתי לעיל, כגון: מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור; מהות ההליך נשוא הבקשה וסיכוייו הלכאוריים (ראו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)). עוד שוקל בית המשפט את האינטרס של כלל הציבור בהצבת גבול להתמשכות ההליכים ובחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; וכן את האינטרס הציבורי בהקפדה על המועדים הקבועים בסדרי הדין לשם יעילות עבודתם של בתי המשפט, הסדר הטוב והשיוויון בין כלל המתדיינים. כך בכל בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך. כך במיוחד בבקשות אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף, שהגישה בעניינן היא כאמור מצמצמת על מנת למנוע את השהיית תוקפו של פסק דין סופי. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. הארכת מועד