השופטת גילה כנפי-שטייניץ: 1. המערערת הורשעה בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' לי-רן), בעבירות של אי ציות לתמרור, נהיגה ברשלנות והדחה בחקירה. בגין מעשים אלו, נגזר על המערערת עונש של 30 ימי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות, שני חודשי מאסר על תנאי ופסילה על תנאי של רישיון הנהיגה לתקופה של 6 חודשים. הערעור שלפנינו מופנה נגד הרשעתה של המערערת ונגד חומרת העונש. כתב האישום 2. נגד המערערת, שוטרת במשטרת ישראל, הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. באישום הראשון נטען כי ביום 19.2.04 נהגה המערערת בניידת משטרה מכיוון מבשרת ציון לכיוון הקסטל. בהגיעה לצומת הראל, לא צייתה לאור אדום ברמזור שבנתיב נסיעתה, ופגעה ברכב שנכנס לתוך הצומת. כתוצאה מן התאונה נפגעו המערערת ושוטר שנסע עמה, וכן נגרם נזק לכלי הרכב. בגין מעשיה אלה, יוחסו למערערת אי ציות לתמרור, עבירה לפי תקנה 22 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ונהיגה ברשלנות, עבירה לפי ס' 62(2) בצירוף ס' 38 לפקודת התעבורה, תשכ"א 1961. באישום השני נטען כי לאחר התרחשות התאונה, ובהיותה עדיין בניידת, הורתה המערערת לשוטר אלון רצון שנסע עמה, להעיד במשטרה בכזב כי הם נכנסו לצומת כאשר הרמזור בכיוון נסיעתם היה כתום. המערערת הוסיפה והתקשרה לרצון מאוחר יותר, מספר פעמים, וחזרה על בקשתה. עוד נטען כי לאחר שרצון מסר את הודעתו במשטרה, פנתה אליו המערערת ושאלה אותו מה היה בחקירה. בגין מעשים אלה יוחסו למערערת הדחה בחקירה, עבירה לפי ס' 245(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והטרדת עד, עבירה לפי ס' 249 לחוק. 3. המערערת כפרה באישומים שיוחסו לה וטענה כי נכנסה לצומת ברמזור ירוק מהבהב ולא באור אדום. עוד טענה כי כתב האישום הוא פרי קנוניה שנרקמה נגדה ע"י פקודיה בתחנת המשטרה בה שירתה, אשר נועדה לסלקה מתפקידה. פסק הדין של בימ"ש השלום 4. בית משפט קמא, לאחר ששמע את הראיות, הרשיע את המערערת בעבירות שיוחסו לה באישום הראשון, וקבע, על יסוד עדות נהג הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה, ונהג רכב שעמד מאחוריו ברמזור, כי המערערת נכנסה לצומת באור אדום וגרמה לתאונה. באשר לאישום השני, הרשיע בית משפט קמא את המערערת בהדחה בחקירה וזיכה אותה מהטרדת עד. בית המשפט ביסס הרשעתה של המערערת בהדחה בחקירה על הודעתו (השנייה) של העד רצון במשטרה (ת/11ב), שנתקבלה לפי ס' 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. בהודעה זו מסר רצון כי סיפר למפקד התחנה שהמערערת נסעה באור אדום. עוד מסר כי מיד לאחר התאונה, ובהיותה עדיין שרועה ברכב המשטרתי, אמרה לו המערערת לומר שהם עברו באור כתום, וכי מאוחר יותר התקשרה אליו מספר פעמים ואמרה לו שלא ישכח להגיד שהרמזור היה מהבהב או כתום. בית המשפט ביכר את הודעתו זו של רצון במשטרה על פני הודעתו הראשונה במשטרה (בה מסר כי בהיותו כ-50 מ' מן הרמזור ראה שהרמזור מהבהב ירוק), וכן על פני עדותו בבית המשפט בה טען כי אין הוא זוכר את הדברים שנרשמו מפיו בהודעותיו. בית המשפט מצא כי ניתן לסמוך על דבריו של רצון בהודעה זו בהיותם נתמכים בגירסתם של עדי התביעה האחרים. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הובא שמץ ראיה לכך שהעד רצון מסר את הודעותיו במשטרה בעקבות לחץ שהופעל עליו ע"י אלו מחבריה של המערערת בתחנת המשטרה, אשר ביקשו להרע לה, מה גם שבהודעתו הראשונה תמך בגרסת המערערת. 5. בגין העבירות בהן הורשעה, גזר בית משפט קמא על המערערת עונש של 30 ימי מאסר שירוצו בעבודות שירות, שני חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, אשר ירוצה אם תעבור עבירה של הדחה בחקירה או שיבוש הליכי משפט, ופסילה על תנאי של רישיון הנהיגה לתקופה של 6 חודשים. בית המשפט ציין בגזר הדין כי המערערת היא שוטרת בדרגת רס"ל, אם לשלישיה החיה בנפרד מבעלה, וללא הרשעות קודמות. בית המשפט דחה את בקשת המערערת להסתפק בהטלת צו מבחן או של"צ ללא הרשעה, וקבע כי קשה להפריז בחומרתה של עבירת ההדחה, שעה שמדובר בשוטרת במדים, שהאמת חייבת להיות נר לרגליה. בית המשפט הוסיף וציין כי אי הרשעתו של נאשם היא בגדר חריג לכלל ההרשעה, וכי עניינה של המערערת אינו נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים. טענות הצדדים 6. המערערת משיגה על הרשעתה, וכן על חומרת העונש שהוטל עליה. באשר לאישום הראשון, טוענת המערערת כי נוכח עדות הבוחן, אשר העיד כי אין ביכולתו לקבוע מי מן המעורבים בתאונה לא ציית לאור אדום, לנוכח מזג האוויר הקשה בעת התאונה והראות הלקויה, ונוכח סתירות שנתגלעו בעדויות שני עדי התביעה עליהם נסמך בית המשפט, לא ניתן לקבוע, מעבר לספק סביר, כי המערערת חצתה את הצומת באור אדום, ולא באור כתום או בסופו של ההבהוב הירוק. באשר לאישום השני, אליו מפנה המערערת את עיקר טענותיה, טוענת המערערת כי הרשעתה בהדחה בחקירה בטעות יסודה, וכי היא מבוססת על ניתוח שגוי של הראיות. לטענת המערערת, מתבססת הרשעתה על עדות יחידה של העד רצון, ועל יסוד אמרת העד שהוגשה לפי ס' 10א' לפקודת הראיות. ואולם, בחינה מדוקדקת של אמרה זו אינה מאפשרת להגיע לכל מסקנה מרשיעה כלפי המערערת. זאת מאחר שעדותו של רצון, כמפורט באמרה זו, אינה אלא עדות סברה שאינה מבוססת על עובדות הידועות לו באופן אישי. רצון לא טען באמרתו כי המערערת ביקשה ממנו להעיד כזב, או כי ביקשה ממנו לטעון לעובדות שלא האמינה בנכונותן. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית משפט קמא לא התייחס בהכרעת דינו לקיומו של היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של הדחה בחקירה, ולמצב דעתה של המערערת בהתייחס לצבע הרמזור בעת שנכנסה לצומת, ולא קבע כי המערערת היתה מודעת לכך שנכנסה לצומת באור אדום. עוד נטען כי בית משפט קמא התעלם מהודעתו הראשונה של רצון, התומכת בגרסת המערערת, וזאת ללא כל הנמקה. המערערת מוסיפה וטוענת כי אף שהרשעתה נסמכה על אמרתו של רצון שנתקבלה לפי ס' 10א' לפקודת הראיות, לא נמצא בחומר הראיות כל דבר לחיזוקה, אף שהדבר הכרחי לשם הרשעת המערערת, קל וחומר מקום בו מדובר בעדות יחידה. באשר לעונש, טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא שעה שדחה בקשתה להזמנת תסקיר שירות מבחן, וכן את בקשתה לביטול הרשעתה, אף שמדובר בשוטרת מוערכת שעברה נקי ללא רבב, ובמיוחד נוכח פרק הזמן הארוך שחלף מעת ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום. נטען גם כי בית המשפט לא איזן נכונה בין הפיטורים הצפויים למערערת כתוצאה מהרשעתה לבין חומרת המעשים. לבסוף נטען, כי נוכח נסיבותיה האישיות של המערערת, הנמצאת בהליכי גירושין ומגדלת בגפה שלישיה, תוך שהיא נסמכת רק על משכורתה כשוטרת, היה מקום לגלות חמלה כלפי המערערת, לבטל את הרשעתה ולהטיל עליה של"צ או מתן התחייבות להימנע מעבירה. 7. המשיבה טוענת כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, הנשען בעיקרו על ממצאים עובדתיים שקבע על יסוד העדויות שבאו בפניו. באשר לאישום הראשון נטען כי בית המשפט אימץ את עדויות עדי התביעה כי הרמזור, בעת כניסתה של המערערת לצומת, היה אדום, ואין בסיס להתערבות במסקנה זו. באשר לאישום השני נטען, כי המערערת לא טענה בבית משפט קמא להעדר מודעותה לצבעו של הרמזור בעת כניסתה לצומת, או לטעות במצב דברים, וכי טענה זו הועלתה לראשונה בערעורה. באשר לחיזוק הנדרש לשם הרשעת המערערת בעבירה, זה מצוי בעדויות עדי התביעה, שנתקבלו ע"י בית המשפט, לפיהן היה הרמזור אדום בעת כניסתה של המערערת לצומת, וכן בטענת המערערת בעת התאונה איבדה את הכרתה, טענה שאיננה אמת. באשר לעונש טוענת המשיבה, כי לא נתקיימו התנאים הדרושים לשם הימנעות הרשעה, וכי בית המשפט איזן, בעונש שהטיל, את כל השיקולים הדרושים לענין, לרבות נסיבותיה האישיות של המערערת. דיון והכרעה 8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובחנתי את חומר הראיות, הנני סבורה כי יש לזכות את המערערת, מחמת הספק, מן העבירה של הדחה בחקירה, ולהותיר על כנה את הרשעתה בעבירות של אי ציות לתמרור ונהיגה ברשלנות. 9. בכל המתייחס להרשעת המערערת בעבירות שיוחסו לה באישום הראשון, אין מקום להתערב במסקנות בית משפט קמא. בית משפט קבע, על יסוד הראיות שבאו בפניו, כי המערערת נכנסה לצומת באור אדום וגרמה לתאונה. במסקנותיו אלה נסמך בית המשפט על עדות הבוחן אהרון כהן אשר קבע כי "אחד הנהגים לא ציית לתמרור. המדובר בתאונה חזית צד. המשמעות היא שמישהו מהנהגים נסע באור אדום" (בע' 17 לפרוטוקול. וראה גם אישור מנהל מחלקת תאורה ורמזורים במע"צ לפיה פעולת הרמזור במועד האירוע נבדקה ונמצאה תקינה ת/3, והסכמת ב"כ המערערת כי הרמזור היה תקין, בע' 5 לפרוטוקול). עוד נסמך בית המשפט על עדות נהג הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה, נתן בר נחום, ועל עדות העד גיל רזי, שעמד ברמזור מאחורי רכבו של בר נחום, אותן מצא מהימנות, ולפיהן נכנס בר נחום לצומת באור ירוק. המסקנה הנובעת מן הדברים היא, כי היתה זו המערערת אשר נכנסה לצומת באור אדום. 10. שונים פני הדברים ביחס לאישום השני. באישום זה, עומדים גרסת המערערת וגרסת רצון בהודעתו הראשונה, אל מול גרסתו של רצון בחלק מהודעתו השניה. המערערת טענה בעדותה כי נכנסה לצומת בעת שהרמזור הבהב ירוק. עוד טענה כי בעקבות התאונה איבדה את הכרתה והתעוררה רק כשאנשי מד"א טיפלו בה. המערערת הכחישה, למעשה, כי שוחחה עם רצון מיד לאחר התאונה וטענה כי "אני איבדתי את ההכרה. לא הייתי ערה. אולי התעלפתי" (בע' 30). עוד העידה כי מאוחר יותר, בעת ששהתה בביתה בעקבות פציעתה, התקשרה לרצון, שעבד תחת פיקודה, כדי לדרוש בשלומו, אולם לא שוחחה עמו על התאונה. דברים דומים מסרה בהודעותיה במשטרה. בהודעתה במשטרה מיום 23.2.04 מסרה כי "הגעתי מספר מטרים לפני הצומת שרמזור הבהב ירוק..." וכן "שהייתי בערך 5 מטר לפני הצומת הרמזור הבהב ירוק כלומר החל להבהב ירוק. אני לא יודעת איזה צבע היה שכבר הייתי בתוך הצומת". לשאלה אם היא יכולה לומר מה היה צבעו של הרמזור בעת שעברה את קו העצירה, השיבה כי אינה יכולה לומר אך "מה שבטוח לא היה אדום" (ולא כפי שצוטט ע"י בית משפט קמא). המערערת נשאלה ע"י החוקר האם נכון שביום התאונה מסרה לו שנכנסה לצומת בכתום והשיבה "...ראינו את הרמזור בכתום בכיוון נסיעה שלי אבל אני לא זוכרת אם הייתי לפני קו עצירה או אחרי קו עצירה". גרסתה לפיה איבדה הכרתה בעקבות התאונה הועלתה גם בדו"ח פעולה מיום 19.2.04 שערכה בהתייחס לאירוע (נ/2), וכן ב"הודעה על תאונת דרכים" מיום 22.2.04 (נ/1). להשלמת התמונה יוסף כי בדו"ח מד"א נרשם כי המערערת היתה בהכרה מלאה, וברישומי בית החולים שערי צדק, אליו פונתה, נרשם מפיה כי "היה איבוד הכרה". במסמך אחר של בית החולים נרשם כי "בבירור נוסף ללא עדות לאבוד הכרה". 11. אלון רצון, אשר שימש, כאמור, כשוטר סיור בתחנת הראל במסגרת שירות חובה, מסר שתי הודעות במשטרה. האחת, ביום 29.2.04, עשרה ימים לאחר התאונה (ת/11א), והשניה, ביום 7.12.04, כעשרה חודשים לאחר התאונה (ת/11ב). בהודעתו הראשונה מסר רצון כי בהיותם כ-50 מ' מהרמזור, שם לב שהרמזור מהבהב ירוק, אז התכופף כדי להרים נשק מרצפת הרכב ולפתע חש מכה חזקה בצד. רצון נשאל האם ראה איזה רמזור דלק בכניסה לצומת והשיב בשלילה. בהודעתו השנייה במשטרה מסר רצון בתחילה כי כשהגיעו לצומת ראה כי הרמזור הבהב בצבע ירוק או כתום. בהמשך הוא מאשר כי לאחר שהמערערת הגישה תלונה למח"ש (חודשים רבים לאחר התאונה), אמר למפקד התחנה כי המערערת נסעה באור אדום, ומוסיף כי בשעה שאמר זאת היה בטוח בכך, אף כי עתה אין הוא זוכר. עוד הוסיף: "אני רוצה עכשיו להוסיף שבזמן התאונה איך שגל נשכבה ברכב תוך שהיא נפגעה אמרה לי להגיד שעברנו באור כתום, ומאוחר יותר התקשרה אלי מספר פעמים ואמרה לי לא לשכוח להגיד שהרמזור היה מהבהב או כתום וזה לפני שמסרתי את העדות, לכן בעדות שלי אמרתי שהתכופפתי ולא ראיתי איזה אור היה ברמזור. אני היום לא זוכר מה היה ברמזור אך אני יודע שהיה אור אדום שאם לא כן לא היינו עושים את התאונה והיא גל לא היתה מבקשת ממני לאמר שנסענו בכתום", "אני רוצה רק להוסיף שכל הסתירות שעלו בעדויות שמסרתי ובשיחות שלי עם ...(לא ברור) היו כתוצאה מכך שרציתי לעזור לגל והיא ביקשה זאת כמובן". בעדותו בבית המשפט טען רצון כי המערערת נכנסה לצומת באור כתום, אף שאין הוא זוכר זאת בבירור: "קיבלנו אירוע התחלנו לנסוע הנאשמת עברה בכתום אולי אני לא סגור על זה במאה אחוז. מה צבע הרמזור אני לא זוכר". באשר לסוגיית ההדחה, ובתשובה לשאלת בית המשפט, מסר כי "איני זוכר שהנאשמת דיברה איתי לאחר התאונה לגבי האור ברמזור". באשר להודעותיו ציין כי "על העדות הראשונה אני יכול לחתום עליה. אני לא יכול לחתום על מה שאמרתי בהודעה השניה למרות מה שאמרתי אז" (בע' 20). רצון הוכרז עד עויין, אולם בחקירתו טען, בתשובה למרבית השאלות שהופנו אליו, כי אין הוא זוכר. בסוגיית איבוד ההכרה העיד כי הוא זוכר שהמערערת איבדה את ההכרה (בע' 23), אולם מיד לאחר מכן הוסיף כי "היינו במצב של תאונה, היא לא היתה במצב שאי אפשר לדבר איתו". (בע' 23. השיבושים במקור). 12. תמונת הראיות מעלה, אם כן, כי העדות המפלילה היחידה נגד המערערת, בכל המתייחס להדחה, היא אמרתו השניה של רצון שנתקבלה לפי ס' 10א לפקודת הראיות. בית משפט קמא בחר להסתמך על אמרה זו והרשיע את המערערת על סמכה, תוך שדחה את גרסת המערערת ואת גרסת רצון בהודעתו הראשונה ובעדותו בבית המשפט. באשר לגרסת המערערת כי איבדה את הכרתה, דחה בית משפט קמא טענתה זו, מאחר שסבר כי אין לה חיזוק בדו"ח מד"א או בדו"ח הרפואי של חדר מיון (ס' 9 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי גרסתו הראשונה של רצון היתה שקרית, כעולה מהודאתו של רצון בהודעתו השנייה, וכי בהודעתו השניה סיפר את האמת (ס' 12 סיפא ו-13 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וציין כי נתן דעתו לעובדה שעדותו של רצון היא "עדות יחידה של מי שהוכרז כעד עויין" אולם סבר כי ניתן לסמוך עליה בהיותה נתמכת "בגירסתם של עדי התביעה האחרים" (ס' 18 להכרעת הדין). 13. הנני סבורה כי יש להתערב במסקנות בית משפט קמא באשר למשקלן ולדיותן של הראיות שהונחו בפניו. כאמור, הרשעתה של המערערת נסמכה על אמרתו השניה של רצון. מדובר בעדות יחידה, אשר נתקבלה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. על פי הדין, אין עדות זו יכולה לעמוד לבדה כבסיס להרשעה ונדרש כי יימצא לה חיזוק, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. ככלל, אין זה הכרחי כי החיזוק הנדרש יקשור את הנאשם לעבירה, אלא די בכך שיגביר באופן כללי את האמון בעדות, ע"י אימות "פרט רלבנטי" הנוגע לביצוע העבירה. יחד עם זאת נקבע כי "קיימת זיקת גומלין הפוכה בין משקל הראיה המרכזית לבין משקלה של התוספת הראייתית. ככל שבית המשפט נותן יותר אמון בעדות הטעונה חיזוק כך תפחת הדרישה במישור משקלו של החיזוק, ולהיפך" (ע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.7.09). 14. בענייננו, בחינת גרסתו של רצון בהודעתו השניה, אשר נתקבלה ע"י בית המשפט כגרסת אמת, אל מול מכלול הראיות, מעלה כי מסקנה זו איננה נקייה מספקות. ראשית, המערערת טענה כי איבדה את הכרתה במהלך התאונה וכי התעוררה רק עת טופלה ע"י אנשי מד"א. ברי, כי ככל שגרסתה זו נכונה, לא יכולה היתה לומר לרצון בניידת את שנטען שאמרה, וממילא יש בכך כדי להטיל ספק בגרסתו של רצון כולה. בית משפט קמא לא קיבל את גרסתה של המערערת מאחר שסבר כי לא נמצא לה חיזוק במסמכי מד"א ובית החולים. עיון בראיות מעלה כי, לכל הפחות, קיים ספק בסוגיה זו. המערערת העלתה את גרסת אובדן ההכרה הן בשתי הודעותיה, הן בדו"ח הפעולה שערכה בהתייחס לאירוע (נ/2), והן ב"הודעה על תאונת דרכים" (נ/1), אשר נערכו סמוך לתאונה. המערערת העלתה גרסתה גם בבית החולים שערי צדק, אליו פונתה, שם נרשם מפיה כי "היה איבוד הכרה". ויודגש, דיווחים אלה נמסרו סמוך לתאונה וחודשים רבים לפני שנמסרה הודעתו המפלילה של רצון. נכון הוא כי בדו"ח מד"א נרשם כי המערערת היתה בהכרה מלאה, ובמסמך אחר מבית החולים שערי צדק נרשם כי "בבירור נוסף ללא עדות לאבוד הכרה", אולם לא נתברר עם מי נערך בירור זה (עם המערערת? עם מד"א?), וכאמור, לכל הפחות מעלים הדברים ספק. שנית, רצון טען בהודעתו השניה כי נתבקש ע"י המערערת, עוד בהיותם בניידת, לומר כי האור ברמזור היה כתום, וכי רצה "לעזור" למערערת. אולם סמוך לאחר מכן מסר לשוטר איאד אבו עקל, אשר הגיע למקום התאונה מיד לאחר שזו התרחשה, כי "גל נכנסה לצומת באור אדום מלא ופגעה ברכב עם שני מבוגרים". שלישית, חקירתו השניה של רצון, בה נמסרה הודעתו המפלילה, באה בעקבות תלונה שהגישה המערערת במח"ש נגד החוקר פליקס גופמן, לאחר שרצון סיפר לה שהחוקר גופמן ביקש ממנו שיאמר שהיא עברה באור אדום. המערערת פנתה בענין זה למפקדיה ומשאלה לא פעלו בענין, פנתה, כאמור, למח"ש. למותר לציין כי ככל שאכן הדיחה את רצון, לא היה למערערת, לכאורה, כל אינטרס לעורר את הענין מחדש ולהעמידו לחקירה. נוכח ספקות ותהיות אלה, הנני סבורה כי לא ניתן להשתית את הרשעתה של המערערת על אמרתו של רצון, מבלי שנמצא לה חיזוק ממשי, אשר יש בו להקנות אמינות לאמרה, ואשר יתייחס לעצם ההדחה, וכי לא ניתן להסתפק בחיזוק הנובע מעדות עדי התביעה כי האור ברמזור היה אדום. באין בחומר הראיות חיזוק כזה, הנני סבורה כי יש לזכות את המערערת, מחמת הספק, מן העבירה של הדחה בחקירה. 15. באשר לעונש, זיכויה של המערערת מן העבירה המרכזית שיוחסה לה, והחמורה ביותר, מחייב הפחתת העונש שהוטל עליה באופן משמעותי. לפיכך הייתי מציעה לחבריי לבטל את עונש המאסר שהוטל על המערערת, לרבות המאסר על תנאי, ולהותיר על כנו את עונש הפסילה על תנאי של רישיון הנהיגה. השופט משה יועד הכהן: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת כנפי שטייניץ, לפיה יש לזכות את המערערת מחמת הספק מעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין. כמו כן, מצטרף אני להנמקות לאותו זיכוי, אותן הביאה חברתי בחוות דעתה. עם זאת, לדעתי ישנו פן נוסף המצדיק את הזיכוי והוא העובדה שהמשיבה לא עמדה ברף ההוכחה הנדרש ממנה לגבי הוכחת היסוד הנפשי של העבירה. אבהיר טעמי: על פי הפסיקה, לצורך הוכחת היסוד הנפשי של עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק הנ"ל, בחלופה הרלבנטית לענייננו, על המאשימה להוכיח, בין היתר, כי הנאשם היה מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא לידי מסירת הודעת שקר בחקירה ע"י המודח על ידו. לעניין שקריות אותה הודעה על התביעה להוכיח כי הנאשם - המדיח - ידע או האמין באי אמיתותה של ההודעה אותה ביקש מן המודח למסור (ראו רע"פ 7153/99 אורי אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, בפסקה 16 לחוות דעתה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) וכן ע"פ 814/78 מוסק נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 337). בנסיבות ענייננו, לא ניתן לטעמי, להסיק מן ההודעה השנייה אותה מסר אלון רצון (ת/11ב), הודעה אותה בחר בית המשפט קמא לאמץ ולהעדיף על פני עדותו בבית המשפט ועל פני אמרתו הראשונה בחקירה (ת/11א) , כי המערערת אכן הייתה מודעת לכך שהמצג העובד תי אותו ביקשה מרצון למסור בחקירה – הוא מצג שקרי. מההודעה האמורה של רצון לא עולה כי המערערת עצמה הייתה מודעת ,באופן פוזיטיבי, לכך שהרכב נכנס לצומת באור אדום ולא באור כתום . אמירתו של רצון בהקשר זה, שעליה בוססה ההרשעה, לפיה "אני היום לא זוכר מה היה ברמזור אך אני יודע שהיה אור אדום שאם לא כן לא היינו עושים את התאונה, והיא, גל, לא הייתה מבקשת ממני לומר שנסענו בכתום", מבוססת השערה של העד ולא על עובדות שיש בהן כדי ללמד באופן פוזיטיבי, מפיו, על מצבה התודעתי של המערערת, כנדרש להוכחת היסוד הנפשי בעבירה האמורה. בהקשר זה יש שוני ברור בין הוכחת העבירה של אי ציות לתמרור שהיא עבירה של אחריות קפידה,עבירה שאת הרשעת המערערת לגביה יש לקיים, לבין הוכחת העבירה נשוא ענייננו. בעניין הראשון, עצם הקביעה העובד תית שהמערערת נכנסה לצומת באור אדום, תוך דחיית גרסתה העובד תית, די בה כדי לבסס הרשעה בעבירה, גם מבחינת היסוד הנפשי. לעומת זאת, לנוכח היסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה של הדחה בחקירה, מתקיים לפחות ספק לגבי הוכחת המצב התודעתי של המערערת ביחס לצבעו של הרמזור בעת הכניסה לצומת ומכאן שגם מטעם זה ראוי לזכותה מן העבירה של הדחה בחקירה. לעניין העונש, לנוכח זיכויה של המערערת מעבירת ההדחה בחקירה, שהיא העבירה החמורה יותר שבה הורשעה המערערת אך ההרשעה בעבירות התעבורה נותרה על כנה, אני מצטרף גם לתוצאה העונשית המוצעת על ידי חברתי, לפיה עונש הפסילה על תנאי שקבע בית המשפט קמא לגבי עבירות התעבורה יישאר על כנו ואילו יתר חלקי גזר הדין יבוטלו. השופט יגאל מרזל: אף אני מצטרף לתוצאה לפיה יש לזכות את המערערת מחמת הספק מעבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 לחוק העונשין, ובהתאם להתערב בעונש שהושת עליה, וזאת הן בשל הטעמים והנימוקים שפורטו בפסק דינה של חברתי, כב' השופטת כנפי-שטייניץ והן בשל הנימוק הנוסף שהוסיף חברי, כב' השופט הכהן.   הוחלט לזכות את המערערת, מחמת הספק, מן העבירה של הדחה בחקירה, ולהותיר על כנה את הרשעתה בעבירות של אי ציות לתמרור ונהיגה ברשלנות. באשר לעונש הוחלט לבטל את עונש המאסר שהוטל על המערערת, לרבות המאסר המותנה, ולהותיר על כנו את עונש הפסילה על תנאי של רישיון הנהיגה. משפט פליליזיכוי מחמת הספקחוק העונשיןזיכוי מעבירההדחה בחקירה