1. כללי לפניי מספר בקשות במסגרת הליך צו כינוס נכסים ופשיטת רגל שנקט בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") נגד זיל פלדמן (להלן: "פלדמן"), אשר הינו אזרח ותושב ארצות הברית. במסגרת ההליך נדרש תחילה בית המשפט, לסוגית היתר המצאת הבקשה לפשיטת רגל מחוץ לתחום השיפוט ונוכח התנגדות פלדמן לכך. הבקשה נדונה בהרחבה לפני כב' הרשמת אברהמי, אשר קבעה בהחלטתה המפורטת מיום 3.2.13 שיש מקום להתיר את ההמצאה (להלן: "ההחלטה להמצאה"). על ההחלטה להמצאה הוגש ערעור לבית משפט זה ולאחר שנדחה, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 2939/13), שאף היא נדחתה. בין לבין הגיש פלדמן התנגדות לבקשה לפשיטת הרגל. הבקשות נשוא הכרעה זו: האחת, בקשת הבנק להוצאת ההתנגדות שהגיש פלדמן מתיק בית המשפט, זאת בעיקר מהטעם שהבקשה הוגשה לאחר המועד הקבוע להגשתה (בקשה 21). השנייה, בקשת פלדמן למחיקת התשובה לתגובה להתנגדות לפשיטת רגל (בקשה 19). השלישית, בקשת פלדמן למתן צו לגילוי ולעיון במסמכים (בקשה 16). הרביעית, בקשת פלדמן להעביר את ההליך לתובענה רגילה (בקשה 18). 2. העובדות העיקריות נשוא ההליך ביום 12.7.2007 נחתם בין הבנק לבין חברת "פ.ד. אחזקות בע"מ" (להלן: "החברה"), אשר הינה חברה בשליטת פלדמן, הסכם אשראי לצורכי מימון רכישת השליטה בחברת פולאר השקעות בע"מ (להלן בהתאמה: "הסכם האשראי" ו-"פולאר"). בחודש יולי 2007 העמיד הבנק לחברה את ההלוואה הראשונה, שכונתה "Loan A", בסך 82,800,000 ₪ (להלן: "ההלוואה הראשונה"). בבקשה נטען, כי הסכם האשראי תוקן מעת לעת, ובין יתר התיקונים השונים שנערכו, שונתה, לבקשת פלדמן, זהות הלווה בהסכם האשראי מהחברה לשותפות מוגבלת שבשליטת פלדמן בשם "פ.ד. אחזקות (ישראל)" (להלן: "השותפות"). כן נחתמו תוספות שונות להסכם האשראי. כבטוחה להחזר האשראי, שועבדו לטובת הבנק מניות פולאר הנרכשות, וכן ניתנו לבנק ערבויות אישיות של פלדמן. לטענת הבנק, למרות שינויים שונים שנערכו בנוגע למבנה האשראי ופרישתו לתקופות ממושכות יותר, לא עמדה השותפות בתנאי הסכם האשראי. כך, נמנעה השותפות מלשלם לבנק את תשלום הריבית שנועד להשתלם ביום 15.7.09, בסך 5,747,547 ₪. ביום 14.12.09, לאחר משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, נחתמה בין הצדדים תוספת נוספת להסכם האשראי, שבה נקבע, בין היתר, כי תועמד הלוואה שנייה, שכונתה "Loan B" בסך כולל של עד 24,203,000 ₪, וזאת באמצעות שתי מנות (להלן: "ההלוואה השנייה"). בעקבות ההלוואה השנייה, חתם פלדמן ביום 14.12.09 על ערבות אישית נוספת, שאינה מוגבלת בסכום, לפרעון כל חיוב לרבות קרן, ריבית וכדומה. נטען, כי גם לאחר עריכת השינויים כאמור בהסכם האשראי, הפרה השותפות את תנאי הסכם האשראי. לפיכך, ביום 11.8.10 נחתמה תוספת נוספת להסכם האשראי, ולמחרת חתימתה העביר הבנק לשותפות הלוואה בגין המנה השנייה של Loan B. דא עקא, נטען, כי כבר במועד הבא לתשלום הריבית, ביום 15.7.2011, לא עמדה השותפות בתשלום הריבית בגין שלושת ההלוואות, בסך כולל של 7,427,902 ₪, וזאת, ככל הנראה, בשל קשיים כלכליים שאליהם נקלעה השותפות. לטענת הבנק, מאז חודש יולי 2011 ועד למועד הגשת הבקשה, בחודש יולי 2012, פנה הבנק לשותפות ולפלדמן, אשר ערב לתשלום חובותיה לבנק, בדרישות חוזרות ונשנות לפרוע את חוב הריבית. במהלך תקופה זו, התקיימו מגעים עם פלדמן, אשר לא העלה כל טענה מפורשת נגד החוב ורק ציין שברצונו לפרוש את החוב כך שניתן יהיה לעמוד בפירעונו. הואיל ופלדמן מתגורר בארצות הברית, הוא הודיע ביום 24.1.12 לבנק, כי הוא מינה את מר יצחק תורג'מן (להלן: "תורג'מן") ואת הגב' מרב סגל, כנציגו בישראל מול הבנק, הן בשם פלדמן והן בשם השותפות. הבנק טוען שביום 22.2.12 התקיימה פגישה במשרדי הבנק בנוכחות נציגי פלדמן, שציינו, כי פלדמן מכיר בחובו לבנק, אשר עומד על למעלה מ-130 מיליון ₪. בפגישה זו הודיע הבנק לנציגי פלדמן, כי הוא עומד על פירעון חוב הריבית באופן מיידי ובכל מקרה לא יאוחר מסוף חודש מאי 2012. למרות זאת, החוב לא נפרע על ידי השותפות או פלדמן, למעט תשלום חד פעמי בסך 250,000$ מיום 1.4.12. לפיכך, ביום 5.6.12 הודיע הבנק על העמדת החוב בכללותו, בסך של כ-138 מיליון ₪, לפירעון מיידי. למחרת היום, התקיימה פגישה נוספת בין נציגי פלדמן לנציגי הבנק, וביניהם מר מאיר בלישה, ראש אגף אשראים מיוחדים בבנק (להלן: "בלישה"). לטענת הבנק, בפגישה זו הודיע פלדמן, באמצעות תורג'מן, לנציגי הבנק, כי הוא אינו מתכוון לשלם את חובו לבנק בעיתוי הנוכחי, וכי הוא מתנה כל תשלום נוסף בהגעת הבנק להסדר עמו בדבר פרישה נוספת של החוב. לשיטת הבנק, אמירה זו, כמו גם מכתבו של פלדמן מיום 11.6.12, מהווים מעשה פשיטת רגל, כהגדרת מונח זה בסעיף 5(5) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"). בנסיבות אלה, הוגשה, הבקשה להכרזת פלדמן כפושט רגל. פלדמן הגיש כאמור התנגדות לבקשת פשיטת הרגל, הנתמכת, בתצהירו וכן בתצהיר תורג'מן. בהתנגדות נטען, בין היתר שהגשת הבקשה מהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכי כל מטרתה להיפרע מנכסי פלדמן המצויים בארצות הברית. לגופו נטען, כי תורג'מן מונה על ידי פלדמן על מנת לנהל משא ומתן עם הבנק לארגונה מחדש של ההלוואה, הא ותו לא, וכי בין הצדדים הוחלפו הצעות, ניתנו התייחסויות קונקרטיות, ואף שולמו כספים לבנק, לבקשתו, להבטחת המשכו של המשא ומתן. נטען, כי פרישת ההלוואה מחדש הייתה קרובה להשלמה עם הבנק. למרות זאת, החליט הבנק, במפתיע, באמצע פגרת הקיץ, לנקוט הליך לפשיטת רגל אישית של פלדמן, אשר ערב להחזר ההלוואות, וזאת מבלי שהוא אוחז בפסק דין נגדו ומבלי שבוצע כל ניסיון קודם לתבוע את החוב הנטען מהשותפות. לעמדת פלדמן, הבנק היה מודע לכך שתורג'מן מונה אך ורק לנהל משא ומתן בשם פלדמן והשותפות, כפי שעולה גם מחקירת בלישה במסגרת הדיון שהתקיים לפני כב' הרשמת אברהמי בבקשה לביטול היתר ההמצאה, כך שאין עסקינן ב"שלוח", בהתאם להוראות חוק השליחות התשכ"ה-1965, וממילא לא הייתה לתורג'מן הסמכות להודיע, כי פלדמן אינו מתכוון לשלם את החוב. הבנק אף לא פנה לפלדמן לאחר הפגישה האמורה, ולא ביקש לבדוק עמו האם הוא מתכוון לשלם את החוב, וממילא לא ניתנה לו התראה שאם לא ישולם החוב, תוגש נגדו בקשה לפשיטת רגל. תורג'מן בתצהירו מכחיש את האמירה המיוחסת לו בבקשת פשיטת הרגל, ומשכך נטען בהתנגדות שאין מעשה פשיטת רגל. עוד נטען שאין להשתית בקשה לפשיטת רגל על אמירה בעל פה של צד ג', שאינו החייב, במסגרת משא ומתן שמתנהל ושעה שהאמירה הינה עדות שמיעה שאינה קבילה. בנוסף לאמור, נטען לקיומן של מחלוקות בנוגע לשיעור החוב בהלוואה, וכאמור בין היתר גם בחוות דעת המומחה מר חברון, שצורפה להתנגדות. לפי חוות הדעת האמורה, הבנק גבה בהלוואה ריביות החורגות מהריבית החוקית המרבית. נטען שגם מספרי הבנק שהוגשו לבית המשפט עולה, כי החוב שהועמד לפירעון מיידי הינו 8 מיליון ₪ בלבד, בעוד שבבקשה לפשיטת רגל נטען לקיומו של חוב בסך 138 מיליון ₪. פלדמן מעלה טענות נוספות באשר להתנהלות הבנק שהעמיד את החוב לפירעון מיידי בעת שנוהל משא ומתן בעניין; אי פירעון החוב שבפיגור מתוך המניות ששועבדו לטובת הבנק, ועוד. הבנק הגיש תגובה להתנגדות המכחישה את טענות פלדמן, ולה צורפו תצהיר של עו"ד משעולי וכן חוות דעת המומחה מר קורנפלד. 3. ביום 1.7.13 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים. בדיון הודיע ב"כ הבנק לשאלת בית המשפט שהוא לא יעמוד על הבקשה להוצאת ההתנגדות מהתיק, הגם שהוא מסתייג מהגשת ההתנגדות באיחור ניכר. לעמדת ב"כ הבנק יש בהתנהלות פלדמן שהגיש את ההתנגדות באחור ניכר כמו גם הבקשות הנוספות כדי להעיד על התנהלות קלוקלת של החייב המצדיקה את דחיית בקשות הביניים. ב"כ פלדמן לעומתו סבור שאין איחור בהגשת ההתנגדות וזאת בין היתר ומהטעמים המפורטים בתגובה. 4. הבקשה להוצאת ההתנגדות מהתיק - בקשה 21 סבורני, כי אכן ההתנגדות הוגשה באיחור, אך חרף זאת יש להתירה בתיק. יש אף לשבח את ב"כ הבנק שקיבל את הצעת בית המשפט ולא עמד על הבקשה להוצאת ההתנגדות מהתיק. בהקשר זה אציין שלפי תקנה 11 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "תקנות פשיטת הרגל"), על הדיון בבקשת פשיטת רגל יחולו הדינים החלים בהמרצת פתיחה. בהתאם לתקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), על המשיב בהמרצת פתיחה להגיש תגובתו לתובענה תוך 45 יום מיום המצאתה ולא יאוחר מ-14 יום קודם לדיון, לפי המוקדם מבין השניים. מעיון בהשתלשלות האירועים בתיק שלפניי עולה, כי הבקשה לפשיטת רגל הייתה קבועה במקור לדיון לפני כב' השופטת אלשיך ביום 5.12.12, ובהמשך נדחה הדיון ליום 11.3.13. ההתנגדות הוגשה רק ביום 26.2.13, קרי באחור ניכר מהמועד שבו היה להגישה לפי שילוב התקנות דלעיל. בדיון ביום 11.3.13 הורתה כב' השופטת אלשיך, כי מחמת שהבקשות של פלדמן ובכללן ההתנגדות, נמסרו על-ידו לכנ"ר רק סמוך לפני הדיון, אין מנוס אלא לדחות את הדיון. בהתאם להחלטת כב' הנשיאה מיום 4.4.13 הועבר ההליך לפניי. לא ראיתי בתגובת פלדמן נימוק ענייני לכך שההתנגדות הוגשה בחלוף המועד שהיה להגישה. עם זאת, לא ראיתי כאמור באיחור בהגשה כדי להורות על הוצאת ההתנגדות מתיק בית המשפט, ומשכך גם הצעתי לב"כ הבנק שלא לעמוד על הבקשה, הצעה שהתקבלה על ידו. אבהיר, כי הצעתי התבססה, בין היתר, על אלה: כמפורט לעיל, התבררה בקשה להיתר המצאה של הבקשה לפשיטת רגל, שנדונה בשלוש ערכאות. בנסיבות המקרה, נכון היה לעכב את בירור הבקשה לפשיטת רגל עד לאחר הכרעה סופית של בית המשפט העליון בבקשה להיתר המצאה, שכן אם הייתה נדחית הבקשה להיתר המצאה ממילא לא היה מקום להגשת ההתנגדות. לכן, יש להניח שאם הייתה מוגשת בקשה להארכת מועד עוד טרם חלוף המועד להגשת ההתנגדות, בית המשפט היה נעתר לה. זאת ועוד, פלדמן עתר בסיפת ההתנגדות להארכת המועד להגישה. בקשה זו טרם הוכרעה ואין מניעה, אפוא, לדון בה, שעה שכבר הוכרעה הבקשה להיתר המצאה. יתר על כן, טרם התקיים דיון ענייני בהתנגדות, והבנק מודע זה מכבר לטענות נשוא ההתנגדות, שכן זו הוגשה כאמור לפני מספר חודשים. הוצאת ההתנגדות עתה, תהיה בלתי מידתית ותהווה פגיעה אנושה בפלדמן, כאשר בגין האיחור שבהגשת ההתנגדות ניתן לפצות את הבנק בהוצאות. לכן, ההתנגדות נותרה בתיק ומשכך אין מניעה שלצורך החלטות הביניים ניתן יהיה להתייחס לאמור בה. 5. הבקשה להעברת ההליך לתובענה רגילה - בקשה 18 לטענת פלדמן, יהיה זה נכון להורות על ביטול הליך פשיטת הרגל, והעברת המחלוקות שבין הצדדים לתובענה רגילה, וזאת מחמת מורכבותו העובדתית של ההליך, ונוכח הצורך לקיים בירור עובדתי מעמיק של הדברים שהוחלפו בפגישת 6.6.12, כמו גם של המחלוקות העובדתיות הנוספות שבין הצדדים. פלדמן מצביע בבקשה על מספר המצהירים שאת עדותם יידרש בית המשפט לשמוע לצורך קבלת הכרעה בהליך, אשר עומד, לכל הפחות, על 7 מצהירים - ארבעה מטעם הבנק ושלושה מטעם פלדמן, וביניהם מומחים מטעם הצדדים, נוסף על עדים נוספים שעדותם תידרש, ככל הנראה, ואשר לא הוגשו תצהירים מטעמם לבית המשפט. כן מצביע פלדמן על הצורך בחשיפת מסמכים מטעם הבנק במסגרת הליכי גילוי מסמכים. לטענת פלדמן, הבירורים הנדרשים אינם אפשריים במסגרת הליכי פשיטת רגל. פלדמן מסתמך על תקנה 11 לתקנות פשיטת הרגל בשילוב עם תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי. בהתאם לתקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית המשפט לבטל את המרצת הפתיחה ולהפנות את בעלי הדין להגשת תובענה בדרך רגילה, אם נראה לו שאין זה מן הראוי לטפל בתובענה בדרך של המרצת פתיחה. הבנק מתנגד לבקשה. נטען, כי בקשה זו מהווה נדבך נוסף בניסיונות פלדמן לדחות את בירור ההליך. בתגובה נטען, בין היתר, להעדר מחלוקות עובדתיות של ממש בין הצדדים, ולכל היותר עסקינן במחלוקת בשאלה האם נעשה מעשה פשיטת רגל בפגישה מיום 6.6.12, אם לאו, כך שאין מדובר בתיק מורכב מבחינה עובדתית. כן מציין הבנק, ששניים ממצהיריו, ה"ה בלישה ומר אורי טוייג (להלן: "טוויג"), נחקרו זה מכבר ארוכות בהליך היתר המצאה מחוץ לתחום, לפני כב' הרשמת אברהמי, שקבעה כי חקירתו הנגדית של בלישה לא ערערה את גרסתו. עוד נטען, כי אין בצירוף תצהירו של עו"ד משעולי ובחוות הדעת בכדי להפוך את הדיון לכזה המצריך העברתו לתביעה רגילה. בדיון הבהיר ב"כ הבנק, כי, להערכתו, חקירת פלדמן תימשך מספר שעות. ב"כ הכנ"ר סבור שיש לברר את החוב "בדרך המלך" של הגשת תביעה אזרחית רגילה, ולאחר מכן לנקוט בהליכי פשיטת רגל. דיון והכרעה תקנה 11(ב) לתקנות פשיטת הרגל מורה: "דין כתב ההתנגדות כדין תצהיר נגדי בהמרצת פתיחה, ועל הדיון בבקשה יחולו הוראות תקנות סדר הדין החלות על המרצת פתיחה, בשינויים המחוייבים". (ההדגשה אינה במקור- א.א.) התקנה הרלוונטית לעניינו היא תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה: "בכל שלב של הדיון רשאי בית המשפט, אם נראה לו כי אין זה מן הראוי לטפל בבקשה בדרך המרצת פתיחה, לבטל את המרצת הפתיחה ולהפנות את בעלי הדין לתובענה בדרך הרגילה או לדון בה כאילו היתה תובענה בדרך הרגילה, ולשם כך רשאי הוא להורות על הגשת כתבי טענות". (ההדגשה אינה במקור- א.א.) השאלה אימתי תובענה ראויה להתברר על דרך המרצת פתיחה תוכרע על יסוד המורכבות העובדתית של ההליך, ובמסגרת זו יבחן הצורך לשמוע עדים רבים ובשים לב לחשש לפגיעה דיונית במשיב (ראה ע"א 137/74 פורת נ' סולומינסקי, פ"ד כח(2) 602; ע"א 610/81 נוטקוביץ נ' נוטקוביץ, פ"ד לו(3) 495); ה"פ (ת"א) 1425/06 אורנה מולין סנדרוב נ' עו"ד אביחי דרזנר - כונס נכסים (2007)). אפנה לספרו של השופט אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית תשס"ט) עמ' 487 (להלן: "גורן"): "השאלה אם תובענה ראויה להתברר על דרך המרצת־פתיחה תוכרע על יסוד המורכבות העובדתית של ההליך, הצורך לשמוע עדים רבים והחשש לפגיעה דיונית במשיב. אכן, כאשר מדובר בטענות בדבר תרמית או אי־חוקיות צפוי שהעניין יהיה מורכב מבחינה עובדתית. תביעה על דרך המרצת־פתיחה נועדה לתת סעד מהיר ויעיל, ועל כן היא מותנית בקיום דיון מקוצר ותמציתי". משילוב ההוראות דנן, כמות שפורשו בהלכה, עולה, כי במקרים שבהם הליך פשיטת הרגל הינו מורכב; קיימות מספר מחלוקות; המחלוקות הן מהותיות; בירורן יצריך שמיעת עדים רבים; נדרשת הכרעה בסוגיות עובדתיות סבוכות וכיוצא באלה, יורה בית המשפט על העברת הליך פשיטת הרגל לבירור בתביעה רגילה, בדרך שבו נעשה הדבר בהמרצת פתיחה. לא מצאתי תקדים ואף ב"כ פלדמן אישר שלא עלה בידו לאתר תקדים שבו עשה בית המשפט שימוש בתקנות להורות על העברת בקשת פשיטת רגל לתביעה אזרחית, הגם שהדבר אפשרי כאמור לעיל. משכך, ובהעדר תקדים איישם את הוראת תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי על ההליך שלפניי בהתאם לתקנה 11 לתקנות פשיטת הרגל, בהתאם להלכות שחלות על המרצת פתיחה. תקנות פשיטת הרגל, בהתאם להלכות שחלות על המרצת פתיחה. מן הכלל אל הפרט; לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים הגעתי למסקנה שדין הבקשה להתקבל ממספר טעמים, ואפרט: הבקשה למתן צו פשיטת רגל על נספחיה משתרעת על פני עשרות רבות של עמודים, ונתמכת בתצהיר של בלישה ותצהיר של טוויג; התנגדות פלדמן לבקשה משתרעת על פני מאות עמודים ונספחים ונתמכת בתצהיר של פלדמן, תצהיר של תורג'מן ובחוות דעת חברון; תשובת הבנק להתנגדות פלדמן, נתמכת אף היא בתצהיר נוסף של עו"ד משעולי, וכן בחוות דעת קורנפלד. מכתבי הטענות האמורים עולה, כי בין הצדדים מחלוקות עובדתיות תהומיות בעניינים קרדינליים, וביניהן השאלה האם הפגישה מיום 6.6.12 מהווה מעשה פשיטת רגל אם לאו, והאם קיים חוב לבנק שאינו שנוי במחלוקת. סעיף 5(5) לפקודה מורה: "מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה: (5) הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו". לצורך הכרעה בשאלה דנן יהיה על בית המשפט לברר, בין היתר, את הסוגיות שלהלן, המצויות במחלוקת: האחת, האם פלדמן הודיע לבנק שאין בכוונתו לשלם את החוב. במסגרת מחלוקת זו, יהיה צורך לבחון, בין היתר, את כל אלה: האם הדברים המיוחסים לתורג'מן אכן נאמרו על ידו; במידה שכן, מה היו הנסיבות לכך; האם הצדדים היו בהליך של משא ומתן במועד הפגישה; האם תורג'מן היה מוסמך לומר את הדברים בשם פלדמן; מה הייתה כוונתו של תורג'מן בעת אמירת הדברים המיוחסים לו; השנייה, האם קיים חוב לבנק. במסגרת מחלוקת זו יהיה צורך לבחון, בין היתר, את כל אלה: מתי הועמד החוב לפירעון; מה סכום החוב; האם ספרי הבנק הם נכונים וניתן להסתמך על האמור בהם; האם הבנק צריך לתבוע את השותפות ולנסות תחילה להיפרע ממנה; מה הוסכם בין פלדמן לבין נציגי הבנק; האם הבנק היה אמור לפרוע את החוב מהמניות ששועבדו לטובתו; מעיון במחלוקות המפורטות לעיל עולה שעסקינן בסוגיות עובדתיות מורכבות, שלצורך הכרעה בהן יהיה צורך לקיים דיונים ממושכים לשם חקירות של חמישה מצהירים שהגישו תצהירים מפורטים לבית המשפט, בצד שתי חוות של מומחים. יתרה מזו, לא ניתן לשלול שבית המשפט אף יידרש למינוי מומחה מטעמו נוכח חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, כאשר בהקשר זה אעיר שב"כ הבנק, הגם שסבור שאין בחוות הדעת המומחה מטעם פלדמן כדי להשפיע על היקף החוב, טרם גיבש דעתו לשאלת בית המשפט, האם יש מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט. בנסיבות המקרה, הדעת נותנת שבירור ההליך יהיה לא מן הקצרים, במיוחד שהבנק עצמו הצביע על כך שחקירות המצהירים מטעם פלדמן ייערכו מספר שעות, ולעמדת ב"כ פלדמן, החקירות של המצהירים מטעם הבנק יימשכו אף הן זמן ממושך. זאת בנוסף לחקירות המומחים והאפשרות שבית המשפט יידרש למינוי מומחה מטעמו. זאת ועוד, אם אכן יתברר ההליך דנן במסגרת בקשה לפשיטת רגל, ולאחר שמיעת הראיות יסבור בית המשפט, כעמדת פלדמן, שקיימת מחלוקת כנה באשר לקיומו של החוב, לא תהיה לצדדים כל תועלת בבקשה, וממילא יהיה צורך להפנות את הבנק להגשת תביעה אזרחית נגד פלדמן. במקרה כאמור, יתקיימו הליכים כפולים, הן של בירור מחלוקת בקיומו של חוב כנה, ולאחריה בירור המחלוקת לגופה, ודומה שיהיה בכך כפל הליכים תוך בזבוז משאבים ניכרים של בית המשפט ושל הצדדים עצמם. טעם נוסף לקבלת הבקשה הינו שבירור ההליך במסגרת פשיטת רגל עלול לגרום לפלדמן פגיעה שאינה מידתית, במיוחד בשים לב להיקף החוב הנטען, כ-138 מיליון ₪, ומבלי שניתנה לו האפשרות למצות את הגנתו כדבעי ובשים לב לטענות הדרושות ליבון ובירור. בהקשר זה אציין, כי לצורך בירור קיומו של החוב יש מקום לאפשר לפלדמן לקבל את המסמכים השונים, כמפורט בבקשה לגילוי מסמכים, להתייחס להם ולהיערך להם בהתאם וכאמור בבקשה שהגיש לגילוי מסמכים. נראית בעיני גם עמדת ב"כ הכנ"ר שלפיה, אין לסטות במקרה זה מ"דרך המלך", קרי הגשת תביעה כמקובל בערכאות האזרחיות המתאימות לבירור החוב (ראה: ע"א 1938/11 מגדל הזוהר נ' גוב גיא בע"מ (1.12.11)). על המתנגד להוכיח, אפוא, כי ישנה מחלוקת כנה ביחס לחוב. נטל הוכחה זה הוא נמוך ביותר, וכל שמוטל על הטוען לקיומה של מחלוקת הוא להוכיח, כי טענותיו אינן טענות בעלמא בלבד (ע"א 4950/08 דב בירן אחזקות בע"מ נ' אגף מס הכנסה (18.7.2011)ׂ). אמנם, ייתכנו מצבים שבהם גם כאשר מוכחש החוב, ניתן יהיה לבררו במסגרת הליכי פשיטת הרגל, אך זאת כאשר המחלוקת אינה סבוכה כמות שבמקרה שלפניי, ואשר על פני הדברים עולה שבירורה לא מחייב חקירות ממושכות, לא כל שכן אפשרות למנות מומחים ושמיעת מספר לא מבוטל של עדים. בהקשר זה אציין שקיים שוני בהליך בין המצב שהיה בעת בירור הבקשה להיתר המצאה לעומת המצב בעת מתן הכרעה זו. בשלב בירור הבקשה להיתר המצאה לא היה תצהיר של פלדמן התומך בעמדתו והדבר הווה שיקול לא מבוטל לצורך ההכרעה בבקשה להמצאה, כעולה הימנה ומההכרעות בערעור על ההחלטה להמצאה. בשונה, לפניי מונחת התנגדות סדורה ומפורטת הנתמכת בתצהיר של פלדמן ושל תורג'מן שיש בה כדי לפרוס תשתית עובדתית שונה מזו הנטענת בבקשה וכל זאת מבלי שאקבע ממצאים באשר לגופם של דברים. האמור בהתנגדות הנתמך בתצהירים ואסמכתאות עונה על הרף הנדרש לצורך קביעת קיומן של מחלוקות הדרושות לבירור, שלא היה בעת בירור בקשת היתר ההמצאה. לא למותר להוסיף שאם תתקבל טענת פלדמן שלפיה לא קיים חוב, ממילא יתייתר הצורך לברר את השאלה האם הודה תורג'מן בשמו ומטעמו בכך שלא ישלם את החוב, שהיא כשלעצמה מחלוקת שאינה פשוטה. זאת ועוד, אם יקבע שקיים חוב, תיסלל לפני הבנק הדרך לנקוט בהליך של התראת פשיטת רגל על יסוד קיומו של חוב, הליך שמטבעו, יהיה קצר וענייני. משכך, סבורני, כי לבנק לא ייגרם נזק ממשי עם העברת ההליך לפסים של הליך רגיל. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי שאין מקום לדון בהליך במסגרת שבה הוא הוגש, ויש לעשות שימוש בתקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי. הואיל ובירור ההליך טרם החל, ויש צורך בהגשת כתבי טענות, נכון יהיה להפנות את הצדדים להגיש תובענה בדרך רגילה מאשר להעביר את ההליך הנוכחי לתובענה רגילה (ראה גורן שם, בעמ' 495). משכך, אני מורה, כי בירור ההליך יעשה בדרך של תובענה רגילה, כאשר בשלב ראשון תתברר סוגיית החוב הנטען שמגיע לבנק מפלדמן. להסרת ספק, ההחלטה להמצאה יפה גם לבירור ההליך כתובענה רגילה. החלטה זו מייתרת את הצורך בכל הבקשות האחרות, ודין ההליך להימחק. על הבנק להגיש תביעה אזרחית רגילה נגד פלדמן. לאור התוצאות אליהן הגעתי, מחד גיסא, השארת ההתנגדות בתיק חרף האחור בהגשתה, המזכה את הבנק בהוצאות, ומאידך גיסא, קבלת בקשת פלדמן להעביר את ההליך לתביעה רגילה המזכה את פלדמן בהוצאות, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. פשיטת רגל