1. התביעה שבפניי, היא לתשלום פיצוי לתובעות בגין איחורים בהגעת רכבות המופעלות ע"י הנתבעת. חלק מהאיחורים בהגעת רכבת, גררו אחריהם איחור של התובעות בהגעה לרכבת אחרת (להלן - "רכבת המשך") לה הן נזקקו, על מנת להגיע ליעדן. בנוסף ניטען, כי התנאים באחת מהרכבות שהועמדה לרשות התובעות, היו ירודים, עד כדי צחנה ולכלוך ברכבת ומבלי שהופעל מזגן, לרווחת הנוסעים. התובעות הוסיפו וטענו, כי גם היכן שהנתבעת דאגה להסעה חילופית עבורן, עקב תקלה ברכבת, ניגרמה להן טירחה מעבר לעיכוב בהגעה ליעדן. התובעת 1, התריסה כנגד התנהלות נציגי הנתבעת כלפי הנוסעים והיא בכללם, בחלק מהאירועים נשוא התביעה. לדבריה, נציגי הנתבעת נהגו כלפיה בזלזול, בהימנעם מדאגה לנוסעים, בעת שהללו המתינו לרכבת שבוששה לבוא ולא טרחה, ליידע על אותם בדבר סידורי הסעה חילופיים. 2. הנתבעת, הכחישה את אחריותה לאירועים נשוא התביעה. לטענתה, היא לא התחייבה כלפי הנוסעים בעמידה בלוח הזמנים המתפרסם על ידה בכלל ובפרט לעמידה בלוח זמנים לצורך קישור בין רכבות (כהגדרתו לעיל "רכבת המשך"). לוח הזמנים שנמסר על ידה לנוסעים, נועד לצורך "התמצאות" של נוסעיה והיא עושה מאמץ, לעמוד בו. בנוסף, נטען כי היא דאגה למתן פתרונות חילופיים בשל איחורים בהגעת רכבת כדוגמת, העמדת אוטובוס מתחנת רכבת אחת עד לתחנת רכבת אחרת, על מנת שנוסעיה יסעו משם ברכבת, ליעדם לירושלים. הנתבעת, הציגה את סיבותיה, ביחס לכל איחור ואיחור ודחתה את יתר טענות התובעות כנגדה. 3. הנתבעת, הודיעה על משלוח פיצוי לתובעות אותו הן סרבו לקבל, בגין כל איחור שהיה מעל ל-30 דקות, בהתאם לנוהל (להלן - "הנוהל") שנקבע ע"י מנהל הרכבת מכוח סעיף 18(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), התש"ס-2000 (להלן - "התקנות"). לפיכך, טענה הנתבעת כי היא פטורה מתשלום פיצוי נוסף לתובעות בגין הנזקים להן הן טוענות, אשר לא הוכח קיומם ושיעורם. מכאן התביעה. המסכת העובדתית: ארוע ראשון: התובעת 1 העידה על נסיעתה, ביחד עם בתה - התובעת 2, ביום 2.4.07 ברכבת מירושלים לראשון-לציון. על מנת להגיע ליעדן בראשון-לציון, הן נסעו ברכבת מירושלים ללוד ומשם, הן ביקשו לעבור ל"רכבת המשך" שתביא אותן לראשון-לציון. התובעת 1 העידה, על הפרש צפוי לפי לוח הזמנים של כ-9-8 דקות בין מועד הגעת הרכבת מירושלים ללוד, לבין מועד יציאת "רכבת ההמשך", מלוד לראשון-לציון. לדבריה, הרכבת מירושלים אחרה להגיע ללוד, אף שהתובעת לא נקבה בפרק הזמן של האיחור. בשל האיחור, החמיצו התובעות את "רכבת ההמשך". בה בשעה, התובעת העידה כי היא הספיקה לראות את "רכבת ההמשך" נוסעת ואף סברה, בטעות, כי הרכבת נעצרה על מנת לאסוף אותן. הנתבעת, הכחישה אירוע זה ואת מחוייבותה לקישור בין רכבות. בנוסף טענה, כי לא ניתנה לה הזדמנות להביא את הגנתה בנידון, בהיעדר פרטים על הרכבת בה נסעו התובעות ובפרט, ביחס לשעת היציאה של התובעות מירושלים וההגעה ללוד. לפיכך, ביקשה לדחות את הטענות כנגדה בנידון. 4. לאור עדות התובעת 1, אני קובעת כי האיחור בהגעת הרכבת מירושלים ללוד, היה בן רגעים קצרים שאם לא כן, לא היה סיפק בידה להבחין ב"רכבת ההמשך", היוצאת לדרכה, כפי שבפועל קרה. בנסיבות אלו, לא הוכחה זכותן של התובעות לקבלת פיצוי על פי הנוהל וכן, לא הוכחה התרשלות של הנתבעת במתן השירות. זאת אני קובעת, בשים לב לאיחור הקצר ולתכנון של התובעות לקשר בין הרכבות, למרות טווח זמנים קרוב ביותר, ביניהן. בנוסף, לא הוכח כי הנתבעת הציעה לתובעות להגיע ליעדן בקישור הנידון בין הרכבות . לפיכך אני דוחה את התביעה בנוגע לאירוע הראשון. 5. אירוע שני: ביום 10.4.08 ביקשו התובעות לנסוע ברכבת מת"א לירושלים. הרכבת, היתה מתוכננת לצאת מהתחנה בשעה 12:54 לפי לוח הזמנים המתפרסם ע"י הנתבעת. מעדות התובעת שעשתה עלי רושם מהימן עולה, כי לאחר המתנה של כחצי שעה ברכבת, ניתנה הנחיה לנוסעים לעזוב את הרכבת ולהמתין לרכבת המיועדת לצאת בשעה 13:54 דהיינו, כשעה לאחר השעה המיועדת. בכך, לא תמו התלאות של התובעות. בנסיעת התובעות ברכבת החילופית, מבית שמש לירושלים, חזרה הרכבת על עקבותיה, לנוכח תקלה ברכבת. לפיכך, נאלצו התובעות ליסוע ברכבת אחרת, לירושלים. בנסיבות אלו, נסיעתן של התובעות מתל-אביב לירושלים, התארכה למשך כ-3 שעות. 6. הנתבעת טענה כי עמדה לרשות התובעות האפשרות ליסוע ברכבת חילופית אחרת, שמועד יציאתה היה בשעה 13:42. לפיכך, לא היה צורך בהמתנתן לרכבת שיצאה בשעה 13:54. הנתבעת, לא הציגה לוח זמנים או דו"ח על יציאת רכבת אחרת כנטען על ידה. לפיכך, אני מעדיפה את גירסת התובעות בנדון וקובעת כי התובעות הונחו ליסוע ברכבת היוצאת בשעה 13:54. לעניין הסיבה לאיחור, הגישה הנתבעת את נספח ה' לכתב ההגנה, ממנו אני למדה כי התגלתה תקלה, בכל אחת מהרכבות מהן הורדו התובעות במהלך נסיעתן זו. הנתבעת, שלחה לתובעות פיצוי בזיכוי של שני כרטיסי נסיעה חינם, בגין נסיעה זו. 7. התובעת 1, העידה על תנאים ירודים ברכבת הראשונה אליה היא עלתה בארוע זה, עקב ליכלוך בקרונות והיעדר מזגן ברכבת, בעת ההמתנה הארוכה ליציאת הרכבת במשך חצי שעה, עד להורדת הנוסעים ממנה. בכך, היה כדי לגרום לאי נוחות והכבדה לתובעות. 8. הנתבעת, הכחישה את טענות התובעת אך לא הוכיחה בראיה כלשהי, כי בוצע ניקיון של הקרונות, קודם לעליית הנוסעים לרכבת זו. 9. בנסיבות אלו מצאתי כי הנתבעת לקתה בשורה של מחדלים. בכך, שלא דאגה לתכנון ראוי במציאת פתרון חילופי להעברת הנוסעים, אלא לאחר חלוף זמן ארוך ממועד היציאה המתוכנן של הרכבת ועד להעברתם לרכבת חילופית. לא השתכנעתי מדברי נציגת הנתבעת, כי לא ניתן היה לקצר את זמן ההמתנה. התרשמתי מעדותה של התובעת 1, כי תנאי הרכבת היו לקויים בעת ההמתנה ברכבת הראשונה. על כן, ראוי היה שהנתבעת, תקל על נוסעיה משהתגלתה התקלה ברכבת ותימנע הכבדה נוספת מהם ולו גם בהסדרת הפעלת מיזוג אוויר, לרווחתם. לכך לא דאגה הנתבעת. 10. אירוע שלישי: התובעת העידה כי בנסיעתה ביום 17.7.08 לא היה שילוט ולא היתה הכוונה בתחנת הרכבת "ת"א-מרכז", להגעה לתחנת הרכבת "האוניברסיטה". התובעת,לא הוכיחה את גירסתה כי חל שינוי בתנועת הרכבות לתחנת "האוניברסיטה", עקב הפסקת קווים שונים בחודש יולי ואין בנספח ט' לכתב התביעה, כדי להוכיח זאת. התובעת, גם לא הוכיחה כי חלו שינויים ברציף היציאה לתחנת "האוניברסיטה". מנגד, הנתבעת הוכיחה כי הפסקת קווי נסיעה בחודש יולי 2008 לצורך שדרוג תשתיות, לא היה בה כדי לשנות במאומה את נסיעת הרכבת "לאוניברסיטה". לפיכך אני קובעת, כי לא הוכחה אחריותה של הנתבעת לקושי של התובעת לאתר את הרציף לתחנה הנידונה. בנוסף, לא הוכח קיומו של נזק לתובעת, בגין אירוע זה. 11. אירוע רביעי: אין מחלוקת לעניין קרות אירוע נוסף ביום 14.2.08, אשר גרם לעיכוב בהגעת התובעת 2 ליעדה. יחד עם זאת, הנתבעת העמידה אוטובוס לטובת נוסעיה כדי להעבירם מתחנת הרכבת בלוד לתחנה בבית-שמש. הנתבעת, הציגה דו"ח ביצוע למועד זה (נספח ד' לכתב הגנה) לפיו, קרון שנתקע במסילה גרם לעיכובים בנסיעת רכבות אחרות. בנסיבות אלו ולמרות מאמצי הנתבעת, הרכבת מבית שמש לירושלים הביאה את התובעת 2 ליעדה רק בשעה 15:30. קרי: כשעה, לאחר השעה המתוכננת, בשל תקלה בלתי צפויה. 12. אירוע חמישי: התובעת 1 טענה כי ביום 20.12.08 היה פירסום באמצעות כרוז ופרסום בלוח דיגיטלי, בנוגע לרציף ממנו תצא הרכבת מת"א לירושלים. במפתיע, הוחלף השילוט ורכבת המובילה ליעד אחר, יצאה מהרציף בו המתינה התובעת 1. בהיעדר מידע בדבר השינוי, בין אם בשילוט ובין אם ע"י סדרן או כרוז, נמנע מהתובעת 1, לעלות על הרכבת לה היא המתינה. לאור מחדלה של הנתבעת במסירת המידע לנוסעים, דאג סדרן של הנתבעת להעברת התובעת ונוסעים אחרים במונית, עד לתחנת הרכבת הבאה, לצורך נסיעתן בה לירושלים. סופם של דברים, התובעת הגיעה בשעה 22:15 לירושלים, במקום בשעה היעודה, 21:59. 13. הנתבעת טענה מנגד כי מערכת איתות חדשה, יצרה שיבושים בתנועת הרכבות וגרמה לשינויים ברציף היציאה של הרכבת לירושלים. לדברי נציגת הנתבעת, מאמצי הנתבעת כמובא לעיל הואילו במתן פתרון חילופי ראוי לנוסעים ונימצא, כי ניגרם איחור של 16 דקות בלבד, בהגעת הנוסעים לירושלים. 14. הנתבעת, לא הוכיחה כי לא ניתן היה לעקוב ולחזות מראש את תוואי הרכבת והרציף בו היא תעצור. אילו היה תכנון קפדני מוקדם, ניתן היה להודיע לנוסעים על השינוי האמור. יתירה מכך, היה על הנתבעת לדאוג לנוכחותו של סדרן או כרוז ברציף בו המתינה התובעת, כדי לכוון אותם לרציף הנכון ולמנוע את המתנתם לריק, ברציף אליו הם הוכוונו מלכתחילה, ע"י הנתבעת. בכך, נגרמה טירחה לתובעת 1, אשר נאלצה להיטלטל עם הכבודה שלה עד לקבלת המידע ועד לסידור החילופי שהועמד לרשותה. יחד עם זאת, התרשמתי מיחס ראוי של הסדרן לתובעת 1, בניגוד לטענתה על זלזול כלפיה וכן מדאגתו לפיתרון חילופי ראוי להעברת הנוסעים, שמנע בכך עיכוב ארוך לנוסעים. דיון: 15. בבחינת האירועים השונים וטענותיהן של התובעות ביחס אליהם, אני מבחינה בין איחורים ביציאת רכבות וסיבותיהם, לבין מחדלים אחרים בהתנהלות של הנתבעת אשר אינם תלויים בתקלות בלתי צפויות, כדוגמת תקלות מיכניות ברכבת או במסילה. כפי שקבעתי לעיל, ניתן היה לגבי חלק מהאירועים למנוע את המחדל, בדרך של תכנון וטיפול נכון מראש או במהירות ע"י הנתבעת וניתן היה להקל על תנאי הנסיעה, גם היכן שהיתה תקלה בלתי צפויה. 16. סעיף 8 לתקנות, הוא המסגרת המשפטית אשר מכוחה נקבעו תנאי הפעלה של הרכבת ע"י מנהל הרכבת בנוהל "פיצוי לנוסעים בגין איחורי רכבות" (נספח א' לכתב ההגנה). הנוהל, נקבע ע"י מנהל הרכבת דאז, בהיותה "רכבת ישראל" עוד בטרם הוקם התאגיד הנתבע "רכבת ישראל בע"מ". על פי הנוהל, לגבי אירועים בהם העיכוב הוא של מעל ל-30 דקות, ניתן פיצוי לתובעות בכרטיס נסיעה אחד והיכן שהיה עיכוב של מעל 60 דקות, ניתן פיצוי בזוג כרטיסים. 17. הנתבעת טוענת כי הזכות לפיצוי שנקבעה בנוהל, היא ללא הוכחת נזק ובסכום שווה לכל נוסע. האחידות בגובה הפיצוי, נועדה לטענתה להגן על הקופה הציבורית ולמנוע עלייה של מחירי הנסיעה ברכבת. כך גם ניטען, כי יש בהוראות הנוהל כדי להקל על הנוסעים בהוכחת זכותם לפיצוי בהצגת כרטיס הנסיעה בלבד ומבלי שייבחן קיומו של נזק. בנוסף טענה הנתבעת, כי ברכישת כרטיס הנסיעה, נכרת חוזה בינה לבין הנוסעים, אשר תנאיו הם בכפיפות לתקנות ולנהלים שהותקנו מכוחן. כך גם נטען כמובא ברישא לפסק הדין, כי אין התחייבות מצד הנתבעת לזמני הגעה וכי פרסומיה על לוחות הזמנים, הם בכפוף לשינויים. ככל שנגרם עיכוב עקב השינויים או תקלות, זכאיות התובעות לפיצוי לפי הנוהל. מסקנות: 18. בין התובעות לנתבעת, נכרת חוזה ברכישתן את כרטיס הנסיעה מהנתבעת. חוזה, החוסה תחת הוראות התקנות שהסמיכו את מנהל הנתבעת להתקין כללים לפיצוי. בסעיף 8(א) לתקנות נקבע: "במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות". בהתאם לכך, קבע מנהל הרכבת בנוהל, מתן פיצוי לנוסעים בגין איחור רכבות (נוהל מספר 04-05-36). בסעיף 5.1 נקבע כי איחור הוא ב"הגעה של רכבת לתחנת היעד חצי שעה יותר מן המועד שנקבע לכך בלוח הזמנים לרבות כל שינוי ללוח זמנים זה". לעניין סוגי הפיצוי, נקבע בסעיף 5.2 לנוהל כי קיים פיצוי לאיחור של מעל חצי שעה ופיצוי לאיחור מעל 1 שעה. שיעור הפיצוי נקבע בסעיף 6.2 לנוהל ולפיו כרטיס נסיעה יינתן בעבור איחור מעל חצי שעה ושני כרטיסים יינתנו, בעבור איחור מעל לשעה. 19. העיגון לקביעת מחירי הנסיעה ברכבת נקבע בתקנות מסילות הברזל (דמי נסיעה), תשס"ה-2004 ואין הנתבעת רשאית, להורות על שינוי המחיר אלא על פי התקנות. מחיר הנסיעה, נקבע מטבע הדברים בהתחשב בנטל הכלכלי, שיכול שיוטל על הנתבעת, בין השאר, עקב איחורים ברכבת. המחוקק, לא התקין תקנות בנוגע לתנאים למתן פיצוי ולשיעורו ובה בשעה, כבל את הנתבעת בעניין מחירי הנסיעה ברכבת שקביעתם, אינה בסמכותה. התובעות, לא טענו כנגד תוקפו של הנוהל, כי אם בדבר זכותה לפיצוי לפי שיעור נזקיה ובהתעלם מהנוהל. סטיה מהנוהל, טעונה שינוי בהקצאת משאבים של הנתבעת, בין אם בחלוקה אחרת של התקציב לפי היעדים שנקבעו בו, ובין אם בצורך בהגדלת התקציב, על מנת להבטיח פיצוי לכל נוסע, לפי גובה הפסדיו ונזקיו. כך גם, סטיה מהנוהל תידרוש יצירת מנגנונים לבירור התלונות ולבחינת הנזק הניטען. ההתקשרות, בין התובעות לנתבעת, נוצרה ברכישת כרטיס הנסיעה. תנאיו הם על פי הנוהל שהותקן מכוח התקנות (על כריתת ההסכם ראה: ת.א 1694/07 ‏שגית פן (בן מרגי) נ' רכבת ישראל בע"מ, שניתן ע"י כב' השופטת רונן). אף שאני סבורה, כי קיים צורך בהתקנת תקנות בעניינים שנקבעו בנוהל ואין להותיר את הקביעה בידי מנהל הנתבעת, בפרט לאחר שהוקם התאגיד של הנתבעת, אין לסטות מהנוהל שהותקן בטרם הקמתה. 20. למרות כפיפות התובעות לתנאי הנסיעה לפי התקנות והנוהל ושמא, דווקא בגין זאת, יש מקום להגביר את מנגנוני הפיקוח על הנתבעת, לצורך הבטחת עמידתה בזמנים, בדומה לחקיקה הרלוונטית לאמצעי תחבורה אחרים כדוגמת חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957 והוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוס ובמוניות), תשל"ד-1974 ובשים לב, לסעיפים 385 ו-399 לתקנות התעבורה. אין להבחין בין אמצעי התחבורה השונים בשאלת הפיקוח ולא ראוי להותיר את הפיקוח בנוגע לזמני הגעה על הנתבעת עצמה. נכונים הדברים, בפרט לנוכח עמדתה של התבעת, אותה אני דוחה, כאילו עליה להשתדל לעמוד בלוח הזמנים שניתן לצורך "התמצאות" בלבד. לוח הזמנים נקבע בנוהל והוא מחייב את הנתבעת. בהתאם לכך, עליה לשלם פיצוי היכן שהיה איחור מהזמנים שנקבעו בו ואין בנוהל, הוראה המסייגת את תוקף לוח הזמנים כאילו היה בגדר "המלצה" בלבד. 21. אף שבתקנות לא נקבעה יחודיות הפיצוי, אין להתעלם מהמערכת החוזית בין בעלי הדין המחייבת את התובעות ביחס לגובה הפיצוי. יחד עם זאת, קיים צורך בהתקנת תקנות ובהגברת הפיקוח על הנתבעת כדי לא להותיר את קביעת החוזה ותנאיו, בידי הנתבעת שהיא נותנת השירות וכן המפקחת על עצמה, בנוגע אליו. 22. בנסיבות אלו אני קובעת כי התובעות זכאיות לפיצוי בגין האיחורים שהוכחו כפי שקבעתי לעיל, בהתאם לנוהל. הפיצוי הוא במתן שוברי זיכוי, כפי שהללו נישלחו אליהן ע"י הנתבעת. למעלה מן הצורך יוער, כי התובעות לא הוכיחו את נזקיהן בשיעור הפיצוי אותו דרשו בכתב התביעה. 23. האירוע מיום 20.12.08, אשר הוא שגרם לדברי התובעות להגיש את התביעה, אינו נכנס למסגרתו של סעיף 8(א) לתקנות, אשר הן לא טענו כנגד תוקפו. ארוע זה אינו נוגע לאיחור בהגעת הרכבת, כי אם בהתרשלות של הנתבעת במילוי חובותיה למסירת מידע נכון לנוסעים. הוכח, כי הוצג מצג מטעה בפני התובעות שהביא לעיכוב בהגעתן לרכבת, ברציף החילופי אליו הגיעה הרכבת. בדומה לכך, תנאי הנסיעה הלקויים ברכבת באירוע השני, אינם חוסים תחת הפיצוי שנקבע בנוהל, הנוגע לאחור ברכבת ולא בנוגע להתרשלות במתן השירות. 24. לפיכך, התובעות זכאיות לפיצוי בגין האירועים אשר לגביהן קבעתי כי היה מחדל במתן השירות ע"י הנתבעת. השתכנעתי, כי מחדליה אלו של הנתבעת גרמו לאי נוחות, הכבדה ולטירחה לתובעות, מעבר לאובדן הזמן בשל האיחור בהגעה. 25. בנסיבות אלו אני מחייבת את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובעת 1, בסך של 700 ₪ בגין שני האירועים מהם היא סבלה. הפיצוי לנתבעת 2, יועמד על סך של 350 ₪, בגין אירוע אחד הנוגע אליה. בקביעת גובה הפיצוי התחשבתי בנזקי התובעות מחד, ומאידך, במאמצי הנתבעת לסייע לנוסעים לאחר קרות המחדל, ובאופן שהקל על ההכבדה והטירחה של התובעות, כפי שהללו תוארו בגוף פסק הדין. בכך, אין כדי לגרוע מזכותן של התובעות לעשות שימוש בזיכוי שנשלח אליהן לפי הנוהל בגין האיחורים של הרכבת. 26. אני מחייבת את הנתבעת, בתשלום הוצאות משפט לכל אחת מהתובעות, בסך של 250 ₪. 27. התשלומים, ישולמו תוך 15 יום וישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 28.איחור רכבתרכבת