מהות ההליך 1. החלטה זו עניינה בהתנגדותה של עיריית ירושלים (להלן - העירייה או המתנגדת) לבקשה לפירוקה של על יש חברה לפיתוח (תלפיות) בע"מ (להלן - החברה או "על יש"), שהגישה מבקשת הפירוק, רותם פיתוח ובניין (1990) בע"מ (להלן - רותם או מבקשת הפירוק). עיקרי העובדות 2. רותם הינה בעלת זכויות חוזיות לרישום זכויותיה בשטח של כ-850 מ"ר, בקומה א' של הבניין ברח' האומן 18 בירושלים, חלקות 14-10 בגוש 30131 (להלן - הנכס). ביום 30.10.1990 חתמה חברת "על יש" על הסכם למכירת הנכס (להלן - ההסכם הראשון) לחברת י.ל. השקעות נדל"ן בע"מ [בפירוק] (להלן - י.ל.). ביום 13.9.1991 חתמה חברת י.ל. על הסכם למכירת הנכס לחברת רותם (להלן - ההסכם השני), וביום 2.10.1994 נחתמה בין י.ל ורותם תוספת להסכם (השני), שכללה את התנאים להסרת השעבוד מהנכס. משביקשה רותם לרשום את הזכויות בנכס על שמה במינהל מקרקעי ישראל, נדרשה להביא אישור מהעירייה בדבר היעדר חובות. העירייה סירבה ליתן את האישור, משום שהתברר כי בגין הנכס קיימים חובות ארנונה, הן עבור תקופת ההחזקה של י.ל. בנכס (סך של 73,728.45 ש"ח נכון ליום 29.11.2001) והן עבור תקופת ההחזקה של "על יש" בנכס (סך של 588,813.49 ש"ח נכון ליום 28.8.2003). לאור האמור לעיל, הגישה רותם ביום 18.2.2003 לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוק חברת י.ל. (פש"ר 145/03), וביום 19.5.2003 ניתן צו פירוק כמבוקש. לאחר מכן, ביום 11.2.2004 הגישה רותם לבית-משפט זה בקשה לפירוק חברת "על יש" בעילה של חדלות פירעון. החלטה זו עניינה, כאמור, בהתנגדותה של העירייה לבקשת פירוק זו. עיקרי טענות הצדדים 3. העירייה טוענת בבקשתה כי רותם אינה רשאית להגיש בקשה לפירוק החברה, משום שאינה נושה של החברה. לטענתה, לחברה אין כל חוזה או התחייבות כלפי רותם. יתר-על-כן, לטענתה, רותם הבהירה במסגרת הבקשה לפירוק כי היא אינה מתכוונת לשלם את חוב הארנונה, ובכך למעשה הבהירה כי אין בכוונתה להפוך לנושה של החברה. העירייה מוסיפה וטוענת, כי הבקשה לפירוק נגועה בחוסר תום-לב, בשל הטעמים הבאים: ראשית, לרותם אין כל מטרה בפירוק החברה, זולת קבלת אישור העברה מעיריית ירושלים, בלא שתידרש לשלם את חובות הארנונה בגין הנכס. שנית, רותם ידעה בעת החתימה על ההסכם עם י.ל., כי החברה (שפירוקה מבוקש) מצויה בקשיים כלכליים וכי בעל החברה נפטר כשנה קודם לכן (בנסיבות שנחשדו כהתאבדות עקב מצב כלכלי קשה, שאף פורסמו בזמנו בעיתונות), ולמרות זאת החליטה לחתום על ההסכם לרכישת הנכס. לטענת העירייה, בסיכומיה, מטרתם של דיני הפירוק הינה לאפשר לנושי החברה לממש את נכסיה. מאחר שהנכס האמור כבר נמכר ואינו בר מימוש, ומאחר שאין לחברה נכסים כלשהם, פירוק החברה לא יועיל למי מהנושים. יתר-על-כן, אם תתקבל בקשת הפירוק, כל תביעתה של רותם נגד החברה תתממש, ואילו העירייה תיאלץ לוותר על כל החוב. כן טוענת העירייה, כי קבלת הבקשה לפירוק תעודד עסקאות רמייה שיאפשרו לצדדים להתחמק מתשלומי מיסים לעירייה, ולפיכך יש לדחות את בקשת הפירוק. 4. מנגד, טוענת רותם (מבקשת הפירוק) כי בסעיף 2 להסכם השני (שנחתם בינה ובין י.ל.), העבירה לה י.ל. את מכלול זכויותיה בנכס, וכי הזכויות שהעבירה לה י.ל. כוללות גם את הזכות לדרוש מהחברה לקיים את התחייבויותיה בסעיף 5 להסכם הראשון (שנחתם בין י.ל. ובין החברה), וביניהן התחייבותה של החברה לשלם את חוב הארנונה שלה: "5. כל המסים, האגרות, ההיטלים וכל יתר ההוצאות, תשלומים וחובות החלים על הממכר, עד ליום חתימתו של חוזה זה, יחולו על המוכר וישולמו על ידו, ומיום חתימת חוזה זה ואילך יחולו על הקונה וישולמו על ידו". בנוסף לכך, גם י.ל. עצמה התחייבה (בסעיף 9 להסכם השני) לשלם את חובותיה לעירייה. רותם מוסיפה וטוענת, כי לאחר פירוקה של י.ל., נותרה חברת "על יש" האחראית היחידה לנזקים שנגרמים לה כתוצאה מעיכוב העברת הזכויות בנכס על שמה. רותם פנתה לחברה במכתב דרישה לתשלום החוב, אולם הוא לא הגיע לתעודתו, שכן בכתובת הרשומה אין לחברה משרד ובעל המניות העיקרי שלה אינו בחיים, ולכן הגישה רותם בקשה זו לפירוק החברה. בסיכומיה, מציינת רותם שהעירייה לא פעלה לגביית החוב מזה 14 שנה, וכי אם בקשת הפירוק לא תתקבל, היא לא תוכל לרשום את הנכס על שמה לעולם. רותם סבורה כי מאחר שהחוב לעירייה נובע מהתקופה שקדמה למסירת הנכס לידיה, הדרך היחידה שלה לקדם את הליכי רישום זכויותיה במינהל הינה פירוק החברה והפניית העירייה לתבוע את החוב במסגרת הליכי הפירוק. 5. באת-כוח הכונס הרשמי (להלן - הכנ"ר) (שהגישה את תגובתה לבקשה ביום 17.11.2004) סבורה כי הדין עם רותם (מבקשת הפירוק). זאת מאחר שהתחייבויותיה של החברה בהסכם הראשון כללו בין היתר התחייבות לשלם את הארנונה לעירייה, והתחייבות זאת הומחתה לרותם בהסכם השני. לפיכך היא בדעה כי רותם עונה על הגדרת "נושה" וזכאית על כן להגיש את הבקשה לפירוק. באת-כוח הכנ"ר מוסיפה וטוענת כי גם העירייה אינה חולקת על כי החברה היא חדלת פירעון, בהפנותה לדברי בא-כוח העירייה בדיון שהתקיים לפניי ביום 1.4.2004, שלפיהם "העירייה ביצעה חקירה ולא הצליחה לאתר שום דבר על מנת לגבות את החוב". לטענתה, התנגדות העירייה לבקשת הפירוק אינה לגיטימית ואינה בתחום השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בדונו בבקשת הפירוק. כל כך, משום שהעירייה לא הראתה כי מתן צו לפירוק החברה יפגע ביכולתה לפרוע את חובותיה לעירייה, חובות אשר לא נגבו ולו בחלקם במשך למעלה מעשר שנים. כן היא טוענת כי העירייה מבקשת להפוך את רותם ל"בת ערובה" ולהטיל עליה לשלם את חובות הארנונה, למרות שגם העירייה מודה כי החייבת הינה החברה ("על יש") ולא רותם. הכרעה והנמקה 6. פתח דבר אומר כי עמדתם של מבקשת הפירוק והכנ"ר מקובלת עליי, באשר גם אני סבור כי יש לדחות את התנגדות העירייה לבקשת הפירוק. כמפורט בעיקרי העובדות לעיל, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי שאלות: האחת, האם מבקשת הפירוק (רותם) היא נושה של החברה ("על יש"), ולפיכך בעלת מעמד להגיש בקשה לפירוק. השנייה, האם נהגה רותם בתום לב בהגשת הבקשה לפירוק. אדון בשאלות אלה כסדרן. האם רותם היא נושה של החברה? 7. כאמור, אינני מקבל את טענת העירייה שלפיה אין לחברה התחייבות כלפי רותם. במקרה שלפניי קיימים שני הסכמי מכר, הכוללים בתוכם חוזה לטובת צד שלישי (העירייה), כאשר הן בהסכם הראשון והן בהסכם השני התחייב הצד המוכר כלפי הצד הקונה לשלם את כל המסים והאגרות ושאר החובות שחלו על הנכס, עד ליום חתימת ההסכם (הראשון או השני). משמעות ההתחייבות הזו לענייננו היא, כי המוכר (בשני ההסכמים) התחייב כלפי הקונה לשלם לעירייה את חוב הארנונה, כטענת רותם בסיכומיה. כפי שראינו, במסגרת ההסכם השני המחתה י.ל. לרותם את זכותה לכך שהחברה תשלם לעירייה את החובות שנצברו עד ליום חתימת ההסכם הראשון. מכאן נובעת זכותה של רותם לדרוש מהחברה לשלם את חובותיה לעירייה, כטענת הכנ"ר בסעיף 1 לסיכומיו. אמנם מדובר בחיוב לטובת צד שלישי (המוטב) המקנה לו את הזכות לדרוש את קיום החיוב. אולם, זכותו של המוטב לדרוש את חובו אינה גורעת מזכותו של צד לחוזה שכלפיו ניתנה ההתחייבות (להלן - הנושה) לדרוש מהחייב את קיום החיוב כלפי המוטב, זאת מכוח הוראתו המפורשת של סעיף 38 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים): "שמירת זכותו 38. זכותו של המוטב אינה גורעת מזכותו של הנושה של הנושה לדרוש מן החייב את קיום החיוב לטובת המוטב". העולה מן האמור, כי רותם היא בוודאי נושה של החברה לעניין חוב הארנונה לפי חוק החוזים. סעיף 259 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 קובע כי "נושה, לרבות נושה מותנה או עתידי" רשאי להגיש בקשת פירוק. פרופ' צ' כהן בספרה אומרת כי המונח "נושה" כולל: "כל מי שהחברה חבה לו חוב בר-תוקף, שטרם שולם במועד הגשת הבקשה לפירוק" (צ' כהן פירוק חברות [3], בעמ' 151-150). אינני רואה מדוע שלא להחיל הגדרה זו גם למקרה של חוזה לטובת צד שלישי, בו קיימת התחייבות של החייב כלפי הנושה לשלם חוב למוטב. לפיכך, רותם היא בגדר נושה של החברה הרשאית להגיש את הבקשה לפירוק. תום-הלב 8. סעיף 324(א) לפקודת העיריות קובע כי לא תירשם כל העברה של נכס, אלא אם סולקו בגינו כל החובות לעירייה. סעיף זה מקנה לעירייה את הכוח למנוע העברת רישום נכס, אם לא שולמו חובות הארנונה. אולם, סמכות זו של העירייה לא מתקיימת מקום שבו נוצר החוב בטרם נכנסה החברה החייבת להליכי פירוק, שאז הוראות סדרי הנשייה בפירוק (שהן הסדר מיוחד) גוברות על ההוראה בסעיף 324(א) לפקודת העיריות (בג"ץ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, קריית אתא [1]). כלומר, אם החברה שבפניי תיכנס להליכי פירוק, כבקשת רותם, העירייה תהיה "כאחד הנושים" ותקבל את חלקה היחסי כנושה רגיל (שהרי החובות נוצרו לפני כניסת החברה להליכי פירוק). לאור תוצאה זו - המסכלת את יכולתה של העירייה לגבות מרותם את חוב הארנונה שהחברה חבה לה - העירייה טוענת כי בקשת הפירוק שהגישה רותם נגועה בחוסר תום-לב. רותם משיבה לעומתה כי התנגדותה של העירייה לפירוק החברה היא זו שלוקה בחוסר תום-לב, באשר כל מטרתה היא להפוך אותה ל"בן ערובה" ולגלגל על כתפיה את חוב הארנונה של החברה. כאמור, גם במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי כדעת רותם והכנ"ר. יפים לכאן, בשינויים המתבקשים, הדברים שנאמרו בבג"ץ 973/90 פרופיל חן בע"מ נ' עיריית יבנה [2], בעמ' 22-21: "ניתן להבין ללבם של המשיבים בנקיטת הגישה, לפיה החובות חלים על הנכס ולא על חייבים מסוימים. הם מבקשים להביא לכך, שמחזיקים, שאינם בעלי הנכס, לא ימלטו מתשלום חובותיהם לעיריה. אולם, יחוס החובות לנכס, במקום למחזיקים - חייבים מסוימים, יביא לתוצאה שאינה מתיישבת עם מטרתו התחיקתית של סעיף 324(א) לפקודה, שכן בעלי נכסים, שאינם חייבים חובות לעיריה, ישאו בחובותיהם של המחזיקים. כפי שנאמר, תוצאה זאת סותרת את הוראותיהם של סעיפים 274 ב(א) ו-325 לפקודה...". בהקשר דברים זה אציין כי העירייה נמנעה במשך יותר מעשר שנים מלפעול לגביית החוב מהחייבות - י.ל. ו"על יש" (החברה). העירייה אינה מכחישה כי היא עושה שימוש בסמכות הנתונה לה בסעיף 324(א) לפקודת העיריות כדי לגרום כעת לרותם לשלם חוב שאינו שלה, בהיותה מודעת לכך שלחברות החייבות אין יכולת לפרוע את חובן. הווה אומר, בהתנגדותה לבקשת הפירוק, העירייה אינה מבקשת "להבריא" את החברה, אלא כל מטרתה היא לדאוג לכיסוי החוב בגין הארנונה. ואם כך המה פני הדברים, מדוע סוברת העירייה שתום-ליבה שלה גובר על תום-ליבה של רותם, כאשר שתיהן אינן רוצות לשאת בהוצאות הארנונה? בעוד הראשונה מנסה לשים מחסום באמצעות סעיף 324(א) לפקודת העיריות, באה האחרונה ועוקפת את המחסום על-ידי הגשת בקשת הפירוק; ומאחר שאין עסקינן בחוב של חברת רותם - אין בכך פסול. ואחרון, באשר לטענת העירייה כי בעת החתימה על ההסכם השני ידעה רותם על הקשיים בהם נמצאה החברה, אינני נדרש לפסוק בעניין, משום שהעירייה לא הביאה ראיות להוכחת טענתה זו (והתנגדותה גם לא נתמכה בתצהיר). 9. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, התנגדותה של העירייה לבקשת הפירוק נדחית בזה. המזכירות תביא את תיק הפירוק בפני המותב הדן בבקשות הפירוק, לצורך קביעת מועד לדיון בה ומתן הוראות בעניין הפרסומים הדרושים בהתאם להוראות הדין. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. פירוק חברה