1. עורך-דין אריה חיימסון (להלן: הנאמן) משמש כנאמן לביצוע הסדר נושים לגבי החייב מרדכי שטיין (להלן: החייב). הנאמן עותר לאשר חלוקת כספים לנושים בהתאם להסדר. לעניין זה ביקש הנאמן הוראות כיצד לנהוג לגבי סוגיות מסוימות שהתעוררו לפניו. אישתו של החייב התייצבה לדיון והעלתה התנגדות לחלוקת הכספים לנושים. 2. ביום 7.9.89 הגיש החייב בקשה למתן צו-כינוס ולהכרזה על פשיטת רגל. לפי האמור בבקשה, הסכום הכולל של החובות הגיע ל-206,000 ש"ח, ואילו מספר הנושים היה חמישה-עשר. החייב עסק בחקלאות בענף הפרחים במושב יד-נתן (להלן: המושב), בו היה חבר. ביום 20.12.89 ניתנה החלטה בדבר עיכוב הליכי הוצאה לפועל ועיכוב תובענות, וכן נקבע, כי על החייב לשלם לכונס הנכסים הרשמי מידי חודש סך של 450 ש"ח. החייב ביקש דחיית הדיון מעת לעת, מאחר שבאותה תקופה עלתה האפשרות בדבר הסדר מיוחד של חובותיהם של חברי מושבים. יוער, כי בשנת 1992 אכן קיבלה הכנסת את חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992, אך אין טענה, כי החוק חל לגבי החייב. 3. ביום 17.6.91 הגיש החייב, במסגרת תיק פשיטת הרגל בקשה (המ' 891/91) בעניין הצעה להסדר עם נושיו, בהתאם לסעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה). בבקשה הוצע למכור את הזכויות של החייב ואישתו במשק שהחזיקו במושב כבני רשות. מדובר על בית מגורים, בשטח של 180 מ"ר, בית ישן המיועד להריסה ושטח חקלאי של שלושים דונמים (הנכסים ייקראו להלן: המשק). על פי ההצעה נמצאו קונים לזכויותיהם של בני הזוג, אשר הציעו סכום של 120,000 דולר. הסכום האמור צריך היה להתחלק על פי ההצעה כדלקמן: לנושים - 50,000 דולר; לאשת החייב - 55,000 דולר; לחייב - 5,000 דולר; הוצאות ההסדר - 10,000 דולר. בהתחשב בחובותיו של החייב ובסכום שעמד לחלוקה לנושים, צפוי היה, כי כל נושה יקבל כ-48 אחוז מן החוב המגיע לו. אותה עת הגיע סך כל החובות לכ-250,000 ש"ח. בהחלטה מיום 18.6.91 קבעתי מועד לדיון בבקשה, והוריתי, כי העתק ההצעה יישלח לכל אחד מן הנושים בצירוף הודעה על מועד הדיון. הפקודה ואף תקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, אינן קובעות, כי יש לקיים דיון בהצעת ההסדר בטרם עריכתן של אסיפות הנושים, אשר מזומנות לשם אישור ההסדר. הניסיון מלמד, כי רצוי לקיים דיון בבית המשפט במעמד הנושים, עוד לפני זימונן של האסיפות, כדי לשמוע הערות והצעות מטעם הנושים. בדרך זו ניתן לתקן את ההצעה ולשפר את הסיכוי שיתקבל הרוב הדרוש באסיפות הנושים. בדיון שהתקיים ביום 14.7.91 נמסר, כי הקונים הפוטנציאליים של הזכויות במשק הציעו תמורה גדולה יותר, דהיינו, סך של 150,000 דולר. לאור זאת ניתן היה לצפות שהדיווידנד יוגדל. החייב הגיש הצעה מתוקנת להסדר עם נושיו, באופן שהסכום לחלוקה בין הנושים הועמד על 80,000 דולר. לפיכך, הדיווידנד הצפוי הוערך בכ-75 אחוז. בדיון שנערך ביום 15.9.91 קבעתי הוראות שונות לעניין כינוסן של אסיפות נושים (עמ' 7 לפרוטוקול, בהמ' 891/91). יש להדגיש, כי אישתו של החייב נתנה הסכמתה להסדר המוצע, אשר במסגרתו אמורות היו להימכר אף זכויותיה שלה במשק, שהיוו מחצית מן הזכויות. כמו כן, אשת החייב היתה צריכה לקבל מתוך התמורה סך של 55,000 דולר. 4. כונס הנכסים הרשמי הגיש דו"ח לעניין אסיפות הנושים, שנערכו ביום 11.11.91 (המ' 1/92). מן הדו"ח התברר, כי כל הנושים בדין קדימה הסכימו להצעה. באסיפה של הנושים הרגילים הצביעו חמישה-עשר בעד קבלת ההצעה ואילו שלושה - התנגדו. אחוז הנשייה של אלה שהסכימו הגיע כדי 79.5% מערך תביעות החוב ואילו ערך תביעותיהם של המתנגדים היווה 20.5% מכלל תביעות החוב. עמדתו של כונס הנכסים הרשמי היתה, כי יש לאשר את ההסדר. הדיון באישור ההסדר נקבע ליום 20.1.92. הכונס ביקש, כי הדיון ייקבע בהקדם, מאחר שאלה שהציעו לרכוש את המשק המתינו תקופה ארוכה. הנושים קיבלו הודעה על הדיון, אשר נערך ביום 20.1.92. אף אחד מן הנושים שהתייצבו לא הביע התנגדות לאישור ההסדר. בו ביום החלטתי, בין השאר, לאשר את ההסדר ולמנות את עורך-דין אריה חיימסון כנאמן לביצועו. 5. ביום 13.5.92 ביקש הנאמן (המ' 498/92) לאשר שני הסכמים, מיום 9.4.92, בקשר למכירת המשק, כחלק מהסדר הנושים. כונס הנכסים הרשמי הודיע בכתב, כי אין לו התנגדות לאישור ההסכמים. ההסכם הראשון נעשה בין החייב ואשתו מצד אחד, לבין בני הזוג הילה ודורון דניאל מצד שני (להלן: הקונים). לפי הסכם זה התחייבו החייב ואישתו למכור את זכויותיהם במשק לקונים תמורת 150,000 דולר. בסעיף 9(א)(4) להסכם נקבע, כי הקונים יעבירו את זכויותיהם לגבי דירה מסוימת בקריית-גת לאישתו של החייב, במקום תשלום של 55,000 דולר. במילים אחרות, נעשתה עיסקת חליפין, לפיה אשת החייב תקבל דירה מן הקונים כתחליף לסכום של 55,000 דולר, אשר היא היתה אמורה לקבל מתוך התמורה, בגין מכירת הזכויות במשק. בסעיף 9(ב) הוסכם, כי הכספים, פרט לסכום של 55,000 דולר, ישולמו לנאמן, אשר יעביר 80,000 דולר לנושים. במבוא להסכם הראשון נזכרו במפורש ההליכים שננקטו בבית-משפט זה על ידי החייב, ונאמר כי מכירת הזכויות במשק נעשית כחלק מהסדר הנושים. ההסכם השני נעשה בין הקונים לבין אישתו של החייב והתייחס אך ורק לדירתם של הקונים בקריית-גת. בהסכם זה נקבע במפורש, כי האשה רוכשת את הזכויות בדירה תמורת 55,000 דולר, מתוך התמורה שהקונים היו צריכים לשלם עבור הזכויות במשק. ביום 31.5.92 נתתי אישור לשני ההסכמים, ללא דיון ועל סמך הסכמתו של כונס הנכסים הרשמי. הקונים שילמו את מלוא התמורה, קיבלו חזקה במשק ומסרו לאשת החייב את החזקה בדירה בקריית-גת. 6. בבקשה הנוכחית, שהוגשה ביום 22.10.92, עתר הנאמן לאשר חלוקת הכספים המוחזקים בידיו לנושים, בהתאם להסדר הנושים שקיבל אישור ביום 20.1.92. הנאמן ביקש במסגרת הבקשה הוראות לעניין שאלות מסוימות שהתעוררו לפניו בהקשר לחלוקת הכספים. בהמשך אתייחס לאותן שאלות. הדיון בבקשה נקבע ליום 6.12.92 והנושים זומנו לדיון. מאחר שהיה צורך להשלים עניינים מסוימים בטרם ההחלטה, קבעתי בדיון מיום 6.12.92, כי תקבע ישיבה נוספת, על מנת שהטעון השלמה יושלם תחילה. במועד הנדחה - 17.1.92 - התייצב עו"ד מ' גבאי, בשמה של אשת החייב, והביע התנגדות לחלוקתם של הכספים לנושים. הסוגיה העיקרית הטעונה הכרעה נוגעת לעניין זה ואדון בה תחילה. לאחר מכן, אתייחס לשאלות הנוספות שיש להחליט בהן. 7. מסתבר, כי אשת החייב הגישה לבית-משפט זה ביום 14.2.90 תובענה למזונות כנגד החייב (מ"א 109/90). התובענה הוגשה בשמה של האשה ובשם שלוש הבנות הקטינות של בני הזוג. ביום 13.3.90 נערך דיון בשאלת המזונות הזמניים. בית המשפט (כבוד השופט פלפל) פסק מזונות זמניים, החל מיום הגשת התובענה, בסך של 1,500 ש"ח לחודש, על סמך הסכמתו של החייב. יצויין, שבפרוטוקול הדיון רשום, כי החייב טען שהוא מצוי ב"כינוס נכסים", כי יש לו חובות, העולים על 200,000 ש"ח, וכי הוא משלם לכונס הנכסים הרשמי סך של 450 ש"ח בחודש. החייב אף אמר, כי אין לו כסף לשכור שירותיו של פרקליט. שאלת המזונות הקבועים נדונה ביום 9.5.90. החייב לא הגיש כתב-הגנה, אם כי התייצב לדיון. פרקליטתן של אשת החייב והבנות אמרה בדיון, כי כמחווה של רצון טוב אין אשת החייב עומדת על חיובו במלוא סכום התביעה, דהיינו, מזונות בסך 3,000 ש"ח לחודש, אלא תסתפק ב-2,000 ש"ח בלבד. בהיעדר כתב-הגנה ועל סמך הדרישה המוקטנת, פסק בית המשפט (כבוד השופט פלפל) מזונות בסך 2,000 ש"ח לחודש, מיום הגשת התביעה. 8. אשת החייב לא הגישה בקשה פורמאלית לבית-משפט זה כנגד חלוקת הכספים לנושים, בין בשמה ובין בשם הבנות של בני הזוג. כפי שצויין, פרקליט מטעם האשה התייצב ביום 17.1.93 וטען בעל-פה כנגד חלוקת הכספים. הפרקליט טען, ואין על כך מחלוקת, כי ביום 21.12.92 נפתח בלשכת ההוצאה לפועל בקריית-גת תיק בעניין חוב המזונות. לבקשת הזכאים למזונות הוטל עיקול בסכום של 96,000 ש"ח על הכספים המוחזקים בידי הנאמן. הפרקליט ציין עוד, כי הסכום הנכון לעניין חוב המזונות עומד על כ-48,000 ש"ח וכי האשה קיבלה מזונות מהמוסד לביטוח לאומי החל מחודש מאי 1991. משמע, העיקול התייחס למזונות שלא שולמו בגין התקופה שמיום הגשת התביעה למזונות - 14.2.90 - ועד לסוף אפריל 1991. במהלך הדיון הודיע החייב, כי הוא מסכים שעניין זה של תשלומי הביטוח הלאומי אינו כלול בהסדר, וכי אם המוסד ידרוש ממנו תשלום של המזונות, הוא לא יטען שזכותו של המוסד היתה צריכה להיות כלולה בהסדר (עמ' 8). לאור הטענות שהועלו ומאחר שברור היה, כי אשת החייב היתה מעורבת בכל ההליכים לעניין הסדר הנושים, ראיתי לנכון להורות על התייצבותה של האשה לדיון נוסף. 9. האשה נחקרה (עמ' 12-10 לפרוטוקול) והסבירה, כי החייב הבטיח לשלם דמי מזונות, אך בפועל לא שילמם ולכן פתחה את תיק ההוצאה לפועל בחודש דצמבר 1992. הסבר נוסף שניתן היה, כי החייב לא עבד ואילו היא עבדה וקיבלה עזרה מהוריה ולכן לא נקטה הליכי הוצאה לפועל בשנת 1990. בעניין המזונות מהמוסד לביטוח לאומי אמרה אשת החייב, כי פנתה למוסד לקבלת המזונות כאשר פיטרו אותה מעבודתה, בדצמבר 1991. בתשובה לשאלה נוספת היא אמרה, כי החלה לקבל מזונות ביולי 1991(!). האשה הודתה במפורש, כי ידעה כל העת על הסדר הנושים. יתרה מזו, לדבריה, היוזמה למכירת המשק, כולל זכויותיה שהיוו מחצית, היתה שלה ואילו החייב לא הסכים במשך שנתיים למכירה. עוד נתברר בחקירתה של אשת החייב, כי ביולי 1991 הוסכם בינה לבין החייב שסכום המזונות יועמד על 1,200 ש"ח לחודש. ביום 23.3.92 נחתם בין בני הזוג הסכם גירושין ובו נקבע, בסעיף 7, כי סכום המזונות החודשי, לגבי שלוש הבנות, יהא סך של 1,000 ש"ח (ההסכם הינו מוצג "ד"). יש להוסיף, כי בהסכם האמור הוסכם בסעיף 3 אף על מכירת המשק בסכום של 150,000 דולר ועל כך כי מתוך התמורה תקבל האשה סך של 40,000 דולר לצורך רכישת דירה עבורה ועבור הבנות ואילו החייב יקבל 20,000 דולר. בסעיף 4 להסכם נאמר, כי המכירה טעונה הסכמת כונס הנכסים ובית המשפט. יוער, כי הסכומים המצויינים בהסכם אינם מתיישבים עם האמור בהצעת ההסדר. יש להוסיף, כי בחקירתה של אשת החייב היא אמרה (עמ' 10), שהמחיר הסופי של הדירה בקריית-גת, אשר נתקבלה מן הקונים במסגרת העיסקה לגבי מכירת המשק, היה 54,000 דולר ולא 55,000 דולר (הוא המחיר הנקוב בשני ההסכמים שהוגשו בתיק המ' 498/92). עוד אמרה האשה, כי היא שילמה לקונים סך של 14,000 דולר מכספה ומכספים של הוריה עבור הדירה בקריית-גת. מן הדברים עלה, כי לצורך רכישת הדירה קיבלה האשה אך סך של 40,000 דולר מן הכספים שנתקבלו ממכירת המשק. נתונים אלה תואמים את שהוסכם בין בני הזוג בהסכם מיום 23.3.92. מכל מקום, איני מוצא שלעניין זה יש השלכה כלשהי על הסוגיות הטעונות הכרעה. אם אמנם הוסיפה אשת החייב סך של 14,000 דולר, וקיבלה מתוך הכספים שנתקבלו ממכירת המשק סכום של 40,000 דולר בלבד ולא 55,000 דולר, אין בכך כדי לפגום בהסדר או משום טעם מספיק להימנע מחלוקת הכספים לנושים בהתאם להסדר. ברור, כי אשת החייב היתה מודעת כל העת להצעת ההסדר, כי היא הסכימה לה במפורש וכי לעניין זה היתה מוכנה לתרום חלק מסוים, שהרי במסגרת ההסדר נמכרו אף זכויותיה שלה במשק. יחד עם זאת, היא והבנות קיבלו קורת-גג באמצעות הדירה בקריית-גת, בה הן מתגוררות כיום. האשה לא הגישה, בין בשמה ובין בשם הבנות, תביעת חוב במסגרת ההסדר. 10. הנני בדעה, כי הכספים המוחזקים בידי הנאמן והמיועדים לחלוקה לנושים אינם כיום כספים של החייב ועל כן אין תחולה לעיקול שהוטל במסגרת ההוצאה לפועל, ולו לגבי הסכום של 80,000 דולר העומד לחלוקה על פי ההסדר. זאת ועוד, אפילו טועה אני בעמדה האמורה, הרי משאושר ההסדר על ידי בית המשפט ומשנמכר המשק, אין הזכאים למזונות רשאים עוד לפעול למימוש חוב המזונות באמצעות גבייתו מן הכספים המיועדים לנושים. עתה אפרט הדברים. 11. בטרם נבחן את השאלה, מהי נפקותו של ההסדר שאושר לגבי הכספים שמחזיק הנאמן, נצא מן ההנחה, כי אין מדובר על הסדר נושים לפי הפקודה וכי מדובר בהסדר, אשר אין לו בסיס בחוק, ואשר על פיו הסכימו החייב ואישתו למכור את המשק ולהעביר חלק מן התמורה לנושים. אין מחלוקת על כך שבני הזוג הגיעו להסכמה לפיה המשק יימכר. אין אף מחלוקת על כך שהחייב ואישתו הסכימו, במסגרת ההסכם עם הקונים, כי סכום של 80,000 דולר מתוך התמורה ישולם לידי הנאמן עבור הנושים (סעיף 9(ב) להסכם הראשון מיום 9.4.92 - המ' 498/92). ההסכמות האמורות בין החייב לבין אישתו יצרו נאמנות, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: החוק). באותו סעיף מוגדרת נאמנות כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". הנכס שבו מדובר הוא אותם כספים, בסכום 80,000 דולר, שהקונים התחייבו לשלם לנאמן. הנאמן חייב להחזיק בכספים אלה ולפעול בהם לטובת הנושים, הם הנהנים. הסכום של 80,000 דולר הוקנה לנאמן, בין אם בעת שהחייב ואישתו הסכימו עם הקונים על ביצוע התשלום לידי הנאמן, ובין אם בעת שהתשלום בוצע למעשה. במילים אחרות, משקיבל הנאמן את הכספים, וייתכן אף עוד בעת ההסכמה להעברתם, יצאו הם מגדר הנכסים שבבעלותם של בני הזוג. לפיכך, אין תוקף לעיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפועל בגין חוב המזונות לגבי הכספים המיועדים לנושים. מאחר שבמקרה זה היתה בפועל הקנייה, הרי אין צורך להרחיב בשאלה, אם הקנייה של הבעלות בנכס לנאמן, מהווה תנאי לקיום נאמנות על פי החוק. נעיר בקיצור, שעמדתו של פרופ' ויסמן היא, כי הקנייה של הבעלות בנכס לנאמן הינה תנאי הכרחי ליצירת הנאמנות: י' ויסמן, "אבני נגף בחוק הנאמנות" עיוני משפט (תשל"ט-תש"ם) 282, מעמ' 284 ואילך. דעה אחרת הובעה על ידי המלומד שלמה כרם, " חוק הנאמנות, תשל"ט-1979" פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), 21-24. בית המשפט העליון נטה לדעתו של פרופ' ויסמן, אך לא הכריע בעניין: ע"א 654/82 [1], בעמ' 808 (לגבי התנאי, לפיו יש צורך בהקניית הבעלות בנכס לנאמן במשפט האנגלו-אמריקאי, ראה לאחרונה ע"א 414/87 [2], אשר דן במצב שקדם לחוק). אי לכך, אפילו לא היה מדובר בהסדר נושים סטטוטורי, הרי לאור נסיבות העניין היינו מגיעים למסקנה שהכספים שבידי הנאמן, למצער סכום של 80,000 דולר, אינם מהווים נכס של החייב ועל כן העיקול שהוטל, חסר נפקות. 12. עתה יש לבדוק את השאלה מה המשמעות של אישור ההסדר לעניין הכספים שביד הנאמן. במקרה הנדון עסקינן בהסדר נושים סטטוטורי, בהתאם לסעיף 19א לפקודה. עד לשנת 1983 לא היתה קיימת בדין אפשרות להשגת הסדר סטטוטורי בין חייב לבין נושיו, בטרם ניתן צו-כינוס. באותה שנה נתקבל החוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל, תשמ"ג-1983, שהביא לשינויים רבים בפקודה. אחד מהם היה זה שאיפשר הסדר, כאמור (ס"ח 1080, 31.3.83, 66; כן ראה הצעת חוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל, תשמ"א-1981, ה"ח 1507, 2.2.81, 144). המחוקק קבע תנאים שונים לעניין הסדר לפני צו-כינוס והחיל חלק נכבד מן ההוראות שבפקודה המתייחסות להסדר נושים הבא לאחר צו-כינוס (סעיף 19א (ה) המחיל את הסעיפים 33-41, למעט סעיף 35(ז)). בעניין דנא, נתן בית המשפט את אישורו להסדר ביום 20.1.92, לאחר שנתקבלו החלטות באסיפות הנושים. ביום 31.5.92 אושרה בקשת הנאמן בעניין מכירתו של המשק לקונים, על פי שני ההסכמים שנעשו בין החייב ואישתו לבין הקונים. לאחר מכן, שולמו הכספים לידי הנאמן. אין ספק, כי לכל המאוחר בעת שהכספים הגיעו לידי הנאמן לא היו הם עוד בבחינת נכסים של החייב ואישתו. לא יעלה על הדעת שההסדר הסטטוטורי, כאמור בסעיף 19א לפקודה, יהא בעל תוקף נחות מהסדר שאין לו בסיס בדין, בהנחה שהסדר מעין זה היה נערך בין החייב ואישתו מצד אחד לבין הנושים. המסקנה המתחייבת היא, כי אותם כספים שמחזיק הנאמן והמיועדים לחלוקה לנושים על פי ההסדר אינם נכסי החייב ועל כן העיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפועל אינו חל לגביהם. כפי שעיקול על חוב שהומחה אינו בר פועל לאחר ההמחאה (ע"א 165/75 [3]), אף במקרה דנא אין העיקול תופס בחובו את הכספים שמחזיק הנאמן עבור הנושים, שכן אין הם עוד בבחינת כספים של החייב. 13. המסקנה אליה הגענו, בעניין הכספים שמחזיק הנאמן והמיועדים לנושים על פי ההסדר, מייתרת את הצורך לדון בשאלה מה נפקותו של חוב מזונות בקשר להליכי פשיטת רגל ומה המשמעות של אישור ההסדר עם הנושים לגבי חוב המזונות. למרות זאת, אתייחס בקצרה לשאלות האמורות. היום בו ניתן צו-כינוס הינו המועד המבחין בין חובות שהינם בני-תביעה במסגרת פשיטת הרגל, לבין חובות מאוחרים, שאינם בני-תביעה. סעיף 71 לפקודה קובע כי בגדר חובות בני-תביעה יבואו "חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו". הפקודה, בתיקון משנת תשל"ו (ס"ח 797, 19.2.76, עמ' 106), שינתה מן הכלל האמור בכל הנוגע לחוב מזונות על פי פסק-דין שקדם לצו הכינוס. לעניין חוב כאמור נקבע בסעיף 72(1) לפקודה, שנתקבל בתיקון האמור, כי חוב המזונות לתקופה שלאחר צו הכינוס אינו בר-תביעה, אפילו נסמך הוא על פסק-דין שניתן בטרם צו הכינוס. כפי שציין בית המשפט העליון (ע"א 357/79 [4], בעמ' 396), התיקון משנת תשל"ו הפך את ההלכה, שנפסקה בעבר, אשר על פיה חוב המזונות לתקופה שלאחר צו הכינוס היה אף הוא בר-תביעה (ע"א 152/71 [5]). חוב המזונות לתקופה הקודמת לצו הכינוס הינו אף אחד מבין החובות שבדין קדימה: סעיף 78(3)(ד) לפקודה. בענייננו, אין מדובר בהליך הכרוך בצו-כינוס, אלא בהצעת הסדר לפני צו-כינוס. המועד המבחין בין חוב בר-תביעה לבין חוב מאוחר, שאין לכלול אותו במסגרת ההסדר, הינו יום הגשת הבקשה לאישור ההסדר. הדבר משתמע מן ההוראה שבסעיף 19א (ג) לפקודה, הקובעת, כי בית המשפט יסרב להצעת הסדר אלא אם כן יש בה ערובה סבירה לתשלום 50% על כל חוב לא-מובטח, לרבות הפרשי הצמדה עד ליום הגשת הבקשה לאישור ההסדר (השווה סעיף 75 לפקודה). מאחר שהבקשה הוגשה ביום 17.6.91, הרי חוב המזונות שהצטבר עד לאותו מועד היה בר-תביעה, לו הוגשה תביעת חוב. יש להזכיר, כי הזכאים למזונות החלו לקבל את המזונות מהמוסד לביטוח לאומי, בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972, לאחר הגשת הבקשה (לפי גירסה אחת של אשת החייב, היא החלה לקבל את המזונות ביולי 1991, ולפי גירסה אחרת, בדצמבר 1991 - עמ' 10. פרקליטה של האשה טען, כי קיבלה מזונות מהמוסד החל ממאי 1991 - עמ' 7). 14. סעיף 19א לפקודה אינו קובע מה המשמעות של הסדר לגבי חובות בני-תביעה שניתן היה לכלול אותם בהסדר. את התשובה לשאלה זו מוצאים אנו בסעיף 35(י) לפקודה, המתייחס להסדר לאחר צו-כינוס, ואשר חל אף לגבי הסדר שלפני צו-כינוס (סעיף 19א(ה) לפקודה). בסעיף 35(י) נאמר: "פשרה או הסדר שנתקבלו או אושרו בהתאם לסעיף זה יחייבו את כל הנושים לעניין חוב בר-תביעה המגיע להם מן החייב, אך לא יפטרו את החייב מחבות לפי פסק דין נגדו בתביעה למזונות". מעניין לציין שסעיף 69(א)(3) לפקודה מתייחס בצורה שונה במידה מסוימת לנפקותו של הפטר באשר לחוב מזונות. לפי אותה הוראה, צו-הפטר אינו משחרר את פושט הרגל מ- "חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה". בהחלטה, לפיה אושר ההסדר, שניתנה ביום 20.1.92 (המ' 1/92), לא היתה כל התייחסות מפורשת לחוב המזונות, שהרי לא הוגשה תביעת-חוב בעניין, ואף אחד מהמעורבים, כולל אשת החייב, לא הזכיר כלל כי קיים חוב מזונות. מכל מקום, הזכאים למזונות מנועים מלטעון כיום כי חוב המזונות ניתן לגבייה מתוך הסכום של 80,000 דולר, המיועד לנושים. 15. כפי שצויין, אשת החייב לא רק ידעה על ההליכים שפתח בעלה, אלא אף נטלה חלק פעיל ביותר בהסדר. היא הסכימה שמחצית הזכויות במשק, שהיו שלה, ישמשו, לפחות חלקית, לצורך ההסדר. זאת ועוד, לדברי האשה (עמ' 11-10), היתה זו היא שיזמה את מכירת המשק, לאחר שהחייב לא הסכים לעשות כן במשך שנתיים. כיום האשה והבנות מתגוררות בדירה בקריית-גת, שנקנתה בכספים שהושגו ממכירת המשק, כחלק מהליך ההסדר. לא יעלה על הדעת, שבמצב דברים מעין זה ניתן יהיה להחזיר את גלגלו של ההסדר לאחור, שהרי תהיה זו התוצאה המעשית, אם ייקבע שניתן כיום לגבות את חוב המזונות מתוך הסכום של 80,000 דולר שמחזיק הנאמן והמיועד לנושים. בהקשר זה אף נזכיר את ההוראה הקובעת, כי אם זכאי למזונות לא החל לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שלגביה נפסקו, יש צורך ברשות בית המשפט כדי לגבותם: סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. אין צורך להביע דעה בדבר תחולתה של ההוראה האמורה במקרה דנא. מכל מקום, הנסיבות שצויינו יוצרות מניעות ואין הזכאים למזונות רשאים לטעון כיום, כי חוב המזונות ניתן למימוש מן הכספים המיועדים לחלוקה לנושים. המסקנה מן האמור עד הלום היא, כי עניין המזונות אינו מונע מתן אישור לנאמן לחלק לנושים את הסכום של 80,000 דולר, בהתאם להסדר שאושר. 16. הסוגיה הבאה, שהעלה הנאמן בבקשתו, מתייחסת לתביעת-חוב של הנושה אריה אקוני (להלן: אריה), והקשורה בתביעת חוב של בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק). הבנק הינו אחד הנושים ואילו אריה ערב לחובו של החייב כלפי הבנק. ביום 14.10.91 שילם הערב לבנק בגין ערבותו סך של 16,013 ש"ח. הבעיה אותה מציג הנאמן היא, האם בנסיבות המתוארות יש לראות באריה נושה הזכאי להיכלל במסגרת ההסדר. יש להוסיף נתון עובדתי אחד והוא, כי תביעת חובו של הבנק הוקטנה על פי אותו סכום שהבנק קיבל מאריה. לדעתי, בנסיבות האמורות יש לכלול את אריה במסגרת ההסדר. ראוי לדון עתה בשאלת מעמדו של אדם שהינו ערב לחייב הנמצא בהליכי פשיטת רגל. 17. סעיף 71 לפקודה כולל בגדר החובות בני-תביעה אף חוב מותנה. חובו של ערב, אף אם טרם שילם בגין ערבותו, הינו חוב מותנה, שכן "אחריותו של הערב תקום רק במקרה שהחייב עצמו אינו מקיים את החיוב": גנוסר, "חוק הערבות, תשכ"ז-1967" פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), 20. על כן, מבחינה עקרונית יכול הערב להגיש תביעת-חוב אם החייב העיקרי פשט את הרגל, אפילו בטרם שילם הערב סכום כלשהו לנושה: ע"א 826/88 [6]. אולם, באנגליה התפתחו כללים מיוחדים למצב דברים מעין זה. כלל ידוע ומקובל באנגליה הוא, שלא ניתן להגיש שתי תביעות חוב בשל חוב אחד: [ORIENAL COMMERCIAL BANK (1871) ]8 לפיכך, אם הגיש הנושה תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת רגל של החייב העיקרי, לא יוכל הערב, שטרם שילם סכום כלשהו בגין ערבותו, להגיש תביעת-חוב, שהרי מדובר בחוב אחד: [‎IN RE FENTON (1931) [9 יחד עם זאת, הנושה אינו מנוע מלהגיש תביעת-חוב ובאותה עת לפעול כנגד הערב: ע"א 292/88 [7]. הערב אינו זכאי לקיזוז, בהתאם לסעיף 74 לפקודה, ליום מתן צו הכינוס לגבי החייב העיקרי, כל עוד לא שילם כספים כלשהם בגין ערבותו: ע"א 826/88 [6] הנ"ל. 18. עתה נשאלת השאלה, מה הדין במצב שנוצר במקרה זה, כאשר הנושה, דהיינו, הבנק, הגיש תביעת-חוב ואף הערב, הוא אריה, הגיש תביעה כאמור, אך עשה כן רק לאחר ששילם לבנק מכוח ערבותו. הבקשה בעניין ההסדר הוגשה לבית המשפט ביום 17.6.91. מועד זה הינו המועד הקובע לעניין תביעות חוב: סעיף 19א(ג) לפקודה (ראה סעיף 13 לעיל). במקרה זה התשלום על ידי אריה לבנק נעשה בחודש אוקטובר 1991, עוד בטרם כינוסן של אסיפות הנושים ובטרם אישורו של ההסכם על ידי בית המשפט. לפיכך, איני רואה מניעה עקרונית להכיר בתביעת החוב של אריה. והעיקר: אין מדובר עוד בתביעת-חוב כפולה לגבי חוב אחד, שכן תביעת החוב של הבנק הוקטנה בשיעור הסכום שאריה שילמו לבנק (יוער, כי הסכומים השונים של תביעות החוב, לרבות אלה של הבנק ושל אריה, תואמו לאחור ליום הגשת הבקשה). סעיף 9 לחוק הערבות, מקנה לערב זכות חזרה כנגד החייב לגבי הכספים ששילמם בגין ערבותו. נראה, שלאור הוראה זו יהא הערב זכאי לקבל כספים בעת חלוקת דיבידנד לנושים, בין מכח זכותו הישירה ובין כמי שבא בנעלי הנושה (ש' לוין, פשיטת רגל (1984) 193). התוצאה הנובעת היא, שעל הנאמן להכיר בתביעת החוב של אריה. 19. בעיה נוספת שהעלה הנאמן מתייחסת לתביעת החוב של הבנק. במסגרת התביעה כלל הבנק אף סך של 700 ש"ח אגרת משפט ו-6,522 ש"ח שכ"ט עו"ד, אשר נפסקו לזכותו לאחר הגשת הבקשה להסדר. מאחר שהמועד הקובע לעניין תביעות חוב, הינו יום הגשת הבקשה, אין להכיר בסכומים האמורים. 20. סוגיה אחרת שהועלתה, מתייחסת לתביעת חוב של עו"ד מאיר סומך. הלה ייצג את החייב במסגרת הליכי פשיטת הרגל, שנפתחו עוד בשנת 1989, עד שלב מסוים, כאשר עו"ד חיימסון החל לפעול בשם החייב. ביום 8.5.91 חתם החייב על התחייבות לטובת עו"ד סומך, לפיה התחייב לשלם לו 8,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, בגין שכר טירחה. נוסף לכך, החייב ואחר שכרו מעו"ד סומך דירה לתקופה שמיום 12.5.91 עד 31.12.91 (ראה תצהירו של עו"ד סומך שהוגש לתיק ביום 17.12.92). בעניין חוב השכירות ניתן פסק-דין כנגד החייב ביום 29.1.92 בת"א 6287/91 בבית-משפט השלום בבאר-שבע (מוצג ה'). הסכום שנפסק היה 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה והוצאות. במהלך טיעונו אמר עו"ד סומך, כי עיקר החוב שולם על ידי השוכר האחר וכי נותרה יתרה של 3,000 ש"ח. עו"ד סומך טען, כי בעוד שחוב שכר הטרחה כלול במסגרת ההסדר, הרי שחוב השכירות, לאור תקופת השכירות והתשלומים שבוצעו, אינו יכול לבוא בגדר ההסדר. יש להוסיף, כי הוטל עיקול אצל הנאמן בגין יתרת חוב השכירות. כפי שכבר צויין, המועד הקובע מבחינת תביעות חוב הינו יום הגשת הבקשה להסדר - 17.6.91. חובות שנוצרו לאחר מכן אינם באים במסגרת ההסדר. נראה לי, שבמקרה זה יש לקבל את טענתו של עו"ד סומך, באשר ליתרת חוב השכירות, שכן שולמו סכומים על חשבון החוב ויש לייחסם באופן כרונולוגי לתחילת תקופת השכירות ועל כן החוב שנותר מתייחס לתקופה שלאחר 17.6.91. המסקנה היא, אם כן, שהעיקול הינו בר-פועל לגבי הכספים שמוחזקים בידי הנאמן ואשר על פי ההסדר מיועדים לחייב. 21. הנושה, סוכני דלק ושמנים בע"מ, הגישה תביעת-חוב בסכום של 10,164 ש"ח. הנאמן אישר סכום נמוך יותר ועל כן הוגש ערעור על החלטתו (הערעור הוגש תחילה בהליך נפרד בתיק ע"ש 36/92 והועבר לתיק המרצה 8/93, במסגרת תיק פשיטת הרגל). בא-כוחו של הנאמן הודיע בישיבה מיום 17.1.93, כי מוסכם עליו שהסכום הנכון ליום הקובע הינו הסך של 10,164 ש"ח (עמ' 7 לפרוטוקול). לפיכך, הערעור על החלטת הנאמן מתקבל בהסכמתו. הפיקדון, שהופקד במסגרת ע"ש 36/92, יוחזר. איני רואה מקום להחזרת האגרה. 22. מספר קטן של תביעות-חוב הוגשו באיחור, אף לאחר אסיפות הנושים ואישור ההסדר על ידי בית המשפט. לא הובעה התנגדות מצד גורם כלשהו להכרה באותן תביעות-חוב, ואכן נראה לי כי בנסיבות העניין יש להתחשב בהן. 23. אשר על כן, הנני מחליט: א. לאשר לנאמן לחלק את הכספים לנושים בהתאם לטבלה שסומנה ב' והוגשה על ידיו בדיון מיום 17.1.93, בכפוף לאמור בהחלטה זו. ב. לבטל את העיקולים שהוטלו במינהל מקרקעי ישראל על זכויותיהם של החייב ואישתו במשק, כמבוקש בסעיף 13 לנימוקי הבקשה. ג. להורות לנאמן להגיש דו"ח על פעולותיו תוך 30 יום לאחר חלוקת הכספים לנושים, ביחד עם בקשה בעניין שכר טרחתו. משיוחלט בעניין שכר הטרחה ניתן יהיה אף להחליט בעניין הכספים שיוותרו לאחר חלוקת הכספים לנושים. ד. לחייב את אישתו של החייב בתשלום שכר טרחה לנאמן בסך 2,500 ש"ח, נכון להיום. ה. להורות לנאמן לשלוח העתק מהחלטה זו לכל הנושים. חלוקת כספיםנושה