1. התובע הועסק על ידי הנתבע (להלן גם המרכז או בית הנוער), במשך חמש שנים כמאמן טקוואנדו, עד שנתסימה העסקתו בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. התובע הטוען כי בתום תקופת עבודתו פוטר מן העבודה, תובע מן המרכז פיצויי פיטורים. המרכז טוען כי התובע לא פוטר וכי הוא שעזב את עבודתו מיוזמתו. על כן אנו מתבקשים לדחות את התביעה. בנוסף, מונחת בפנינו תביעת התובע לשכר בגין יום עבודה שנוכה משכרו, לטענתו, שלא בצדק (להלן יום השלג), וכן תביעה בגין תשלום בחסר של דמי הבראה. בעיקר נעסוק בהמשך בתביעת התובע לפיצויי פיטורים. בסיום דברינו נברר את השאלה בדבר זכאות התובע לשכר בגין יום השלג, וזכאותו להפרש בגין דמי הבראה שלא שולמו לו במלואם. 2. בקשר לתביעת התובע לפיצויי פיטורים, בין הצדדים שנויה במחלוקת השאלה האם ביום 26.10.2000 פוטר התובע, על פה, על ידי מר עמי שגב, מנהל המרכז. בהתיחס לשאלה האמורה הונחו בפנינו תצהירים מפי התובע ומפי העדים כמפורט להלן: לתובע - הגב' שלי פיקל (אשת התובע), שלמה כהן (אחד מהורי הילדים המשתתפים בחוג), דבש עאדל (מורה מחליף). למרכז - עמי שגב, אחיקם בן חורין (ראש תחום הספורט בבית הנוער), שרה דויטש (ראש תחום מנהל וכוח אדם בבית הנוער). אל התצהירים צרפו המצהירים מסמכים שונים. על הרלבנטיים והחשובים שבהם נעמוד להלן. יצויין כי מוסכמת על הצדדים תקופת ההעסקה של התובע, כמו גם השכר הקובע שלו לצורך חישוב פיצויי פיטורים. 3. בדיון שקויים בפנינו הודיעו הצדדים כי אינם מבקשים לחקור את המצהירים על תצהיריהם, וביקשו מאיתנו להכריע בשאלה שבמחלוקת על סמך החומר שבפנינו, ולפי העולה ממנו. כבר בשלב זה נציין כי במידה רבה תהיה החלטתנו מבוססת על התכתבויות שבין הצדדים, ועל המסקנות המשפטיות העולות מהן. 4. על מנת שתהיה התמונה שלמה בפנינו, נציג בקצרה את עיקרי גירסאות הצדדים בשאלה שבמחלוקת. על פי גירסת התובע,במהלך שנת 2000, התריע רבות על בעיות ונושאים שונים הקשורים בעבודתו. תלונותיו לא זכו להתייחסות ומענה. בתצהירו מפרט התובע את נושאי תלונותיו, לרבות בעניין חימום האולם בו אימן את תלמידיו, העדר מזרונים וחוסר אפשרות שלו לנעול את האולם בו התנהלו החוגים. בפגישה שגרתית שקיים בחודש יוני 2000 לקראת תחילת שנת הלימודים הבאה, שב והעלה בפני עמי שגב את מכלול הבעיות שלא זכו להתייחסות ומענה. לדברי התובע באותה פגישה הוסכם כי הוא יהיה פטור ממילוי מערכי שיעור (איזו 9002), ואף יהיה פטור מהחתמת כרטיסי נוכחות. לפי גירסת התובע, שגב שלח אליו סיכום כתוב המתייחס לאותה שיחה, אלא שהסיכום לא שיקף נכונה את הדברים שהוחלפו ביניהם. אז החלה גם סדרת פניות בכתב אל התובע בה הוא נדרש לחתום על שעון נוכחות לאלתר, שאם לא יעשה כן לא יקבל שכר. בתגובה לאותן פניות הזכיר התובע כי מזה שנים משולם שכרו כאחוז מן הפדיון ולא לפי שעון נוכחות, ואם הוא מתבקש לחתום על כרטיס, שידאגו לו לכרטיס נוכחות. לדברי התובע כמפורט בתצהירו, ביום 26.10.00, בשעה 17:00, כשניגש לאזור שבו שהה שגב, שאל אותו שגב מה קורה עם הדפסת הכרטיס, לדבריו, השיב אז לשגב כך: "עמי, איך אתה מדבר איתי על כרטיס כשאני לא מצליח להתחיל שיעור אחרי חמש שנים שמובטח לי מפתח לאולם, וכשאין רשימת דפי נוכחות" התובע מתאר עוד דברים שהוחלפו בינו לבין שגב כדלקמן: "... הצבעתי בקצרה על שורה של בעיות, בין היתר מיעוט תלמידים בחוג בתקופה שבה עמי הודיע לי כבר שעבור פחות מ- 10 תלמידים לא משתלם יהיה לחמם את האולם ושאם לא יהיו 10 תלמידים בחוג ייסגר החוג, וכמו כן הזכרתי לו בשיחתנו מיוני 2000 הוסכם שאני אינני מחוייב לא באיזו 9002 ולא בכרטיס נוכחות, שממילא שכרי מחושב כאחוז מהפדיון .... תשובתו של עמי היתה שלא אכפת לו מה הסכמנו(!), שהוא דורש שאחתום על כרטיס לאלתר בלי קשר למה שסוכם ואם לא אעשה כן אני מפוטר עכשיו, וזאת אחרי שאמר לי שאני משוגע או חולה, ושנפל לי בורג. זכור לי היטב שברוב תדהמתי שאלתי את עמי אם הוא אומר לי שהוא מפטר אותי עכשיו ותשובתו הקרה היתה שכן ברגע זה." (ההדגשות שלי ר.ר. ראה עמ' 34 לתצהיר). לפי גירסת התובע, לאחר הדברים הללו, הוא חזר לאולם, כשהוא נסער והמום, וסיפר לאחיקם, רכז הספורט, כי בזה הרגע פוטר. אחיקם ביקש ממנו לסיים את החוג של אותו היום. כך עשה,למרות פיטוריו. 5. מתברר, ואין על כך מחלוקת, כי ביום 29.10.02, היתה אמורה להתקיים פגישה עם התובע בעניין חוזה העסקתו לאותה שנה. לפי דברי התובע הוא עוד הספיק, למרות פיטוריו, להשאיר הודעה לגב' דויטש שתפקסס לו את חוזה ההעסקה החדש לקראת הפגישה שנקבעה לו. לפגישה הזו לא הגיע, לדבריו, על רקע התעלמות הנתבעת מדרישתו לקבל את העתק החוזה. הדרישה הופנתה אל דויטש גם על ידי אשת התובע. 6. התובע מפנה עוד אל התכתבות ממועדים שבסמוך לאחר מכן, עליה עוד נעמוד בהרחבה בהמשך. התובע עומד על כך כי יש לראות את דברי שגב שנאמרו לו ביום 26.10.00, כהודעת פיטורים. 7. מתצהירי עדי התובע עולה הגירסה כי התובע פוטר מן העבודה, אלא שהעדים מסתמכים אך על דברים מפי השמועה (בעיקר מפי התובע עצמו). יצויין כי אין בפנינו עדות ישירה על אירועי אותו מפגש שבין התובע לבין עמי שגב, אלא מפיהם של התובע ושגב בלבד. 8. מר שגב, וגם העדים מטעמו, מפרטים בתצהיריהם דין ודברים שהיה להם עם התובע בכתב ובעל פה, בקשר לדרישתם ממנו, לחתום על כרטיס נוכחות, ולסירובו לעשות כן. לדברי שגב, ביום 26.10.00, פנה אליו אחיקם (בכתב) והודיע כי התובע עדיין מסרב להחתים כרטיס נוכחות. אחיקם ציין בפניו כי התנהגותו זו של התובע מלמדת על רצונו להפסיק את עבודתו במרכז. באשר לשיחה שניהל עם התובע ביום 26.10.00 מציין שגב בתצהירו את הדברים הבאים: "עוד באותו היום במהלך שיחה אקראית שקיימתי עם פיקל בשעה 17:00 או בסמוך לכך בלובי המרכז, הזכרתי לו על הפגישה המתוכננת בינינו ביום 29.10.00, וביקשתיו להחתים כרטיס ליצירת אוירה טובה לקראת הפגישה. פיקל הודיע כי לא יחתים כרטיס. לפיכך, ומאחר שלא הבנתי סירובו להחתים כרטיס שאלתיו בנימה חברית ובסלנג אם "יצא מדעתו" ומדוע זה הוא מבקש "לשרוף את הגשרים" לדברי שגב, ביום 29.10.00 שמע לראשונה על טענת פיקל כאילו פוטר על ידו. מכאן ואילך מפנה שגב להתכתבות שנוהלה בעניין ועליה כאמור, נעמוד בהמשך. אין חולק כי לאחר שהתובע סיים עבודתו ביום 26.10.00, הוא לא שב עוד לעבודה. 9. הנה כי כן, אלו הן הגרסאות שבפנינו בעניין מעשה הפיטורים הנטען. כאמור, לא נוהלו בתיק חקירות נגדיות, ועלינו להכריע אם היה כאן מעשה פיטורים מצידו של שגב או שמא, עזב התובע את עבודתו, כך שיש לראות את נסיבות סיום עבודתו כהתפטרות. כפי שכבר ציינו, החלטתנו תתבסס במידה רבה על התכתבויות שניהלו הצדדים. על הדברים כפי שהם עולים מן המכתבים שהוחלפו, נעמוד להלן. 10. בשלב זה נזכיר את דברי התובע בתצהירו, כי לאחר מה שנראה היה בעיניו כמעשה פיטורים, ביקש בפקס לקבל את הסכם ההעסקה שלו לשנה הנוכחית, וגם אשתו ביקשה לקבל את ההסכם. משלא נתקבל אצלו העתק ההסכם, הוא לא הופיע לפגישה שנקבעה ליום 29.10.00. על כך מציינת דויטש בתצהירה כי אכן הושארה לה הודעה בעניין החוזה, והיא מצידה הודיעה לתובע כי לא קיים לגביו חוזה חדש, ושלחה אליו ביום 1.11.00העתק מן החוזה הישן. כך גם הבהירה בשיחה טלפונית שקיימה עם אשת התובע. עד כאן פירוט גרסאות הצדדים והמסמכים הרלבנטיים. ההכרעה 11. ראשית דבר, נזכיר מושכלות יסוד בקשר למעשה פיטורים או התפטרות. על מנת שיקבע כי אכן הסתיימו יחסי עובד מעביד חייבת להיווצר ודאות כי הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר, והודיע על כך לצד השני. היסוד של הפיטורים כמו גם של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאיננו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד מעביד לידי גמר. הדיבור המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות חד-משמעי (ראה רשימת פסקי דין לעניין זה בספרו של מ. גולדברג, דיני עבודה כרך ראשון בעמ' 2-4). כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות, ומהן להסיק את המסקנה. אין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/18-3 בנצילוביץ - אתא בעמ' פד"ע ב' 41). נבחן איפוא את העובדות כפי שנפרשו בפנינו בעיקר במסמכים שהוגשו לתיק, לאור מושכלות היסוד האמורות. 12. ביום 29.10.01, נכתבו שני מכתבים בעניינו של התובע. האחד נכתב על ידי התובע עצמו והשני על ידי שגב. ככל העולה מתוכנם של המכתבים, כל אחד מהם נכתב קודם שהונח בפני הכותב, מכתבו של האחר. שני המכתבים נכתבו לאחר המועד הנטען של הפיטורים. במכתבו (נספח יא' לתצהירו) כותב שגב הדברים הבאים: "הנדון: הפרת משמעת בעבודה. הובא לידיעתנו, כי בכוונתך להפסיק את עבודתך בבית הנוער כמאמן טקוואנדו, ויותר מכך, הינך מתכוון להעביר את התלמידים למקום עבודתך השני ב"טדי". מיותר לציין שכל המעשים הנ"ל אינם עולים בקנה אחד עם קיומם של יחסי עובד ומעביד, עם חובות האמון והנאמנות שהינך חב כלפי המרכז שבו הינך עובד. כמו כן, לא הגעת לפגישה שנקבעה לך, להיום 29.10.2000 בשעה 09:30, וזאת ללא כל סיבה ומתן הסבר סביר. אנו רואים בחומרה רבה התנהגות זו ושומרים לעצמנו את הזכות לנקוט בצעדים משמעתיים והולמים כנגד מעשים אלה." התובע כותב באותו היום לשגב, בין השאר , את הדברים הבאים (נספח י' לתצהיר שגב): "הנדון: הודעת פיטורים. הריני להזכירך כי ביום ה' 27.10.00 בשעה 17:00, הודעת לי בעל פה כי אני מפוטר מעבודתי בבית הנוער החל מרגע זה וזאת לאחר ששאלת אותי אם אני משוגע או חולה.הודעת הפיטורים שלך נאמרה בקול ברחבת המזכירות כאשר נכחו מיכל וסימה. באותו רגע ירדתי לאחיקם והודעתי לו כי פיטרת אותי..." בהמשך מכתבו מתאר התובע כי לאחר הדברים הללו ביקש את חוזה העסקתו (לקראת המפגש ב- 29.10.01), וכי לא קיבל אותו. כל זה לדבריו הוא המשך של מסכת איסורים וזלזול והתנשאות מצידו של שגב, כולל מכתבים שלא נענו עד אותו מועד. פיקל מודיע באותו מכתב כי הוא מצפה לקבל מכתב פיטורים מסודר משגב. במכתב פיקל לשגב 31.10.01 (כנראה לאחר שקיבל את מכתב שגב מיום 29.10.01), נרשם כדלקמן: "אני עדיין עומד על דעתי, בניגוד לאמור במכתבך, כי אתה פיטרת אותי בעל-פה, והודעת לי כי הפיטורין נכנסים לתוקפם באופן מיידי. כמו כן, אני מודיע לך כי עד שלא תתנצל בפני על כך שכינית אותי "משוגע, השתגעת ואני חולה", אני לא חוזר לעבודה. עד אז אין בדעתי לחזור לעבודה. באם יצטרך העניין להתברר בבית דין לדיני עבודה, אין אני נרתע מכך. כמובן, אני מבקש שתתן הוראה לגב' שרה דויטש לשלוח את העתק החוזה החדש עם הערות שנכתבו בו." ביום 1.11.01, השיב שגב לתובע על מכתבו האחרון. באלו המילים: "צר לי על המשך סילוף הדברים והניסיון להיאחז בהם להשגת יעדים אחרים. בשיחתנו במסדרון שהתקיימה ברמה חברית ולא פורמלית, הזכרתי לך על הפגישה המתוכננת בינינו, וליצירת אוירה נוחה ובאווירה חברית אמרתי לך אל תשתגע ואל תשרוף את הגשרים, ולך חתום על שעון הנוכחות שזהו תנאי להמשך העסקתך (השאר כתוב במכתבי אליך מיום 29.10.2000). מכל מקום, אם הבנת אחרת, הריני שב ומעמיד דברים על דיוקם. לא פיטרתי אותך ולא התכוונתי לפטר אותך. בכל זאת, אם נפגעת מדברי או הבנת אותם בדרך אחרת, הרי אני לוקח בחזרה מילותי אלו ומתנצל אפילו שאלו בוצעו בשיחת מסדרון בבדיחותה ובנימה חברית. אני שב וחוזר על קריאתי אליך לשוב מיד לעבודה וליישר את ההדורים בדרך שמקובלת בין עובד למעביד, ויפה שעה אחת קודם." (ההדגשות שלי ר.ר.). למרות האמור במכתב זה ממשיך התובע ועומד על עמדתו כי ביום 26.10.2000 פוטר מן העבודה. 13. לאחר שעיינו בעדויות ובהתכתבויות שבין הצדדים, אנו קובעים כי בשיחה שקויימה ביום 26.10.2000 בין התובע לבין עמי שגב, לא היתה אצל שגב גמירות דעת של מעשה פיטורים. נוח היה לו לתובע, מטעמיו, לפרש את דברי שגב כמעשה מוגמר של פיטורים. נציין, כי בהעדר חקירות נגדיות לא נוכל לקבוע אם נאמרו המילים המפורשות כפי שנטען על ידי התובע, או כפי שטוען שגב. מכל מקום ברור לנו כי מעשה גמור של פיטורים לא היה כאן. מסקנתנו זו מתבססת בין השאר על עדות התובע ואשתו,שגם לאחר 26.10.0, ובסמוך לפני הפגישה שיועדה ל- 29.10.01, בעניין תנאי העסקתו של התובע, ביקש התובע לקבל לידיו את העתק מהסכם ההעסקה. לדבריו לא הופיע לפגישה רק משום שלא קיבל את ההסכם, וכך, בהמשך להתנהגות מזלזלת של אנשי המרכז בעבר. הנה כי כן, מה מעיד יותר על אי ניתוק יחסי עובד מעביד מאשר המשך הטיפול בתנאי ההעסקה על דרך של בקשה לקבל העתק מן ההסכם, לקראת פגישה שגרתית, מתוכננת מראש, בנוגע להמשך העבודה המשותפת. והרי אין התובע אומר כי לא הופיע לאותה הפגישה מאחר שפוטר. ויתרה מכך, התובע הוא שפונה אל שגב ביום 29.10.00 בעניין "מכתב פיטורים" ומתעקש כי פוטר. ככל העולה מנוסח המכתב, לתובע הובהר עוד קודם לכתיבתו כי לא פוטר על ידי שגב. באותו היום שב שגב ופונה אל התובע בהמשך לפניות קודמות הקשורות בהתנהגות התובע בעניין חתימת כרטיס הנוכחות. מיד בסמוך לכך כששב התובע וחוזר על טענתו כי פוטר, מבהיר שגב כי לא היו דברים מעולם, מבהיר דברים שהוחלפו ואף מתנצל אם הובן לא נכון. בין מעשה הפיטורים הנטען לבין ההודעה האחרונה חולפים ימים ספורים בלבד, ובהם יום ו' ושבת (מן ה-26.10.00 ועד 1.11.00, כש"הודעת הפיטורים" הראשונה שהוציא התובע היתה ב- 29.10.00). הנה כי כן, ממכלול הדברים עולה לדעתנו רק גמירות דעת מצידו של התובע, שגמר בדעתו כי פוטר מן העבודה. בפנינו לא הוכח מעשה עשוי וגמור של פיטורים מצידו של שגב (ראה לצורך השוואה את פסק דינו של בית הדין בתל אביב, השופטת שגיא, עב' 359961/99 מועלם - אלון, תק עב' 200 (2), 15). 14. בטיעוניה מציינת בפנינו ב"כ התובע כי אין מקום ללמוד הלכה כאן ממעשה של פיטורים "בעידנא דריתחא", שכן עידנא דריתחא לא היתה כאן. אכן, לא היתה כאן עידנא דריתחא, ולכל היותר, כטענת שגב, נאמרו דבריו על דרך של הומור ובסלנג, שנתברר שלא הצחיק אף אחד, ודאי לא את התובע. עם זאת, בהחלט ניתן ללמוד גזירה שווה ממצב של פיטורים בעידנא דריתחא לנסיבות כפי שנפרשו שבפנינו. שגם במצב של עידנא דריתחא, כמו גם בנסיבות כפי שנתבררו בפנינו, אין מדובר בהודעת פיטורים המבטאת כוונה מוגמרת של צד לסיים את קשרי העבודה שבין הצדדים. נקבע על כן, כי התובע לא פוטר מעבודתו. המסקנה המתבקשת היא איפוא כי התובע הוא שבחר לסיים את עבודתו במרכז. בנסיבות אלו, דין התביעה לפיצויי פיטורים להידחות. התביעה לשכר עבודה - יום השלג 15. ביום 27.1.00, היה יום שלג בירושלים. לטענת התובע הוא הגיע למרכז באותו יום אך התלמידים לא הגיעו. יום החוג לתלמידים הוחזר ביום שבת ה- 20.5.00, בגינו לא שולם שכר בנפרד. על כן תובע התובע שכר יום עבודה בשיעור של 116 ₪. בתצהירה מציינת שרה דויטש כי משכרו של התובע לחודש ינואר 2000, נוכה בשעתו שכר של 3 ימי עבודה בגין היעדרויות, ובהם יום השלג. לאחר שהתובע דרש החזר תשלום בגין הימים הללו, הוחזרו לפיקל בשכרו לחודש מרץ 2000 שלושת הימים שנוכו מן השכר. דויטש הפנתה לעניין זה לנספחים לתצהירה. עדותה של דויטש לעניין זה לא נסתרה, ואף בסיכומים אין ב"כ התובע חוזרת עוד על תביעה הזו. המסקנה המתבקשת הינה כי תביעה זו נזנחה על ידי התובע. משכך, התביעה לתשלום שכר עבודה בשיעור של 116 ₪ נדחית. 16. התובע תובע עוד הפרש דמי הבראה שהמרכז נותר חייב לו בשיעור של 220.80 ₪. המרכז אינו מכחיש כי נותר חייב לתובע דמי הבראה בסכום האמור, לטענת המרכז, הוא רשאי לקזז סכום זה כנגד הנזקים שגרם לו התובע עם עזיבתו את העבודה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים לעניין זה, אנו קובעים כי המרכז לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים שנגדם הוא רשאי לקזז את סכום החוב שאיננו שנוי במחלוקת. נקבע על כן כי המרכז חייב לשלם לתובע הפרשים בגין דמי הבראה בסך של 220.80 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.00 ועד ליום התשלום במלא בפועל. סוף דבר 1. התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. 2. התביעה לתשלום שכר יום עבודה אחד (27.1.00) נדחית. 3. מתקבלת התביעה להפרשי דמי הבראה בסכום של 220.80 ₪.סכום זה ישולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.00 ועד ליום התשלום המלא בפועל. התובע ישלם הוצאות הנתבע בסכום של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום ישולם לנתבע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לתובע, ואם לא ישולם בתוך המועד הנ"ל, יוסיף וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד המצאת פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בלבד, ובקשת רשות יש להגיש לנשיא בית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש לערער. התפטרות