התפטרות אחרת שדינה כפיטורים

תביעה זו עניינה תשלום פיצויי פיטורין, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצויי הלנה. רקע עובדתי 1. התובעת עבדה בשירות הנתבע מיום 1/5/02 ועד ליום 1/1/04 כאשת מכירות בתחום הריהוט. התובעת עבדה 6 ימים בשבוע. 2. הנתבע ניהל עד לחודש דצמבר 2003 חנות רהיטים והחל משלהי חודש 12/03 שינה את תחום פעילות החנות (מקום עבודתה של התובעת) לממכר ביגוד ואופנה. 3. ביום 1/1/04 התפטרה התובעת ממקום עבודתה. טענות התובעת 4. לטענת התובעת, בעקבות שינוי תחומי פעילות החנות ממכירת רהיטים לממכר ביגוד ואופנה, יש לראות בהתפטרותה כהתפטרות אחרת שדינה כפיטורים, לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963 ומשום כך, זכאית היא לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה אצל הנתבעת. לטענתה, לממכר ביגוד ואופנה נדרשת עבודה פיסית רבה יותר וקשה מזו הנדרשת לממכר רהיטים, שכן עבודתה כמוכרת רהיטים התבצעה רובה ככולה בישיבה, תוך מתן ייעוץ ללקוחות בעוד שממכר בגדים, זו עבודה המלווה בעמידה מרובה במשך כל שעות היום, הליכה בלתי פוסקת אחר לקוחות, סידור עמודי תצוגה וקיפול בגדים. התובעת טוענת כי היא אישה מבוגרת כבת 60 שנה, בעלת בעיות בריאותיות הסובלת מאסטמה ואלרגית לאבק. משכך, לאור הדרישות הפיסיות שעבודה בממכר בגדים מצריכה, מוגבלת היא מלעבוד בעבודה זו מהבחינה הבריאותית. התובעת מוסיפה כי בשל מצבה הכלכלי, נאלצה תחילה לנסות ולהתאים עצמה לאופי החדש של מקום העבודה, אך בסמוך לאחר מכן הרגישה קושי רב בעמידה ממושכת ובחרה להתפטר מעבודתה. 5. בנוסף טוענת התובעת, כי על הנתבע לשלם לה פדיון ימי חופשה שטרם קיבלה בעבור משך זמן עבודתה אצל הנתבע והמסתכמים ב-33 ימי חופשה צבורים. 6. עוד טוענת התובעת, כי טרם שולמו לה על ידי המעביד דמי הבראה כדין. 7. ולבסוף מבקשת התובעת פיצויי הלנה עבור כל אחד מרכיבי התביעה. טענות הנתבע 8. הנתבע מתנגד לטענת התובעת, כי בעקבות שינוי תחום העיסוק של חנותו לממכר בגדים, חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה של התובעת. לדבריו, למכירת רהיטים (תחום העיסוק הקודם של חנותו), נדרשת עבודה פיסית קשה יותר מאשר מכירת בגדים שכן, במסגרת עבודתה של התובעת כמוכרת רהיטים, היא נאלצה להפעיל כוח פיזי משמעותי עת הייתה צריכה להציג בפני הלקוחות את המוצרים בחנות, בעוד שבממכר בגדים עיקר עבודתה מסתכם בשכנוע לקוחות. 9. כנגד טענת התובעת בדבר זכאותה ל-33 ימי חופשה שנתית המגיעים לה כדין, טוען התובע, כי חלה טעות טכנית עוד מתלוש המשכורת הראשון של התובעת, שכן בתלוש המשכורת הראשון לחודש 5/02 ניתנה לתובעת יתרת חופשה של 12 ימים אשר לא היתה זכאית להם. לגבי הימים הנותרים, טוען הנתבע כי התובעת נצלה את מכסת ימי החופשה המגיעים לה כדין. 10. לעניין דמי ההבראה שטרם שולמו לתובעת, טוען הנתבע כי התובעת קיבלה את דמי ההבראה המגיעים לה, במזומן בטרם יצאה לחופשה בטורקיה בחודש מרץ 2003. פיצויי פיטורים 11. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963 קובע כדלקמן: "11 (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." סעיף זה מציין שתי חלופות, שכל אחת מהן כשלעצמה דינה לעניין החוק כפיטורים. האחת - התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה והשנייה - התפטרות מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו (ראה דב"ע מח/155-3 אברהם פנחסי - מכלוף שיטרית, לא פורסם). במקרה דנן, החלופה בדבר הרעה מוחשית בתנאי העבודה, היא הרלוונטית לענייננו. 12. התובעת עבדה כמוכרת בחנות רהיטים אצל הנתבעת מיום 1/5/02 ועד ליום 1/1/04, עת התפטרה. לטענתה, אף לפני שהחלה לעבוד אצל הנתבע, היא עבדה כמוכרת רהיטים בחנות הרהיטים "רעיה" באזור התעשייה באשדוד, ברהיטי "מילניום" וברהיטי "פאר" ואף לאחר שהתפטרה ממקום עבודתה אצל הנתבעת, המשיכה לעבוד בתחום הרהיטים כמוכרת בחנות "רהיטי בר". טענה זו, לא נסתרה על ידי הנתבע. 13. אמנם לא כל שינוי בתפקיד מהווה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה". הלכה פסוקה היא, כי התשובה על השאלה אם יש או אין הרעה מוחשית בתנאי העבודה תלויה בנסיבות כל מקרה, בתפקידו של העובד ובמעמדו אצל המעביד (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ' מינה לינדר, פ"ד כו(2) 761). 14. בעניין זה מקובלת עלי גרסת התובעת. התובעת עבדה משנת 2000 (במקומות שונים) בממכר רהיטים. עבודת מכירת הרהיטים מבחינה פיסית שונה במהותה מעבודת ממכר בגדים. כך למשל, הודה הנתבע, כי בממכר רהיטים חלק מתהליך המכירה מתבצע על ידי עיון בקטלוגים בעוד שבממכר בגדים אין הדבר כך. מטבע הדברים, עבודה בחנות בגדים דורשת בחובה מלבד מכירה ללקוחות גם קיפול וסידור הבגדים באופן שוטף, ניקיון בצורה תדירה יותר, כאשר עיקר העבודה מתבצעת בעמידה, תוך מתן שירות ללקוח, בעוד שבממכר רהיטים, אישר הנתבע, כי חלק ניכר מהעבודה יכולה להתבצע בישיבה תוך עיון בקטלוגים. 15. זאת ועוד, יש לקחת בחשבון את גילה של התובעת ומצבה הבריאותי, אשר לטענתה אינו מאפשר לה לעמוד במשך זמן ממושך ולבוא במגע תדיר עם אבק. התובעת בת 60, והעידה כי בשל גילה ובעיות בריאותיות אינה יכולה לעמוד במשך זמן ממושך ולבצע עבודות ניקיון. עוד טענה כי היא סובלת מאסטמה, טענה אשר לא נסתרה על ידי הנתבע. 16. מעדותו של הנתבע עולה, כי הוא היה מודע למגבלות התובעת שכן, בזמן שהתובעת עבדה בשירותו בממכר רהיטים, דאג להביא עובדת ניקיון בכדי שתשטוף את רצפת החנות, אך עם מעבר החנות לממכר ביגוד, דרש כי התובעת תיקח חלק בעבודות הניקיון ושטיפת הרצפה בחנות ובכך, לא יכול להיות חולק כי תנאי עבודת התובעת מהווים הרעה מבחינתה. 17. עוד הסכים התובע, כי תדירות הלקוחות בחנות ביגוד גבוהה יותר מאשר תדירות הלקוחות בחנות לממכר רהיטים וכדבריו - ש: לדעתך גופיות, תחתונים נמכרים באותה תדירות כמו רהיטים שולחן וכיסא? ת: לרהיטים היתה לי מוכרת אחת עכשיו יש לי 5 מוכרות. אני מוכר יותר. אני לא חושב שזה נמכר באותה תדירות. ש: כתבת בתצהירך נמכרים באותה תדירות וכאן אתה אומר שלא באותה תדירות שיקרת בתצהירך? ת: כן. (עמ' 10 לפרוטוקול מול שורה 9): כלל ידוע הוא, כי - "לא הרי מוסך, בנין ונמל כהרי משרד, מרפאה או מעבדה; לא הרי המצופה מאדם בריא כהרי המצופה מאדם חולה או חולני, ולא הרי המצופה מאדם צעיר כהרי המצופה מאדם בא בימים" (ראה דב"ע לו/24-3 זילברמן מפעל וסתי לחץ בע"מ נ' הלנה קופרשטיין, לא פורסם). 18. בהתחשב במצב בריאותה וגילה של התובעת, בהתחשב בהבדלים והדרישות הפיסיות בממכר רהיטים לבין ממכר בגדים, שלפחות לגבי חלקן, הסכים הנתבע בעדותו, אני קובעת כי יש לראות במקרה דנן בהתפטרות התובעת, כ"התפטרות אחרת שדינה כפיטורים" וכי יש לראות בשינוי תחום עיסוק מקום עבודת התובעת והסבתו מחנות לממכר רהיטים לחנות לממכר בגדים, כהרעה מוחשית בתנאי העבודה. 19. כנגד טענת הנתבע לפיה, על התובעת הייתה החובה ליתן לו הודעה מוקדמת ולעדכנו בדבר רצונה לעזוב את מקום עבודתה ועקב כך, זכאי הוא לקזז סכום ההודעה המוקדמת מהסכומים המגיעים לה, ייאמר, כי מהימנה עלי גרסת התובעת אשר טענה, כי הודיעה לתובע מספר פעמים קודם להתפטרותה על בעיותיה הבריאותיות המקשות עליה להשתלב במקום העבודה החדש. יתרה מכך, כעולה מהוראות סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א 2001, בנסיבות מיוחדות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, אין מוטלת על העובד חובה ליתן למעבידו הודעה מוקדמת. פדיון חופשה 20. טוענת התובעת, כי טרם קיבלה פדיון בעבור 33 ימי חופשה, המגיעים לה כדין. לטענת הנתבע, נפלה טעות טכנית בתלוש המשכורת הראשון של התובעת שכן יתרת הפתיחה שלה עמדה על 12 ימי חופשה. על כן לגרסתו, יש להפחית מכמות ימי החופשה הנתבעים כ-12 ימי חופשה. לעניין ימי החופשה הנותרים, טוען הנתבע, כי התובעת נצלה ימי חופשה אלו ואף קיבלה תמורה כספית עבורם. 21. לעניין יתרת הפתיחה בדבר 12 ימי החופשה, מתקבלת טענת הנתבע. אכן, מעיון בתלוש השכר הראשון של התובעת אשר צורף לכתב התביעה עולה, כי כחודש לאחר עבודתה היתה לכאורה זכאית ל-13 ימי חופשה, נתון שאינו מתיישב עם המסכת העובדתית במקרה דנן ואשר לא נסתר על ידי התובעת. 22. לעניין 21 ימי החופשה הנותרים, על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו ירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום. הלכה פסוקה היא, כי נטל ההוכחה בדבר החופשה, הוא על המעביד - "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215; דב"ע נז/7-3 נחום לבון - מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב' 584). 23. במקרה דנן, הודה הנתבע, כי לא קיים רישום כל שהוא בדבר מעקב ימי החופשה של התובעת - ש: שאתה אומר שנתת לה חצי יום חופש מסיבות אישיות, מחלה, משכנתא יש על כך תיעוד בכרטיס עובד שלה בתלוש שכר? ת: מעבר לחצי יום בשבוע כל פעם שהיא רצתה. ש: יש תיעוד על כך? ת: לא. (עמ' 11 לפרוטוקול מול שורה 24): אלא מאי?- במהלך הדיון הודתה התובעת כי קיבלה 5 ימי חופשה מהנתבע עת נסעה לטורקיה בחודש מרץ 2003. למרבה הצער, עקב טעות טכנית, הודיית התובעת בעניין זה, לא נרשמה בפרוטוקול מיום 20/6/06, אך מכיוון שפסק דין זה נכתב בסמוך לאחר סיום הדיון, והודיית התובעת מצויה בידיעתו של בית הדין, יש לקחת זאת בחשבון לצורך שקלול סכום ימי החופשה המגיעים לתובעת. 24. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת זכאית לתשלום עבור 16 ימי חופשה בסך כולל של 2,592 ₪. דמי הבראה 25. התובעת תבעה סכום של 2,709 ₪ עבור 9 ימי הבראה. לטענת הנתבע, שילם לתובעת במזומן את דמי ההבראה המגיעים לה, ובכלל זה 300$, עת נסעה לחופשה בטורקיה. 26. הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה, מוטל על המעביד ובתנאי שהעובד הוכיח, כי הועסק לפחות שנה אחת מלאה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה (דב"ע נו/283-3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - אחמד עומר, סעיף 28 לפסק הדין, מיום 29/10/96). הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיו בדבר דמי ההבראה אשר שולמו לתובעת. התובעת הודתה, כי הנתבע שילם לה סך של 200 $ עת נסעה לחופשה בטורקיה בחודש מרץ 2003. סכום זה יש להפחית מהסכום הנתבע עבור דמי ההבראה. פיצויי הלנה 27. משחלפה יותר משנה מאז סיום עבודתה של התובעת אצל הנתבע (1.1.04) ועד להגשת תביעתה לבית הדין (9.8.05), חלה התיישנות על פיצויי ההלנה ודינם - להדחות. אחרית דבר 28. אשר על כן, ישלם הנתבע לתובעת כדלקמן - א. עבור פיצויי פיטורים סך של 5,942 ₪. ב. עבור פדיון ימי חופשה סך של 2,592 ₪. (162 ₪ עבור 16 ימים). ג. עבור דמי הבראה סך של 1,809 ₪. ( הסכום הנתבע פחות 200 דולר בשער של 4.5 שקל לדולר). סכומים אלה, ישולמו תוך 30 ימים וישאו הפרשי ריבית והצמדה חוקית מיום 1/1/04. 29. הנתבע ישא בתשלום הוצאות התובעת ושכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין, בפסיקת הוצאות אלה נלקחו בחשבון הוצאות התובעת בגין הדיון מיום 13/6/06 אליו התייצבה לחינם. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. התפטרותפיטורים