1. זוהי תביעה לתשלום פיצויי פיטורים עקב התפטרות מעבודה. 2. התובע, שהינו בוגר האוניברסיטה בכלכלה וסוציולוגיה, וכיום סטודנט שנה ג' ומתמחה - בראיית חשבון, נתקבל ביום 3.9.1973 לעבודה אצל הנתבע על-פי מכרז פומבי למשרה שדרגתה בתקן הינה - 2 בדירוג המקצועי לעובדי ביקורת המדינה. כיוון שקבלת התואר האקדמאי של התובע התעכבה מפאת מלחמת יום הכיפורים ושירותו הממושך במילואים, הוא דורג תחילה בדרגת י"ד של הדירוג האחיד ורק אחרי קבלת התואר הועבר התובע, החל מ-29.5.1974 לדירוג המקצועי הנ"ל ובהתאם לתקן - לדרגה 2. התובע הועסק באגף ה' לביקורת משרדי הממשלה ובצוות שלו עבדו 3-2 עובדים נוספים, בעלי השכלה וותק בעבודה זהה. ב-1.4.1975 הועלה התובע לדרגה - 3. 3. במרס 1976 המליצה הנהלת האגף בפני הנהלת האגף בפני הנהלת המשרד על קידום כל הצוות לדרגה - 4 וההמלצה לגבי בתובע לא אושרה על-ידי הנהלת המשרד, בעוד שאושרה לגבי מרבית אנשי הצוות. הנהלת האגף ערערה על החלטת הנהלת המשרד לגבי התובע ומשנדחה הערעור - שלח התובע לנתבעת מכתב הנושא תאריך 7.9.1976 (מוצג ת/2), שבו הוא מודיע על התפטרותו מעבודה החל מ-10.10.1976, ומבהיר את נימוקי ההתפטרות וכן מבקש לקבל עקב ההתפטרות, שבאה מפאת הרעה מוחשית של תנאי עבודתו - פיצויי פיטורים. המכתב לא זכה לתשובה כלשהי ובתום התקופה שצוינה בו - הפסיק התובע לעבוד אצל הנתבע. מכתב תשובה הדוחה את בקשתו הגיע אל התובע - כבר אחרי שהפסיק לעבוד. 4. טוען התובע בכתב התביעה, שמאחר והמלצה זהה לגבי עובדים בעלי נתונים זהים נענתה, הרי במצב שנוצר היה עליו להמשיך לעבוד בתנאים נחותים לעומת חבריו, דבר המהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. עוד טוען התובע, שמשרד מבקר המדינה - הנתבע, שאימץ לעצמו את התקשי"ר, משלם פיצויי פיטורים גם לעובדים המתפטרים מרצונם לאחר מספר שנים ולא ייתכן שהמשרד ינהג איפה ואיפה בעובדיו, בעוד הוא לוחם בתופעות כאלה במינהל ציבורי. 5. עולה מעדות סמנכ"ל משרד מבקר המדינה, ועד יום 15.5.1977 סמנכ"ל לאמרכלות - העד ש' פ' אלרואי, שהופיע מטעם הנתבע, שהנתבע נוהג בדרך כלל לעניין העלאת עובדים בדרגה לפי הודעות נציבות שירות המדינה ובהתאם להודעה לה/36 מיום 12.3.1975 (מוצג נ/2) - פרק זמן מינימלי של שהות בדרגה 3 לפני העליה לדרגה 4 הוא לגבי עובדים מסוגו של התובע - שנתיים. הזכות להעלאה איננה מוקנית לעובד באופן אוטומטי, אלא עליו למלא אחרי תנאים שהנתבע קבע לעצמו ושמצא לנכון להחיל על כל עובד ועובד. עוד עולה מעדות זו, שהנתבע אמנם קידם בדרגה במקרים מועטים עובדים בפרק זמן קצר יותר מאשר נקבע ב-נ/2), ברם היו אלה עובדים שבהתאם לשיקולים של הנתבע הצטיינו בעבודתם באופן מיוחד או בשל תואר שני. אשר להמלצות שהוגשו על-ידי האגף בחודש מרס 1976 - הן נדונו באופן ענייני ועל סמך השיקולים הנ"ל הוחלט שלא לקדם מספר עובדים בדרגה ובכלל זה את התובע ועובדת אחרת בצוות של התובע, בעלי אותו ותק, דרגה וזמן שהות בדרגה, כאשר המלצות הממונים לעניין העלאה היו אמנם דומות, אבל לא זהות. ברם העד אלרואי העיד, שהנתבע היה מעוניין בהמשך שירותו של התובע, היה מוכן לאפשר לו להתמחות בראיית חשבון באחד מאגפיו (ראה גם מכתב מס' 3 שצורף לתצהיר התובע) ושלו התובע היה ממשיך לעבוד ואלמלא התפטר - היה עולה בדרגה, לדרגה 4, בתום שנתיים של שהותו בדרגה 3, דהיינו, תוך מחצית השנה. 6. התובע לא הצביע על חובה חוקית או חוזית, אם נראה את התקשי"ר בתור חוזה עבודה, או על הסכם, המחייבים את הנתבע להעלותו בדרגה, אבל בסיכום הטענות בעל-פה סמך את הטענות לתשלום פיצויי פיטורים עקב התפטרות מפאת אי-העלאה בדרגה על פסקי-דין של בית-המשפט העליון ובכלל זה על ע"א 525/64, [1], וע"א 74/65, [2]. בע"א 525/64, [1], נאמר, כי מכלול תנאי העבודה הם המעצבים את מעמדו של עובד במקום העבודה ועקירת תנאי חשוב על-ידי המעביד, ללא סיבה וללא הצדקה, עשויה להצדיק את הקביעה, כי נפגע מעמדו של העובד באופן מוחשי. עוד נאמר - שסיכוי סביר לעלות בדרגה כשהעובד עומד בתנאים הדרושים לכך, הוא ודאי תנאי חשוב ושלילת הסיכוי הזה מהווה פגיעה רצינית בעובד ויש בו משום שינוי לרעה בהשוואה עם עובדים אחרים הזוכים לעליה בדרגה מפקידה לפקידה לפי התקדמותם והישגיהם בעבודה. בנסיבות אלו נוצר מצב של הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, היתה סיבה מוצדקת להתפטרותו והוא זכאי לפיצויי פיטורים. במקרה הנ"ל נקבע על-ידי בית-המשפט העליון שסיכויי הקידום של העובד היו קלושים או "אפסיים" והיתה אפליה לרעה של העובד שלא הועלה בדרגה שמונה שנים, בניגוד לשאר עובדים מסוגו. אבל לא הרי המקרה הנ"ל כהרי המקרה שבפנינו, שבו ניתנה כאמור לתובע אפשרות להתמחות במשרד בראיית חשבון והתאפשרה לו עליה בדרגה בתום מחצית שנה נוספת - אילו לא אצה לו לתובע הדרך ולא התפטר מעבודה. וכאשר הנתבע הודרך בשיקולים כפי שהודרך - בוודאי שאין לדבר על אפליה לרעה. אין אנו מסכימים שהנתבע היצר את צעדיו של התובע או הירע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה או להתפטר כנאמר בע"א 74/65, [2], מקרה המזכה את העובד בתשלום פיצויי פיטורים. אנו קובעים שלא היתה הרעה בתנאי עבודתו של התובע, והרעה מוחשית לא כל שכן, ואין אנו סבורים שהתפטרות התובע היתה בנסיבות אחרות שביחסי עבודה שלגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. לא התקיימו איפוא בתובע שתי החלופות של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, או אחת מהן, ואין הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים עקב התפטרותו. 7. אשר לטענה החלופית של התובע בדבר תשלום פיצויי פיטורים לעובדים מתפטרים מכוח התקשי"ר - העיד העד אלרואי שהנתבע מסכים לעתים לשלם, לפנים משורת הדין, פיצויים, בדרך כלל חלקיים, לעובד מתפטר, אם עבד לפחות חמש שנים במשרד. הוא העיד שבמקרים מסוימים ומועטים שולמו פיצויי פיטורים גם לעובדים שהתפטרו ועבדו פחות מחמש שנים, ברם היו אלה מקרים של עובדים שלא התאימו לתפקידיהם והמשרד היה מעוניין בפרישתם, כך שלמעשה היו אלה "פיטורים מוסכמים". משתמע איפוא מעדות העד אלרואי, שבמקרים מסוימים, אם כי מועטים, זכו בפיצויי פיטורים חלקיים גם עובדים שהתפטרו בנסיבות שלא היו זכאים לתשלום פיצויי פיטורים; זכו בתשלום זה דווקא עובדים שלא הצליחו בתפקיד, או עובדים שהמשרד היה מעוניין בהפסקת עבודתם מסיבות שונות, ברם לא ניתן היה להשיג את הדבר אלא רק על-ידי תשלום פיצויי פיטורים, שאם לא כן העובד או העובדים היו ממשיכים לעבוד. ברם אין בכך - בהעדר הוראות ברורות ומחייבות בתקשי"ר, הקובעות זכאות לפיצויי פיטורים ולו חלקיים לעובדים מתפטרים מעבר לקבוע בחוק פיצויי פיטורים ובתקשי"ר עצמו - משום להושיע לתובע לעניין תשלום פיצויי פיטורים. יחד עם זאת הננו סבורים שיש בכך להשפיע לעניין האגרה והוצאות משפט. 8. על יסוד כל האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את התובענה. אין צו להוצאות. אנו פוטרים את התובע מתשלום האגרה הנדחית. קידום עבודההתפטרות