1. בתביעתה זו מבקשת התובעת לקבוע שהנתבע פיטר אותה שלא כדין ועקב הריונה, וכי יש לחייבו לשלם לה פיצוי בגין אבדן הכנסה בגובה שכרה מיום פיטוריה ועד מועד הלידה, פיצוי בגין אבדן דמי לידה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים, דמי חופשה שנתית, דמי הודעה מוקדמת, דמי הסתגלות למשך שנה, פיצוי בגין נזק לא ממנוי, וכן בפיצויי הלנה. 2. בפנינו העידו התובעת בעצמה, בעלה מר אהרון שמולביץ (להלן: "הבעל" או "אהרון"). מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו וכן הוגשו מסמכים שונים מטעם שני הצדדים. 3. רקע עובדתי: א. הנתבע הינו רואה חשבון במקצועו ובתחילת שנת 2003 הוא פתח משרד חדש בבעלותו המלאה, למתן שירותים בתחום מקצועו. ב. התובעת, מנהלת חשבונות במקצועה, הגיעה לראיון עבודה עם הנתבע בעקבות מודעה שפרסם לחיפוש מנהלת חשבונות למשרדו החדש, נתקבלה לעבודה והחלה לעבוד אצל הנתבע ובמשרדו ביום 26/1/2003. יחסי העבודה בין הצדדים התקיימו עד ליום 26/6/2003 ובסה"כ כ-5 חודשים. ג. מסגרת העסקתה המוסכמת של התובעת הייתה בימים א'-ה', בין השעות 9:00-15:00. ד. שכרה החודשי של התובעת היה 3,500 ₪ ברוטו, וסך 159.09 ₪ ליום,כעולה מתלושי השכר. ה. יחד עם התובעת עבדו במשרדו של הנתבע פקידה נוספת ומתמחה בראיית חשבון. ו. לגרסת התובעת היא הודיעה לנתבע על דבר הריונה ביום 19/6/2003, ואילו הנתבע חולק על כך ולטענתו, היא הודיעה לו על הריונה רק ביום 22/6/200. כך או כך, אין מחלוקת כי במהלך הימים שבין 22/6/2003 ועד 26/6/2003 התקיימו בין הצדדים שיחות והתכתבויות אודות ההיריון ומסגרת עבודתה של התובעת. ז. ביום 23/6/2003 כתבה התובעת מכתב לנתבע (נספח א' ל-נ/1) ובו בקשה הקדמת שעת תחילת יום העבודה שלה, כך שהיא תעבוד משעה 8:00- 14:00. ח. ביום 26/6/2003 (ולא ב- 25.6.03 כפי שנרשם בטעות בגוף המכתב), חתמה התובעת על מכתב ממוען לנתבע (נספח ב' לתצהיר נ/1), שקובע בזו הלשון: "לרגל נסיבות אישיות הדורשות ממני גמישות רבה יותר בשעות העבודה ובמסגרת העבודה בכלל, אני מודיעה לך בזה על התפטרותי מעבודתי אצלך לאלתר. אני מבקשת ממך לוותר לי על ימי ההודעה המוקדמת עד כמה שהם נחוצים. אשמח לתת לך שירותים במסגרת התקשרות אחרת, במידה ותהיה מעוניין ובמידה ונצליח לסכם את התנאים." בשולי המכתב מופיעה חתימת הנתבע, בצירוף תאריך והמילים "אני מקבל את ההתפטרות". (להלן: "המכתב"). 4. השאלה הראשונה הדורשת הכרעה בענייננו הינה, האם התובעת פוטרה מעבודתה על רקע הריונה לאחר שאולצה ע"י הנתבע לכתוב את המכתב הנ"ל, או שמא מכתב הפיטורין הנ"ל, נכתב וניתן מרצונה ומתוך כוונה להתפטר מהעבודה ולהפוך לעצמאית, כטענת הנתבע. אין ספק כי התשובה לשאלה זו, היא תיקבע זכאות התובעת לסעדים הנתבעים על ידה. האם התובעת פוטרה או התפטרה 5. גרסת התובעת לגרסת התובעת מיד לאחר ביצוע בדיקה שהראתה שהיא בהריון, היא הודיעה לנתבע, ביום 19/6/03 שהיה יום חמישי בשבוע, על הריונה. הנתבע איחל לה מזל טוב, ושמח בשמחתה. אולם, ביום ראשון ה-22/6/03, פנה אליה הנתבע ושאל איך היא רואה את המשך עבודתה, והביע בפניה שהוא מוטרד מאופן עבודתה אחרי הלידה, ובזמן חופשת הלידה. הנתבע הבהיר כי מבחינתו העבודה במשרד אינה יכולה להיפסק, ואין בכוונתו להביא עובדת מחליפה לתקופת חופשת הלידה. למחרת, קרא הנתבע לתובעת ואמר לה, שהוא חושב על אפשרות רכישת מחשב נייד עבודה כדי שתוכל לעבוד מהבית בתקופת חופשת הלידה, ובאשר לשכר הוא אינו יכול להוציא עבורה תלושים בזמן חופשת הלידה, אך כשתחזור הוא ישלם לה את השכר בגין תקופה זו כמפרעה. לטענת התובעת במעמד זה, גער בה התובע ואמר, שזה חוסר אחריות מצידה להיכנס להריון בסמוך לתחילת עבודתה, וכי מבחינתו אם תוותר על ההיריון העבודה יכולה להימשך כרגיל. מאוחר יותר ובאותו יום, פנתה התובעת לנתבע והתעניינה, האם היא יכולה להקדים את שעת תחילת העבודה, לשעה 08:00 במקום 09:00, כך שתסיים בשעה 14:00 במקום 15:00. הנתבע ביקש לחשוב על העניין, ולמחרת הוא קרא לה, וביקש ממנה להעלות את בקשתה על הכתב, ולהוסיף שבקשתה מוגבלת ל-30 יום. את ההוספה הסביר ואמר שאם יתברר שההסדר אינו מתאים לו, שלא תיטען כלפיו טענת הרעה בתנאי עבודתה של התובעת. התובעת נענתה לבקשתו וניסחה בקשה בהתאם, נספח א' לתצהיר הנתבע נ/1. (להלן: "נספח א'") למחרת, ה- 25/6/03, ניגש הנתבע למשרד התובעת והציע לה להפוך לעצמאית, בנימוק, שאז תוטל האחריות על עבודתה בתקופת חופשת הלידה עליה, אך לא לפני שהבטיח לה שהוא כרואה חשבון ידאג לטפל בכל מה שדרוש להסדרת מעמדה החדש כעצמאית, מול הרשויות. התובעת, למרות שנדהמה מההצעה, ביקשה לשקול אותה. בבוקר יום ה- 26/6/03, פנה הנתבע שוב לתובעת והודיע לה כי עליה לכתוב לו מכתב, ומששאלה איזה?, אמר לה שזה מכתב התפטרות, כדי שתהיה הפרדה בין התקופות לפני שהיא עוברת להיות עצמאית. באותו מעמד, הודיעה לו התובעת כי אינה מעוניינת כלל להיות עצמאית, הנתבע שלא קיבל זאת, הפעיל עליה לחץ ושכנועים, ועמד על קבלת תשובה מיידית, והאיץ בה שהיא מוכרחה להגיע להסדר ומיד. התובעת שנבהלה מהעניין התקשרה לבעלה, וזה שוחח עם הנתבע, ואמר לו שברצונו להתייעץ עם רואה החשבון שלו, וכי "מה בוער" בהתחשב בכך שהתובעת הולכת ללדת בעוד כ-8 חודשים. עמדת הנתבע הייתה, שהוא למחרת 27/6/03, הולך לניתוח בעיניו ושהוא חייב להסדיר את הנושא הקשור למשרדו לפני הניתוח. לטענת התובעת היא ניסתה להתקשר בטלפון לארגון נעמ"ת כדי לקבל יעוץ, אך נדרשה לקבוע פגישה מאוחר יותר. הנתבע שהיה עד לניסיונותיה להיוועץ עם בעלה ועם נעמ"ת, כעס מאוד עליה, והטיח כלפיה, איך היא לא סומכת עליו, ובאותה נשימה האיץ ולחץ שוב ובקש שתחתום על המכתב ומיד. התובעת שחשה עצמה לחוצה ולכודה, נקראה להיכנס למשרדו של הנתבע וזה הכתיב לה את המכתב.(נספח ב' לתצהיר הנתבע, מוצג נ/1). כך יצא שהמכתב כתוב בכתב ידה, ונושא חתימתה, ובשוליו, הוסיף הנתבע את המשפט שהוא מקבל את ההתפטרות שלה, והוסיף את חתימתו ליד. אין חולק בין הצדדים שהתאריך המופיע על המכתב 25/6/03 הינו שגוי, וצריך להיות 26/6/03. לטענת התובעת גם התאריך השגוי, הוא הכתבה של הנתבע. בתחילת השבוע הבא, ביום ראשון, התקשרה התובעת למשרד, וביקשה לדעת מה עליה לעשות, והפקידה ענתה לה שהיא אינה יודעת. התובעת בקשה שהנתבע יחזור אליה בטלפון, אך הוא מעולם לא עשה זאת והתעלם מפניותיה, דבר שגרם לה להבין שאין הוא רוצה אותה בעבודה יותר. התובעת תארה בעדותה את מצבה ואמר: "המסמך נספח ב' לא היה אמור לשנות דבר, במערכת היחסים ובהמשך העבודה. הנתבע אמר לי תני לי את המכתב ונמשיך כאילו כלום לא קרה..., אני מסרתי לו את המכתב, שאלתי אותו מה קורה עכשיו? הנתבע ענה לי, "כלום"... הבנתי שהוא רימה אותי. אני התקשרתי כי הועלו הרבה הצעות ולא ידעתי לפי איזה הצעה לנהוג, אם נעבוד מהבית, שכירה, עצמאית... אחרי שהתקשרתי למשרד ביום ראשון חיכיתי שהוא יתקשר אליי, והוא לא יצר איתי קשר... חיכיתי שהנתבע יחזור אלי לגבי המשך העבודה ואופייה... אז לא ידעתי מה קורה ולכן התקשרתי" 6. גרסת הנתבע הנתבע הכחיש את הטענה שהוא היה מוטרד ממה שיהיה בחופשת הלידה של התובעת, וטען שהוא היה מוטרד מהעבודה שלה בתקופת ההיריון, ולטענתו הוא אף הציע לה מחשב נייד כדי לעבוד עליו בשעת הצורך, במהלך ההיריון. הנתבע הכחיש בתוקף שהוא גער בתובעת על כך שהיא נכנסה להיריון, ואילו בעניין שינוי שעות העבודה, אישר הנתבע את העובדה שהוא זה שביקש מהתובעת להעלות את בקשתה על כתב, אם כי לטענתו, הוא לא נתן לתובעת תשובה בקשר לבקשה זו, לא "בכן" ולא "בלא". לטענת הנתבע, התובעת היא זו שהציעה לעבוד בשעות גמישות ולא קבועות, וכי על רקע בקשתה זו, הוא אמר לה שאם היא מעוניינת לבצע את עבודתה מביתה, על המשרד להתארגן אחרת מבחינת הלקוחות, במקרה זה עליה להפוך לעצמאית שתגיש לו חשבונית מס. באשר להתרחשויות ביום חמישי ה-26/6/03, בפי הנתבע גרסה שונה מזו של התובעת, לטענתו, התובעת היא זו שנכנסה אליו למשרד ושאלה, על המשמעות הקשורה בכך שתהפוך לעצמאית, ולבקשתה הוא הסביר שלגביה העניין פשוט, כי לבעלה יש חברה ויש לו תיק במס הכנסה והיא יכולה להצטרף לתיק זה, הוא אף הציע לעזור ולסייע לה בעניין. לטענתו, עקב כך, התקשרה התובעת להתייעץ עם בעלה, והעבירה לו את הנייד שלה כדי שהוא ידבר ישירות עם בעלה ויסביר לו את הנושא, וכי כעבור זמן מה חזרה התובעת למשרדו והודיעה כי היא מסכימה להפוך לעצמאית. לטענתו בשלב זה, "עלתה" השאלה האם יש צורך שהתובעת תכתוב מכתב התפטרות, והוא השיב בחיוב כדי שניתן יהיה להבחין בין שתי התקופות. התובעת כתבה את המכתב, מרצונה וחתמה עליו, ולאחר מכן ובשולי המכתב הוא הוסיף שהוא מקבל את התפטרותה, והוסיף את חתימתו. זה המקום לציין, כי למרות גרסתו האחרונה בדבר כתיבת המכתב, אישר הנתבע בעדותו בפנינו, כי למעשה הוא זה שביקש להוסיף ואף הכתיב את המשפט (הנמצא באמצע המכתב בערך) בעניין הוויתור לתובעת על ימי ההודעה המוקדמת. הנתבע מכחיש שהוא לחץ על התובעת, חזר וטען שהיא התפטרה מרצונה, אך באותה נשימה הוא מוסיף שחרף המכתב, מבחינתו, היה ברור כי התובעת ממשיכה בביצוע תפקידה במשרדו כרגיל, וכי הטיפול בעניינים האדמיניסטרטיביים הקשורים בשינוי מעמדה כעצמאית, יטופלו רק לאחר החלמתו מניתוח העיניים שתוכנן למחרת כתיבת המכתב, ליום 27/6/03, כאשר ההחלמה אמורה להערכתו להימשך כשבועיים. 7. בבואנו להחליט איזה משתי הגרסאות הנ"ל מקובלת עלינו, לצורך ההכרעה בשאלה, האם מדובר במקרה של פיטורין או התפטרות, תעמוד לנגד עיננו ההלכה הפסוקה אשר קובעת כדלקמן: "במקרים רבים ימצא הסיום החד צדדי של יחסי עובד ומעביד,.... את ביטויו בדברים פורמאליים, בכתב או לפחות בעל-פה, שבהם מודיע הצד האחד לצד השני על סיום הקשרים... יחד עם זאת, ישנם מקרים שבהם אפשר ואף חייבים לפסוק בשאלה מי מהשניים הביא את היחסים לידי גמר, מעצם ההתנהגות של העד אשר לו מייחסים את הסיום, ומהמצב העובדתי. כל זה, כמובן, בתנאי ברור ומפורש שמאותה התנהגות ואותו מצב עובדתי ניתן ללמוד, באופן שאינו מותיר כל ספק, על הכוונה להביא את היחסים לידי גמר. משבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים בין העובד והמעביד לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלא מתמונה כולה." (דב"ע ל/18-3 בנצילוביץ נ' אתא בע"מ, פד"ע ב' 41). 8. נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה, כי לאחר שקילת ובחינת גרסאות הצדדים יחד עם מכלול הראיות והעדויות שהוצגו לתיק, לרבות שיקולי סבירות ומהימנות, השתלשלות הדברים והקשרם, החלטנו לקבל ולהעדיף את גרסת התובעת על פני זו של הנתבע, ולקבוע כי למרות חתימת התובעת על המכתב שהכתיב לה הנתבע, מדובר, לאמיתו של דבר, במעשה פיטורים ש"תוכנן" ע"י הנתבע להיראות כמעשה של התפטרות, וזאת כדי לחמוק ולעקוף את האיסור על פיטורי אשה בהיריון. בקביעתנו כך, שקלנו, בין היתר, את השיקולים כדלקמן: א. התרשמנו היא כי הנתבע, אשר החל לפעול במסגרת משרד חדש, היה מעוניין בצוות הכולל מנהלת חשבונות אשר תעבוד בתוך המשרד ולא מחוצה לו, וכפי שהוא עצמו העיד בפנינו: "נכון שהתכוונתי להעסיק את התובעת לתקופה ארוכה.... כשהתובעת התקבלה לעבודה האופציה היחידה הייתה שהיא תהיה רק שכירה.". ב. גרסת הנתבע שהוא למעשה היה מוטרד מהמשך פעילות המשרד במשך הריונה של התובעת, ולא בזמן חופשת הלידה כטענת התובעת, אינה מתיישבת עם עדותו בפנינו שהתובעת סיפרה לו שמהלך ההיריון אצלה הוא תקין וכי הכול בסדר גמור, וכי גם בהיריון הקודם שלה היא לא סבלה מבעיות או היעדרויות מהעבודה עקב ההיריון. ג. טענת הנתבע, כאילו התובעת היא שביקשה לעבור לעבוד במתכנות עבודה בשעות גמישות, אינה מתיישבת עם עדותו בפנינו. משנשאל הוא מדוע לא ביקש מהתובעת להעלות בקשתה זו על הכתב, כשם שביקש ממנה, בעניין הקדמת תחילת יום העבודה, הוא השיב: "... היא לא ביקשה, אלא היא התעניינה בדבר.". ד. בניגוד לגרסה הסדורה שהעלה הנתבע בתצהירו, ביחס לסיטואציה וההקשר בהם הועלתה האפשרות שהתובעת תהפוך לעצמאית, מעדותו בפנינו הצטיירה תמונה אחרת, שממנה עולה שהתובעת כלל לא בקשה, לא רצתה וגם לא ידעה מה המשמעות של להיות עצמאית וכדבריו: "שיחה שהתגלגלה, אמרתי שבתור עבודה קבלנית זה לא יכול להתבצע כשכירה אלא כעצמאית, ולא הצעתי לה להיות עצמאית משום שהיא גם לא ביקשה." לעומת זאת בהמשך עדותו, הוסיף הנתבע, ואמר: "הצעתי לתובעת להיות עצמאית לאחר השיחה שתיארתי לעיל, אולי ביום אחר, אולי למחרת, היא באה ושאלה והתעניינה מה המשמעות להיות עצמאית, ואני הסברתי לה במילים קצרות מה זה להיות עצמאית. לא נכון שהצעתי לתובעת להיות עצמאית. אני מתקן אם התובעת באה ושאלה אותי מה זה עצמאית ואני הסברתי לה, זה לא נחשב כהצעה שלי" ה. למרות דבריו המסויגים והזהירים של הנתבע, מעדותו עולה ברורות כי הוא, ורק הוא יכול להציע לתובעת להפוך עצמאית ולו מהטעם הפשוט כי התובעת לא ידעה ולא הבינה כלל את משמעות הדבר ונזקקה, אף לגרסתו, להסבר מטעמו בעניין. בנסיבות אלו לא מתקבל על הדעת שהתובעת תציע לעבוד במתכונת העסקה שאינה מוכרת ואינה מובנת לה כלל. יתרה מכך, לא ברור כלל איזה אינטרס יכול לצמוח לתובעת מהפסקת עבודתה כשכירה, ולהפוך לעצמאית, כאשר היא נמצאת בתחילת הריונה וצפויה ללדת בעוד מספר חודשים, וכאשר מלבד אמירה כללית, בסיפא של מכתב "ההתפטרות", שאין בה כל הבטחה או התחייבות, לא הציע הנתבע לתובעת דבר ממשי. ו. הרושם העולה גם מעדות הנתבע הוא, שדווקא הוא זה אשר "הציע" לתובעת, לעבור למעמד של עצמאית והאיץ בה לחתום על מכתב ההתפטרות, תוך הפעלת לחץ עליה כדי שתחתום במקום ומיד, בנסיבות שהבהירו לה שאין לה ברירה אלא להיענות לדרישתו, זאת מבלי שהוא באמת התכוון להתקשר עימה כעצמאית אלא להשיג כסות להפסקת עבודתה לאחר שהודיעה לו על הריונה. מצב זה מתיישב עם גרסת התובעת, לפיה הנתבע אמר לה, שאם הוא ייתן בידיה מכתב פיטורים בהיותה בהריון: "זה לא יראה טוב". ז. הודאת הנתבע המסויגת, כאילו שהוא הכתיב לתובעת, רק את המשפט הנוגע לימי ההודעה המוקדמת המופיע במכתב, אינה סבירה בעיננו ואינה מהימנה עלינו. נסיבות המקרה בכללותם, מצדדים במסקנה שהמכתב כולו הוכתב ע"י הנתבע, והוא בא לעולם כדי לשרת את האינטרסים הגלויים והנסתרים של הנתבע. ח. למעשה התנהגות הנתבע אחרי שקבל לידיו את המכתב והתעלמותו מפניית התובעת אליו, אי חזרה אליה למרות בקשתה ממזכירתו שיעשה כן לאחרי שיחזור מהניתוח, ואי נקיטת מאמץ ולו הקטן ביותר לברר את מצב התובעת ואת המשך שיתוף הפעולה "המובטח" ביניהם, ולו לפי הסיפא של המכתב - אינן מתיישבות עם הנטען על ידו בסעיף 13 לתצהירו (נ/1): "לא העליתי על דעתי ולו לרגע כי התובעת תחדל מלבוא למשרדי ותחדל לבצע את תפקידיה כמנהלת חשבונות בשל חתימתה על מכתב ההתפטרות". ולא עם דבריו בעדות בפנינו שאי התייצבותה לעבודה ביום ראשון, כדבר המובןמאליו הכעיסה אותו עד מאוד. שכן, אם המצב היה כל כך ברור לנתבע, וכך הוא הובהר לתובעת, איך ייתכן שעל רקע אותו כעס רב מצידו עקב אי התייצבותה של התובעת לעבודה, באופן רגיל, ביום ראשון שלאחר חתימת המכתב, הוא לא נקף אצבע כדי לברר את העניין עם התובעת, או להתקשר אליה טלפונית, גם לא אחרי שמזכירתו הודיעה לו שהיא מחכה לטלפון ממנו, וכדבריו בעדותו בפנינו: "ראיתי שהתובעת לא מגיעה ולא עשיתי עם זה שום דבר. הודיעו לי שהתובעת התקשרה והודיעה שהיא לא תגיע ביום ראשון 29/6/03, ולא עשיתי עם העניין הזה דבר, השאירו לי הודעה שהיא מבקשת להתקשר אליה, ולא התקשרתי אליה." מסקנה אחת נובעת מהתנהגות הנתבע והיא, שכוונתו הייתה לא יותר מאשר להיפטר מהתובעת, מיד לאחר שהיא הודיעה לו על הריונה, וזאת מתוך שיקול עסקי וחשש להמשך תפקוד משרדו בתקופת חופשת הלידה והעדר כוונה מצידו להביא מחליפה, וזאת תוך הערמה על התובעת ויצירת סיטואציה שחייבה אותה לחתום על מכתב ההתפטרות, כביכול, שהוא הכתיב לה, ובמטרה להתחמק מהאיסור לפטר אישה בהריון. בנסיבות המקרה, כל אשר ניתן לומר שגרסתו בעניין זה איננה יותר מאשר היתממות לשמה, וכי כל אשר עניין אותו זה, ל- "הצטייר טוב" כלשונו. ט. גרסת הנתבע נעדרת כל היגיון וסבירות, ומשמעותה, שאישה בהריון, תתפטר מרצונה ע"י מכתב פיטורים שאינו מקנה לה כל זכות או הבטחה ממשיים לעתיד לבוא, תוך ויתור על בטחונה התעסוקתי כשכירה, כאשר סיכוייה למצוא עבודה בחוץ הינם קלושים ביותר י. במסגרת מאמציו לפגוע באמינות התובעת, ביקש הנתבע להגיש לתיק במהלך עדותו בפנינו את המוצג נ/2, הנחזה להיות תרשומת של שיחה שהוא קיים עם התובעת ביום 22/6/03, שלטענתו זה היום שבו הודיעה לו התובעת על הריונה, ולא כטענתה ביום 19.6.03. דא עקא, שמסמך נ/2 לא הוזכר ולא צורף לתצהירו של הנתבע, ועל פניו אין בו כל סממן המאפשר לייחס אותו לתאריך הרשום בו, מסמך כזה ניתן להכין בכל עת. למעשה העדר הסבר סביר שמניח את הדעת לצורך בביצוע תרשומת זו על ידו הנתבע כמו גם העדר האזכור שלו בכתבי הטענות ובתצהיר הנתבע, פוגעים באותנטיות ובמשקל שאפשר לייחס למסמך זה. יד. אם לסכם, התרשמותנו ממכלול הראיות והעדויות, ומהשתלשלות העניינים, הינה, כי הנתבע ביקש "להתפטר" מהתובעת באופן שלא יראה שהוא עובר על האיסור לפטר אישה בהיריון, בהתנהגותו כלפיה הייתה משום הטעיה, הצגת מצג לא אמיתי, תוך הפעלת לחץ עליה והתנהגות כלפיה בחוסר תום לב. במצב כזה, לא ניתן לומר כי התובעת התפטרה מרצונה, אלא שהמעסיק בחוסר תום לב, ביקש ליצור, תוך ניצול מצבה הנפשי וחוסר הידע שלה ביצירת מצב לכאורי שהיא התפטרה מרצונה. על בסיס לאור קביעתנו זו, נבחן להלן את סעדים שהתבקשו ע"י התובעת. פיטורי התובעת אינם כדין 9. בענייננו טענה התובעת כי פיטוריה היו בניגוד לאמור בסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים ותוך הפרה של סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1998, (להלן: "חוק שוויון ההזדמנויות"). שוויון הזדמנויות בעבודה. הנתבע טען מנגד כי סעיף 9 לחוק עבודת נשים אינו חל בענייננו וזאת הואיל והתובעת לא השלימה תקופת עבודה בת ששה חודשים אצל הנתבע, וכי סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות איננו חל על נסיבות מקרנו, הן מהטעם שחוק זה חל רק על מקומות בהם מועסקים 6 עובדים ומעלה, בהתאם לסעיף 21(ג) לחוק והן מהטעם כי "הריון", אינו מנוי כסיבה לאפליה בסעיף 2 לחוק. 10. הוראת סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים קובעת לאמור: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות; לעניין סעיף זה רואים סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה, כפיטורים". 11. בית הדין הארצי לעבודה נדרש לסוגית פרשנותו של סעיף זה וקבע: "צא ולמד, סעיף 9(א) מורכב משני חלקים שהם בבחינת כלל וסייג לכלל, החלק הראשון והוא הכלל, קובע שאין לפטר עובדת שהיא בהריון, ללא היתר מאת השר הנוגע בדבר. החלק השני - קובע סייג לתחולתו של הכלל. הסייג הוא שהאיסור אינו חל על עובדת, בין קבועה ובין זמנית, שעבדה אצל המעסיק פחות משישה חודשים רצופים. לאמור, עובדת שעבדה אצל מעסיקה במשך שישה חודשים, אינה באה בגדר הסייג, אלא בגדר הכלל." (ע"ע 1353/02 אפלבוים נ' הולצמן, פד"ע לט 495) (להלן: ע"ע 1353/02"). 12. בענייננו, הוכח כי המכתב נרשם ביום 26/6/2003 וכי התובעת הפסיקה בפועל את עבודתה באותו יום. למעשה הסייג של תחולת החוק רק על מי שהשלימה לעבוד אצל המעסיק ששה חודשים, היא אשר מסבירה את התנהגות הנתבע, הלחץ והרצון שלו לסיים את העניין עם התובעת כבר באותו יום, והיא המסבירה מדוע דאג הנתבע להכתיב לתובעת את נושא הויתור על ימי ההודעה המוקדמת במכתב ההתפטרות הנטען. למרות זאת, ומששוכנענו כי מעשיו של הנתבע נעשו מתוך ניסיון להתחמק מהוראותיו של חוק עבודת נשים, הנה לך קיום של חוזה עבודה שלא בתום לב, כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים). 13. סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה קובע לאמור: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם או מפלגתם או שירותו במילואים..., הצפוי להם בכל אחד מאלה: ... (5) פיטורים או פיצויי פיטורים;" 14. לעניין תחולתו של הסעיף על סוגיות כמו זו שבפנינו קבע בית הדין הארצי בע"ע 1353/02 הנ"ל כי: "נדגיש, כי לטעמנו המונח "הורים" טומן בחובו גם את המצב של טרום הורות, לאמור - היותה של אישה בהריון. לדידנו, הורות משמע גם הריון שהרי, לית מאן דפליג, כי תחילתה של ההורות היא עם כניסתה של האישה להריון....". 15. סעיף 21(ג) לחוק שוויון הזדמנויות, קובע כי "הוראות חוק זה, למעט סעיף 7 לא יחולו על אדם המעסיק פחות משישה עובדים;...". כפי שהוכח בפנינו עבדו אצל הנתבע התובעת ו-2 עובדים נוספים, קרי פחות משישה עובדים ועל כן אין תחולה לחוק שוויון הזדמנויות בנסיבות העניין שבפנינו. למרות זאת, אין משמעות הדבר שפיטורי אישה בשל הריונה, אינו נופל בגדר אפליה, רק משום שחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, סייג את תחולתו לגבי מעסיקים שמעסיקים לפחות ששה עובדים. בעניין ע"ע 1353/02 הנ"ל, נזקק ביץ הדין הארצי לשאלה זו ודעתו הייתה: "עם זאת, אין בכל האמור עד כה כדי לקבוע כי ניתן בזה היתר להפלות עובדת בפיטוריה רק משום היותה הרה....כך גם ברור שלצורך הקביעה שעקרון איסור ההפליה בפיטורים חל גם על אישה בהריון אין אנו נבנים רק מהוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה ובעניינו, מספר העובדים שהועסקו על ידי הגב' הולצמן. העקרונות שנקבעו בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה היו כתובים 'עלי ספר' גם בטרם חוקק....הנה כי כן, הפליה בפיטורים מעבודה של אישה, רק בשל היותה בהריון, מהווים על פי שיטת המשפט בישראל - שמשפט העבודה הוא חלק אינטגרלי ממנה - ועל פי ערכי היסוד שלה, הפליה אסורה ופסולה, המנוגדת לעקרון השוויון. האיסור על הפליה בעת פיטורים קיים גם במקום בו לא חל החוק בשל הוראת סעיף 21(ג) לחוק שוויון הזדמנויות, פיטורים בדרך זו מהווים קיום של חוזה העבודה שלא בתום לב." 16. לאור האמור לעיל, ההשלכה של העדר תחולה של חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק עבודת נשים עקב הסייגים שבתחולתם על נסיבות מקרינו,הינה שהתובעת אינה יכולה לזכות בסעדים מכוחם לרבות הסעד של פיצוי בשיעור הנקוב בחוק, ללא הוכחת נזק. מעבר לכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, יעמדו לתובעת הסעדים המחייבים במקרה של קיום של חוזה עבודה בחוסר תום לב. הסעדים הנתבעים 17. בתביעתה עותרת התובעת לשורה של סעדים. להלן נדון בהם אחד לאחד לאור קביעתנו לעיל. א. קיום החוזה בחוסר תום לב (אבדן הכנסה): משנקבע כי פיטוריה של התובעת נעשו תוך הפרה בחוסר תום לב של חוזה העבודה שבינה ובין הנתבע, זכאית היא לפיצוי בגובה הנזק הממשי שאמור היה להשתלם לה מיום הפיטורים ועד ליום הלידה, בדומה לקביעת ביה"ד הארצי בעניין ע"ע 1353/02 הנ"ל. במקרינו יחסי העבודה הופסקו ביום 26/6/2003, והתובעת ילדה ביום 29/1/2004. כלומר מדובר בהפסד השתכרות לתקופה בת 7 חודשים. שכרה של התובעת היה 3,500 ₪, ועל כן על הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרת חוזה עבודה שלא בתום לב, את הסך של 24,500 ₪. ב. חלף הועה מוקדמת: משאין חולק בענייננו כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו על אתר, עם מסירת המכתב לידי הנתבע, זכאית התובעת, בהתאם לאמור בסעיף 3(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001 לחלף הודעה מוקדמת בגין 5 ימים, בסך 795 ₪ לפי החישוב הבא: 159 שכר יומי X 5 ימי הודעה מוקדמת. ג. פדיון חופשה: בסעיף 17 לתצהירו ציין הנתבע כי התובעת שהתה בחופשה בחול המועד פסח למשך 5 ימים ועל כן ממשה את כל זכאותה לחופשה. דא עקא, שהנתבע לא הביא כל ראיה לכך, חרף ההלכה הקובעת כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה רובץ לפתחו של המעביד (דב"ע לא/22-3 ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג 215). משכך טענותיו בדבר ניצול ימי החופשה על ידי התובעת נותרה לא מוכחת. מנגד הודתה התובעת בתצהירה שהיא נצלה יום אחד של חופשה. בהתאם לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 ולצו ההרחבה בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר, זכאית התובעת בשנת עבודה הראשונה ל-12 ימי חופשה ובפדיונם - לתשלום בעד 10 (לאחר ניכי היום הפנוי). לפיכך זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך 663 ₪ לפי החישוב הבא: 5/12 תקופת העבודה X 10 מלוא הזכאות X 159השכר היומי. ד. נזק לא ממוני בסך 50,000 ₪ לפי סעיף 10 (א) (1) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה: משהכרענו כי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אינו חל בענייננו, אף אין התובעת זכאית לפיצוי בגין נזק לא ממוני מכוחו ולפיכך דין סעד זה להידחות. ה. פיצוי הסתגלות: ראשית נציין כי התובעת לא הרימה את הנטל להראות כל חובה חוקית, חוזית או משפטית אחרת מכוחה ניתן להשית על הנתבע לשלם לה פיצויי בגין הסתגלות ולפיכך דין תביעתה בגין סעד זה להידחות. ו. אבדן דמי לידה: בכתב התביעה עתרה התובעת לסעד של פיצוי בגין אי קבלת דמי לידה, ואולם, בדיון שבפנינו הצהירה כי דמי הלידה שולמו לה בסופו של דבר, בתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה ולפיכך נדחה רכיב זה בתביעתה. ז. דמי הבראה ופיצויי פיטורים: בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום קצובת הבראה ובהתאם לסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, הזכאות לתשלום דמי הבראה ופיצויי פיטורים מותנית בכך שהתובע את תשלומם השלים שנת עבודה רצופה. בענייננו, משלא השלימה התובעת שנת עבודה רצופה כאמור, אין היא זכאית לסעדים אלה. טענת קיזוז של הנתבע 18. לטענת הנתבע שולמו לתובעת תשלומי יתר במשכורת חודש ינואר בו היא עבדה רק 5ואילו השכר ששולם היה בגין 9 ימי עבודה, כך דמי הנסיעה, באותו חודש אלו שולמו לה בגין 11 ימים ולא בהתאם לימי עבודתה בפועל. בהקשר זה טוען הנתבע לזכותו לקזז את הסך של 677 ₪. באשר לחודש יוני טען הנתבע כי לתובעת שולמו יומיים ביתר, אשר נרשמו בתלושים כימי חופשה. לפיכך תובע הוא לקזז את הסך של 388 ₪ בגין תשלומי יתר בחודש יוני 2003. 19. לאחר שעיינו בתלושי השכר נחה דעתנו כי יש יסוד לטענות הנתבע בדבר תשלומי יתר בחודשים אלה. התובעת אכן עבדה 5 ימים בחודש ינואר ולפיכך היא זכאית לתשלום רק בגין אותם ימים, ואילו בחודש יוני לא עבדה התובעת חודש מלא. יצוין כבר עתה כי רישום ימי החופש בתלוש זה סתום, אלא שבכל מקרה משפסקנו לתובעת את מלוא זכאותה בגין ימי חופשה הרי שיש לנכות תשלום בעד ימים בהם לא עבדה בחודש זה. 20. לפיכך, אנו מקבלים את טענת הקיזוז של הנתבע וקובעים כי מהסכומים אשר נפסקו לתובעת יש לקזז סך של 1065 ₪. 21. סוף דבר לאור כל האמור אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של -.25,958 ₪ לפי הפירוט הבא: פיצוי בגין קיום החוזה בחוסר תום לב-.24,500 ₪. בגין חלף הודעה מוקדמת.-.795 ₪. בגין פדיון חופשה-.663 ₪. מסכום זה יקוזז סך -.1,065 ₪ בגין שכר ששולם ביתר לתובעת. לפיכך על הנתבע לשלם לתובעת סך של -.24,893 ₪. היות ומדובר בפיצוי בגין הפרת חוזה וסכומים אשר מטבעם אינם ברי הלנה, יתווסף לסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום סיום יחסי עובד ומעביד, 26/6/2003, ועד ל התשלום המלא בפועל. כמו כן, ולאור תוצאת פסק הדין אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.5,000 ₪ ועוד מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הריוןהתפטרות