1. התביעה שבפני עניינה עתירתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים ופיצוי בגין אי הפרשה לגמל. 2. להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, בהתאם לרשימת מוסכמות ופלוגתאות שהוגשה על ידי ב"כ הצדדים ביום 27.9.04: א. הנתבעת הינה חברה הרשומה בישראל כדין ועיקר עיסוקה הינו שמירה ואבטחה. ב. על היחסים בין הצדדים חלות הוראות הסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה. ג. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 30.5.99. ד. התובע עבד אצל הנתבעת כשומר והשתכר לפי שכר המינימום השעתי שחל במשק. 3. לטענת התובע, במשמרת הלילה שבין התאריכים 26.2.03 - 27.2.03 התפתח ויכוח בינו לבין אחראי המשמרת, מר שלמה מזרחי, באשר לסידור העבודה לשבוע שלאחר מכן, שנמסר לו באותו מועד. התובע טוען כי בסידור העבודה הופחתה לו משמרת בנוסף למשמרות שהופחתו כבר חודש קודם לכן. הויכוח הסתיים בעזיבתו של התובע את מקום העבודה. ביום 27.2.03 הוציא מנהל סניף פתח תקוה והשרון, מר מיקי אורן, מכתב שכותרתו "התנהגותך בעבודה" בו הבהיר כי הוא רואה בהתנהגות התובע התפטרות (נספח ב' לתצהיר מר אורן). התובע הגיב למכתב זה בשני מכתבים (האחד ללא תאריך והשני מיום 17.3.03) בהם, לטענתו, ביקש לחזור לעבודה. התובע טוען כי יש לראות בנסיבות סיום עבודתו פיטורים לאלתר בגינם הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. בנוסף טען התובע כי בניגוד להסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה ו/או צו ההרחבה, הקובעים כי יש לבטח את העובד בקרן פנסיה מתחילת עבודתו, הנתבעת ביטחה אותו בקרן פנסיה רק כעבור שנתיים ממועד תחילת עבודתו. לפיכך, לטענתו, זכאי הוא לפיצוי בגין אי ההפרשה לפנסיה בשנתיים הראשונות לעבודתו. עוד טען התובע כי דמי ההבראה ששולמו לו במהלך תקופת עבודתו, שולמו בגין השנתיים הראשונות להעסקתו ומשכך זכאי הוא, לטענתו, לתשלום יתרת דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. בנוסף טען התובע כי במהלך תקופת עבודתו ניצל רק 30 ימי חופשה ועל כן, זכאי הוא לפדיון 15 ימי חופשה שנותרו לזכותו. כמו כן טען התובע לזכאותו לדמי חגים אותם לא קיבל במהלך עבודתו. מעבר לאמור, עתר התובע לתשלום גמול שעות נוספות אשר לטענתו לא קיבל במהלך תקופת עבודתו. 4. לטענת הנתבעת, התובע הוא שהתפטר מעבודתו בנתבעת, בכך שעזב את מקום העבודה באמצע משמרת, לאחר ויכוח עם אחראי צוות השמירה על רקע סידור העבודה ולא הופיע עוד לעבודה, כאשר רק חודש לאחר מכן ביקש לחזור לעבודה. הנתבעת טוענת כי יש לראות בנסיבות סיום העסקת התובע התפטרות, ובהתאם לדחות את תביעתו לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. עוד טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי להפרשות למבטחים שכן הועסק במשך שנה בתקופת נסיון. מעבר לאמור, טענה כי רכיב זה אינו ניתן לפדיון לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד. בסיכומיה חזרה בה הנתבעת מטענתה זו והודתה בזכאות התובע להפרשות למבטחים בגין השנתיים הראשונות להעסקתו. בנוסף טענה הנתבעת כי לתובע שולמו דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו. עוד טענה הנתבעת כי שילמה לתובע את מלוא הכספים להם היה זכאי בגין דמי חופשה וכי ממילא לגבי התקופה שלפני 24.2.03 חלה התיישנות. (בסיכומיה תוקן מועד ההתיישנות ליום 30.11.00). כמו כן טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לדמי חגים, משאינו עומד בקריטריונים שנקבעו בצו ההרחבה. באשר לתביעת התובע לגמול שעות נוספות, טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לגמול שעות נוספות שכן עבד בשעות משתנות. בנוסף טענה הנתבעת לתחולתן של תקנות שעות עבודה בשמירה על התובע, לפיהן יום עבודה בשמירה הוא בן 10 שעות. 5. מטעם התובע הוגש תצהיר עדותו הראשית וכן תצהירו של מר אלכסנדר דכינגר שהועסק עם התובע בנתבעת בשנים 2000 - 2001. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר מיקי אורן, מנהל סניף המרכז והשרון בנתבעת ותצהירו של מר שלמה מזרחי, שומר ואחראי על חלוקת המשמרות במקום עבודתו של התובע. ההליך נשמע בדן יחיד בהתאם להחלטה מיום 27.12.06 (עמ' 13 לפרוטוקול). דיון והכרעה האם התובע התפטר או פוטר? 6. השאלה העומדת בפני הינה שאלת נסיבות סיום עבודתו של התובע, היינו - יש האם יש לראות בנסיבות סיום עבודתו פיטורים לאלתר, כטענתו, או, שמא, כטענת הנתבעת, זנח את העבודה והתפטר מרצונו. 7. בעת הכרעה בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר יש ליתן את הדעת לתמונה כולה ולמכלול העובדות הרלוונטיות, ומהן להסיק את המסקנה, ויש ליתן את הדעת גם לשאלת הרצון, קרי, לאיזה צד היה רצון לסיים את ההתקשרות. יסוד ההתנהגות, המביאה את היחסים לידי סיום, בין בפיטורים ובין בהתפטרות, מחייב שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי עובד מעביד, הקיימים בין הצדדים, לידי גמר. (ר' דב"ע ל/1-3 זמל הרמן נ' דואיב גילה, פד"ע א 18; דב"ע שם/116-3 שלום סלמה נ' מ.י. פד"ע יב 375; דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שיינין פד"ע כב 271, 283). הביטוי לא חייב להיות פורמאלי, אלא יכול להיות גם במעשה שיש בו כדי ללמד על כוונה חד משמעית של העובד לזנוח את העבודה ולהביא את היחסים בינו לבין מעבידו לידי סיום [דב"ע לה/85-3 עירית כפר סבא נ' יעקב כהן, פד"ע ז 175]. 8. אין חולק כי במשמרת הלילה שבין התאריכים 26.2.03 - 27.2.03 פרץ ויכוח בין אחראי צוות השמירה, מר שלמה מזרחי לבין התובע, על רקע סידור העבודה שנמסר לו, אשר בעקבותיו עזב התובע את מקום העבודה באמצע משמרת. כמו כן, אין מחלוקת כי החל ממועד זה לא שב עוד התובע לעבודה. 9. התובע טען כי הויכוח שהסתיים בעזיבת המשמרת נבע מכך שהנתבעת הפחיתה לו משמרות ופגעה משמעותית ביכולת השתכרותו (ס' 4-8 לתצהירו). מעיון בתלושי השכר של התובע בשנת עבודתו האחרונה, עולה כי בחודשים 03/02 - 08/02 עת עבד התובע ב"מיוטק" נעו משכורותיו בין 3,032 ש"ח - 4,818 ש"ח, בעוד בחודשי עבודתו האחרונים (10/02 - 2/03) עת עבד ב"קניאל", נעו משכורותיו בין 5,479 ש"ח - 6,811 ש"ח. מהאמור עולה כי שכרו של התובע בחודשי עבודתו האחרונים היה גבוה בהרבה משכרו בחודשים שלפני כן וכי הנתבעת הוסיפה למעשה לתובע משמרות ושעות עבודה. 10. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית היכן ההרעה המשמעותית ביכולת השתכרותו השיב: "ת. הפגיעה שלקחו ממני שתי משמרות, אני לא יודע מאיזו סיבה... ש. זו ההרעה שאתה טוען לה? ת. כן ש. כאשר אני מעיינת במשכורת אני לא רואה הפחתה משמעותית כפי שאתה טוען? ת. הסיבה שעזבתי אותה סיבה שקבלתי את סידורי העבודה החדשים, הבטיחו לי עוד משמרות. ש. מתי? ת. ביום סיום העבודה." (פרוטוקול 10.9.06, עמ' 3, ש' 12-26). יש לציין כי על פי עדותו של מר שלמה מזרחי לא היה כל שוני בסידור העבודה שנמסר לתובע מסידורים קודמים, כאשר לטענתו מהרגע שהחל לעבוד איתו "ככה הוא עבד" (פרוטוקול 27.12.06, עמ' 20, ש' 23 -27). בין אם הופחתו לתובע משמרות בסידור העבודה החדש, כגרסתו, ובין אם לא, כגרסת הנתבעת, לא שוכנעתי כי בהפחתת משמרת או שתיים נפגעה יכולת השתכרותו של התובע באופן משמעותי, וודאי שלא ביחס לחודשי עבודתו הקודמים. 11. מעבר לאמור, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הנתבעת מעולם לא התחייבה להעסיקו במספר ימים מסויים או במספר שעות מסויים (פרוטוקול 10.9.06, עמ' 3, ש' 2-4). ואכן, מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי מדי חודש עבד מספר ימים ומספר שעות שונה, כך שהפחתת משמרת או שתיים אינה מהווה שינוי משמעותי מבחינת היקף עבודתו. 12. התובע טען עוד בתצהירו כי מר מזרחי הודיע לו תוך כדי הויכוח כי הוא משוחרר (ס' 9 לתצהירו). מר מזרחי העיד כי לא אמר לתובע כי הוא משוחרר (פרוטוקול 27.12.06, עמ' 22, ש' 5-7), אולם, אפילו נאמרו הדברים, ברי כי לא היה בסמכותו של מר מזרחי, שהוא שומר בעצמו, לפטר את התובע. 13. אין חולק כי ביום 27.2.03 הוציא מנהל סניף פתח תקוה והשרון, מר מיקי אורן, מכתב שכותרתו "התנהגותך בעבודה" בו הבהיר כי הנתבעת רואה בהתנהגות התובע התפטרות (נספח ב' לתצהיר מר אורן). 14. באשר להשתלשלות העניינים לאחר קבלת המכתב הציג התובע מספר גרסאות סותרות. בתצהירו טען התובע כי "ביום 28.2.03 דיברתי עם מנהל הסניף, מר מיקי אורן, אשר אמר לי כי התפטרתי מעבודתי מרצוני החופשי" (ס' 10 לתצהירו). בחקירתו הנגדית העיד התובע - "מיקי אורן פיטר אותי יום למחרת שהיה תקרית בקניאל. ניסיתי לדבר איתו והוא אמר לי שהוא לא מעוניין לשמוע אותי ושאשב בבית ולא אבוא לעבודה" (פרוטוקול 10.9.06, עמ' 4, ש' 7-9). בסעיף 12 לתצהירו הצהיר התובע "ניסיתי מספר רב של פעמים לקבוע פגישה על מנת להבהיר את המצב שנוצר..." מנגד, בסעיף 23.4.1 לתצהירו הצהיר לגבי אותו עניין: "אציין לעניין זה כי ניסיתי להשיג את מנהל הסניף בנתבעת בבוקר למחרת פיטוריי... אך הוא סירב לשוחח עימי ומסר כי אינו מעוניין לשמוע את שיש לי להגיד ואין לנתבעת עבודה עבורי. לאחר מכן לא התקשרתי יותר למי מהנתבעת". מגרסאותיו הסותרות של התובע לא ניתן להסיק מתי וכמה פעמים פנה לנתבעת, באם דיבר עם מר אורן אם לאו ובאם מר אורן פיטר אותו או שמא הודיע לו על קבלת התפטרותו. 15. הנתבעת, לעומת התובע, הציגה גרסה ברורה לפיה מספר ימים לאחר קבלת המכתב מיום 27.2.03, התקשר התובע למר אורן, אולם לא כדי לחזור לעבוד ולהבהיר את העניינים כטענתו, אלא כדי לאיים עליו בדיווח על מעשים לא כשרים, כביכול, שביצע (ס' 5.11 לתצהיר מר אורן). הנתבעת הציגה כתימוכין לגרסתה, מכתב ללא תאריך, אשר נתקבל לטענתה במשרדיה ביום 2.3.03, בו העלה התובע על הכתב את איומיו (נספח ג' לתצהיר מר אורן). לגרסת הנתבעת, התובע המשיך לאיים עד שבשלב מסויים סירב מר אורן לענות לשיחותיו ולהיפגש עמו (ס' 5.12 לתצהירו). 16. רק כשלושה שבועות לאחר הויכוח, ביום 17.3.03, כתב התובע מכתב לנתבעת שכותרתו "סירוב לשבץ בעבודה", בו ביקש לחזור לעבודה וציין כי כל שנאמר בעת האירוע נאמר מתוך כעס וזעם בעקבות פגיעה מתמשכת בתנאי עבודתו, וכי "יכול להיות שדבריי לא הובנו כהלכה, אך זה לא אומר שאכן התכוונתי להתפטר" (נספח ת/3 לתצהיר התובע). לטענת הנתבעת, מכתב זה נתקבל אצלה ביום 24.3.03. במכתב זה הודה התובע, למעשה, כי במהלך הויכוח נאמרו דברים אשר יכולים היו להתפרש כהתפטרות, אולם לטענתו, הדברים נאמרו בנסיבות של "עידנא דריתחא". יש לציין כי בחקירתו הנגדית הודה התובע כי "יכול להיות" שפנה לייעוץ משפטי טרם כתיבת המכתב (פרוטוקול 10.9.06, עמ' 5, ש' 24-25). 17. הלכה היא, כי צד לא יתפס "בעידנא דריתחא" [דב"ע ל/10-3 פנחס כהן - ורמוס אברהם, פד"ע א 100; דב"ע לב/26-3 דניאל חיים - אהרון ושות', פד"ע ד 149; דב"ע נד/220-3 רחל גולן - אבינועם לוי, פד"ע כח 387], ויש לבחון - אם המצהיר על כוונותיו חזר בו מדבריו תוך זמן קצר [דב"ע לה/41-3 יעקב היגר - דינה שוורץ, פד"ע ז 24, 28]. וכן - "מששככה חמתו של העובד או של המעביד, שאמר דברים שלא התכוון להם, עליו להודיע לבן שיחו מיד על כוונתו האמיתית.. (דב"ע נד/220-3 רחל גולן נ' אבינועם לוי, פד"ע כח 377). מן ההלכה הפסוקה עולה כי על התובע, לו התפטר בעידנא דריתחא, היה להעמיד את הנתבעת על כוונתו האמיתית תוך זמן סביר. 18. בענייננו, הויכוח בין התובע לבין מר מזרחי, במסגרתו נאמרו דברים אשר עשויים היו להתפרש כהתפטרות התובע, היה במשמרת הלילה בתאריך 26.2.03. התובע עזב את מקום העבודה באמצע המשמרת ולא שב עוד לעבודה. יום לאחר הויכוח נשלח לתובע מכתב בו הובהר כי הנתבעת רואה בהתנהגותו התפטרות. לאחר מכן פנה התובע לנתבעת, אולם לאור מכתב האיום שהוצג בפני ע"י הנתבעת, נראה כי פניותיו נעשו לא לשם חזרה לעבודה, כי אם לשם איום על מר אורן בדיווח על מעשים לא כשרים שכביכול ביצע. למעשה, פנייתו הראשונה של התובע בכתב בה ביקש לחזור לעבודה וטען כי כל שנאמר במהלך הויכוח נאמר בנסיבות של "עידנא דריתחא" נעשתה רק ביום 17.3.03, כשלושה שבועות לאחר הויכוח. בנסיבות אלו, בהן חלף פרק זמן לא קצר בין הויכוח בו נאמרו דברים מתוך כעס וזעם ובמהלכו עזב את מקום העבודה, לבין פנייתו של התובע בנסיון להבהיר כוונותיו ולחזור לעבודה, לא ניתן לראות התפטרות ב"עידנא דריתחא". הנתבעת, במכתב תגובה מיום 27.3.03 דחתה את בקשת התובע לחזור בו מהתפטרותו (נספח ה' לתצהיר מר אורן). לאור הנסיבות המתוארות דלעיל, לא ראיתי כי נפל פגם בהודעתה זו לתובע. 19. לפיכך הריני קובעת כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו בנתבעת. פיצויי פיטורים 20. משקבעתי כי התובע התפטר מעבודתו, הרי שאין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. אציין כי התובע טען אמנם כי עזיבתו את מקום העבודה קשורה היתה לקיצוץ במשמרותיו אשר גרם לפגיעה משמעותית ביכולת השתכרותו, אולם לא נטען וממילא לא הוכח כי התפטרותו נבעה מהרעה מוחשית בתנאי העבודה, התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים. מכל מקום, משכורותיו האחרונות של התובע אף מלמדות כאמור על ההיפך מכך. אשר על כן, התביעה לתשלום פיצויי פיטורים - נדחית. תמורת הודעה מוקדמת 21. משהתובע התפטר אין הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים ודין תביעתו בגין רכיב זה - להידחות. פיצוי בגין אי הפרשה לגמל 22. על פי הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף השמירה, היה על הנתבעת לבטח את התובע בקרן הפנסיה "מבטחים" ולהפריש עבורו 6% משכרו היומי המלא מתחילת עבודתו בנתבעת. הנתבעת החלה לבטח את התובע רק בחודש 09/01, היינו, מעל לשנתיים לאחר מועד תחילת עבודתו אצלה. 23. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי להפרשות למבטחים שכן הועסק במשך שנה בתקופת נסיון. כן טענה כי רכיב זה אינו ניתן לפדיון לאחר סיומם של יחסי עובד-מעביד. בסיכומיה הודתה הנתבעת בזכאותו של התובע להפרשות לקרן מבטחים מתחילת עבודתו בחודש 6/99 ועד לחודש 08/01, שלאחריו החלה כבר להפריש לקרן, ובסך הכל עבור 26 חודשי עבודה. 24. בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף השמירה על המעביד להפריש 6% מהשכר היומי המלא של העובד שפירושו - "שכר העבודה המשתלם לעובד בעד שמונה שעות ביום עבודה רגיל, לרבות תוספת יוקר, משפחה וותק, ולמעט תוספת המשתלמת בעד עבודה בשבתות ובחגים ושעות נוספות". 25. הנתבעת ערכה בסיכומיה תחשיב של הסכומים שהיה עליה להפריש עבור התובע לקרן מבטחים בהתאם לשכרו היומי על פי ההגדרה שלעיל. התובע ערך תחשיב על בסיס שכר קבוע כלשהו מבלי שנתן הסבר למהות הסכום הנתבע. משכך, אני מקבלת את תחשיב הנתבעת המפורט בסעיף 94 לסיכומיה. 26. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,003 ש"ח (66,717 ש"ח X 6%) כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה מתחילת העסקתו. דמי הבראה 27. אין חולק כי לתובע שולמו דמי הבראה כדלקמן: בחודש 08/01 שולם לו סך של 1,410 ש"ח (5 ימים X 282 ש"ח). בחודש 10/02 שולם לו סך של 1,140 ש"ח (4 ימים X 285 ש"ח). בחודש 02/03 שולם לו סך של 301 ש"ח (1 יום X 301 ש"ח). 28. התובע טען כי דמי ההבראה ששולמו לו בחודש 08/01 היו בגין שנת עבודתו הראשונה (מחודש 05/99 ועד 05/00), ודמי ההבראה ששולמו לו בחודשים 10/02 ו- 02/03 היו בגין שנת עבודתו השניה (מחודש 05/00 ועד 05/01). לטענתו, לא שולמו לו דמי הבראה כלל בגין השנתיים האחרונות לעבודתו ועל כן, על הנתבעת לשלם לו דמי הבראה בסך 4,214 ש"ח (14 ימים X 301 ש"ח). 29. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש קובע: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו". באשר להתגבשות הזכאות לדמי הבראה קובע צו הרחבה כי: "... עובד יהיה זכאי לדמי הבראה, רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו. עובד כאמור, יהיה זכאי גם לחלק היחסי עבור חלק מהשנה". ובאשר למועד תשלום דמי ההבראה קובע צו ההרחבה: "קצובת הבראה תשולם באחד מחודשי הקיץ, מחודש יוני ועד חודש ספטמבר, אלא אם הוסכם או נהוג מועד אחר במקום העבודה". המועד לתשלום דמי הבראה, אם כן, בהיעדר הסכמה אחרת, הוא באחד מחודשי הקיץ, מחודש יוני ועד חודש ספטמבר של כל שנה, והזכאות לקבלת דמי הבראה, היא לאחר שהשלים העובד שנת עבודה אחת. דהיינו, באחד מחודשי הקיץ כאמור לעיל, מתגבשת הזכות לדמי הבראה בגין השנה שקדמה לאותם חודשים. 30. התובע עבד בנתבעת מחודש 06/99 (30.5.99) ועד לחודש 02/3, היינו במשך שלוש שנים ותשעה חודשים. משכך, בחודשי הקיץ של שנת 2000 התגבשה זכאותו לדמי הבראה בגין החודשים 06/99 - 06/00, בחודשי הקיץ של שנת 2001 התגבשה זכאותו לדמי הבראה בגין החודשים 06/00 - 06/01 וכן הלאה. בענייננו, משיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, התובע יכול לתבוע פדיון דמי הבראה לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת העבודה. התובע סיים לעבוד בשבוע האחרון של חודש 02/03 (24.2.03 לגרסת הנתבעת ו- 27.2.03 לגרסת התובע). משכך, יש לבחון באם שולמו לו 13 ימי הבראה בהתאם לוותקו, לתקופה שמחודש 02/01 ועד 02/03. 31. כמפורט לעיל, לתובע שולמו בחודש 08/01 דמי הבראה בסך של 1,410 ש"ח (5 ימים X 282 ש"ח) וזאת בגין החודשים 06/00 - 06/01. היינו, לתקופה שמחודש 02/01 ועד 06/01 שולם לתובע החלק היחסי של דמי הבראה לו היה זכאי. בחודש 10/02 שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 1,140 ש"ח (4 ימים X 285 ש"ח) בגין החודשים 06/01 - 06/02, וזאת במקום 6 ימי הבראה להם היה זכאי. היינו, נותרה לזכותו יתרה של 2 ימי הבראה. בחודש 02/03 שולם לתובע סך של 301 ש"ח (1 יום X 301 ש"ח) בגין החודשים 06/02 - 02/03, וזאת במקום 5 ימי הבראה להם היה זכאי בגין החלק היחסי של השנה. היינו נותרה לזכותו יתרה של 4 ימי הבראה. 32. לפיכך, זכאי התובע לתשלום יתרה של 6 ימי הבראה ובסך הכל לסך של 1,826 ש"ח (2 ימי הבראה X 301 ש"ח + 4 ימי הבראה X 306 ש"ח). פדיון חופשה 33. התובע טען כי במהלך עבודתו הוא ניצל 30 ימי חופשה ומשכך, נותרו לזכותו 15 ימי חופשה בלתי מנוצלים. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את מלוא הכספים להם היה זכאי בגין דמי חופשה. 34. כידוע, הלכה היא כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו. בסיכומיה ציינה הנתבעת כי לתובע שולמו במהלך עבודתו דמי חופשה בגין 26 ימים והפנתה לתלושי השכר הרלוונטיים (תלושי השכר לחודשים 08/01, 07/02 ו- 02/03). לטענתה, צירוף 26 ימי החופשה ששולמו לתובע ל- 30 הימים שהודה כי ניצל בפועל, מביא למסקנה כי שולמו לתובע מלוא הכספים להם היה זכאי בגין דמי חופשה. מעיון בתלושי השכר המצויינים לעיל, עולה כי אכן, כטענת הנתבעת, שולמו לתובע דמי חופשה בגין 26 ימים. ואולם, שלא כטענת הנתבעת, אין אני סבורה כי דמי החופשה ששולמו לתובע, היו בנוסף ל- 30 הימים שהתובע הודה שניצל, אלא, ככל הנראה - בגינם. 35. מלבד שלושת תלושי השכר בהם צויין תשלום דמי החופשה, לא הוצג בפנינו כל פנקס חופשה ו/או רישום של 30 ימי החופשה הנוספים שניצל התובע, כטענת הנתבעת, ואף בתלושי השכר לא מצוי פירוט של ימי החופשה שנוצלו על ידו והיתרה שעמדה לזכותו עם סיום העסקתו. משהנטל להוכיח את ימי החופשה שנוצלו על ידי התובע מוטל על הנתבעת, ומשלא הוצגה בפני כל אסמכתא לתשלום 30 ימי חופשה בנוסף ל- 26 הימים בגינם הוכח שולמו לתובע דמי חופשה, אין מנוס מן הקביעה כי לתובע שולמו בכל תקופת עבודתו דמי חופשה בגין 26 ימים בלבד. 36. בהתאם לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, תקופת ההתיישנות לכל תביעה לפי חוק זה היא שלוש שנים. הזכות לתביעה לפדיון חופשה קמה ממועד ניתוק יחסי העבודה, ומשהוגשה התביעה במסגרת תקופת ההתיישנות, הרי זכאי התובע לפדיון ימי החופשה עבור השלוש השנים האחרונות המלאות להעסקתו בצירוף פדיון הימים שעמדו לזכותו בשנת עבודתו השוטפת (ר' ע"ע 547/06 כהן נ' אנויה, לא פורסם (פסק דין מיום 8.10.07)). 37. על פי ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה זכאי עובד לחופשה שנתית בשיעור של 12 ימי עבודה לשנה. משכך, בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתו, בצירוף פדיון הימים שעמדו לזכותו בשנת עבודתו השוטפת, זכאי היה התובע ל- 45 ימי חופשה (3.75 שנים X 12 ימים). 38. התובע הודה כי ניצל 30 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו, אולם הנתבעת, אשר הנטל להוכיח את מספר ימי החופשה שניצל ואת היתרה העומדת לזכותו, הוכיחה כי שילמה לו דמי חופשה בגין 26 ימים בלבד במהלך תקופת העסקתו. אשר על כן, לזכות התובע נותרו עם סיום העסקתו 19 ימי חופשה. 39. התובע תבע פדיון של 15 ימי חופשה ומשבית הדין אינו פוסק מעבר לסכום הנתבע, הריני מחייבת את הנתבעת בתשלום 15 ימי חופשה בסך 2,152 ש"ח (15 X 17.93 ש"ח לשעה X 8 שעות). דמי חגים 40. לטענת התובע, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף השמירה, היה על הנתבעת לשלם לו דמי חג בגין 10 ימי חג בשנה. לטענתו, הנתבעת מעולם לא שילמה לו דמי חג ולפיכך יש לחייבה בתשלום סך של 5,379 ש"ח בגין רכיב זה (10 ימים X 17.93 ש"ח X 8 שעות X 45/12 חודשים). בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתשלום דמי חג משאינו עומד בקריטריונים של צו ההרחבה. בסיכומיה טענה הנתבעת כי בתקופת עבודתו של התובע חלו 35 ימי חג בלבד, בהפחתת ימי 1 במאי שהורדו בצו ההרחבה החל על כלל המשק (צו ההרחבה להסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל - להלן: "צו ההרחבה לעניין קיצור שעות עבודה"). כן טענה הנתבעת כי התובע עבד מרצונו בימי החג שחלו בחודשים 9/99 (4 ימים), 9/02 (3 ימים) ו- 10/02 (יומיים) וקיבל עליהם תשלום של 150%, כך שאינו זכאי לדמי חג בנוסף. 41. אין מחלוקת כי על יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה. בהסכם הקיבוצי נקבעה זכאות עובד בענף השמירה ל- 10 ימי חג בשנה. צו ההרחבה לעניין קיצור שעות העבודה קובע כי עובד זכאי ל- 9 ימי חג בשנה (בהפחתת ה- 1 במאי), ותחולתו על כל העובדים והמעבידים בישראל, בענפי העבודה המפורטים בתוספת השניה, למעט עובדים שלגביהם נקבעו הוראות עדיפות בהסכמים קיבוציים. הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף השמירה עדיפות על פני הוראות צו ההרחבה לעניין קיצור שעות העבודה, בכל הנוגע לזכאות העובדים לדמי חג, שכן אינן מתנות את הזכאות לדמי חג בתנאים הנקובים בצו ההרחבה לעניין קיצור שעות העבודה וקובעות זכאות לעשרה ימי חג ולא לתשעה. משכך, יש להחיל על התובע את ההוראות המיטיבות שבהסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה בענף השמירה, על פיהן זכאי עובד ל- 10 ימי חג בשנה. 42. בחינת תלושי השכר אליהם הפנתה הנתבעת מעלה כי התובע אכן עבד בחלק מימי החג במהלך תקופת עבודתו וקיבל בעבורם תשלום של 150%. בחודש 9/99 עבד התובע 30 ימים (ר' תלוש השכר לחודש 9/99) כאשר סך כל הימים בחודש זה היו 30. כמו כן, בחודש 9/99 היו 4 ימי חג. משכך, אין לנו אלא להסיק כי התובע עבד בארבעת ימי החג שחלו באותו חודש. בחודש זה שולמו לתובע 131 שעות שבת בתעריף של 150%, אשר ודאי כוללות בתוכן את ארבעת ימי החג. התובע הודה כי עבד בחודש 9/99 בארבעת ימי החג, וכשנשאל אם נכפה עליו לעשות כן השיב כי "רוב הסיכויים שכן", אולם לא ידע להגיד בודאות שכך היה (עמ' 6 לפרוטוקול 10.9.06, ש' 20- 24). משכך, אני קובעת כי לתובע שולם שכר בגין עבודתו בארבעת ימי החג שחלו בחודש זה. בחודש 9/02 חלו שני ימי חג בשבת (ולא שלושה כטענת הנתבעת). לתובע שולמו בחודש זה 26 שעות שבת בתעריף של 150%. מתשלום זה לא ניתן ללמוד כי שעות השבת שולמו לתובע בעד ימי העבודה בחג דוקא. בחודש 10/00 חל יום חג אחד בשבת (ולא שניים כטענת הנתבעת). לתובע שולמו בחודש זה 48 שעות שבת בתעריף של 150%, אשר ודאי כוללות את עבודתו ביום החג שחל בשבת. כשנשאל התובע אם נכפה עליו לעבוד ביום החג השיב כי "רוב הסיכויים שכן", אולם לא ידע להגיד בודאות שכך היה (עמ' 7 לפרוטוקול 10.9.06, ש' 5-8). משכך, אני קובעת כי לתובע שולם שכר בגין עבודתו ביום חג אחד שחל בחודש זה. לא הוכח כי התובע עבד בימי החג הנ"ל שלא מרצונו החופשי. משהוכח כי התובע עבד בחמשת ימי החג המפורטים לעיל ושולם לו בגינם שכר של 150%, אין מקום לשלם לו בנוסף דמי חג על ימים אלו. 43. לאור האמור, בהתאם לתקופת עבודתו זכאי התובע לתשלום בגין 37.5 ימי חג (10 ימים X 3.75 שנים) בניכוי הימים שהוכח ששולמו לו, ובסך הכל ל- 32.5 ימי חג. על הנתבעת לשלם לתובע, אפוא, דמי חג בסך של 4,662 ש"ח (32.5 ימי חג X 17.93 ש"ח X 8 שעות). גמול עבודה בשעות נוספות 44. בכתב התביעה תבע התובע סך של 138,434.72 ש"ח כגמול בגין עבודה בשעות נוספות על פי מתכונת העסקה קבועה לטענתו, ושעות העבודה הנטענות בכתב התביעה פורטו גם בתצהירו. התובע טען כי עבד החל מחודש 5/99 ועד לחודש 12/01 כל יום בימים א' - ד' בין השעות 17:00 - 8:00 למחרת. בימים ה' - א' עבד ברציפות משעה 17:00 ועד לשעה 08:00 ביום א'. החל מסוף חודש 12/01 טען כי עבד כל יום בימים א'-ה' משעה 20:00 עד 08:00 למחרת, ובימי המנוחה השבועית עבד החל מהשעה 15:00 ביום ו' ועד לשעה 06:30 ביום א' ברציפות. בחקירתו הנגדית התברר כי חלק ניכר משעות העבודה הנטענות לא בוצע בפועל, ובהתאם, בסיכומיו צמצם התובע את התביעה לגמול שעות נוספות לסך של 15,893.5 ש"ח. 45. מתלושי השכר של התובע ומחקירתו הנגדית עלה כי התובע עבד באתרי עבודה שונים ובשעות עבודה משתנות וכי לא עבד במסגרת שעות עבודה קבועה. כמו כן, מעדות התובע עלה כי לא בכל האתרים עבד שעות נוספות (עמ' 8 לפרוטוקול 10.9.06, ש' 12). 46.הלכה פסוקה היא כי תביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק שעבד שעות נוספות אלא גם את מספר השעות שעבד (דב"ע לב/32-3 פרוימוביץ נ' ישראל בר אדון, פד"ע ד 39, דב"ע לז/2-1 תופיק חלד מחמוד נ' דקל מרקט- שותפות בע"מ, פד"ח ח 343). יחד עם זאת דרך ההוכחה היא שאלה שבדיני ראיות (ע"ע 1351/04 מראט זרצקי נ' ש.א.ש שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ (טרם פורסם)), וגם אם אין לעובד רישום מדוייק, עדין הוא עשוי להצליח להוכיח, כי עבד בשעות נוספות, ועל בית הדין להשתכנע שאכן העובד עבד בשעות נוספות ולהעריך את כמותם; בע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - מעיין משה נפסק כי יש להגמיש את נטל הראיה החל על העובד, עת הוא טוען לגמול שעות נוספות, למשל על ידי קבלת עדות על מתכונת העבודה בכללותה, חלף ראיות לגבי כל יום ויום. אולם, על העובד להביא ראשית ראיה על שעות עבודתו כדי לבסס תביעתו ולאפשר למעסיק להתגונן (ר' לענין זה גם ע"ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו - עזבון המנוחה ויקטוריה בן-בנימין ז"ל - טרם פורסם). 47. התובע לא הציג רישומים באשר לשעות עבודתו הנוספות מדי יום, מלבד יומן העבודה לחודש 12/02 אותו צירף כנספח ת/5 לתצהירו. עם זאת, עיון בתלושי השכר של התובע, אשר אין מחלוקת כי שיקפו במדוייק את שעות וימי עבודתו מדי חודש, תוך בחינת היחס בין כמות השעות בהן עבד לבין מספר ימי עבודתו מדי חודש, מעלה כי התובע אכן עבד ברוב החודשים שעות נוספות, כגרסתו. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית הודה מר אורן תוך הפנייתו לתלושי השכר של התובע, כי בחודשים מסויימים עבד התובע שעות נוספות ולא קיבל על כך גמול (ר' עדותו, פרוטוקול 27.12.06, עמ' 23, ש' 4-5, ש' 17-19, ש' 23-26, עמ' 24, ש' 1-3). 48. לאור האמור סברתי כי בתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע יש כדי להוות ראשית ראיה לשעות עבודתו מדי חודש, ועל בסיסם שוכנעתי כי אכן התובע עבד בשעות נוספות. כמו כן, מהתלושים עולה כי לתובע לא שולם גמול עבודה בעד שעות נוספות, מלבד שעות שבת בהן שולם לו שכר בגובה 150%. משכך, שוכנעתי כי יש לפסוק לטובת התובע גמול עבודה בשעות נוספות תוך הערכת כמותן. 49. כפי שצויין לעיל, תחשיבי התובע בכתב התביעה ובתצהירו מבוססים על מתכונת קבועה שגויה של שעות העבודה בהן עבד. גם התחשיבים המופיעים בסיכומי התובע אינם משקפים נכונה את השעות הנוספות בהן עבד ועבורן לא שולם לו גמול, משבחישובים אלו נלקחו בחשבון כלל השעות החודשיות, לרבות שעות השבת אשר בגינן כבר שולמו לתובע 150%. 50. הנתבעת צירפה לסיכומיה תחשיב של גמול השעות הנוספות לו זכאי התובע, בהתאם לשעות והסכומים המפורטים בתלושי השכר, לפי עבודה במתכונת של משרה מלאה של 186 ש"ע רגילות, כאשר את השעות שמעבר להן חישבה כשעות נוספות (נספח א1 לסיכומים). משאין בפני כל תחשיב מהימן אחר ומששוכנעתי כי הנתונים המופיעים בו תואמים את הנתונים המופיעים בתלושי השכר, אני מקבלת את האמור בתחשיב. 51. לאור האמור, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 6,058 ש"ח. סוף דבר 52. התביעה מתקבלת בחלקה. 53. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים: א. פדיון דמי הבראה בסך 1,826 ש"ח. ב. פדיון חופשה בסך 2,152 ש"ח. ג. דמי חג בסך 4,662 ש"ח. ד. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 4,003 ש"ח. ה. גמול בעבודה בשעות נוספות בסך 6,058 ש"ח. כל הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום ההעסקה (27.2.03) ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע. 54. באשר להוצאות - בהחלטתי מיום 18.1.07 נקבע כי סיכומי הצדדים לא יעלו על 5 עמודים. בפועל, הגישו באי כח התובע סיכומים בהיקף של 16 עמודים וב"כ הנתבעת הגישה סיכומים בהיקף 18 עמודים, מבלי שצורפה על ידי מי מהצדדים בקשה להתרת החריגה. בנסיבות אלו ונוכח התוצאה דלעיל, כל צד ישא בהוצאותיו. התפטרותשעות עבודה ומנוחה