1. זהו פסק דין בתובענה לתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורין, ורכיבים נוספים הנובעים מתקופת עבודתו של התובע. כמו כן נתבעו פיצויי הלנת שכר ועוגמת נפש. 2. הרקע לתביעה א. התובע עבד אצל הנתבעת מיום 1/4/00 ועד 30/4/03 בתפקיד מנהל עבודה לעבודות אינסטלציה. אין מחלוקת כי התובע הינו עובד מקצועי ומיומן, ומשך תקופה ארוכה שררה מערכת יחסים טובה בין הצדדים, שהתערערה בתקופה האחרונה לעבודתו. ב. החל ממשכורת 11/01 קיבל התובע תוספת בגין הוצאות רכב וכן קיבל לידיו טלפון נייד. שני רכיבים אלו הורדו ממשכורתו של התובע החל מחודש 1/03. ג. בפברואר 2003, קיבל התובע 9 שיקים ע"ס 1,000 ש”ח כ"א וצ'ק נוסף של 1,180 ש”ח (כשהצדדים חלוקים מדוע ניתנו השיקים הללו). ד. לקראת סיום עבודתו, ומשהתובע לא קיבל את מלוא הסכומים שסבר שהגיעו לו, פרצו בין התובע לנתבע ויכוחים בעניין זכויותיו הכספיות, ומשהתובע לא קיבל את מה שסבר שמגיע לו - פתח, במה שכינה ב"שביתה איטלקית", וכשאף זה לא עזר - התפטר, כשלטענתו היה זה בנסיבות המצדיקות פיצויי פיטורין. 3. המחלוקות בתיק: א. האם התובע התפטר בנסיבות שמזכות אותו בפיצויי פיטורים. לענין זה טוען התובע כי התפטר בשל הלנת שכר והפחתה חד צדדית בשכרו. שאלה זו מורכבת מתת שאלות: 1. האם קיבל לידיו את משכורת חודש מרץ 2003? 2. בגין מה קיבל התובע את הצ'קים בסך 10,180 ש”ח: האם השיקים הדחויים הם בגין שכר חודשים דצמבר 2001 וינואר, פברואר ומרץ 2002, שלא קיבל במועדם, כטענת התובע, או שהם מהווים תשלום שהצדדים הסכימו עליו, כפיצוי בגין תקופה קודמת בה עבד כעובד יומי (מדובר, ע"פ הטענה, בחלק מהחודשים בהם היו לו מעט ימי עבודה בפועל, כשסכום זה בא לפצותו על חודשים בהם עבד פחות ממחצית החודש). 3. האם היתה הפחתה של 10 ש”ח, בשכרו היומי בחודשיים האחרונים לעבודתו, ואם כן האם זו מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. כמו-כן האם הורדת הסכום של הוצאות הרכב, בסך של 600 ש”ח לחודש, והחזרת הטלפון הנייד שהועמד לרשותו, (שאין מחלוקת שהורדו) מהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, באופן שמצדיק התפטרות בדין מפוטר. ב. במידה ובית הדין יקבע כי נותר שכר עבודה, או כי התובע זכאי לפיצויי פיטורין - האם יהיה זכאי לפיצויי הלנה (כולל בענין השאלה אם זכות זו התיישנה). ג. האם נותרו לתובע סכומים המגיעים לו כדמי פדיון חופשה והבראה ותשלום בגין עבודת קיץ (כאשר סוכם כי לגבי רכיבים אלו יעשו הצדדים מאמץ להגיע להבנות מחוץ לכתלי בית הדין). 4. בתחילת הדיון להוכחות הוסכם כי למעשה אין מחלוקת (אף שעד לאותו מועד הוכחש העניין ע"י הנתבע), כי הנתבע הוציא ב- 11/4/03 צ'קים עבור כל העובדים בגין משכורת מרץ 2003, חתם עליהם בשם העובדים וקיבל תמורתם מזומן מהבנק. כך גם אין הכחשה מצד העובדים האחרים כי אכן קיבלו אותו יום את משכורתם בדרך זו, במזומן. המחלוקת היא האם בפועל שולם לתובע, כמו לשאר העובדים, את הסכום שהוצא עבורו מהבנק, או שכלל לא שולם לו, כטענת התובע. (זאת, מבלי לגרוע מטענות התובע לעניין אמינות הנתבע והתנהגותו בעניין החתימה על הצ'ק והמועד בו הודה שחתם). יצויין עוד כי אין מחלוקת שהתובע קיבל את שכר חודש אפריל 2003 (דהיינו - חודש לאחר החודש שבמחלוקת), וזאת, בצ'ק לפקודתו (כפי ששולם בדרך כלל אצל הנתבע). 5. בפני בית הדין העידו: מטעם התובע: התובע, אחיו, ניסים פח'רי תמימי, ועובד נוסף - רשיד שווא. מטעם הנתבע: הנתבע בעצמו, וכן עד נוסף בשם איסמעיל ענתי, שסרב לחתום על תצהיר עדות ראשית, ועל כן העיד בבית הדין ללא תצהיר, ברשות ביה"ד. יצויין כבר עתה, כי עדויות כל העדים (פרט לתובע ולנתבע), לא תרמו תרומה של ממש לעניין השאלות שבמחלוקת, ועל כן יש משמעות מכרעת לעדויות הצדדים עצמם. 6. גירסאות הצדדים, כפי שעולה מהתצהירים ומהחקירה שכנגד: גירסת התובע: לדברי התובע, שכרו חושב על בסיס של 250 ש”ח ליום עבודה, בתוספת 600 ש”ח כהוצאות רכב, וכן קיבל, כחלק מתנאי העסקתו, טלפון נייד לשימושו. אולם, לדבריו, במהלך עבודתו, הרע הנתבע את תנאי עבודתו, באופן משמעותי, והלין חלק משכרו, כך שבפברואר 2003, נותרו לזכותו הפרשים בסך של 10,180 ש”ח. רק לאחר לחץ מצידו, נתן לו הנתבע את הסכומים המגיעים לו, בפברואר 2003, אולם עשה זאת בעשרה צ'קים דחויים. כמו כן נלקח ממנו הטלפון הנייד באופן חד צדדי ואף הורד ממנו התשלום הקבוע שקיבל בגין הוצאות הרכב, שכרו הורד ל - 240 ש”ח ליום עבודה, ומשכורת חודש מרץ 2003 כלל לא שולמה לו. ע"פ תצהירו, התובע ראה את הנתבע כשהוא משלם לכל העובדים האחרים, אולם לו עצמו לא שילם. הנתבע ביקש מהתובע שימתין מס' ימים, אך בסופו של דבר - לא שילם לו. בחקירה הנגדית העיד כי משלא קיבל את המגיע לו פתח ב"שביתה איטלקית", כלשונו, וכשגם זה לא עזר - התפטר בדין מפוטר. 7. גירסת הנתבע: התובע התקבל לעבודה על בסיס שכר יומי, ובהתאם לצרכי העבודה, כאשר לא עבד באופן מלא כל חודש. לקראת סוף שנת 2001, משהתקבלו עבודות נוספות, ביקש מהתובע לעבוד באופן מלא, משך כל החודש, זאת מכיוון שהיה זקוק לו בשל כישוריו הטובים. התובע מצידו, אשר הבין כי הוא נחוץ לעסק, העלה דרישה על פיה יסכים אמנם לעבוד באופן מלא, אך זאת בתנאי שהנתבע יפצה אותו רטרואקטיבית, עבור החודשים שעבד בהם איתו בעבר, אך נדרש בהם לעבוד מס' ימים מצומצם. בלית ברירה, ומשהבין את נחיצותו של התובע לעבודה, סיכם איתו שיקבל השלמה לשכרו לתקופה הקודמת, עד לגובה שכר של חצי חודש עבודה, באותם חודשים בהם עבד פחות מחצי חודש (אף שלא עבד בימים אלו בפועל). בסופה של ההתחשבנות סוכם שישולם לו סך של 10,180 ש”ח, אולם בשל קשייו הכלליים באותה תקופה - הוסכם כי הסכום ישולם בעשרה תשלומים. לדבריו, התובע כלל לא טען - בתקופת עבודתו - כי שכרו הולן, או כי לא שולם לו שכר מרץ 2003. לדבריו - שכרו שולם גם בחודש מרץ 2003, כפי ששולמו כל משכורותיו, וכפי שגם שילם לו את משכורת אפריל 2003, אם כי בתחילה שכח כיצד שולם שכרו במרץ, וחשב שמדובר בצ'ק - כפי שנהג לשלם בד"כ. רק בשלב בו נטען כלפיו שזייף את הצ'ק - פנה לבירור בבנק, ואז נזכר כי אכן הוציא את הכסף במזומן, לאחר שחתם בשמו של התובע - כמו גם את שמם של שאר העובדים - וזאת כדי להקל עליהם, בערב פסח, שחל בסמוך, וכדי להבטיח שיקבלו את הכסף לפני החג. לגבי הוצאות הרכב והטלפון הנייד - לדבריו, היות ונכנסו לפרוייקטים מרוחקים והתובע היה מנהל העבודה הן בבית הכרם והן ברכס שועפט - שילם לו מחודש 11/2001 ועד 12/2002 הוצאות רכב וטלפון. כשהסתיימו הפרוייקטים המדוברים, ולא היה צורך להתנייד, נטל חזרה מהתובע את הטלפון הנייד שניתן לו לצרכי העבודה, וכן את הוצאות הרכב. לדבריו, כשהתובע ביקש חזרה תנאים אלו, סרב, כיוון שהפרוייקטים בגינם קיבל תנאים אלו, הסתיימו. יחד עם זאת, כשהתובע סרב לעבוד, הציע לתובע תוספת שכר של 500 ש”ח, במקום תשלומים שהורדו, אלא שהתובע דרש גם את החזר הוצאות הרכב והטלפון הנייד, וגם את התוספת של 500 ש”ח. התובע אף פתח ב"שביתה איטלקית" על מנת לאלצו לקבל את דרישותיו, וכשאלו לא נענו - התפטר מבלי שנתן הודעה מוקדמת. לגבי הורדה של 10 ש”ח ליום עבודה - לדבריו, לא הוריד משכרו, אשר עמד על 250 ש”ח ליום. לדבריו, בתלושי המשכורת של החודשיים האחרונים נפלה טעות טכנית ברישום התלוש, טעות אשר תוקנה, וכי מהשוואת שעות עבודתו, לשכר שקיבל, עולה כי קיבל את מלוא המגיע לו, וכי לא היתה הפחתה בשכרו. לאור זאת, טוען הנתבע כי התובע קיבל את מלוא המגיע לו. 8. עדויות הצדדים: כבר עתה יצויין כי בעדויות שני הצדדים יש סתירות ותמיהות שונות ושתי הגירסאות אינן נקיות מספקות. ראשית, לענין גירסת התובע: בסעיף 20 לתצהירו נרשם: "ראיתי שמוטי שילם ליתר הפועלים את המשכורת לחודש מרץ (באיחור של כמה ימים), אבל לי הוא לא שילם בכלל. פניתי אליו והוא טען ששילם לי את המשכורת במזומן". בחקירתו הנגדית (עמ' 8 לפרוטוקול), חזר והעיד כי ראה את הנתבע משלם לפועלים, אך בהמשך (עמ' 9 העיד): "אני הבנתי מהפועלים שהם קיבלו את המשכורת ואני לא קיבלתי." ש. אז לא ראית בעיניים שלך שהוא נתן אחד אחד לפועלים אותו יום ת. לא ראיתי. שמעתי הם סיפרו לי." ובעמוד 27 השיב: "הכוונה היתה שלא ראיתי בעיניים שהוא נותן להם, ראיתי שהפועלים קיבלו כסף, אבל לא ראיתי שהוא נותן". ש. אתה לא ראית אלא שמעת מהפועלים ת. כן, אבל גם ראיתי את הכסף בידיים שלהם ש. ראית בעיניים שלך שכל הפועלים קיבלו כסף באותו החודש, חוץ ממך ת. כן. בעמוד 9 (סיפא) נשאל: ש. מה שאתה אומר זה שראית את הנתבע משלם לפועלים ולא משלם לך. זה מה שאתה אומר, שילם לכלם חוץ ממך? ת. נכון. ש. ולאחר מכן שאלת אותו למה הוא לא משלם לך, נכון? ת. כן ש. זה היה באותו רגע שהוא לא שילם ושילם לכולם, או כמה ימים אחר כך? ת. לא כמה ימים, אז שהוא נתן את המשכורת לפועלים, הוא לא היה מביא לכל אחד על ידי, אני הבנתי שהם קיבלו את המשכורת ואני לא קיבלתי, ובאותו יום שאלתי מה עם המשכורת שלי, והוא אמר תחכה יום או יומיים, ואמרתי לו אין בעיה. עדות התובע בענין זה אינה אמינה על בית הדין. וענין נוסף התובע טען בתצהירו כי תמיד הכניס את משכורותיו לבנק, ועל כן - משהציג שני דפי חשבון לבית הדין, בהם אין את משכורת מרץ - זוהי הוכחה לכך, לטענתו, שלא קיבל משכורת באותו חודש. אלא שמכלל הראיות בתיק עולה שלא תמיד הפקיד את הכסף בחשבונו, ועל כן אין בהצגת דפי החשבון כל ראיה לשאלה אם קיבל או לא קיבל את כספו. בנספח ב' לתצהירו מצויין כי מסר לבנק 6 צ'קים ע"ס 1,000 ש”ח (כשברור שקיבל מהנתבע 10 צ'קים בו זמנית). הווה אומר - לא בהכרח כל סכום שקיבל - הפקיד לחשבון. כמו כן, הנתבע צירף לתצהיר המשלים שהגיש צילומים של מספר צ'קים שמסר לתובע במהלך תקופת עבודתו, ושעל פניהם נמשכו במזומן. כך גם עולה מחקירתו הנגדית של התובע (עמ' 26) כשנשאל: ש. " זה נכון שמפעם לפעם הנתבע נהג לשלם את משכורותיהם של העובדים במזומן ולא בצ'קים, נכון? ת. אולי היו פעמיים שלוש ש. מאיזה סיבה? ת. שהוא היה מאחר במשכורת, והיה צריך להביא את הצ'קים בזמן שהבנקים לא עבדו אחה"צ, אז אמרנו לו לפרוט את הצ'קים ולהביא לנו במזומן, וכך היה עושה." כאמור, בתחילת מועד ההוכחות, היתה הסכמה, כי הנתבע פרע את הצ'קים לכל העובדים במזומן. כלומר - השאלה שבמחלוקת היתה האם קיבל התובע לידיו את הסכומים שהוציא הנתבע במזומן (תוך חתימת שמו של התובע). הווה אומר - ברור כי אין מדובר בצ'ק שהופקד לחשבונו, והשאלה היא האם קיבל לידיו את הסכום במזומן. ברור, איפוא, כי אין כל משמעות לדפי הבנק שהמציא, מהם עולה כי לא הופקדה בבנק משכורת מרץ. בנוסף, לא ניתן להתעלם מעדותו של התובע, ממנה עולה כי ידע שהנתבע זקוק לו, וכי בלעדיו לא יכול הנתבע לבצע את הפרוייקט, וכי פתח ב"שביתה איטלקית", כלשונו, בתקופה בה ידע כי הנתבע זקוק לו ביותר. וכלשונו (בעמוד 11): "... היה ויכוח חזק. העבודה היתה ממש לחוצה, ואני הפסקתי לעבוד כמה ימים כי היתה שם מנהלת עבודה בשם אידה וראתה שהעבודה לא זזה והקבלן מתלונן, אז דיברתי איתה ואמרתי לה שהנתבע לא משלם לי כסף ואני רוצה את הכסף שלי, ואם ישלם לי אני יחזור לעבוד, אז היא הזמינה אותו למשרד והיא אמרה לו שאם אני לא יעבוד אין להם מה לחפש. ש. למה היא אמרה את זה ת. שידע שאני היחיד שמבין בתוכניות האלה כמו שצריך ואני היחידי אצלו שיודע את העבודה. אעפ"כ, כשנשאל (עמ' 11 סיפא): ש. אז אתה בעצם אומר שהנתבע ניסה להיפטר ממך?, השיב: ת. כן. בעמוד לפרוטוקול 23 השיב: ת. "הוא היה שבע רצון. הוא לא נתן לי הרבה דברים שהגיעו לי. זה שלא היה לו כסף, ואני עזרתי לו ולא קיבלתי כסף בזמן, ואחרי זה אני רואה שהוא קונה אוטו חדש ומקבל כספים, מגיע לי שאני אדרוש את הכספים שמגיע לי". ולעניין השביתה האיטלקית השיב: (עמוד 16): "הוא גרם לי נזק שהוא לא שילם לי את הכסף שלי. ידעתי שאני צריך לעשות שביתה, כי אם אני לא יקבל את הכסף שלי, כך זה היום במדינה הזאת, אם לא עושים שביתה לא מקבלים כסף". דברים אלו מדברים בעד עצמם, ובית הדין יתייחס לעניין זה בהמשך. מנגד, גם עדותו של הנתבע, ובמיוחד לעניין הצ'ק שנפרע ב - 11/4/03מעוררים שאלות ותמיהות לא מעטות. בכתב ההגנה הוכחשו כל הטענות לעניין אי תשלומים לתובע או הרעת תנאים וכי..." הנתבע מסר לידי התובע צ'קים לתשלום" (סעיף 11 לכתב ההגנה). בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית הצהיר כי: "ביחס למשכורת חודש 3/2003 אציין כי משכורת זו שולמה לתובע באמצעות צ'ק. אני מסרתי את הצ'ק לתובע ולפי בדיקה שעשיתי בבנק שלי הצ'ק נפרע. רצ"ב ומסומן ג' העתק ספח הצ'ק". כשביקש בא כח התובע את הצ'ק המקורי, לצורך בדיקתו - התנגד לכך הנתבע, כשנטען על ידי בא כוחו כי אין כל צורך עניני בכך. בהוראת בית הדין, הומצא הצ'ק המקורי, והתובע העביר את הצ'ק לבדיקה גרפולוגית ממנה עלה בודאות כי לא התובע חתם על הצ'ק. בשלב זה, הנתבע לא העלה את טענתו כי הוא היה זה שחתם על גב הצ'ק, והודיע כי מסר את הצ'ק לבדיקת מומחה מטעמו (חקירתו ב - 26/9/05, בבקשה לביטול העיקול הזמני - בש"א 2395/05). היות וכך (ומשלא הומצאה חוות דעת נגדית מטעם גרפולוג מטעם הנתבע), קבעה כב' הרשמת פיינשטיין, בהחלטה מיום 2/10/05, כי "הוכחה לכאורה בשלב זה טענת זיוף". רק בשלב זה, ולאחר שבמועד התזכורת (לנסיון הפישור), העלה ב"כ התובע טענה כי הצ'ק זוייף, מסר התובע תצהיר משלים (ברשות בית הדין), ובו נאמר (סעיף 3 לתצהיר מיום 24/11/05) כי: "לאחר שבדקתי את טענת התובע בנוגע לזיוף הנטען... בדקתי את עצמי, את חשבונותי וניסיתי לרענן את זכרוני בנוגע לכך. יש לזכור שאני העסקתי בתקופות שונות עובדים רבים ושילמתי מדי חודש משכורות לעובדי...". ובסעיף 4 לתצהיר: "מבדיקת חשבון הבנק שלי ושיקים שנמשכו על החשבון לתשלום משכורות של התובע ועובדים נוספים לחודש 3/2003, גיליתי שבאותו חודש אני שילמתי לעובדים את שכרם בשיקים, אלא שאני משכתי עבור העובדים את השיקים במזומן ומסרתי להם את המשכורת ע"פ השיקים במזומן. המדובר היה בתקופה של ערב פסח, וככל הנראה, ועל פי מיטב זכרוני, דבר זה נעשה כדי לאפשר חעובדים לקבל את שכרם לחודש 3/03 מיידית בלא תלות במערכת הבנקאית שלא תעבוד מלא בתקופת הפסח". בחקירתו הנגדית נשאל מדוע בבקשה לביטול העיקול הכחיש את החתימה על הצ'ק והוא השיב (עמ' 49 - 50): "לא האמנתי שבחיים אני יכול לקחת כסף של פועל בשום אפשרות, ולכן היה ברור שזה מובן מאליו שאני נותן משכורת לעובדים שלי... אחרי בדיקה נוספת... מסתבר, אחרי הדוחו"ות של הבנק שבאותו יום, שזה היה קרוב מאוד לפסח, באותו יום הוצאתי לכולם, הבאתי להם צ'קים זה נכון, אמרתי להם שאני הולך לבנק ומביא להם במזומן והם הסכימו. הלכתי לבנק ונזכרתי שכלל לא החתמתי אותם, ואני כתבתי על גבי הצ'קים על כל אחד ואחד בשמם..." בהמשך (סוף עמוד 51), נשאל, כמה פעמים עשה כן והוא השיב: "לא יודע, לא זוכר. ש. יכול להיות פעם בחיים ת. לא זוכר. ש. יכול להיות שזו הפעם היחידה שעשית את זה ת. יכול להיות". יצויין כי דווקא בעובדה שמספר הפעמים בהם הוציא כסף במזומן, באותה דרך, היה לטענתו מצומצם, ואולי אף מקרה בודד - אין זה סביר שלא זכר, גם לא במועד הדיון בבקשה לביטול העיקול, כי פרע את הכסף בבנק, תוך חתימה על הצ'קים בשם העובדים. ביה"ד יתייחס לעניין זה בהמשך. יצויין כי עדי התובע העידו כי אכן היו מקרים בהם הוצא הכסף במזומן ועדותם לעניין זה אמינה. יש להוסיף ולציין כי עדי התובע העידו על ויכוח בין התובע לנתבע בנושאים כספיים, אולם לא יכלו לומר בודאות על איזה ענין כספי היה הויכוח ומתי היה זה בדיוק. היות וכך, אין בעדותם כדי לשפוך אור בשאלות האמיתיות שבמחלוקת, מעבר לעובדה (הלא מוכחשת), כי אכן היו בין השניים ויכוחים בעניין הכספי, וכי הם עצמם קיבלו את משכורתם במזומן במרץ 2003. מנגד, גם עדותו של איסמעיל ענתי, עד הנתבע - לא חיזק במאום את גירסת הנתבע ולא הוסיף כלל להבנת המחלוקות שבתיק. 10. דיון והכרעה: א. לאחר שבית הדין שמע את גירסאות שני הצדדים, ולמרות התמיהות שהתעוררו לעניין המועד והאופן בו הודה הנתבע כי חתם בעצמו על גב הצ'ק - מעדיף בית הדין את גירסת הנתבע, כי אכן שילם לתובע את משכורת מרץ 2003, יחד עם העובדים האחרים, וכי התובע, מצא (לאחר שסיים את עבודתו), הזדמנות לדרוש סכום זה, מתוך ידיעה כי לנתבע בעיה של ממש להוכיח כי שילם לו, ולהסביר את "זיוף" הצ'ק על ידו. לעניין זה יוער, כי על פי הפסיקה, "רק בתום גביית העדויות, אם נשאר ספק בליבו של השופט, לאחר ששקל את חומר הראיות, כי אז, ולא קודם לכן, מתעוררת השאלה מי מבעלי הדין יסבול ומי יהנה מן הספק "(ע.א. 88/53 פ"ד ט' 1296). כלומר: שאלת האמינות קודמת לשאלת הנטל. כאמור, בעניננו, מעדיף בית הדין את גירסת הנתבע כי שילם לתובע את משכורת חודש מרץ, כמו גם את משכורת חודש אפריל 2003, וכי הויכוחים שהיו בינהם, במהלך עבודתו, לא היו בענין משכורת חודש מרץ, אל בעניין החזר הוצאות הרכב והטלפון הנייד. ב. לענין תשלום של 10,180 ש”ח: בית הדין סבור כי אכן התובע הבין בשלב מסויים כי הנתבע אינו יכול לוותר עליו, ומצא בכך הזדמנות לדרוש ולתבוע ממנו תנאי שכר טובים יותר (במיוחד כאשר ראה כי הנתבע קנה רכב חדש, בעוד משכורותיו שלו אינן עולות). היות וכך הוסכם בין הצדדים, לאחר חישוב ימי העבודה בתקופה שקדמה לכך, כי הנתבע יפצה את התובע בגין חודשים בהם עבד מס' ימים מועט בכל חודש. לעניין זה יצויין כי התובע לא המציא דפי חשבון של הבנק לתקופות שקדמו לפברואר 2003, אולם מהחומר שבתיק ומתלושי המשכורת עולה כי קיבל את שכרו לתקופה שקדמה לפברואר 2003. (מכל מקום התובע לא הביא כל ראיה וכל חישוב שהוא לכך שלא קיבל שכר בחודשים אלו, ואף לא ידע להסביר כיצד חושב הסכום של 10,180 ש”ח, אף שאין מחלוקת לעניין אמיתות התלושים וכרטיסי העבודה). היות וכך, ומשמתקבלת לענין זה עמדת הנתבע - אין בפרישת התשלומים, בהסכמת הצדדים, כי להוות הלנת שכר. ג. כאמור, ולמרות שביה"ד מקבל את טענת הנתבע כי שילם לתובע את משכורת חודש מרץ, אין בית הדין מקבל את הטענה כי הנתבע "שכח" כי חתם על גב השיק והוציא את הכסף במזומן (במיוחד שטוען שעשה כן רק פעם אחת). אמנם במועד כתיבת כתב ההגנה, יתכן כי שכח כי המשכורת המסויימת לה טוען התובע, שולמה לו במזומן. אולם, בדיון שקויים לביטול העיקול, ולאחר שהומצאה חוות דעת גרפולוגית - נראה כי הנתבע הבין שהוא בבעיה, כיוון שחתם בשם התובע, והכחיש כי חתם על הצ'ק, אף שבמועד זה יכול היה כבר לזהות שזוהי חתימתו שלו (לכן גם לא העביר את הצ'ק לבדיקה גרפולוגית מטעמו, למרות עדותו בבקשה לביטול העיקול). התנהגותו זו, אף הביאה לסירבול הדיון, ולהתדיינויות מיותרות. יש להוסיף ולציין כי התובע תבע בגין משכורת מרץ סכום של 7,441 ש”ח, בעוד הצ'ק שנפרע עמד על סכום של 5,812 ש”ח. מכל מקום, גם התובע העיד כי הסכום של 7,441 ש”ח כלל בתוכו גם הפרשים מחודשים קודמים, ועל כן אינו מהווה שכר של חודש עבודה, לצורך חישוב פיצויי פיטורין. ד. האם הורד משכרו של התובע משכר של 250 ש”ח ליום ל- 240 ש”ח ליום? טענה זו לא הוכחה. נראה, מעיון בכרטיסי העבודה, (אשר התובע מודה שהם משקפים את עבודתו), ובתלושי המשכורת, כי התובע קיבל את משכורותיו המלאות (וכי ככל הנראה נפלה טעות בתלוש לעניין זה). מכל מקום, לאור כרטיסי העבודה והתלושים - אין מדובר בהרעת תנאים. ה. השאלה הנוספת היא האם בעובדה שהנתבע הוריד לתובע את הוצאות הרכב והטלפון הנייד, יש משום הרעת תנאים מוחשית המזכה בפיצויי פיטורין, והאם מדובר ב"שכר עבודה", או בתנאים נלווים. לאחר שמיעת הצדדים ועיון במסמכים שהוגשו, מקבל בית הדין את טענת הנתבע כי סכומים אלו לא היוו, אמנם, חלק אינטגרלי משכר העבודה, אולם כן היוו חלק מתנאים נלווים לעבודתו. לא שוכנענו כי הסיכום בין הצדדים היה כי מדובר בהחזר הוצאות לתקופה מוגבלת, וכי דובר על כך שכשיסתיים הפרוייקט, ילקחו ממנו. היות וכך, רשאי היה התובע לראות ברכיבים אלו כחלק מתנאי עבודתו, מה גם שקיבל תוספת זו למשך תקופה ארוכה ומשמעותית. ו. ע"פ הפסיקה, עובד המבקש להתפטר בנסיבות המצדיקות קבלת פיצויי פיטורין, חובה עליו להעמיד את המעביד על כוונתו, כך שתהא לו הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף. (דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב נ. נאקו שווק בע"מ, פד"ע כ"ז, 514). כמו כן, על בית הדין לבחון לצורך כך את הנסיבות הספציפיות באותו עניין, והאם במערכת היחסים ששררה, יש לראות את התובע כזכאי לפיצויים בדין מפוטר. (ר לעניין זה גם דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל נ' שלום לבבי, פד"ע ח', 261). בענייננו - אין בית הדין סבור כי דרכו של התובע (שביתה איטלקית), היתה דרך מקובלת ולגיטימית. אעפ"כ, הנתבע ידע בבירור כי התובע מתנה את המשך עבודתו בהחזרת תנאים אלו, וכי הוא דורש את החזרת תנאים לו, כתנאי להמשך עבודתו. יתרה מכך, בעצם העובדה שהנתבע הציע לו, כדבריו, 500 ש”ח נוספים, מלמדת כי היה מודע לטענות התובע לענין הפחתת שכרו (אם כי לא היה בהצעה זו די כדי להחזיר לו את מלוא זכויותיו). על פי הפסיקה, לא מצפים בהכרח מפועל פשוט שינסח מכתבים למעסיק כפי שמצופה מעובד במשרד או במשרה ניהולית, אלא שעל בית הדין להשתכנע כי המעביד ידע על הטענות לעניין הרעת תנאים, (גם אם לא נעשה הדבר במכתב מסודר). וכלשון פסה"ד (דב"ע לו/24-3, זילברמן מפעל וסתי לחץ בע"מ - הלנה קופרשטיין) (לא פורסם): "לא הרי מוסך, בניין ונמל כהרי מרפאה או מעבדה". על התובע לשכנע כי אכן הורעו תנאיו באופן המצדיק פיטורין בדין מפוטר, כי פנה וביקש את החזרת תנאיו, וכי המעסיק ידע כי אם לא יעשה כן - יראה עצמו כמי שזכאי להתפטר בדין מפוטר. בעניננו - הוכיח התובע כי אכן תנאיו הורעו באופן משמעותי, כי דרש את החזר תנאיו, וכי הנתבע ידע כי אם לא יעשה כן - התובע מתכוון לעזוב. היות וכך, זכאי התובע לקבל לידיו פיצויי פיטורין (אם כי בחישוב פיצויי הפיטורין לא יכלל סכום הוצאות הרכב). כמו כן שוכנענו כי בין הצדדים היתה מחלוקת של ממש לעניין זכותו לפיצויי פיטורין, ועל כן יופחתו פיצויי ההלנה לגובה ריבית והצמדה. בנוסף, ובנסיבות שתוארו - אין מקום לפסיקת כל סכום בגין עוגמת נפש. ז. זכויות כספיות נוספות: בדיון שקויים בטרם ההוכחות, ב-6/12/05, הודיעו הצדדים כי: "לגבי חופשה, הבראה ושעות קיץ, הגענו להסכמה עקרונית, אנו נכמת את הסכומים ונודיע על כך לבית הדין." בפועל, ולאור סיכומי הצדדים עולה כי לא הגיעו להסכמה לגבי גובה הסכומים, ועל כן בית הדין יתייחס גם לנקודות אלו. ראשית, לאור הסכמה עקרונית זו, אין מקום לחזור ולדון בשאלת עצם הזכאות לשעות קיץ, אלא רק את עניין גובה הסכומים. כמו כן אין מחלוקת כי התובע קיבל לידיו לאחר סיום העבודה צ'ק על סך של 3,336 ש”ח בגין חופשה והבראה. היות וכך, ומשבית הדין קובע כי החזר הרכב אינו חלק משכרו - יערכו הצדדים את החישוב לעניין זכותו של התובע להפרשים בגין חופשה, הבראה ושעות קיץ. ח. ולעניין ההוצאות בית הדין סבור כי שני הצדדים פעלו באופן לא ראוי. התובע, מצידו, פעל בדרך כוחנית של 'שביתה איטלקית', במקום לפנות באופן ראוי לנתבע (או לפנות לגורם מקצועי, שיסייע לו בקבלת דרישותיו, בתיק. כפי שעשה לאחר התפטרותו), התנהגות שיש לה השלכה על פסיקת ההוצאות בתיק. כמו כן משנדחתה טענתו לענין אי קבלת משכורת מרץ והלנת שכרו - ראוי היה לפסוק לו הוצאות בשל כך. מאידך, לא ניתן להתעלם גם מהתנהגותו של הנתבע במהלך ההתדיינות בתיק, ובמיוחד בעניין חוות הדעת הגרפולוגית, ועל כן נכון וראוי היה להשית גם עליו הוצאות ראויות בתיק (כולל לענין מועד מחיקת התביעה שכנגד). היות ונכון היה להשית על שני הצדדים הוצאות ראויות - אין בית הדין פוסק הוצאות למי מהצדדים, וכל צד ישא בהוצאותיו. 6. ולעניין הערעור על החלטת בכ' הרשמת לעניין ביטול העיקול: משבדקנו את החלטת כב' הרשמת, על סמך החומר שהובא בפניה -איננו מוצאים טעות משפטית בהחלטתה. בסופו של דבר, ומשהסכום שנפסק בפסק דין זה קטן משמעותית מהסכום שנתבע - הרי שגם מהחומר הנוסף שהוגש, אין מקום לעיקול במסגרת בית הדין. ככל שהנתבע לא ישלם - רשאי התובע לפנות להוצל"פ. 11. סוף דבר: א. לענין התביעה להפרשי הבראה, חופשה ושעות קיץ: הצדדים יערכו חישוב זכויותיו אלו של התובע פי על בסיס שכר היסוד שבתלושים, תוך 14 יום, מיום קבלת פסה"ד, ובקיזוז הסכום שקיבל של 3,336 ש"ח. במידת הצורך יעבירו הצדדים לביה"ד את חישוביהם לבית הדין, למתן פסיקתא. ב. לעניין שאר זכויותיו: הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 24,560 ש”ח כפיצויי פיטורין, (לפי ממוצע שכר היסוד שלו בשנה האחרונה לעבודתו). סך של 2,400 ש”ח בעבור 4 החודשים בהם הורד משכרו הסכום של 600 ש”ח. כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה מיום 1/5/03 ועד ליום התשלום בפועל. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פס"ד זה לידי הצד המבקש לערער.הלנת שכרהתפטרות בדין מפוטרפיטוריםהתפטרות