התביעה שלפנינו היא תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, תשלום הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה (12 יום) ודמי חגים. המחלוקת העיקרית בתיק שלפנינו נוגעת לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע ונפקויותיה. עיקרי הדברים 1. התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 4.8.97 ועד ליום 13.11.01, סה"כ תקופת עבודתו 51 חודשים (ר' פרוטוקול דיון מיום 24.2.05 בו מוקדו עיקרי הדברים). 2. בתצהירו המתוקן מיום 19.7.04 (שהוגש לאחר קדם המשפט שנערך בפני כב' השופטת לקסר ביום, 13.7.04 בו הותר לתובע לתקן את הסכומים הנתבעים על ידו) טען התובע, בהתייחס לנסיבות הפסקת העסקתו, כי הנתבעת פיטרה אותו ללא כל סיבה מוצדקת וללא הודעה מוקדמת. כן טען התובע כי ביקש ממר יוסי, מעסיקו ו/או מנהל העבודה, תוספת בשכר כי הוא עובד 6 ימים בשבוע וכי יותר לו ללכת להתפלל תפילת יום שישי במסגד. המעביד, לטענתו, סירב לבקשותיו תוך שהוא מציין כי אם לא מוצא חן בעיניו הוא יכול לעזוב. כך טען התובע, התנהגות זו מהווה הרעה מוחשית ועבירה על חוקי העבודה לטענת התובע (אבהיר כבר כעת כי בתצהירו אין התובע טוען להתפטרות בדין מפוטר, אלא לפיטורים, על אף טענתו לקיומה של הרעה כזו). 3. לפיכך ולאור האמור, זכאי הוא לפיצויי פיטורין, תשלום דמי הודעה מוקדמת, ויתרת דמי חגים וחופשה שלא שולמו לו במשך תקופת העסקתו (אציין כי בתצהיר ובדיון מיקוד התביעות נזנחה תביעתו לדמי הבראה). 4. כנגד טענות אלו שמעלה התובע, טוענת הנתבעת כי התובע התפטר מעבודתו מרצונו, לטובת עבודה עם אחיו במסעדה בכפר קאסם. התפטרותו זו נעשתה לפני למעלה משנתיים מיום הגשת התביעה על ידו, ועל כן אינו זכאי לפיצוייי פיטורים. בדיון מיום 15.12.2005 התנגדה הנתבעת להרחבת חזית מצידו של התובע, בעניין טענת התפטרות בדין מפוטר ועל טענתה זו חזרה בהרחבה בסיכומיה. 5. התובע לא דרש מהנתבעת מכתב פיטורים והדבר מהווה עדות לחוסר תום הלב של התובע בתביעתו. 6. בנוסף, אין התובע זכאי להפרשי דמי חגים וחופשה, באשר קיבל את מלוא הסכומים להם היה זכאי. הכרעתנו - התביעה לפיצויי פיטורים 7. ראשית עלינו להכריע בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. בעניין זה נראה כי התובע טוען בערבוביא שתי טענות עובדתיות חלופיות, שספק אם יכולות לדור תחת אותה קורת גג. בכתב תביעתו וכן בתצהירו המתוקן טען התובע כי פוטר (זאת על אף הערתו הכללית בדבר ההרעה שהופיעה בסעיף 6ב' לתצהירו) בדיון התנגדה הנתבעת לכל הרחבת חזית (ר' עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 15.12.05 שורות 19-18). בסיכומים מבסס התובע את תביעתו לפיצויי פיטורים על טענת התפטרות בדין מפוטר, לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963. 8. ההלכה אכן אומרת שצד הטוען טענה פוזיטיבית של פיטורים ולחלופין טענת התפטרות, מציב במו ידיו מכשול בדרכו, שספק אם ניתן לסלקו (דב"ע לג/8-3, טוטנאור נ' לפידות, פד"ע ד' 321 בעמ' 326, דב"ע לה/41-3 היגר נ' שוורץ, פד"ע ז 24). יחד עם זאת, העובד רשאי לטעון מערכת עובדות מסויימת ובית הדין על סמך המערכת העובדתית ילמד ממנה באם העובד התפטר או פוטר (ר' דב"ע מז/108-3 עבד אליאס אלדויק נ' עזבון חאג' ראשיד אל שוויקי , פד"ע יט 382). 9. בענייננו, טען התובע בסיכומיו כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, על אף שהתפטר, כיוון שמדובר בנסיבות שביחסי עבודה בהם אי אפשר לדרוש מהעובד כי ימשיך לעבוד וכן בנסיבות של הרעת תנאים מוחשית, זאת בהסתמך על טענותיו כי לא קיבל העלאה בשכר וכי לא אפשרו לו להתפלל את תפילת יום שישי. 10. לטעמנו, ולאחר בחינת טענות הצדדים, אין התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. התובע לא הוכיח 'מעשה פיטורים' מצד הנתבעת. מעשה פיטורים יש להוכיח באופן ברור וחד משמעי והנטל להוכחה מוטל על התובע. שוכנענו מעדותו האמינה של נציג הנתבעת, מר יוסף אוזן, כי לנתבעת לא היה אינטרס להביא לידי סיום את העסקתו של התובע (ר' עדות נציג הנתבעת, עמ' 7 לפרוטוקול הדיון שורה 7) כאשר על פי הפסיקה יש לבחון אף פרמטר זה בבוא ביה"ד להכריע בשאלת התפטרות/פיטורים. כמו כן, טענת הפיטורים לא עולה בקנה אחד עם עדותו של התובע בעמ' 6 לפרוטוקול שורה 7, שהעיד כך: "אם הייתי מקבל העלאה בשכר, הייתי נשאר" וכן עם עדותו בעמ' 4 שורות 7-3: "..... ואז החלטתי שאני לא מוכן לעבוד בתנאים האלה... מר יוסי אוזן לא הסכים שאני אתפלל ביום שישי ובגלל זה הלכתי". מעדות זו עולה כי ההחלטה אם למשיך ולעבוד בנתבעת או לא - הייתה בידיו, אף בהתאם לגרסת התובע עצמו. משקבענו כי התובע לא פוטר, יש לשאול האם יש לקבל את טענתו החלופית של התובע לפיה התפטר בדין מפוטר. על תשובה זו אנו עונים בשלילה. 11. במקרה הנוכחי, אין מדובר בטענות חלופיות שהובאו בכתב התביעה, אלא טענה זו של "התפטרות בדין מפוטר" הועלתה לראשונה, באופן ברור, בסיכומים. ניתן לאמר כי המסד העובדתי ממנו מנסה התובע להיבנות הונח כבר בתצהיר המתוקן ובעדותו בדיון מיום 24.2.05 (אם כי גם בדיון זה חזר התובע על גרסתו לפיה פוטר, ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון שורה 17). אך ראשית הדבר נעשה ללא רשותו של ביה"ד, שנתן לתובע הזדמנות לכמת נכונה את תביעתו בלבד ולא להוסיף עובדות חדשות ולהרחיב את חזית התביעה ושנית, אף בתצהיר התובע לא נטען כי עובדות אלו הביאו אותו בסופו של יום להתפטר, אלא רק צוין בדרך סתמית וכללית כי מדובר בהרעה מוחשית. כמו כן אין מדובר לפנינו ב'מחלוקת פרשנית' בדבר קיומם של פיטורים/התפטרות אשר בעטיה טען התובע את שתי הטענות לסירוגין ולחלופין. משאלו הם פני הדברים אין בית הדין מקבל את הרחבת החזית האסורה שנעשתה וטענתו של התובע בדבר התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים אינה מתקבלת. 12. מכל מקום, ואף אם היה מקבל ביה"ד טענה זו, על אף אופן העלאתה, הרי שהתובע לא הוכיח כי בנסיבות הנטענות הוא זכאי לפיצויים בדין מפוטר בשל קיומה של הרעה מוחשית. לא הוכחה הרעה מוחשית בעניינו, לא בעניין אי העלאת השכר ולא בעניין אי שחרורו התובע לתפילת יום השישי במסגד, כאשר נטל זה מוטל על התובע. טענותיו של התובע, הן בעניין בקשתו להעלאת שכר והן בעניין בקשתו להתפלל במסגד בימי שישי לא הוכחו, כאשר במאמר מוסגר אציין כי ספק גדול אם טענותיו של התובע עומדות בדרישת ההלכה לקיומה של הרעת תנאים מוחשית, הנבחנת באופן אובייקטיבי. שנית, לא הוכח ואף לא נטען על ידי התובע כי הוא נתן התרעה למעביד עובר להתפטרותו, כמתחייב על פי ההלכה. מכאן ומכאן, הן בדין מפוטר והן בדין מתפטר בדין מפוטר - לא זכאי התובע לפיצויי פיטורים. באורח זה, ומשקבענו כי אין התובע זכאי לפיצויי הפיטורים, כיוון שלא פוטר על ידי הנתבעת, הרי שזכותו להודעה מוקדמת מתאיינת ותביעתו בגין רכיב זה נדחית. התביעה לפדיון ימי חופשה ולדמי חגים 13. התובע טוען בתצהירו כי הוא זכאי לדמי חגים בסך 1694 ₪ ולדמי חופשה בסך 1,144 ₪ בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת. בסיכומיו טוען התובע כי הוא זכאי ל 1,526 ₪ דמי חגים ול 928 ₪ עבור דמי חופשה. 14. הנתבעת טוענת כי התובע קיבל את מלוא דמי החופשה והחגים להם היה זכאי עבור תקופת עבודתו ומפנה לנספחים א'1- א'4. 15. לעניין דמי החגים - התובע לא נתן כל פירוט בגין אילו ימי חג הוא דורש את התשלום ולא פירט באילו ימי חג עבד. מנ'1 עולה כי התובע קיבל תשלום עבור ימי חג (ר' לדוג' תלושים של חודש ספטמבר, אוקטובר 2001). בחקירתו מעיד התובע, בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון שורות 11-10 כי: "לעניין דמי חגים - אני לא יודע, חשבתי שלא שילמו, עכשיו אני אומר שאולי כן שילמו". משכך ומשלא הרים את נטל ההוכחה בתביעתו בעניין זה - נדחית תביעתו. 16. לעניין דמי חופשה - נפסק לא אחת שנטל הראיה כי מלוא החופשה השנתית ניתנה בפועל לעובד מוטל על המעביד אשר חייב לנהל פנקס חופשה. חובת ההוכחה מוטלת על המעביד להראות כי העובד זכה למלוא החופשה החוקית לה הוא זכאי. נפסק כי תלוש השכר מהווה 'ראשית ראיה בכתב' לשיעור ימי החופשה המגיעים לעובד. לענייננו, תביעה זו הועמדה בדיון מיום 24.2.05 על תביעת פדיון ימי חופשה של 12 יום. התובע מעיד כי: "... הייתי פעם בחופש. לפעמים הייתי לוקח קצת חופש. לא זוכר כמה חופשה קיבלתי, זה כבר היה לפני 5 שנים...". מתלושי השכר של התובע בשלוש השנים האחרונות שסומנו נ/1, עולה כי הנתבעת שילמה לתובע סך של 5,613 ₪ עבור דמי חופשה, כאשר התובע טען בסיכומי כי הוא זכאי ל 4,896 ₪ ללא כל פירוט ו/או ביסוס, מהם שילמה הנתבעת סך של 3,968 ₪. משלא כך הוא ומשעולה תמונה אחרת מהתבוננות בתלושי המשכורת וכאשר התובע עצמו העיד כי לקח מספר ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו, אנו מקבלים את עמדתה האמינה של הנתבעת, אשר עמדה בנטל להוכיח כי שילמה לתובע עבור ימי החופשה להם היה זכאי (זאת בשים לב כי לא נטענה כל טענה על ידי התובע באשר לאי לקיחתם בפועל של ימי החופשה, שנפדו בשווה כסף). סוף דבר תביעתו של התובע נדחית. הוצאות: לאור תוצאות פסק הדין יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. ערעור: זכות ערעור תוך 30 יום לביה"ד הארצי בירושלים.הודעה מוקדמתהתפטרות בדין מפוטרפיטוריםהתפטרות