עסקינן בעניינו בתביעתו של מר ויקטור רבינוביץ (להלן - העובד ) כנגד מעסיקתו לשעבר שיווק הכי טעים חיפה בע"מ (להלן -הנתבעת) לתשלום פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי חגים בשל תקופת עבודתו אצל הנתבעת וכן לתשלום פיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו של התובע מעבודתו בנתבעת. לציין, כי לאחר החלפת מסמכים מאוד מפורטים וברורים בין הצדדים, התברר בסופו של יום כי למעשה אין חולק בין הצדדים באשר לזכאותו של התובע ליתרת פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי חגים ואף לא לגבי שיעורם, ועל כן בישיבה מיום 24/2/10 ניתן על ידינו פסק דין חלקי המחייב את הנתבעת לשלם לתובע פדיון חופשה בסך של 1,342 ₪, הפרשי דמי הבראה בסך של 954 ₪ והפרשי דמי חגים בסך של 176 ₪, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/11/07 ועד לתשלום המלא בפועל. עוד הורינו כי הוצאות פסק הדין החלקי יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בתיק זה. משכך, הפלוגתא היחידה שנותרה להכרעתנו בתיק זה היא בשאלה, האם בנסיבות התפטרותו מעבודתו בנתבעת, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. העובדות ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו: 1. במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הפעילה הנתבעת איטליז ברח' בר כוכבא 1 בחיפה, ומאוחר יותר פתחה איטליז נוסף ברח' בר כוכבא 5, כפוף למחלוקת בין הצדדים, מתי בדיוק נפתח האיטליז הנוסף. 2. התובע הועסק כקצב אצל הנתבעת החל מחודש 5/05 ועד לסוף חודש אוקטובר 2007, מועד בו אין חולק בין הצדדים כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת, לאחר שמסר הודעה מוקדמת כדין, ואף אין חולק בין הצדדים כי יחסי הצדדים הסתיימו ברוח טובה. 3. גדר המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם כטענת התובע הוא התפטר מעבודתו בשל הרעת תנאים מוחשית עקב הכפלת היקף עבודתו ללא תמורה, ולאור הבטחת הנתבעת כי תשלם לו פיצויי פיטורים אם יתפטר, או שמא כטענת הנתבעת התובע בחר להתפטר מעבודתו מרצונו שלו מבלי שקדמה לכך כל הרעה בתנאי עבודתו, ולא כל שכן שלא הובטח לתובע תשלום פיצויי פיטורים. דיון והכרעה 4. הנתבעת יוצגה בתיק זה ע"י מנהלה מר יעקב רוסט (להלן - מנהל הנתבעת). הואיל והנתבעת לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין, לא ניתן צו המחייב את הצדדים להגיש את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. יחד עם זאת, בינתיים הביעה ב"כ התובע נכונות להגיש תצהירי עדות ראשית מטעם התובע. הואיל ונכונות זו היה בה כדי לייעל ולקצר את ההליכים בצורה משמעותית, הורה בית הדין על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע. בהמשך לכך הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע ומטעם עדה מטעמו, ואולם עקב אי התייצבות אותה עדה לדיון הודיעה ב"כ התובע כי היא מוותרת על עדותה ותצהירה הוצא מתיק בית הדין. מטעם הנתבעת, העיד בחקירה ראשית מנהל הנתבעת - מר רוסט. בהמשך נחקרו התובע ומנהל הנתבעת בחקירה נגדית בפנינו ולאחר מכן סיכומו הצדדים את טענותיהם בעל פה. 5. וכך במסגרת רכיב זה לכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום הסך של 10,467 ₪ פיצויי פיטורים מחושבים לפי משכורת קובעת ממוצעת בסך של 4,187 ₪, לפי ממוצע היקף עבודתו ב-12 החודשים שקדמו לסיום עבודתו, במכפלת שתיים וחצי שנות עבודתו. לטענת התובע, בתצהירו וכתב תביעתו, תחילה הוא עבד באיטליז שברח' בר כוכבא 1 ולאחר מכן עבד במקביל גם באיטליז ברח' בר כוכבא 5, המרוחק מרחק של 300 מטר מהאיטליז ברח' בר כוכבא 1. לטענתו, מנהל הנתבעת החל לדרוש ממנו לעבוד בשני האיטליזים במקביל ולבדו, כשהוא הקצב היחיד שעבד בשני האיטליזים, דבר שחייב אותו להתרוצץ בין שני האיטליזים בלחץ עבודה רב. לטענתו לאור הכפלת היקף עבודתו, שהיתה כרוכה בהכנת עשרות רבות של הזמנות מדי יום, נשיאת קרטונים כבדים ביותר והעברתם בין שני האטליזים, הוא דרש ממנהל הנתבעת העלאת שכר אך מנהל הנתבעת אמר לו כי לא תהיה העלאת שכר ואם הדבר אינו לרוחו, הוא רשאי להתפטר מעבודתו וישולמו לו פיצויי פיטורים. אי לכך לטענתו, לאור הרעת התנאים הנ"ל ולאור הבטחת מנהל הנתבעת כי ישולמו לו פיצויי פיטורים, הוא עזב את מקום העבודה בסוף חודש 10/07 לאחר שנתן הודעה מוקדמת כדין לבקשת מנהל הנתבעת. לדבריו, לאור הבטחת הנתבעת הוא אף ערך מסיבת פרידה לעובדים בה נכח מנהל הנתבעת, ואולם כשניגש לאחר סיום עבודתו אל מנהל הנתבעת לקבל את זכויותיו, התחמק מנהל הנתבעת מתשלומן, התמקח איתו ולבסוף הציע לו תשלום 5,000 ₪ כנגד ויתור על כל טענה כנגד הנתבעת, אך לכך לא הסכים התובע. מוסיף התובע וטוען כי לאור הכפלת היקף העבודה, העומס הבלתי סביר שהגיע לכדי 20 שעות עבודה ביום, והעבודה המאומצת שנדרשה ממנו, הוא חש תשוש ועייף וסבל מכאבי גב ועל כן סבר כי לאור הסכמת הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים מן הראוי לעזוב את מקום העבודה. אי לכך, לטענתו הוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 6. מנגד לטענת מנהל הנתבעת בכתב הגנתו ועדותו בפנינו, החנות ברח' בר כוכבא 5 נפתחה רק בחודש ינואר 2007 או בסמוך לכך. התובע לא היה הקצב היחיד שהועסק בחנויות הנתבעת אלא בנוסף אליו עבדו עוד שני קצבים בחנות ברח' בר כוכבא 1 וקצב נוסף בחנות ברח' בר כוכבא 5. התובע הועסק באופן קבוע בחנות ברח' ברח' בר כוכבא 1, ובמשך כל התקופה שמאז פתיחת החנות ברח' בר כוכבא 5 נדרש לכל היותר פעמיים או שלוש לגשת לעזור בחנות שברח' בר כוכבא 5. מכל מקום לטענת מנהל הנתבעת המרחק בין שתי החנויות אינו עולה על 38 מטר ולא 300 מטר כטענת התובע בתצהירו. לציין, כי מנהל הנתבעת צירף צילום של אזור החנויות והתובע אישר בחקירתו את מיקומן של החנויות באותו צילום (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 10). מוסיף מנהל הנתבעת וטוען שככל הנראה שהתובע קיבל הצעת עבודה אחרת ורצה לעזוב, ועל כן בא אליו בדרישה שהוא רוצה העלאת שכר או שהוא עוזב, והוא השיב לו שאינו יכול להעלות את שכרו וכי הוא יכול לעזוב אם הוא מעוניין בכך, ואמנם התובע בחר לעזוב את העבודה לאחר שמסר הודעה מוקדמת. מנהל הנתבעת דחה מכל וכל את טענת התובע כאילו הבטיח לו פיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו, וטען כי מספר ימים לאחר סיום עבודתו ולאחר שערך התובע מסיבת פרידה, הגיע התובע אליו לחנות, ואמר לו שמגיע לו פיצויי פיטורים והפרשי חופשה, דמי חגים ודמי מחלה. לטענתו, והגם שסבר נכון לאותה עת כי לא מגיע לתובע דבר, הציע לתובע, לצרכי פשרה, "לנקות שולחן" כנגד תשלום הסך של 5,000 ₪ אך התובע סירב להצעתו. 7. הכלל הוא שהתפטרות מן העבודה כפי המקרה שבפנינו, אינה מזכה בפיצויי פיטורים, למעט באותם מקרים חריגים המנויים בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, אשר קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים בדין מפוטר [ראה: דב"ע מח/159-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290]. ואשר לרמת ההוכחה הנדרשת להרמת נטל זה נקבע כי: "השאלה, אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים" [ראה: דב"ע נא/203-3 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ (לא פורסם) סעיף 6 לפסק הדין]. 8. זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, העילה לזכאות "מתגבשת במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/2-3 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד 153, 157 דב"ע מב/132-3 להבים בע" משה מ ואח' - פרנסה, פד"ע יד 264, 269]. אי לכך נפסק, כדלקמן: "יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה" [ראה: דב"ע לה/41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514]. במילים אחרות, מעבר להוכחת עצם קיומה של הרעה מוחשית או קיומן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל. מכאן שלא די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר אלא, יש לבחון את הנסיבות "לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד" [ראה: דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח 261]. 9. ואימתי תחשב הרעה בתנאי העבודה כמוחשית, על פי החלופה הראשונה של סעיף 11(א) לחוק? לעניין זה נקבע בפסיקה, כי היא תחשב ככזו "כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר" [ראה: ע"א 118/57 לזרוס - אחים ברנט את בורכרד בע"מ, פד"י יב 1613], וכן שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד [ראה: ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב(1)395; ע"א 171/66 עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פד"י כ(3)262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא(2)255] ודוק על פי הפסיקה המבחן לבחינת התקיימות תנאי זה הוא מבחן אובייקטיבי. 10. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט. כאמור, נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מוטל כל כולו על שכמו של התובע, ועל כן נפנה להלן לבחון, האם עמד התובע בנטל להוכחת זכאותו זו, ותחילה לשאלה האם הוכיח התובע תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. וכך, לאחר ששמענו את עדויות שני הצדדים וחקירותיהם הנגדיות בפנינו, מצאנו את גרסת התובע בעייתית עד מאוד ובמקרה הטוב, לוקה בהגזמה יתרה, ונבאר. באשר לטענת התובע כי היה הקצב היחיד שעבד לבדו בשני האיטליזים, התברר מהר מאוד במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, כי החל ממועד פתיחת החנות ברח' בר כוכבא 5, הועסק בה קצב בשם בשיר (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 13-19) וכי בחנות ברח' בר כוכבא 1 הועסק בנוסף אליו, למצער, קצב נוסף אחד בשם גבי (ראה עדותו: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 3-9), ובנוסף לכך הועסק באותה חנות קצב אחראי בשם קובי, הגם שלשיטת התובע הוא לא עשה דבר בחנת (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 28 עד עמ' 12 ש': 2). אכן, לא נעלמו מעינינו טענותיו של התובע כלפי כישוריהם, יכולותיהם והיקף העסקתם של הקצבים הנוספים לשיטתו, ואולם מכאן ועד לטענתו של התובע בתצהירו לפיה היה הקצב היחיד שהועסק בשתי החנויות - רחוקה הדרך. באשר לטענת התובע בתצהירו כי המרחק בין שני האיטליזים עמד על 300 מטר וכי הפרידו בין השניים 4 בניינים (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 10-12), הרי שעל פניו, עצם מספרי החנויות: 1 ו-5 מלמד על כך שלכל היותר מפריד בין שני האיטליזים בניין אחד (נושא מספר בר כוכבא 3), ואמנם עיון בצילום שצירף מנהל הנתבעת מעלה כי בין שני האיטליזים שזיהה התובע, מפריד בניין אחד ומעבר להולכי רגל. לא זו אף זו, מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם המרחק בין השניים הוא בדיוק 38 מטר כטענת הנתבע, אם לאו - ברי כי טענת התובע לפיה המדובר במרחק של 300 מטר בין השניים לוקה בהפרזה בוטה, ולכל היותר ולאור המכוניות החונות הנצפות בצילום, המדובר במרחק בהיקף של 5 או 6 מכוניות אחת אחרי השנייה, לכל היותר. יתרה מכך, במסגרת תצהירו לא דק התובע פורתא, אימתי נפתח אותו אטליז ברח' בר כוכבא 5, ואשר בעטיו נדרש לשיטתו לעבוד בשני האיטליזים במקביל. במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו העיד התובע כי הוא מעריך שהאיטליז הנוסף נפתח כשנה או שנה וחצי לאחר תחילת עבודתו אצל הנתבעת (ראה עדותו: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 20-21 וכן: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 24-31) וכי פנה אל מנהל הנתבעת בדרישה להעלאת שכרו כחצי שנה לפני סיום עבודתו (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 3-5), הגם שמאוחר יותר טען כי דרש את אותה העלאת שכר כחודש, שבועיים או שלשה שבועות לפני סיום עבודתו בפעל (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 19-21). להזכיר, התובע החל את עבודתו בנתבע בחודש 5/05, כך שלשיטתו החנות הנוספת נפתחה בחודש 5/06 או 11/06, כאשר לשיטתו, לכל המוקדם דרש את אותה העלאת שכר בחודש 4/07. לא למותר לציין, כי גרסה זו עולה בקנה אחד עם גרסת מנהל הנתבעת לפיה החנות הנוספת נפתחה בתחילת 2007, אלא שבכך לא סגי, שכן עיון בכרטיסי הנוכחות הממוחשבים של התובע לתקופה 6/07 עד 10/07, אשר צורפו על ידי מנהל הנתבעת בהתאם להחלטת בית הדין, מעלה כי לא רק שאלו אינם תומכים בגרסת התובע בתצהירו לפיה נדרש לעבוד 20 שעות כביכול ביום בתקופה זו שקדמה לסיום עבודתו או בכלל, אלא ובעיקר שבחינת היקף עבודתו של התובע כפי שהוא משתקף באותם דוחות ותלושי שכרו של התובע, המגמה המסתמנת מאותם נתונם היא הפוכה לנטען על ידי התובע. כך, מבחינת אותם נתונים עולה כי בשנת 2005 דווקא עבד התובע בהיקף חודשי ממוצע של 225 שעות, בשנת 2006 לעומת זאת עבד התובע בהיקף חודשי ממוצע של 194 שעות, ואילו בשנת 2007 עבד התובע בהיקף חודשי ממוצע של 183 שעות. ודוק, כעולה מתלושי השכר, בגין אותן שעות נוספות חודשיות שעבד התובע, שולם לו גמול עבודה בשעות נוספות. יתרה מכך, אף מבחינת המגמה בשנת 2007 עצמה עולה כי בחודשים 1/07 עד 4/07 ועד בכלל עבד התובע בהיקף חודשי ממוצע של 203 שעות ודווקא בתקופה שהחל מחודש 5/07 ועד 10/07, אשר קדמה לסיום עבודתו, עבד התובע בהיקף חודשי ממוצע של 169 שעות. ודוק, המדובר באותם דוחות נוכחות ממוחשבים עליהם ביסס התובע את החישובים המדוקדקים שערך בכל הנוגע לזכויותיו הנוספות. ואמנם, התובע שככל הנראה היה מודע לרישום זה, הוסיף במסגרת תצהירו טענה לפיה דוחות הנוכחות הנ"ל, אינם משקפים את היקף עבודתו הנכון. דא עקא שכאשר נדרש במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו להסביר מדוע הדוחות אינם משקפים לשיטתו את שעות עבודתו השיב כי אמנם המדובר בדוחות ממוחשבים וכי נהג להקליד את כניסתו לעבודה במחשב ואף את יציאתו מן העבודה, אך לא ידע להסביר כיצד זה לשיטתו הדוחות אינם משקפים את היקף עבודתו האמיתי בנתבעת (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 12-18), ובכל מקרה לא צירף ולו ראשית ראיה להראות כי פרט מסוים הנקוב בדוחות אלו אינו משקף את שעות עבודתו לאשורן. 11. מנגד, גירסת מנהל הנתבעת, לא רק שנתמכה בראיות חיצוניות (ראה: צילום החנויות ודוחות הנוכחות ותלושי השכר של התובע), אלא שגם לגופם של דברים לא נסתרה גירסתו במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו (ראה חקירתו הנגדית: בעמ' 16-17 לפרוטוקול). 12. סיכומם של דברים עד כה. לאור הסתירות, הפירכות וההגזמות בעדותו של התובע, אין בידינו לקבוע כי התובע הרים או אף החל להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את אותה תשתית עובדתית אובייקטיבית כנטען על ידיו, המלמדת על הגדלה משמעותית, לא כל שכן הכפלה בהיקף עבודתו, העולה כדי הרעה, לא כל שכן הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. משכך, נותרנו עם דרישתו של התובע, כעולה מתצהירו ועדותו בפנינו להעלאת שכרו אצל הנתבעת. להזכיר, בעניין זה לא היה חולק בין הצדדים כי התובע דרש ממנהל הנתבעתלהעלות את שכרו בנתבעת, או בלשונו של התובע בעדותו בפנינו: חצי שנה אני אמרתי לנתבע שאני עובד כל כך קשה, אני סבל אני קצב, ואמרתי תן לי קצת תוספת במשכורת והוא כל הזמן אמר תן לי לחשוב על זה, חצי שנה אני מבקש ממנו העלאה, קצת בונוס, יש לי שלושה ילדים ואנחנו עובדים 20 שעות, 26 שעות..." (ראה עדותו: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 3-5). דא עקא, משדחינו את טענות התובע בדבר הגדלה משמעותית, לא כל שכן הכפלה בהיקף עבודתו, אין זאת אלא שסירוב המעביד להענות לדרישתו של עובד להעלאת שכר אינה מהווה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או אף "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" כדרישת החוק, לצורך הכרה בתפטרותו כדין מפוטר. לא זו אף זו. לאור עדותו זו של התובע בפנינו בכל הנוגע לדרישתו להעלאת שכר, אף שוכנענו כי המניע, הגורם הפועל שהביא להחלטו להתפטר לא היה אותה "הרעה" נטענת, אלא אי הענות המעביד לדרישתו של התובע להעלאת שכר, שכן ממה נפשך, אם לשיטת התובע הוא קרס תחת עומס העבודה שהוטל עליו ולא יכול היה לעמוד עוד בעומס, הדעת נותנת כי היה מבקש מן המעביד להקל עליו בעבודה, ואולם התובע לא טען בשום מקום כי ביקש להקל בשעות עבודתו, אלא כל דרישתו לשיטתו הוא עצמו היתה להעלות את שכרו. אי לכך, נחה דעתנו כי הלכה למעשה אותה "הכפלה" נטענת בהיקף העבודה כנטען על ידי התובע (טענה שכאמור נדחתה על ידינו לגופה) כלל לא היתה המניע אשר הביא להחלטה על ההתפטרות, כך שגם אילו הוכיח התובע את אותה הרעה נטענת (וכאמור לא כך קבענו) לא היה הדבר מסייע בידיו, שכן כמבואר לעיל, על פי הפסיקה, לא די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה היתה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר, אלא יש להראות כי העובד התפטר מחמת אותה נסיבה ולא מסיבה אחרת. 13. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, לא רק שהתובע לא הוכיח את הרעת תנאי העבודה כנטען על ידיו, אלא שאף לא עמד בנטל להוכיח כי הרעה זו היתה המניע שהביא להתפטרות, ועל כן אין לנו אלא לדחות את תביעתו לפיצויים פיטורים ככל שהיא מבוססת על הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. 14. אלא שבכך לא סגי, שכן מוסיף התובע וטוען כאמור כי התפטר מעבודתו בנתבעת עקב הסכמת הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים אם יתפטר. כפי שבואר לעיל, הכלל הוא שהתפטרות מן העבודה אינה מזכה בפיצויי פיטורים, ועל כן הנטל הוא על התובע להוכיח קיומה של הסכמה מצד הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים הגם שהתפטר מעבודתו אצלה. בענייננו, התובע לא טען ומקל וחומר שלא הציג הסכמה בכתב מטעם הנתבעת לכך שאם יתפטר יהיה זכאי לפיצויי פיטורים. התובע אף לא הביא כל עד לתמוך בגרסתו זו, כך שנותרנו עם גרסת התובע למול גרסת מנהל הנתבעת לעניין זה. כפי שבואר לעיל, עד הלום גרסת התובע היתה רצופה סתירות והגזמות ואילו גרסת מנהל הנתבעת בפנינו לא הופרכה, ואף בעניין זה העיד מנהל הנתבעת כי מעולם לא הבטיח לתובע פיצויי פיטורים אם יתפטר (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 19-20). לא זו אף זו, אלא שדווקא הודאתו של מנהל הנתבעת בפנינו כי אמנם הציע לתובע לצורכי פשרה למצות את כל טענותיו בתשלום הסך של 5,000 ₪ (ראה עדותו: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 22-26) לא רק שהרשימה אותנו בכנותה אלא שלגופם של דברים נשמעה לנו סבירה והגיונית בנסיבות העניין בהן חלוקים הצדדים ביניהם בשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ולזכויות נילוות נוספות. על כך נוסיף, כי מצאנו טעם רב בנימוקיו של מנהל הנתבעת בפנינו (ראה: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 18-19) לפיהם אין כל הגיון בכך שיבטיח לעובד חרוץ הדרוש לו בעסקו פיטורים כדי לעודדו להתפטר. מנגד, נכונים אנו להניח לטובת התובע, כי לאור נכונותו ליתן לנתבע הודעה מוקדמת כדין והדרך היפה בה הסתיימו היחסים בין הצדדים, לרבות אותה מסיבת פרידה שערך התובע אכן ציפה התובע שמנהל הנתבעת יגמול לו בדרך של תשלום פיצויי פיטורים. דא עקא, שבצפיה בלבד (גם אם היא צפיה מובנת ואנושית) לא די על מנת להוכיח קיומה של הסכמה לתשלום פיצויי פיטורים לעובד מתפטר. 15. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אף אין בידינו לקבוע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוסכם בינו לבין הנתבעת על תשלום פיצויי פיטורים חרף התפטרותו, כך שגם דין תביעתו זו של התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים מכח הסכמה - להדחות. 16. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים נדחית בזאת. באשר להוצאות ההליך - לאחר שנתנו דעתנו לתוצאת פסק הדין החלקי מיום 24/2/10 מחד ולקביעתנו לעיל בכל הנוגע לתביעת התובע לפיצויי פיטורים מאידך, ולאחר שנתנו דעתנו לנסיבות אי קיום ישיבת ההוכחות שנועדה ליום 24/2/10 כמפורט בהחלטת בית הדין מאותו דיון - אנו סבורים כי בסוף כל הסופות, מן הראוי הוא שכל צד ישא בהוצאותיו בגין הליך זה בכללותו, ועל כן איננו עושים צו להוצאות בהליך זה. התפטרות בדין מפוטרפיטוריםהתפטרות