הרקע להליך דנן 1. בשנת 1993 רכשו המבקשים, ה"ה סטולרמן, מהמשיב, מר צבי איינס, בית צמוד קרקע בכפר יונה (בית סמוך אליו נמכר באותה תקופה על ידי אחיו של המשיב, מר יצחק איינס, לבני הזוג קסנר). בשנת 1996 הגישו שני זוגות הקונים, יחדיו, תביעה כנגד האחים-המוכרים לפיצויים בגין ליקויי בנייה בבתים שרכשו ולסכומים נוספים (תיק א 3143/96; להלן: התביעה העיקרית). בישיבת קדם משפט, ביום 14.4.97, הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם להעביר את הסכסוך לבוררות. ביום 7.9.97 נחתם בין הצדדים הסכם בוררות ולפיו מינו כבורר את עו"ד זאב הרטבי (להלן: הבורר). 2. הליך הבוררות התמשך, מסיבות שונות, וטרם בא על סיומו המלא, למרות שחלפו למעלה משתים עשרה שנים מאז תחילתו. ביום 25.11.08 הגיש ב"כ המבקשים (התובעים), עו"ד רסקין, "בקשה לביטול פסק בורר" (בש"א 3769/08), ובה ביקש לבטל את החלטתו של הבורר, מיום 6.11.08, להתפטר מתפקידו, וכי ביהמ"ש יורה לו להשלים את מלאכתו. אני מסכימה עם ב"כ המשיב, עו"ד חימי, כי החלטת-התפטרות של בורר אינה בגדר "פסק-בוררות" שניתן לבקש ביטולו בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות). לפיכך אדון בבקשה לא על פי כותרתה אלא על פי מהותה: לבטל את החלטת-ההתפטרות של הבורר ולהורות לו לסיים את מלאכת הבוררות. ביום 14.12.08 הגיש המשיב, ללא ייצוג, בקשה לדחות את בקשת ב"כ המבקשים (בש"א 4001/08). כעבור זמן מה שכר המשיב את שירותיו של עו"ד חימי, וב"כ הצדדים הסכימו כי בקשה זו "תיבלע" במסגרת הדיון בבקשתו של ב"כ המבקשים. כאמור, בקשתו של ב"כ המבקשים הוגשה מטעם שני זוגות הקונים, כנגד שני האחים-המוכרים, שהיו הנתבעים בתביעה העיקרית ובהליך הבוררות. הסתבר כי בשלהי שנת 2007 נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה לעיכוב כל ההליכים כנגד אחד האחים, מר יצחק איינס, וזאת במסגרת הליך פשיטת רגל. הושג הסדר פשרה דיוני בין ב"כ המבקשים, בני הזוג קסנר, לבין ב"כ של יצחק איינס, ובהתאם לו עוכב ההליך דנן כנגד מר יצחק איינס (החלטתי מיום 12.2.09). לפני איפוא בקשתם של המבקשים, ה"ה סטולרמן, כנגד המשיב, מר צבי איינס: לבטל את החלטת הבורר להתפטר מתפקידו ולהורות לו לסיים את מלאכתו. לבקשת המשיב, ניתנה לו אורכה להסדיר את ייצוגו. דיון בבקשה, במעמד הצדדים וב"כ, התקיים ביום 25.3.09, וביוני 2009 השלימו ב"כ הצדדים הגשת טיעונים בכתב. השאלות שעומדות להכרעה: האם יש לביהמ"ש סמכות לדחות התפטרות של בורר ולהורות לו לסיים את מלאכת הבוררות; ואם התשובה חיובית - האם מן הראוי לעשות כן במקרה דנן. תמצית השתלשלות הדברים שדרושה לענייננו 3. כפי שצויין, התביעה העיקרית הוגשה בשנת 1996, והסכם הבוררות נחתם ביום 7.9.97. במהלך שנות הבוררות פנו הצדדים מספר פעמים אל ביהמ"ש (כך, בתיק א 3984/01, וב-בש"א 1808/01, במסגרת אותו תיק, ביקשו התובעים לאשר "החלטת ביניים ופסק דין חלקי", שנתן הבורר ביום 2.2.99; וכן - לבטל החלטה שנתן הבורר ביום 13.3.01. ב"כ התובעים חזר בו מהתביעה לבטל את ההחלטה האמורה של הבורר, ולגבי ההחלטה שהבורר הכתיר: "החלטת ביניים ופסק דין חלקי", מצאתי כי יש לסווגה כ"החלטה אחרת", ולא כפסק חלקי של הבורר, ועל כן אין ניתן לבקש אישורה, או ביטולה, על ידי ביהמ"ש). 4. ביום 8.12.02 נתן הבורר פסק דין שבו קיבל את טענת התובעים (הקונים) כי הנתבעים באים בגדר "מוכר" כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 9 לחוק המכר (דירות), התשל"ג - 1973. עוד קבע הבורר בפסק זה את הסכומים, שעל הנתבעים לשלם לתובעים בגין ליקויי בנייה שונים בבתים ואף את הוצאות הליך הבוררות שבהן חייב את הנתבעים (כפוף לזכות קיזוז מסויימת של המשיב דנן, כמפורט בסעיף 5.8.15 של פסק הבורר; פסק הבורר צורף כנספח י"ט לתגובת ב"כ המשיב לבקשה). בהודעת-הבהרה מיום 17.12.02 (נספח כ"א לתגובת ב"כ המשיב) הודיע הבורר לב"כ הצדדים כי הפסק שנתן הוא "פסק ממצה וסופי בבוררות זו" . ב"כ התובעים הגיש תביעה לאישור פסק הבורר (א 1566/03), ומנגד הגיש ב"כ הנתבעים, במסגרת אותו הליך, בקשה לביטול פסק הבורר (בש"א 623/03). בהחלטתה מיום 22.10.03 (נספח כ"ג לתגובת ב"כ המשיב) דחתה כב' השופטת ציגלר את בקשת הנתבעים לביטול פסק הבורר, ובין היתר דחתה את טענתם כי בשל אובדן אמונם בבורר אין מקום להחזיר אליו את פסק הדין לתיקון. כב' השופטת ציגלר פסקה להחזיר את הפסק לבורר, תוך ביטול קביעותיו בדבר ההיקף, הטיב והעלויות של תיקון הנזקים, ותוך הנחייה כי על הבורר לקבל את סיכומיהם של ב"כ הצדדים ולהכריע בשאלות שהוחזרו להכרעתו. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בר"ע 1075/04), אך זו נדחתה, בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 14.9.05, ובעקבות כך נמשך הליך הבוררות לפני הבורר. בהמשך לדיון לפני הבורר, ביום 15.11.05, הודיע ב"כ הנתבעים, ביום 29.12.05, כי לא יגיש חומר נוסף על החומר שכבר הוגש מטעם הנתבעים. בשלב זה היה על ב"כ התובעים להגיש סיכומים בכתב בסוגיית כימות הנזק, אך בשל "אילוצים אישיים" (כך, בסעיף 26 לבקשה שלפני), הוא עיכב הגשתם במשך קרוב לשלוש שנים והגישם רק ביום 21.9.08. ב"כ התובעים ביקש מהבורר לקצוב לב"כ הנתבעים את הזמן להגשת סיכומי תשובה, ועם קבלתם - לתת פסק בורר סופי שיסיים את הבוררות. ב"כ הנתבעים, מצידו, ביקש מהבורר לדחות את תביעת התובעים, בשל האיחור הניכר בהגשת סיכומיהם. הבורר דחה בקשה זו והורה לב"כ הנתבעים להודיעו אם יגיש סיכומי תשובה לסיכומי ב"כ התובעים ואף הורה לב"כ הצדדים להסדיר את תשלום שכר טרחתו עבור עריכת פסק הבורר הסופי. ביום 22.10.08 כתב המשיב מכתב אל הבורר, שבו הביע תרעומתו על כך שהבורר הסכים לקבל את סיכומי ב"כ התובעים, למרות שהוגשו באיחור של קרוב לשלוש שנים, ועל כך שהבורר חייב גם אותו בשכר טרחתו בגין הצורך ללמוד את התיק מחדש, למרות שצורך זה נוצר רק בשל השיהוי בהגשת סיכומיו של ב"כ התובעים. ביום 5.11.08 שיגר המשיב אל הבורר מכתב נוסף, ובו הודיעו כי פיטר את בא-כוחו, עו"ד מאנדל, וכי הוא חוזר ומבקש מהבורר לדחות את תביעת התובעים, לנוכח השיהוי הניכר בהגשת סיכומיהם, או לחלופין - להתפטר מניהול הבוררות, כיוון שהמשיב איבד את האמון בבורר, לנוכח התנהלותו הנטענת כלפיו, כפי שהמשיב מפרט בשני מכתביו אל הבורר. למחרת מכתב זה של המשיב, ביום 6.11.08, כתב הבורר את החלטת-ההתפטרות שלו (נספח ו' לבקשה), ובה כתב כי לנוכח פניותיהם של הצדדים, לאורך שנות הבוררות, לבתי משפט בהשגות על החלטות הבורר ובניסיונות לבטלן; ולנוכח ההאשמות חסרות השחר, שהמשיב העלה כנגדו במכתביו שצויינו לעיל, אין הבורר סבור כי יהא זה מן הראוי שישלים את מלאכתו בתיק דנן, ועל כן הוא מתפטר מתפקידו. 5. המבקשים עותרים כי ביהמ"ש יבטל את החלטת-ההתפטרות של הבורר ויורה לו לסיים את מלאכת הבוררות. כפי שצויין, פסק הבורר, שבו הוכרעו השאלות העיקריות שבמחלוקת, ניתן כבר ביום 8.12.02; הבקשה לביטולו נדחתה, והחלטה זו אושרה בערעור. הבורר סיים זה מכבר לשמוע את כל הראיות, לרבות עדויות של מומחים וחקירותיהם הממושכות, וכל חומר הראיות מונח לפניו. הפסק הוחזר לבורר על מנת לקבל סיכומים בכתב של ב"כ הצדדים, והוגשו סיכומי התובעים, אם כי בשיהוי ניכר. כל שנותר הוא לקבל את סיכומי הנתבע (המשיב דנן) ולהשלים את החישוב הסופי של סכומי החיוב, על פי החומר שכבר מצוי בידי הבורר. מדובר כאמור בהליך בוררות שהתמשך למעלה משתים עשרה שנים. במכלול הנסיבות הללו טוענים המבקשים כי על ביהמ"ש לבטל את התפטרות הבורר ולהורות לו לסיים את מלאכתו ולפסוק את הסכום שעל המשיב לשלם למבקשים. מנגד טוען המשיב כי הבורר הפלה אותו לרעה, וכי היה מקום להעבירו מתפקידו. לא הוגשה מטעם המשיב בקשה להעביר את הבורר מתפקידו, בהתאם לסעיף 11 לחוק הבוררות, אך המשיב טוען כי משהחליט הבורר עצמו להתפטר, אין מקום להתערב בהחלטה זו; מה גם שלטענת ב"כ המשיב - ביהמ"ש אינו מוסמך כלל לבטל התפטרותו של בורר. ב"כ המשיב ביקש כי ביהמ"ש יחליט - בהתאם לסעיף 12 (ב) לחוק הבוררות - שהסכסוך לא יידון בבוררות; אולם סמכותו של ביהמ"ש להחליט כך קמה רק מקום ש"הועבר בורר מתפקידו", כאמור ברישא של סעיף 12 (ב), דבר שאינו מתקיים במקרה דנן. ב"כ המשיב הציע להעביר את הסכסוך להליך של גישור, על מנת להביא לפתרונו, אך ב"כ המבקשים דחה הצעה זו. כידוע, אין גישור ללא הסכמת הצדדים (סעיף 79 ג' (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984). עלי איפוא להחליט בבקשת המבקשים לדחות את החלטת-ההתפטרות של הבורר ולהורות לו לסיים את מלאכתו; כנגד התנגדות המשיב, שטוען כי אין לביהמ"ש סמכות ליתן החלטה כזאת, ולחלופין - כי אין מן הראוי לעשות כן במקרה דנן. האם מוסמך ביהמ"ש להורות לבורר להשלים את מלאכתו, חרף התפטרותו 6. תפקידו של הבורר דומה במהותו לתפקיד השופט, ובהתאם לכך דומים כללי הפסילה לגבי שניהם. הכלל העיקרי הוא החשש למשוא פנים, במיוחד כשמתקיימים ניגודי אינטרסים או קירבה מסוג זה או אחר למי מבעלי הדין. דבר קיומן של נסיבות, שמקימות חשש למשוא פנים, צריך להיקבע על פי מבחן אובייקטיבי, בדומה לכללים שחלים לגבי שופט, ולא על פי תחושתו הסובייקטיבית של בעל דין (רע"א 4974/01 קפלנסקי נ. גולדסיל, פ"ד נ"ו (3) 859). סעיף 11 לחוק הבוררות מסמיך את ביהמ"ש "להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה: (1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים; (2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין; (3) נבצר מהבורר למלא את תפקידו". במקרה דנן לא ביקש המשיב מביהמ"ש - לאורך שנות הבוררות, עד מתן פסק הבורר בדצמבר 2002 - להעביר את הבורר מתפקידו. רק בבקשה לביטול פסק הבורר ביקש ב"כ המשיב שלא להחזיר את הפסק לבורר לתיקון או להשלמה, אלא למעשה להעבירו מתפקידו, בהתאם לסעיף 11 (2) לחוק הבוררות, היינו: מהטעם שהתנהגות הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין (כך, על פי האמור בסעיף 9 להחלטתה של כב' השופטת ציגלר). על כך כתבה כב' השופטת ציגלר בהחלטתה: "שקלתי האם אכן יש ממש בדברים, והאם אין הבורר ראוי לאמון, שכן חוסר האמון לא נולד מתוך ניהול הבוררות אלא רק בסופה, משהתקבל פסק הדין, ויאמר שלא מצאתי בהתנהלות הבורר שרירות לב שיש בה כדי ללמד על משוא פנים, ולהיפך, פסק דינו של הבורר יסודי ומתייחס לסוגיות השונות שעמדו בפניו, ולכל היותר ניתן לומר כי היתה זו טעות (טכנית במהותה) שלא לאפשר לצדדים לסכם טענותיהם, ויתכן שהרצון להביא לסיום מהיר של הליכי הבוררות המתמשכים הוא שהביא לכתיבת פסק הדין בהעדר סיכומים" (ההדגשה שלי - י.ק.; כפי שצויין בסעיף 4 לעיל, פסקה כב' השופטת ציגלר להחזיר את הפסק לבורר, על מנת שיקבל סיכומים מב"כ הצדדים ויכריע בשאלות שהוחזרו להכרעתו). במכתביו אל הבורר, מאוקטובר - נובמבר 2008, מעלה אמנם המשיב טענות שונות כלפי הבורר, אך גם בשנים שחלפו לאחר מתן החלטתה של כב' השופטת ציגלר לא ביקש המשיב להעביר את הבורר מתפקידו. הבורר, מצידו - בהחלטת ההתפטרות שלו - דוחה בתוקף טענות אלה ומביע תרעומת רבה עליהן, תוך ציון כי הן מהוות מקרה חריג, לאורך שנים של עבודתו כבורר, שבהן לא הועלתה כנגדו כל טענה למשוא פנים או לחוסר מקצועיות בניהול הבוררות. מצינו איפוא כי המשיב לא הגיש בקשה "ישירה" להעביר את הבורר מתפקידו, וכאשר הועלתה בקשה כזאת, אגב הבקשה לביטול פסק הבורר, ביהמ"ש דחה אותה וקבע בעניין זה דברים מפורשים בהחלטתו. כפי שצויין לעיל, החלטתה האמורה של כב' השופטת ציגלר אושרה בערעור והפכה חלוטה. חוק הבוררות אינו מסדיר באופן ספציפי אימתי רשאי בורר להתפטר מתפקידו, אך דומה כי אין מחלוקת שהתפטרות הבורר תיחשב מוצדקת, אם הסיבה לה היא אחת הנסיבות שנמנו בסעיף 11 לחוק הבוררות. כך, אם התפטר הבורר מתפקידו בשל נבצרות (בגין מחלה או מסיבה אחרת); או בשל כך שנוכח, במהלך הבוררות, כי מתקיימות נסיבות שמקימות חשש ממשי למשוא פנים - אזי אין מצופה שהבורר "ימתין" עד שביהמ"ש יעבירו מתפקידו, אלא בנסיבות כאלה תתקבל התפטרותו כמוצדקת. בענייננו, אין מדובר בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו, אלא דווקא בבקשה לחייב אותו להשלים את פסקו, לאחר שהתפטר. 7. כאמור, חוק הבוררות אינו מסדיר במפורש אימתי רשאי בורר להתפטר מתפקידו, והאם יש לביהמ"ש סמכות לדחות את הודעת התפטרותו ולחייבו להשלים את מלאכתו. התפטרותו של בורר נזכרת בסעיף 12 לחוק הבוררות שדן במינוי בורר חליף. התפטרות הבורר נזכרת בסעיף 12 (א) כאחת הנסיבות לסיום כהונתו של בורר, שבהן "יחולו הוראות הסעיפים 8 עד 10 לחוק על מינויו של בורר חליף, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות" (הנסיבות הנוספות לסיום כהונתו של בורר, שנזכרות שם, הן פטירתו של הבורר או העברתו מתפקידו על ידי ביהמ"ש). הבורר רשאי, איפוא, להתפטר מתפקידו. כשאין מדובר בהתפטרות שיזם הבורר עצמו, מאחד הטעמים שנמנו בסעיף 11 לחוק הבוררות - האם רשאי הבורר להתפטר מכל טעם אחר, כראות עיניו? המלומדת פרופ. ס. אוטולנגי סבורה כי הבורר רשאי להתפטר מתפקידו, כרצונו, ודי בהודעה שלו על כך לצדדים. התפטרות הבורר ללא הצדקה עלולה אמנם להוות הפרה של חובת הנאמנות שעל הבורר, על פי סעיף 30 לחוק הבוררות, אך אין בעניין זה כשלעצמו כדי למנוע בעד הבורר להתפטר מכהונתו כראות עיניו (דיעה דומה מביע כב' השופט {בדימ.] א. שטרוזמן בספרו: ספר הבוררות, בעמ' 99). פרופ. אוטולנגי גורסת כי "בורר אינו חייב להמשיך בניהול הבוררות, אם אינו רואה את האפשרות להמשיך לעשות כן, ואין אפשרות לכפות עליו להמשיך בבוררות" (פרופ. ס. אוטולנגי: בוררות, דין ונוהל, מהדורה רביעית, כרך א' בעמ' 494; להלן: אוטולנגי). בדברים אלה מסתמכת פרופ. אוטולנגי על רע"א 7524/99 פלוני נ. פלונים (להלן: עניין פלוני). שם דחה כב' השופט טירקל את בקשת רשות הערעור, ראשית - מהטעם שטענות הערעור אינן מעלות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית שמצדיקה דיון בערכאה שלישית; ושנית - "טעמו של בית המשפט המחוזי, שאימץ את טעמו של בית המשפט לענייני משפחה, שאין הוא רואה דרך לפיה ניתן לכפות על בורר שהתפטר להמשיך בבוררות". ב"כ המבקש שם סבר כי ניתן היה לשכנע את הבורר, על ידי "פניית נימוסין", "בפיוסו ובריצויו לחזור בו מהתפטרותו", אך ביהמ"ש קבע כי אין זו דרך משפטית מוכרת, "ומכל מקום אי אפשר לכפות על בית המשפט ללכת בה". פרופ. אוטולנגי סבורה כי "... בניגוד לשופט שמחליט להתפטר, ועדיין יכול נשיא ביהמ"ש העליון לכפות עליו לשבת לדין, ביהמ"ש אינו יכול להתערב בהחלטת בורר להתפטר ולכפות עליו להמשיך בתפקיד" (אוטולנגי, בעמ' 495). לעניין זה מסתמכת פרופ. אוטולנגי על החלטתו של כב' השופט נאמן ב-בש"א 8040/98 (ביהמ"ש המחוזי בחיפה) ט.ח.ש.ן ייזום ובנייה בע"מ נ. טיבי (להלן: עניין ט.ח.ש.ן). שם דובר במחלוקת שנדונה בבוררות, על פי ההסכם בין הצדדים. לאחר מתן פסק הבורר הוגשה לביהמ"ש בקשה לאישורו, ובמקביל ביקש הצד שכנגד לבטל את פסק הבורר. בהסכמת הצדדים הוחזר הפסק לבורר לשם השלמתו, בשאלה ספציפית, אך בפסק המשלים לא נתן הבורר תשובה לשאלה שהתבקש להשלים בה את פסקו. בהליך בביהמ"ש הוחזר הפסק לבורר פעם נוספת, והבורר זימן את הצדדים לדיון. בדיון זה טען ב"כ המשיב כי על פי החלטת ביהמ"ש יש לשמוע את הבוררות מתחילתה, וכן - כי הבורר פסול מלדון. הבורר קיבל את הטענה השנייה ופסל עצמו. ב"כ המבקשת עתר כי ביהמ"ש יורה לבורר להשלים את פסקו, אך כב' השופט נאמן דחה בקשה זו, מהטעם כי "ביהמ"ש אינו יכול לכפות על בורר לדון במקום שהוא ראה עצמו פסול לדון" (סעיף 3 של ההחלטה). כב' השופט נאמן מציין כי הוא נותן החלטה זו בצער, כיוון שתוצאתה היא כי כל הזמן והמשאבים שהוקדשו להליך הבוררות ירדו לטימיון, והצדדים חזרו לנקודת ההתחלה. הוא מוסיף וכותב כי בנסיבות אלה ניתן לצפות כי ההתדיינות תתמשך, בין לפני בורר חליף ובין לפני ביהמ"ש, או אף שניהם, לנוכח נקודות המחלוקת הצפויות, שהוא מונה בסעיף 4 להחלטתו. בסוף החלטתו מנמק כב' השופט נאמן מדוע אינו מחייב את המבקשת בהוצאות, למרות שדחה את בקשתה: "שכן עמדת המשיב בפני הבורר במהדורה השלישית, בשתי הטענות גם יחד, היתה בלתי נכונה ובלתי ראוייה". משמע, כב' השופט נאמן סבר שלא היה בסיס לטענת ב"כ המשיב, כי הבורר פסול מלהמשיך בתפקידו. אך למרות זאת - ועל אף צערו על התוצאה שהגיע אליה - גברה עמדתו, כי ביהמ"ש אינו יכול לכפות על הבורר להמשיך בתפקידו, אף אם לא היה בסיס לטענת הפסלות. מנגד, מציינת פרופ. אוטולנגי הסתייגות בפסיקה מחופש-התפטרות בלתי מוגבל של הבורר: בהחלטתה של כב' השופטת נאור ב-המ' 543/90 (ביהמ"ש המחוזי בירושלים) לוי נ. לוי (להלן: עניין לוי), היא דנה במצב שבו קיבל הבורר את הסכמתם של הצדדים לשחררו מתפקידו, אך הוא התפטר מהתפקיד רק לאחר שנתן את פסקו בנושאים שבהם שמע כבר את ראיות הצדדים וקיבל סיכומים לגביהם. אחד הצדדים ביקש מביהמ"ש לבטל את פסקו זה של הבורר ולקבוע כי היה מקום להעבירו מתפקידו, בטרם נתן פסק זה. כב' השופטת נאור דחתה בקשה זו. היא פסקה כי אין ממש בטענת הפסלות הראשונה, שהעלה אותו בעל דין: כי הבורר לא היה ראוי לאמון הצדדים. הטענה המרכזית של המבקש היתה כי התנהלותו של הבורר גרמה עינוי דין לצדדים (עילת הפסילה השנייה על פי סעיף 11 לחוק הבוררות). הסתבר כי הליך הבוררות הלך והתפתח להליך הרבה יותר מורכב ומסועף מכפי שנחזה מראש, והבורר הגיע למסקנה כי הוא ומשרדו אינם ערוכים לטפל בבוררות זו בקצב שדרש אותו בעל דין. על כן ביקש הבורר עצמו להתפטר מהבוררות, ואף קיבל את הסכמתם של הצדדים לכך, אך המחלוקת נסבה על השאלה: האם יש לקבוע שהיה מקום להעביר את הבורר מתפקידו - על פי סעיף 11 (2) לחוק הבוררות - כבר בשלב שקדם למתן הפסק החלקי שלו; או שהיה מקום לקיים פסק זה ולאמץ את עמדת הבורר כי הוא מתפטר רק לאחר שנתן הכרעה שמהווה "תחנה" בהליך הבוררות. כב' השופטת נאור מטעימה, כי על ביהמ"ש לשקול את האינטרסים של שני הצדדים, ויש להעדיף כי הבוררות תימשך לאחר "תחנה", שבה נתן הבורר הכרעה על פי החומר שכבר קיבל; מאשר כי תופסק "באמצע הדרך", באופן שיידרש מבורר חליף או משופט לעשות שוב את כל העבודה, שכבר נעשתה על ידי הבורר הקודם. הזמן והמשאבים שיאבדו בשל כך מהווים "הגדלת "עינוי הדין" לשני הצדדים עד להכרעה", ועל כן יש למנוע עינוי דין כזה "במקום שניתן למנעו, על ידי כך שהבורר ימשיך עוד כברת דרך קצרה, בטרם ירפה משרביט הבוררות". לסיכום, אומרת כב' השופטת נאור, כי גם אם הבורר נוכח לדעת, שעליו להתפטר כדי למנוע עינוי דין - "גם התפטרות זו צריכה להיעשות תוך מניעת עינוי דין, דהיינו - תוך ניצול המידע והטענות שעמדו כבר לרשותו כדי להגיע ל"תחנה" סבירה". נראה איפוא כי למרות הדיעה ששררה בפסיקה בשנות ה- 90: כי ביהמ"ש אינו מוסמך לדחות הודעת-התפטרות של בורר ולחייבו להשלים את מלאכתו; הרי דעתם של בתי המשפט לא היתה נוחה מחופש-התפטרות בלתי מוגבל של הבורר, כאשר לא היתה הצדקה להתפטרותו (עניין ט.ח.ש.ן). גם כאשר היתה להתפטרות הצדקה מסויימת, מהטעם של עינוי דין (עניין לוי) - פסק ביהמ"ש כי ראוי שטרם התפטרותו ישלים הבורר את מלאכתו, לפחות כדי מיצוי חומר הראיות והסיכומים, שכבר נשמע על ידו ונמסר לו. 8. בפסק דינה ה- ה"פ 317/05 (ביהמ"ש המחוזי בת"א - יפו) רוטשטיין מערכות מידע (1986) בע"מ נ. רוטשטיין מערכות מידע בע"מ ואח' (להלן: עניין רוטשטיין) קיבלה כב' השופטת שטרנברג-אליעז בקשה לבטל החלטת בורר, שפסל עצמו מלהמשיך בבוררות, ולחייבו לסיים את הבוררות. דובר בסכסוך שנמסר לבוררות בשנת 2001. בראשית שנת 2004 ניתן פסק בוררות ראשון, שבו התקבלה עתירתה של המבקשת לאכוף קיומו של החוזה שלה עם המשיבים. לאחר שהומצאו לבורר טיעונים בעניין ההתחשבנות בין הצדדים על פי החוזה, הוא נתן - באפריל 2004 - פסק משלים שבו קבע את הסכום, שעל המשיבים לשלם למבקשת, בהקשר של אכיפת ההסכם. בכך הוכרעו השאלות העיקריות שבמחלוקת, ונותר עניין של תשלום למבקשת עבור מלאי וציוד. בעניין זה ניסו הצדדים להגיע להסכמה באמצעות פרקליטיהם, ואף מינו את הבורר כמגשר לעניין זה, תוך הסכמה כי אם הגישור לא יצלח, תימשך הבוררות. משלא צלח הגישור, טענו המשיבים כי על הבורר לפסול עצמו, לאחר שבמסגרת ניסיון הגישור הוא נפגש ביחידות עם כל אחד מהצדדים. הבורר דחה טענה זו. בקשה של המשיבים לביהמ"ש להעביר את הבורר מכהונתו נדחתה אף היא. המשיבים ביקשו רשות ערעור על החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי, ולאחר מכן מחקו בקשה זו. בשלב זה נקבעה ישיבה אחרונה לפני הבורר, שנועדה להיות ישיבת סיכום, טרם מתן פסק הבוררות הסופי. בישיבה זו העלו המשיבים טענת פסלות חדשה: כי אשת הבורר עמדה בעבר בקשרי עבודה עם המבקשת. הבורר, שלא היה מודע לעניין זה, בדק אותו ומצא כי מדובר בקשרי עבודה מלפני שתים עשרה שנים, כאשר המבקשת נתנה שירותי תוכנה לחברה, שאשתו הועסקה בה. הבורר יצא מנקודת הנחה, כי דין אחד לבורר ולשופט, בנוגע לניגוד עניינים ומשוא פנים. על פי מבחני הפסיקה בעניין זה, הגיע הבורר למסקנה כי אין ממש בטענה של חשש למשוא פנים, וכי על פי מבחני הפסיקה אין הוא פסול להמשיך ולסיים את הבוררות. למרות זאת, החליט הבורר - "בלב כבד", כלשונו - להתפטר מתפקידו. הטעם שנתן לכך בהחלטת-ההתפטרות שלו היה כי הבוררות מבוססת כולה על הסכמת הצדדים, ועל כן, כשאחד מהם מעלה חשש - ולו חשש בעלמא - למשוא פנים, תוך הטלת דופי בבורר, ראוי כי הבורר ישקול להיעתר לבקשה שיפסול עצמו, "הגם שבכך מוקנה, לעיתים, יתרון לא ראוי לצד לבוררות, אשר הוא אינו זכאי לו, ובכך נגרמת, בהכרח, פגיעה בצד שכנגד. כזה הוא המקרה בענייננו". עוד ביקר הבורר, בהחלטתו, את דרך הביטוי הפוגעת והמתלהמת של ב"כ התובעות. בנסיבות אלה פנתה המבקשת אל ביהמ"ש בבקשה להורות לבורר להשלים את מלאכת הבוררות "אשר למעשה תמה, אך לא נשלמה". המבקשת טענה כי לא היה צידוק משפטי להתפטרותו של הבורר; היא נוגדת את חובתו של הבורר לסיים את הבוררות; והיא עלולה לפגוע במוסד הבוררות ובאמון הציבור בו. מנגד טענו המשיבים כי ביהמ"ש אינו מוסמך לבטל התפטרות של בורר ולהורות לו להמשיך בבוררות, כיוון שסעד זה אינו מצוי בסעיף 11 לחוק הבוררות. המשיבים ביקשו גם לקבל, לגוף העניין, את טענתם בדבר חשש למשוא פנים מצד הבורר. כב' השופטת שטרנברג-אליעז קובעת תחילה כי השיקולים לגבי פסלות בורר אינם שונים מאלה שחלים בעניינו של שופט, וכי המבחן לקיומם של משוא פנים וניגוד עניינים הוא מבחן אובייקטיבי, שעל הטוען לפסלות הבורר להוכיח כי מתקיימים תנאיו. כב' השופטת שטרנברג-אליעז מזהירה: "קיימת סכנה של עשיית שימוש בטענת משוא פנים, למטרה הזרה של עיכוב הבוררות או ביטול תוצאותיה. במיוחד חשובים הדברים הללו, לגבי בוררות המתנהלת בשלבים. בתום השלב הראשון כבר ברור מי הוא הצד "המפסיד". כבר בשלב זה ישאף אותו צד לבטל את הליך הבוררות בכל "מחיר"". לעניין זה מדגישה כב' השופטת שטרנברג-אליעז כי יש לבדוק את העיתוי שבו הועלתה טענת משוא הפנים. נראה כי דברים אלה מתאימים למקרה דנן, שגם בו מתנהלת הבוררות בשלבים. כפי שצויין, טענת משוא הפנים הועלתה על ידי המשיב ואחיו לראשונה, לאחר שניתן פסק הבורר, בשנת 2002, אך נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת ציגלר, שהפכה חלוטה. הבוררות מבוססת על קשר חוזי משולש, בין הבורר לבין הצדדים ובינם לבין עצמם. סעיף 30 לחוק הבוררות מטיל על הבורר חובת נאמנות כלפי בעלי הדין, אשר הפרתה על ידי הבורר כמוה כהפרת חוזה. הבסיס ההסכמי לבוררות שונה, איפוא, מן הבסיס לדיון בתיק על ידי שופט, אך כב' השופטת שטרנברג-אליעז סבורה כי בכך מסתיים השוני בין הבורר לבין השופט, בעניין "חופש ההתפטרות" מהתפקיד: "הבורר רשאי לדחות את פניית הצדדים אליו, בניגוד לשופטים שאינם נבחרים על ידי הצדדים ואינם בוחרים את "התיקים" שבפניהם. אולם משקיבל הבורר את התפקיד וניהל את הבוררות עד לפרק האחרון, מוטלת עליו חובה להביא את ההליך לסיום בפסק בוררות בר אכיפה. הוא הדין לגבי הצדדים לבוררות: לא יהא זה ראוי לסייע לצד המעוניין לחמוק מהבוררות, כל אימת שמתעורר בליבו חשש כי הבורר יפסוק נגדו". כב' השופטת שטרנברג-אליעז מזכירה את האמור בספרה של פרופ. אוטולנגי, כי אם בורר שהתפטר חזר בו מהתפטרותו, יש צורך בהסכמת כל הצדדים לבוררות, על מנת שישוב לכהן בתפקידו. דברים אלה נסמכים על ע"א 318/64 לויץ נ. חברה לבניין ולפיתוח בנגב בע"מ ואח' (פ"ד י"ט (1) 92), אך כב' השופטת שטרנברג-אליעז מדגישה כי בפסק דין זה קבע ביהמ"ש העליון כי נשמר שיקול דעתו של ביהמ"ש לחזור ולמנות את הבורר שהתפטר וחזר בו, על אף התנגדותו של אחד הצדדים למינוי מחודש זה, לו סבר ביהמ"ש שאותו בורר ראוי להמשיך בתפקידו, חרף התנגדותו של אחד הצדדים. בעניין רוטשטיין התנגדו המשיבים לבקשה להורות לבורר שהתפטר לסיים את מלאכת הבוררות, בין היתר, מהטעם כי הסמכות להתערבות חד סטרית של ביהמ"ש בכהונת הבורר הוסדרה בסעיף 11 לחוק הבוררות, והוא אינו מסמיך את ביהמ"ש לבטל החלטת-התפטרות של בורר ולהורות לו להשלים את מלאכת הבוררות. על כך מקשה כב' השופטת שטרנברג-אליעז: "לבית המשפט נתונה הסמכות להעביר בורר מתפקידו; האם אין בכוחו להורות לבורר לחזור לכהונתו, כאשר אינטרס סיום יעיל של ההליך עומד לנגד עיניו". הדברים אמורים, כמובן, מקום שבו לא נמצאה הצדקה עניינית לפסילת הבורר. לעניין זה אומרת כב' השופטת שטרנברג-אליעז כי מן הראוי לבחון את סוגיית התפטרותו של בורר מתפקידו על פי אותן אמות מידה שבהן נבחנת החלטתו של שופט לפסול עצמו מלישב בדין: "בית המשפט בוחן קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים, על פי שיקולים אובייקטיביים, ומאזן בין תחושתו של השופט שפסל עצמו, לבין החובה לשבת בדין ומראית פני הצדק, תוך התייחסות לאינטרס הציבורי ולשלב בו מצוי ההליך". כב' השופטת שטרנברג-אליעז מסתמכת לעניין זה, בין היתר, על ע"פ 4896/04 מדינת ישראל נ. מקלדה סלים בע"מ ואח', שם נפסק כי תחושתו הסובייקטיבית של השופט, שהחליט לפסול את עצמו, אינה המבחן המכריע, וכי "מקום שאין חשש ממשי למשוא פנים, אין גם מקום לפסילה עצמית". מסקנתה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז: "ההלכה שקבעה זהות כללי האמון החלים על שופטים ועל בוררים מחייבת את המסקנה כי אף הגבולות להתחשבות בעמדת הבורר המתפטר מתפקידו, זהים לאלה החלים על שופטים. הביקורת השיפוטית שהתגבשה במהלך השנים על שיקולי הפסילה של השופט, ... תופעל אף על שיקולי הפסילה של הבורר. על אף משקלה של החלטת הבורר, עמדתו אינה מכרעת. התחייבות הבורר למלא את התפקיד כוללת רכיב של סיום מלאכת הבוררות בהכרעה יעילה וצודקת (סעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות...; סעיף 30 לחוק הבוררות...; רע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ. משה תאומים, פ"ד נ"ז (5) 691, 700). הכלל כי להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות הנקבעים "על פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים"... חל אף על בוררים. הבורר אינו חופשי להתפטר מתפקידו, כל אימת שמופעל עליו לחץ של אחד הצדדים. אף דרכו של שופט אינה סוגה תדיר בשושנים. אולם לא יעלה על דעתו לרדת מהכס ולהעביר את הדיון למי מעמיתיו. ... הוא הדין לגבי בוררים: בית המשפט רשאי להורות להם לחזור לכס הבוררות על מנת לסיימה בפסק בוררות". בסיס משפטי נוסף על מנת להגיע לתוצאה זו רואה כב' השופטת שטרנברג-אליעז בסמכות הכללית למתן סעד, על פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. ביישום הדברים הללו בעניין רוטשטיין, מקבלת כב' השופטת שטרנברג-אליעז את מסקנתו של הבורר כי אין ממש בחשש למשוא פנים, שב"כ המשיבים העלה לגביו, וכי לא היה בסיס לבקשתו כי הבורר יתפטר. המבחן שהיא מיישמת לעניין זה הוא: כי לו התבקש ביהמ"ש להעביר את הבורר מתפקידו, מהטעם שהוצג על ידי ב"כ המשיבים - היתה בקשה זו נדחית. כב' השופטת שטרנברג-אליעז ממשיכה וקובעת: "החלטתו של הבורר הנכבד להיענות לדרישת המשיבים, אל אף שלא מצא לה בסיס, פוגעת באינטרסים הלגיטימיים של המבקשת לסיום הבוררות המתמשכת ובאינטרס הציבורי להאדרת מוסד הבוררות כפיתרון להפחתת העומס בערכאות". ובהמשך פסק דינה - "בדומה לשופט, נדרש הבורר להתעלם מהתנהגות בלתי ראוייה של צד זה או אחר וליתן דעתו לחומר שבפניו, על מנת שבסופו של יום יוציא פסק בוררות צודק". על פי כל אלה הורתה כב' השופטת שטרנברג-אליעז לבורר להשלים את מלאכתו ונקבה מועד למתן פסק הבורר. 9. בהסתמך על הלכת רוטשטיין, טוען ב"כ המבקשים כי יש לביהמ"ש סמכות להורות לבורר להשלים את מלאכתו, חרף התפטרותו, ומבקש להפעיל סמכות זו במקרה דנן. מנגד טוען ב"כ המשיב כי אין לביהמ"ש סמכות כזאת; ולחלופין - כי הנסיבות בענייננו שונות מאלה שבעניין רוטשטיין, ועל כן אין ליישם הלכה זו בענייננו. ב"כ המשיב מסתמך על דבריה של פרופ. אוטולנגי בספרה, שהובאו לעיל, כי אין אפשרות לכפות על בורר שהתפטר להמשיך בתפקידו. כפי שצויין לעיל, סומכת פרופ. אוטולנגי עמדה זו בעיקר על החלטתו של ביהמ"ש העליון בעניין פלוני ועל החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בעניין ט.ח.ש.ן. ההחלטה בעניין פלוני ניתנה על ידי כב' השופט טירקל, בשבתו כדן יחיד בהליך של בקשת רשות ערעור. דובר בהחלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה, אשר ערעור עליה נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי, וכב' השופט טירקל דן בבקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. הטעם העיקרי שבגינו דחה כב' השופט טירקל את בקשת רשות הערעור היה כי הערעור אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית שמצדיקה דיון בערכאה שלישית. מטעם זה נדחתה בקשת רשות הערעור "על הסף", ללא דיון לגופן של טענות הערעור. כב' השופט טירקל מביא, כטעם נוסף, את "טעמו של בית המשפט המחוזי, שאימץ את טעמו של בית המשפט לענייני משפחה, שאין הוא רואה דרך לפיה ניתן לכפות על בורר שהתפטר להמשיך בבוררות". נראה כי דברים אלה שבהחלטה בעניין פלוני אינם בגדר "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון", אשר מהווה תקדים מחייב, על פי סעיף 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה. דגש על "הלכה", כיוון שרק "הלכת הפסק" היא ה"הלכה" שמהווה תקדים מחייב, להבדיל מאמרת אגב שאינה באה בגדר "הלכת הפסק" (כב' הנשיא [בדימ.], פרופ. א. ברק: שיקול דעת שיפוטי, בעמ' 129, 135). בעניין פלוני מדובר בטעם נוסף שנתן כב' השופט טירקל להחלטתו העיקרית, כי הערעור אינו מעלה שאלה שראוייה לדיון בערכאה שלישית. אותו טעם נוסף הוא בגדר אמרת אגב, בהקשר זה. כב' הנשיא [בדימ.] א. ברק כותב עוד (שם, בעמ' 201), כי אין "הלכה" מקום שלא התקיים בביהמ"ש דיון נורמטיבי לגופו של עניין: "... ניתן לגבש נורמה משפטית, לפיה פסק דין שאין בו כל דיון נורמטיבי, ושכל כולו עובדות והחלטה, לא יהווה כל הלכה לעתיד. הפסק ישמש אך מעשה- בית-דין, אך לא תקדים. נראה לי כי בכך יינתן ביטוי ראוי לרעיון, כי לשם יצירה נורמטיבית דרושה מודעות של השופט ליצירתו". בעניין פלוני לא נדונה, לגוף העניין, השאלה אם רשאי ביהמ"ש להורות לבורר לסיים את מלאכתו, ואף מטעם זה אין לראות באימוץ, באמרת אגב, של עמדת הערכאות דלמטה בעניין חיוב הבורר לסיים את מלאכתו - "הלכה", כמשמעותה בסעיף 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה. ב- רע"א 2996/06 שלום ואח' נ. מע"צ ואח' הסתייג, אמנם, כב' השופט רובינשטיין מהנמקה גורפת, כי החלטה של דן-יחיד, שדחה בקשה לרשות ערעור, אינה מהווה הלכה, ואמר כי במציאות היומיומית של בתי המשפט, ההתייחסות להחלטות של ביהמ"ש העליון בדן-יחיד "אינה נטולת "תקדימיות"" (הוא מציין כדוגמה את ההחלטות בענייני מעצרים). עם זאת, אומר כב' השופט רובינשטיין כי על פני הדברים, ובמישור הפורמלי-עיוני - "...החלטות דן-יחיד הדוחות בקשה לרשות ערעור, אינן דרך המלך של קביעת הלכה בבית משפט זה, המחייבת כל בית משפט אחר לפי סעיף 20 (ב) לחוק יסוד: השפיטה - שהיא על פי המקובל בשלושה שופטים". לעניין זה מסתמך הוא, בין היתר, על רע"א 7152/94 שידלוב נ. קיהן ואח' (פ"ד מ"ט (5) 309, בעמ' 313), שם אמר המשנה לנשיא, כב' השופט לוין: "החלטה בבקשת רשות לערער אינה קובעת ממצא ואיננה משמשת מעשה-בית-דין או תקדים, וכל פועלה האופרטיבי הוא אך לקבוע שאין קיימת עילה מספקת לתת למבקש רשות לערער". ההחלטה בעניין פלוני היא החלטה בדן-יחיד, שדחתה בקשת רשות ערעור, מבלי שנדונה בה, לגוף העניין, שאלת הסמכות לחייב בורר לסיים את מלאכתו; ואין מדובר באותה "יצירה נורמטיבית", תוך מודעות של השופט, אשר כב' הנשיא [בדימ.] א. ברק רואה כדרושה לשם יצירת הלכה שתהווה תקדים מחייב. 10. מהפסיקה של בתי המשפט המחוזיים משנות ה- 90, שצויינה לעיל, עולה כי רווחה אז הסברה, שביהמ"ש אינו מוסמך לדחות התפטרות של בורר. עם זאת, בפסיקה זו מצוייה אף הסתייגות מפורשת של השופטים ממצב דברים שבו מתפטר הבורר ללא הצדקה עניינית, דבר שגורר תוצאה קשה, מבחינת המשאבים שיורדים לטימיון ומההיבט של האינטרס הציבורי בחיזוק מוסד הבוררות (כך, בפסק דינו של כב' השופט נאמן בעניין ט.ח.ש.ן וכך אף בהחלטתה של כב' השופטת נאור בעניין לוי). פסק דינה החדשני של כב' השופטת שטרנברג-אליעז, בעניין רוטשטיין, לא נוצר איפוא "יש מאין", אלא ניתן לומר כי הקרקע לפסיקתה זו הוכשרה באותן החלטות של בתי המשפט המחוזיים מהעשור הקודם. כידוע, העומס על מערכת בתי המשפט הולך וגדל, ועמו גדל הצורך בפתרונות שמחוץ לביהמ"ש לשם הכרעה בסכסוכים או לשם סיומם בהסכם פשרה (באמצעות מוסד הגישור). במציאות של היום הולכת וגדלה חשיבותו של מוסד הבוררות, וגדל הצורך לחזקו. יעיד על כך אף התיקון לחוק הבוררות, מלפני כשנה, שבו הוסדרה אפשרות של ערעור על פסק בוררות. אני סבורה, בכל הכבוד, כי יש לילך בעקבות הלכת רוטשטיין, מהטעמים שפורטו בהרחבה בפסק הדין, ואשר עיקריהם הובאו לעיל. על כן אני מקבלת את עמדתו של ב"כ המבקשים, בהסתמך על הלכת רוטשטיין, כי יש לביהמ"ש סמכות לדחות התפטרות של בורר ולהורות לו לסיים את מלאכת הבוררות. מדובר, כמובן, במצב דברים שבו אין הסכמה של כל בעלי הדין להתפטרותו של הבורר, וכאשר אחד מהם פונה לביהמ"ש בבקשה שיורה לבורר לסיים את הבוררות. האם ראוי, במקרה דנן, להורות לבורר להשלים את מלאכתו 11. עצם קיומה של סמכות כאמור בידי ביהמ"ש אין פירושו כי נכון להפעילה באופן "אוטומטי", בכל מקרה שבו אחד מבעלי הדין אינו מסכים עם התפטרותו של הבורר. גם בהנחה שלא היתה הצדקה עניינית-אובייקטיבית להתפטרות - שהרי אם היתה הצדקה כזאת, לא יתערב ביהמ"ש בהחלטת-ההתפטרות - עדיין יש לשקול את מכלול נסיבות העניין. החלטתו של הבורר להתפטר, במיוחד לאחר הליך בוררות רב-שנים שהגיע כמעט לכדי סיום מלא, אינה עניין של מה בכך, ויש לה חשיבות ומשקל, אך כפי שנאמר לעיל - משקלה אינו מכריע, ויש לשקלה תוך איזון עם השיקולים הרלבנטיים האחרים. ב"כ המשיב העלה בכתב תגובתו (בסעיף 51 ובסעיפים 58 ואילך) טענות בדבר חשש למשוא פנים מצד הבורר, שניתן לראות בהן שני "ראשים": האחד - טענות שונות כנגד התנהלות הבורר עד למתן פסקו משנת 2002, לרבות טענות משפטיות כנגד הכרעותיו, לגופן. הטענות המשפטיות, לגופו של פסק הבורר, אין מקומן במסגרת ההליך שלפני, ועל כן לא אדון בהן. למותר לומר כי מחלוקת בשאלה משפטית אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס חשש למשוא פנים. טענות אחרות בדבר חשש למשוא פנים, בשלבי ההליך שקדמו לפסק הבורר משנת 2002, נדחו כבר, בהחלטתה של כב' השופטת ציגלר משנת 2003, שאושרה בערעור והפכה חלוטה (ראו בסעיף 4 לעיל). ה"ראש" השני - ה"עכשווי" - של טענת החשש למשוא פנים נסמך רק על הדברים שהבורר עצמו כתב בהחלטת-ההתפטרות שלו: כי אינו סבור שיהא זה ראוי שישלים את הבוררות, בפרט בשעה שהוא חש שלא יוכל לפסוק את הדין באובייקטיביות הנדרשת מבורר. אולם מנסיבות העניין, ומהודעת-ההתפטרות של הבורר, בעקבות מכתבי המשיב אליו, עולה כי תחושה סובייקטיבית זו של הבורר נובעת מהעלבון שעלב בו המשיב. רושם זה מתחזק מתוך כך שהבורר עצמו דוחה בתוקף את טענות המשיב כלפיו ומביע תרעומת על הדופי של חשש למשוא פנים, שהמשיב מטיל בו. על פי המפורט לעיל, בצדק דחה הבורר טענות אלה של המשיב. בהעדר נסיבות אובייקטיביות, שמקימות חשש ממשי למשוא פנים, וכאשר תחושתו הסובייקטיבית של הבורר, כפי שבאה לידי ביטוי בהודעת ההתפטרות שלו, נובעת למעשה מהעלבון שעלב בו המשיב - יש לשקול את יתר הנסיבות הרלבנטיות, על מנת להחליט אם לדחות את התפטרותו של הבורר ולחייבו להשלים את מלאכת הבוררות, אם לאו. 12. טענה נוספת של ב"כ המשיב נסבה על עניין עינוי הדין, שנגרם מהתנהלות הבוררות. טענתו לעניין זה היא כי יש לקבל את התפטרותו של הבורר כיוון שמתקיימת עילה לפסילתו, לפי סעיף 11 (2) לחוק הבוררות. עיקרו של עינוי הדין הוא בתקופה בת קרוב לשלוש שנים, שבה לא הוגשו הסיכומים מטעם ב"כ המבקשים בעניין כימות הנזק, ובכל זאת קיבל אותם הבורר, במועד המאוחר שבו הוגשו, ונתן החלטה בדבר המשך ההליך. נכון כי האשם במשך תקופת העיכוב האמורה רובץ לפתחו של ב"כ המבקשים, אך כפי שכתב הבורר, בסעיף 7 של הודעת-ההתפטרות, הצדדים לא פנו אליו במשך תקופה זו ולא הביאו לתשומת ליבו את העיכוב בהגשת הסיכומים. הוא מצידו סבר כי בינתיים הושג הסדר בין הצדדים, ועל כן לא נתן למבקשים התראה כנדרש על פי התוספת לחוק הבוררות. נמצא איפוא כי האשם בתקופת העיכוב הוא בעיקר בב"כ המבקשים, אך גם המשיב מצידו (או ב"כ דאז) לא פנו אל הבורר במהלך שלוש השנים הללו ולא ביקשו כי ינקוט צעדים בעניין העיכוב בהגשת סיכומי המבקשים, ואילו הבורר סבר כי הושגה הסכמה בין הצדדים (כפי שצויין, השאלות המשפטיות שבמחלוקת הוכרעו עוד בפסק הבורר משנת 2002, ומדובר בשלב האחרון של ההליך, שנסב על כימות הנזקים). גם המשיב תרם איפוא במחדלו להתמשכותה של תקופת העיכוב. ניתן לומר כי משלא הוגשו במועדם סיכומי ב"כ המבקשים בעניין כימות הנזק, מצופה היה מהבורר לנהל מעקב בעניין זה ולנקוט יוזמה משלו - בין בהתראה לב"כ התובעים, על פי סעיף ט' לתוספת לחוק הבוררות, ובין בדרך אחרת - על מנת לקדם את סיום הבוררות; או לחלופין - לברר אם אמנם הושגה הסכמה בין הצדדים, והתייתר המשך הבוררות, כפי שהבורר סבר. אולם בבחינת עילת הפסילה בגין עינוי דין, על פי סעיף 11 (2) לחוק הבוררות, יש לשקול גם שיקולים של מידתיות. השאלה היא, האם מחדל מסויים זה מצד הבורר מגיע במידתו - בהתחשב ביתר הנסיבות - כדי אותה מידה של התנהגות שגורמת לעינוי דין, שיש בה כדי להצדיק פסילתו בעילה זו. ב"כ המשיב מסתמך על החלטתה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז ב-ה.פ 6342/07 פנחסי נ. רשת ש. דגן תעשיות בע"מ שם הועבר בורר מתפקידו, לאחר שנתן למשיבים אורכה להגשת מסמכים, בניגוד לקביעה מפורשת שלו-עצמו בפסק ביניים שנתן, ומבלי שניתנה לצד שכנגד אפשרות להגיב לעניין מתן האורכה כאמור. כב' השופטת שטרנברג-אליעז מציינת בהחלטתה כי הבורר נעתר למספר בקשות-אורכה של המשיבים, שהוגשו לאחר המועד הקובע אשר הבורר עצמו נקב בפסק הביניים, ובניגוד לקביעתו באותו פסק, כי אי הגשת המסמכים במועד שנקב תביא לעריכת ההתחשבנות על פי מסמכי המבקש בלבד. הבורר נתן למשיבים אורכות אלה, מבלי לבקש את תגובת הצד שכנגד, וגם למרות מחאתו של המבקש על כך. בענייננו המצב שונה: המבקשים לא ביקשו אורכה, וממילא לא נתן להם הבורר אורכה, במעמד צד אחד, ועל אף מחאת המשיב. המשיב מצידו לא פנה לבורר בבקשה, בעניין העיכוב בהגשת סיכומי המבקשים, אלא ישב בחיבוק ידיים במשך קרוב לשלוש שנים שבהן לא הוגשו הסיכומים; וזאת - בניגוד למבקש בעניין פנחסי, שהעלה לפני הבורר את מחאותיו לגבי האורכות שנתן למשיבים להגשת מסמכיהם. נכון כי היה בענייננו מחדל, גם מצד הבורר, אך לא היתה מצידו התנהלות בניגוד לקביעות שבפסק בוררות שכבר ניתן, ולא ניתנו על ידו החלטות על פי צד אחד בלבד. כשהוגשו סיכומי ב"כ המבקשים, ביקש ב"כ המשיב מהבורר לדחות את תביעתם של המבקשים, בשל האיחור בהגשת סיכומיהם, אך כפי שצויין - הוא לא הגיש לבורר כל בקשה בעניין זה במשך תקופת העיכוב בהגשת סיכומי המבקשים. הבורר דחה בקשה זו של ב"כ המשיב והורה לו להודיעו אם יגיש סיכומי תשובה לסיכומי ב"כ המבקשים. בשלב זה כתב המשיב עצמו לבורר את שני מכתביו, ואף פיטר את בא-כוחו. הבורר כתב את החלטת-ההתפטרות יום לאחר מכתבו השני של המשיב אליו. אני סבורה כי במקרה דנן לא נפל בהתנהלותו של הבורר פגם, במידה של אותם פגמים אשר הביאו לפסילתו של הבורר בעניין פנחסי. בהתחשב במכלול הנסיבות שבמקרה דנן, מסקנתי היא כי מחדלו של הבורר בעניין תקופת העיכוב בהגשת סיכומי המבקשים אינו מגיע למידה שמצדיקה לפסול אותו מלסיים את הבוררות. אזכיר לעניין זה את החלטתה של כב' השופטת נאור בעניין לוי שנזכר לעיל: מהנסיבות שפורטו בהחלטה זו עולה כי התנהלותו של הבורר באותו מקרה אמנם לקתה ב"סחבת" שגרמה עינוי דין, אך כב' השופטת נאור פסקה כי ראוי שהתפטרות הבורר לא תיעשה, בטרם השלים את מלאכתו עד ל"תחנה" שבה יתן את פסקו (ולו פסק חלקי), על פי חומר הראיות שכבר נאסף על ידו. גם בפס"ד רוטשטיין הדגישה כב' השופטת שטרנברג-אליעז את החשיבות של השלמת עבודת הבורר, במיוחד בבוררות שמתנהלת "בשלבים". גם בענייננו התנהלה הבוררות ב"שלבים", כפי שפורט לעיל. כעת מדובר בשלב הסופי של ההליך, כאשר כל שנותר לבורר להשלים הוא ליתן את פסקו בעניין סכומי הנזק, לאחר שכבר הוגש לו כל החומר הדרוש להשלמת הפסק, למעט אולי סיכומי-תשובה מטעם המשיב, ככל שיבחר להגישם. 13. ב"כ המשיב טוען כי אין ליישם בענייננו את סמכות ביהמ"ש להורות לבורר לסיים את מלאכתו, בהסתמך על הלכת רוטשטיין, כיוון שהנסיבות בענייננו שונות: בעניין רוטשטיין קיבל הבורר את בקשת אחד הצדדים כי יפסול עצמו, אך מבלי שהיתה לו תחושה סובייקטיבית כי לא יוכל לפסוק במחלוקת באופן אובייקטיבי, וזאת בניגוד לבורר דנן, שכתב בהודעת-ההתפטרות שלו כי הוא חש שלא יוכל לפסוק באופן אובייקטיבי. כאמור לעיל, בנסיבות העניין עולה באופן די ברור, כי הבעת תחושה זו בהודעת-ההתפטרות נעשתה בשל העלבון כלפי הבורר מצד המשיב, ותוך שהבורר עצמו שולל בתוקף את טענת המשיב בדבר חשש למשוא פנים מצידו. תחושתו הסובייקטיבית של הבורר, אולי בעידנא דריתחא, היא אמנם בעלת משקל, אך יש לשקלה ולאזנה אל מול מכלול הנסיבות. עוד טוען ב"כ המשיב כי הבוררות בעניין רוטשטיין הגיעה לשלבה הסופי, ונותרה רק ישיבה נוספת אחרונה, שאחריה היה על הבורר לפסוק בעניין סכומי הפיצוי. אולם בענייננו התקדמה הבוררות אף מעבר לשלב זה: אין עוד צורך בישיבה נוספת כלשהי; החומר הדרוש להשלמת הפסק מצוי כבר לפני הבורר (למעט אולי סיכומי-תשובה מטעם המשיב); וכל שנותר לו הוא ליתן את פסקו המשלים בעניין סכומי הנזק. מדובר איפוא בבוררות "אשר למעשה תמה, אך לא נשלמה", כפי שתואר מצב דברים דומה בעניין רוטשטיין. בורר שהתפטר בשל התנהגות פוגעת של בעל דין כלפיו, אך בשלב מוקדם של הליך הבוררות, כאשר לפניו עוד אי-אילו ישיבות עם הצדדים ועדיהם - בנסיבות כאלה ניתן לתת משקל רב יותר לתחושת הפגיעה הסובייקטיבית של הבורר כלפי בעל הדין שעלב בו, אשר מפריעה לו להמשיך בתפקידו. אולם כשמדובר בשלב סופי של ההליך, שבו נותר לבורר רק לכתוב את הפסק המשלים בעניין חישוב הסכומים, ואין עוד צורך שיפגוש בבעל הדין שעלב בו - אזי פוחת המשקל שיש ליתן לעלבון, כסיבה להתפטרות הבורר, במסגרת מכלול השיקולים. בענייננו, מבלי למעט מתחושתו הסובייקטיבית של הבורר הנכבד, אשר ניתן להבין כי נפגע מאותו עלבון, חזקה עליו שבבואו למלא את תפקידו השיפוטי ולחשב את סכומי הנזק, הוא ידע להתעלם מתחושתו האישית כלפי המשיב ויעשה את מלאכתו נאמנה. סיכום 14. הסכמה אחת יש בין ב"כ הצדדים בהליך דנן, והיא: שהגיעה זה מכבר העת לסיים את הליך הבוררות שמתנהל כבר למעלה משתים עשרה שנים. השיקולים שיש לשקול: משך הזמן הרב של ההליך; העובדה כי השאלות המהותיות שבמחלוקת הוכרעו זה מכבר בפסק של הבורר, ונותר רק השלב הסופי של קביעת סכום התשלום, ללא צורך בישיבה נוספת; אין מקום לפסול את הבורר על פי סעיף 11 לחוק הבוררות: אין בסיס לחשש למשוא פנים, והפגם הדיוני שנפל במחדלו של הבורר בעניין העיכוב בהגשת סיכומי המבקשים אינו מגיע למידה שמצדיקה פסילתו; אישור התפטרותו של הבורר בשלב מאוחר זה משמעו אובדן המשאבים הרבים, שהצדדים השקיעו בהליך הבוררות לאורך למעלה משתים עשרה שנים, והחזרת ההליך לנקודת ההתחלה. בהעדר הסכמה לגישור, אין מחלוקת בין ב"כ הצדדים כי אותה "נקודת התחלה" מצוייה בבית המשפט, ואף אין מחלוקת ביניהם, כי רצוי מאד להימנע ממצב דברים כזה. למותר להכביר דברים על הקשיים שיעמדו על דרך בירורה של המחלוקת כעת, מנקודת ההתחלה, לאחר שחלפו שנים כה רבות מאז ביצוע עבודות הבנייה מושא המחלוקת, ולנוכח היומן העמוס של ביהמ"ש (ב"כ הצדדים לא העלו אפשרות של מינוי בורר חליף, אך גם אם יבחרו באפשרות כזאת יקשה מאד בירור המחלוקת מנקודת ההתחלה). תוצאה קשה כזאת אינה מתיישבת עם האינטרס הציבורי לחזק את מוסד הבוררות, כחלופה להתדיינות בבית המשפט. תוצאה כזאת יכולה להיות מוצדקת רק במקרה שבו באמת "כלו כל הקיצין", היינו - אם הסתבר כי יש חשש ממשי למשוא פנים מצד הבורר, או אם התנהלותו בניהול הבוררות לקתה בפגמים כה חמורים, עד כי אין להלום שיסיים את מלאכת הבוררות, גם אם כל שנותר הוא לחשב את סכום הנזק. במאזן השיקולים שעומדים במקרה דנן, הנזק שייגרם מקבלת התפטרותו של הבורר, בהעדר הצדקה עניינית של ממש, אינו עומד בשום יחס למשקלו של המחדל מצד הבורר לגבי תקופת העיכוב, או למשקל שראוי ליתן לתחושת הפגיעה האישית של הבורר בשל העלבון שעלב בו המשיב. 15. מטעמים אלה החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות לבורר הנכבד לסיים את מלאכת הבוררות. ב"כ המבקשים עתר לחייב את המשיב בהוצאות ניכרות, בין היתר, בשל כך שהתפטרותו של הבורר נגרמה בגין התנהגות בלתי נאותה של המשיב כלפיו, וכתוצאה מכך נכפה על המבקשים ההליך הנוכחי. אולם לעניין זה יש "אידך גיסא", והוא: כי השיבוש החמור בלוח הזמנים של הליך הבוררות נגרם כתוצאה מעיכוב הגשתם של הסיכומים על ידי ב"כ המבקשים במשך קרוב לשלוש שנים. עיכוב זה הוא שהיה הגורם הראשון להשתלשלות הדברים שהביאה את הבורר להתפטר, ויש בכך כדי להקהות את עוקצה של טענת המבקשים בעניין ההליך הנוכחי ש"נכפה" עליהם. בהתחשב בכך, אחייב את המשיב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום מופחת, בסך 2,000 ₪, בתוספת מע"מ, שיישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 16. ככל שהבנתי מהחומר שלפני, הליך הבוררות "נעצר" בנקודה שבה הורה הבורר לב"כ (דאז) של המשיב להודיעו אם יגיש סיכומי תשובה לסיכומיו של ב"כ המבקשים בעניין כימות נזקיהם. ב"כ המשיב ימסור הודעה זו לבורר תוך 30 יום מקבלת החלטה זו (לעניין זה התחשבתי בכך שב"כ, דהיום, של המשיב ייזקק לזמן מסויים לצורך לימוד החומר הרלבנטי, על מנת להחליט אם יגיש סיכומי תשובה כאמור). אם יחליט ב"כ המשיב להגיש סיכומי תשובה, עליו להגישם לבורר תוך 30 יום ממתן הודעתו לבורר בדבר הגשתם, כאמור לעיל. הבורר הנכבד, עו"ד הרטבי, ישלים את מלאכת הבוררות ויתן את פסקו הסופי תוך 90 יום מקבלת סיכומי התשובה; או מקבלת הודעה מב"כ המשיב, כי לא יגיש סיכומי תשובה. 17.יישוב סכסוכיםבוררהתפטרות