1. המערער הגיש ביום 26 באוקטובר 1969 תביעה לבית-הדין האזורי בתל-אביב, ובה תבע ממעבידו, המשיב, פיצויי פיטורים וכן "תמורת הודעה מוקדמת". 2. ביום 22.1.1970 קיים בית-הדין דיון במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. בישיבה האמורה: (א) נקבעו כעובדות מוסכמות התאריך שבו התחיל המערער לעבוד אצל המשיב, התאריך שבו סיים את עבודתו והשכר האחרון ששולם למערער על-ידי המשיב. (ב) טען בא-כוח המשיב, כטענת הגנה, שאין שולחו חייב בפיצויים מאחר והמערער לא פוטר מהעבודה אלא התפטר עקב סירובו של המשיב להעלות את שכרו, כפי שנתבקש לעשות במכתב מיום 1 ביוני 1969 (ת/1). (ג) ביקש בא-כוח המשיב שהדיון יתקיים בפני דן יחיד, היינו ללא נציגי ציבור. המערער שלא היה מיוצג על-ידי עורך-דין, הצטרף לבקשה ואב-בית-הדין החליט לדון בתביעה כדן יחיד. משום מה לא נימק השופט את החלטתו האמורה, כפי שמחייב סעיף 18 (ב) לחוק בית-הדין לעבודה תשכ"ט-1969. 3. העובדות שצריכות לעניין והעולות מחומר הראיות הן: (א) המערער הוא שרברב לפי מקצועו, דרגתו א' והמשיב הוא קבלן לעבודות שרברבות; (ב) ביום 6.6.1969, עת בוצעה עבודת שרברבות במקט, נדגש המערער על-ידי המשיב לחפור בעומק של חצי מטר בקשר לעבודת אינסטלציה שבוצעה במקום; המערער סירב לחפור כמבוקש בטענה שאין זה מתפקידו המקצועי לחפור בעומק כאמור וכי לעבודה כזאת יש להביא "פועל חפירה"; (ג) בעבר ביצע המערער עבודות חפירה בעומק דומה; (ד) משסירב המערער לחפור כפי שנדרש אמר לו המשיב "תסתלק, לך הביתה", כגרסת המערער, או "אם אינך רוצה לעבוד, תלך הביתה" כגירסת המשיב בחקירה הנגדית; (ה) כחודש לפני הפסקת העבודה פנה המערער למשיב בבקשה בכתב כי שכרו יועלה מ-25 ל"י ליום ל-30 ל"י ליום, וכי יוענקו לו "התנאים הסוציאליים שמגיעים לכל פועל"; את מכתבו סיים המערער בהבעת תקווה שייענה לדרישותיו ואם לא - יהיה "נאלץ לנקוט בצעדים". 4. משסיימו באי-כוח הצדדים את הבאת ראיותיהם, לא סיכמו את טענותיהם, בלשון הפרוטוקול "ויתרו על סיכומים", נוהל שאין בו כלל וכלל כדי לסייע בעשיית משפט, והמקרה בו מדובר יוכיח. 5. בית-הדין האזורי פסק כי המערער פוטר מעבודתו ולא התפטר ממנה. לכאורה נחרץ בכך דין הפיצויים מאחר וכאמור בפסקה 2 (ב) דלעיל זאת היתה השאלה היחידה השנויה במחלוקת, כפי שגובש בדיון המוקדם. בית-הדין, מיוזמתו הוא, שקל אם אין בנסיבות הפיטורים כדי לשלול את הפיצויים ובא למסקנה שאכן לאור ההוראות שבהסכם הקיבוצי המנחה לענין סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, אין המערער זכאי לפיצויי פיטורים.? 6. עיקר טענתו של בא-כוח המערער בפנינו הייתה שבית-הדין האזורי טעה בפירוש שנתן להוראות הרלבנטיות של ההסכם הקיבוצי המנחה וביישומן לתביעתו של המערער. 7. בטיעונו בערעור העלה בא-כוח המשיב מחדש את הטענה שהמערער לא פוטר והפעם טען גם לחילופין כי נסיבות הפיטורים הצדיקו שלילת הפיצויים. 8. כל חברי המותב של בית-הדין הארצי שדן בערעור זה היו בדעה שבהליך בפני בית-הדין האזורי לא מיצו את כל האפשרויות לקביעת העובדות מהן יש להסיק כי המערער פוטר מעבודתו ולא התפטר ממנה, וכן היו בדעה כי לשאלה אם מוצדק היה לשלול את הפיצויים, בהנחה שסיים העבודה היה בדרך של פיטורים, לא ניתן המשקל הראוי, לא בעריכת רשימת הפלוגתות במסגרת הפעולות מכוח סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה ולא בכלל, עד שלב מתן פסק-הדין.? 9. כאמור בפיסקה 7 דלעיל העלה, אמנם ברמז בלבד, בא-כוח המשיב גם בדיון בערעור את הטענה שהמערער לא פוטר כי אם התפטר. לעניין זה דעת המיעוט היא כי אמנם טעה בית-הדין האזורי בקבעו שהמערער פוטר מהעבודה. לדעת המיעוט לא היה בפני בית-הדין האזורי חומר ראיות מספיק שממנו יכול היה להסיק כי אכן היה מעשה ברור וחד-משמעי של פיטורים, היינו מעשה ברור וחד-משמעי המעיד על כך שהמשיב התכוון להביא את יחסי העבודה בינו לבין המערער לידי גמר. חברי המיעוט שבמותב היו ערים למגבלות אשר על ערכאת ערעור בהתערבה בממצאים עובדתיים של בית-הדין קמא, אך, כאמור, לא בשל משקל העדויות וההתרשמות מדברי עדים, אלא בשל חוסר עדות והסקת מסקנות מוטעות מהעובדות הגיעו לדעה שאליה הגיעו. לדעת המיעוט יש, על כן, לדחות את הערעור ולאשר את פסק-הדין, אם כי לא מטעמו של בית-הדין האזורי. דעת המיעוט היא לעניין השאלה אם פוטר המערער או שהתפטר, אך לעניין הזכות לפיצויים, בהנחה שהמערער אמנם פוטר, פסק-הדין הוא פה אחד. פסק הדין 1. שתי שאלות עמדו לדיון בערעור זה, בנוסף לשאלות הדיוניות שעליהן נרמז בתיאור ההליך (פיסקאות 2(ג) ו-8 מתיאור ההליך), והן:- (א) היש לקיים את מסקנת בית-הדין האזורי כי המערער פוטר מהעבודה; (ב) אם פוטר המערער מהעבודה, הצדק בית-הדין האזורי בשללו ממנו את הזכות לפיצויי פיטורים ובדחותו את התביעה ל"תמורת הודעה מוקדמת". 2. בית-הדין האזורי קבע כי המערער פוטר מהעבודה. למסקנה זאת הגיע בית-הדין האזורי בשים לב לאשר אירע ביום האחרון לעבודתו של המערער אצל המשיב, כמתואר בפיסקות 3(ב) ו-(ג) שבתיאור ההליך. בצדק נאמר בפסק-הדין כי "לצורך הקביעה באם התובע פוטר מעבודתו אין זה משנה כלל ועיקר באם אמר לו 'לך הביתה' או באם 'הסתלק מכאן'", אך שלא בצדק נאמר בפסק-הדין כי "אין זה משנה אם הדברים נאמרו בעידנא דריתחא ללא שיקול קר ומחושב עד הסוף". אין סיים חד-צדדי של יחסי עובד ומעביד, בין פיטורים ובין התפטרות, אלא על-ידי מעשה חד-משמעי. כשם שלא ייתפש עובד בדיבור שבעידנא דריתחא כי מתפטר הוא ועל-ידי כך יפסיד פיצויים כך לא ייתפש מעביד בדיבור במצב נפשי דומה כי מפטר הוא את עובדו ויחוייב בפיצויים (ראה פסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה בדיון מס' ל/1 - 3. במקרה בו עסקינן אין משמעות לעובדה שבית-הדין סבר כי אין לייחס כל משקל לנסיבות בהן נאמרו הדברים. מכלל חומר הראיות, אינו עולה כי הדברים נאמרו בעידנא דריתחא וכי בהזדמנות הראשונה חזר בו המשיב מדבריו. 4. ערים אנו לכך שאנו דנים בערעור על פסק-דין ואין לפנינו ראשיתו של הליך שבו נדרשים אנו לקבוע מחדש עובדות ולהסיק מקנות. השאלה הראשונה שצריכה החלטה היא, אפוא, באיזו מידה יתערב בית-הדין הארצי בקביעתו של בית-דין אזורי כי פלוני פוטר מעבודתו ולא התפטר ממנה. למתן תשובה לשאלה זאת אין כל מיוחד בבתי-הדין לעבודה. סעיף 26(א) לחוק בית-הדין לעבודה קובע "פסק-דין של בית-דין אזורי לפי סעיף 24(א) ניתן? לערעור לפני בית-הדין הארצי". הוראה זאת זהה בלשונה להוראה המקבילה בחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, ויש, על-כן, לפרש את סמכות בית-הדין הארצי? בערעור בהתאם. 5. לו הקביעה בפסק-הדין כי המערער פוטר מעבודתו היתה קביעה עובדתית בלבד היינו מהססים ביותר לבחנה מחדש, כי הרי "ידוע הדבר, שבדרך כלל לא ימהר בית-המשפט הזה להתערב בקביעות עובדתיות המבוססות על מהימנות עדים ועל הערכת עדויות (ע"א 373/57; ע"א 374/57). שונה הדין לעניין הסקת מסקנות מעובדות, ולא תמיד קל להבחין בין עובדה ומסקנה הנובעת מאותה עובדה. דוגמה לקושי להבחין כאמור היא הקביעה שפלוני פוטר מעבודתו. קביעה זאת יש בה הן מהעובדות והן מהסקת מסקנה. בשל האופי "המעורב" של הקביעה כי פלוני פוטר מעבודתו, יעביר אמנם בית-הדין הארצי את הקביעה תחת שבט הביקורת, אך לא יהפכנה על פיה אלא אם נתגלה פגם ברור בקביעה. 6. בית-הדין האזורי קובע דבר פיטוריו של המערער על-סמך העובדה שהמשיב אמר לו "לך הביתה" או "תסתלק מכאן", מלים שלדעת בית-הדין האזורי יש להבין "באופן שאדם סביר היה מבינן" היינו פיטורים. אין לומר שכאשר מדובר בפועל שכיר-יום, אין המלים "לך הביתה" או "הסתלק מכאן" ניתנות לפירוש. כוונתן ומשמעותן פיטורים, כפי שפרשן בית-הדין האזורי. ייתכן ומותב זה או בית-דין אחר היה מבקש ליבון נוסף של העובדות, לו דן בהליך מראשיתו, והיה, ללא ליבון נוסף, מתקשה להגיע לאותן מסקנות שאליהן הגיע בית-הדין האזורי. ייתכן שאף הינו הופכים את קביעת בית-הדין האזורי, לו בכלל חומר הראיות היו רק אותן המלים ולא היה בראיות כל דבר נוסף לביסוס המסקנה כי אמנם בפיטורים מדובר. אך המצב אינו כך. בנוסף לדברי התובע כמצוטט בפסק-הדין, קוראים אנו בעדותו "אילולא אמרתי לו ללכת, איני יודע אם היה ממשיך בעבודה הסדירה", דברים שגם מאשרים כי הוא אמר "ללכת" והמערער עשה כך וגם ניתנים לפירוש כי המשיב חשש שהמערער לא יעבוד כראוי עקב תביעותיו לשיפור תנאי העבודה ועל-כן העדיף לפטרו, "אף אחד מלבד התובע לא דרש תנאים סוציאליים, אך אילו הייתי נותן לתובע תנאים סוציאליים הייתי נותן ליתר העובדים", דברים היכולים להתפרש כהעדפת סיים עבודתו של המערער על-מנת לא לגרור תשלום תנאים סוציאליים ליתר העובדים - וכן "בפעם הקודמת נעלם התובע מעצמו. אני לא גרשתי אותו אז", (הדגשת המלים "מעצמו" ו"אז" - לא במקור) - דברים הניתנים לפירוש כי באותה פעם קודמת אמנם עזב המערער את העובדה "מעצמו" ולא "גורש", מה שאין כן בפעם בה מדובר. 7. בשל האמור לעיל אין אנו מוצאים מקום לבטל את קביעתו של בית-הדין האזורי האומרת כי המערער פוטר מעבודתו. 8. השאלה השנייה שעמדה להכרעה בערעור, ולמעשה העיקרית, כי אותה העלה המערער בערעורו בעוד שלשאלה הקודמת התייחס המשיב כלשאלה משנית אגב טיעונו, היא, כאמור, אם נסיבות הפיטורים מצדיקות שלילת הפיצויים. 9. בבואו לשקול בשאלה אם לשלול מהמשיב את פיצויי הפיטורים או להפחיתם, הכל מכוח הסמכויות המוקנות לעניין זה לבית-הדין בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים הונחה בית-הדין האזורי על-פי ההוראות הרלבנטיות שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, היינו ההסכם מיום 19.9.1962 שבין התאחדות בעלי התעשיה בישראל ובין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל, המחלקה לאיגוד מקצועי (להלן - ההסכם הקיבוצי המנחה; ראה "ירחון העבודה" מחודש מאי 1970). 10. הסעיפים הרלבנטיים של ההסכם הקיבוצי המנחה שלהם נתן את דעתו בית-הדין האזורי הם: "52. עשה עובד אחת מאלו: א. לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה; יהיה צפוי: א. לקנס כספי; ב. להספקה זמנית של העבודה ללא תשלום; ג. לפיטורין מהעבודה עם הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי-פיטורין; ד. לפיטורין מהעבודה בלי הודעה מוקדמת ועם תשלום פיצויי-פיטורין 53. עשה עובד אחת מאלו: א. הפר משמעת באופן חמור; ב. גרם להכאות במפעל שתוצאותיהן חמורות; ג. גנב, מעל או חבל במהלך התקין של העבודה; ד. קלקל חומרים, מכשירים או מכונות במזיד; יהיה צפוי: א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי-פיטורים; ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים." 11. בית-הדין האזורי ייחס למערער את עבירות המשמעת החמורות ביותר מהמנויות לעיל היינו הן זאת שבפיסקה א' שבסעיף 53 להסכם הקיבוצי המנחה - הפרת משמעת באופן חמור - והן זאת שבפיסקה ג' שבסעיף האמור - חבלה במהלך התקין של העבודה. משייחס בית-הדין האזורי למערער את הפרות המשמעת החמורות ביותר אשר ניתן לייחסן לעובד, הוא גם הפעיל את אמצעי המשמעת החמורים ביותר ממכלול אמצעי המשמעת שניתן להפעיל בשל אותן הפרות משמעת, היינו פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויים. 12. לא נתערב בממצא העובדתי שקבע בית-הדין האזורי כי בסרבו לבצע את עבודת החפירה, הפר המערער את חובותיו כלפי מעבידו מאחר ובעבר ביצע עבודות חפירה דומות, כגירסת המשיב שהשופט האמין לה. יחד עם זאת לא הובאו בפני בית-הדין על-ידי המשיב כל ראיות לכך שעבודת חפירה בעומק של חצי מטר היא חלק מתפקידיו של שרברב המסווג בסוג א'. קשה אפוא לראות בסירוב החד-פעמי האמור הפרת משמעת "באופן חמור" שאין לראות באותו סירוב ראיה לכך שהמערער "חיבל במהלך התקין של העבודה", כפי שבית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו. 13. בבואו להחליט על שלילת הפיצויים מהמערער קובע בית-הדין האזורי, בנוסף לאמור ולנדרש, שתי עובדות שאינן צריכות להפעלת ההוראות הרלבנטיות של ההסכם הקיבוצי המנחה. בית-הדין האזורי קובע כי "התובע התנהג במתכוון בצורה שבה נהג על-מנת לגרום פיטוריו ולזכות בפיצויי פיטורים" וזאת לנוכח המכתב ת/1 ולנוכח מטרתו המוצהרת להיטיב את תנאיו (ראה פיסקה 3(ה) שבתיאור ההליך). באותו מכתב אין לראות כל פסול. פועל כותב למעבידו בלשונו הוא "התפלא וודאי לפשר מכתבי זה אבל כמו שאומרים הגיעו מים עד נפש. הגעתי לידי מסקנה שבמחיר שאני מקבל 25 ל"י ליום ופחות 30 ל"י מס הכנסה לחודש מקפח אותי מאד בהתאם לרמת מקצועי. אני מבקש ממך להעלות לי את היומית שלי ב-30 ל"י נקי (הכוונה עד 30 ל"י) ונוסף לכך את כל התנאים הסוציאליים שמגיעים לכל פועל". את המכתב מסיים המערער במילים "אני תקווה שתענה לדרישתי זו אחרת אהיה נאלץ לנקוט בצעדים כלפיך". בעדותו מסביר המערער למה התכוון בכתבו "אהיה נאלץ לנקוט בצעדים כלפיך" ואומר "במילה אנקוט בצעדים ב-ת/1 התכוונתי לפנות למשרד העבודה". כאמור אין לראות כל פסול במכתב ואין כל פסול בכך שפועל מבקש כי ישופרו תנאי עבודתו, כל עוד בעקבות דרישתו לא יפגע בחובותיו כלפי מעבידו ולא יפר את משמעת העבודה. בפסק-הדין מתייחס בית-הדין האזורי לשאלת דינו לעניין פיצויי פיטורים של עובד שהתפטר על-מנת להיטיב את מצבו, והרי נקבע בפסק-הדין שהמערער כלל לא התפטר אלא פוטר. כן נקבע בפסק-הדין כי "עובד הגורם במתכוון לכך שמעבידו יפטרו, לא יזכה בפיצויים". מאז חקיקת חוק פיצויי פיטורים וההפניה למקרה כגון? זה שלפנינו להסכם הקיבוצי המנחה, השאלה אינה יותר בתחום כוונות נסתרות אלא בתחום מעשים, ואם המעשה או המחדל שהביאו לפיטורים, ותהא הכוונה אשר תהא, הם מכגון אלה שמביאים "לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויים" ברוח ההסכם הקיבוצי המנחה, יפסוק בית-הדין בהתאם, ויינתן ביטוי לרצוי מבחינת יחסי עבודה כפי שהמחוקק ראה לטוב המסגרת ההסדר, פרי המשא-ומתן הקיבוצי. בית-הדין האזורי ראה במעשה החד-פעמי או, ליתר דיוק, בסירוב החד-פעמי, את ההפרה החמורה ביותר של המשמעת וראה לנכון כי יינקטו בשל כך שלושה אמצעי המשמעת החמורים ביותר - כי יפוטר מעבודתו, כי יפוטר ללא הודעה מוקדמת וכי יפוטר ללא פיצויים. בהחליטו כאמור החמיר בית-הדין האזורי עם המערער יתר על המידה. עצם הפיטורים הם אמצעי משמעת שאין להפחית מחומרתו ואם נסיבות המקרה חייבו להחמיר עם המערער, הרי לכל הדעות יש בפיטורים ללא הודעה מוקדמת כדי למצות את הדין. אנו מקבלים את הערעור ופוסקים שמגיעים למערער פיצויי פיטורים, אך לא "תמורת הודעה מוקדמת". פסק-הדין הוא ברוב דעות (ראה פיסקה 9 שבתיאור ההליך). מאחר וכל תקופת עבודתו של המערער אצל המשיב, חמש שנים, היתה אחרי 1 בינואר 1964 יש לחשב את הפיצויים לפי השכר האחרון שהיה, כמסוכם בין הצדדים, 25 ל"י ליום. הפיצויים המגיעים הם אפוא: 1,500 ל"י = ‎25X12X5 המשיב ישלם למערער סך של 1,500 כפיצויי פיטורים, בצירוף ריבית בשיעור 11% מיום 26.10.1969 ועד לסילוק בפועל. המשיב ישא בהוצאות שכר טרחת עורך-דין של המערער בבית-הדין האזורי ובבית-דין זה גם יחד, בסכום של 300 ל"י, וכן ישלם המשיב למערער סך של 100 ל"י - החזר אגרת בית-דין ששולמה על-ידי המערער בערעור זה. המשיב ישלם לקופת בית-הדין את האגרה הדחויה בסך 91 ל"י בשל ההליך בבית- הדין האזורי. הודעה מוקדמתהתפטרות