תביעה זו עניינה תשלום פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת, דמי חופשה, הבראה, הפרשות לקרן פנסיה, דמי חגים ושכר עבודה לחודש ינואר 2010. רקע עובדתי 1. הנתבעת, חברה פרטית בע"מ, חברה באיגוד המוסכים בישראל משנת 1995 ועד היום והיא מפעילה 2 מוסכים בבאר שבע, האחד בדרך חברון והשני בעמק שרה. (להלן - "הנתבעת"). הנתבעת הינה בבעלות של מר משה חדד מזה 37 שנים ומנוהלת על ידו ועל ידי בניו מר יניב ומר חיים חדד. 2. התובע, מר X X, יליד 17.1.1982, החל את עבודתו אצל הנתבעת ביום 1.10.98 (בהיותו בן 16 שנים) כ"חניך" ועם סיום הכשרתו במהלך שנת 2000 עבד בתפקיד מכונאי רכב עד לסיום עבודתו במהלך חודש ינואר 2010. 3. ביום 16.12.09 פנה התובע למנהלי הנתבעת במכתב, באמצעות בא כוחו עוה"ד רוזנצויג, ובו טען, כי הנתבעת מלינה את זכויותיו בנושאים הבאים: ימי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים והפרשות לפנסיה. לפי האמור במכתב, התובע זכאי לקבל 26 ימי חופשה בתשלום בשנה וכי בפועל הינו מזוכה ביום חופש אחד מדי חודש, וכי עומדים לזכותו 104 ימי חופשה או תשלום של 20,800 ₪ בגינם; הנתבעת שלמה לתובע רק חלק מדמי ההבראה ודמי החגים המגיעים לו ועליה לשלם הפרשים (הסך הנתבע בגין שני הרכיבים הינו 22,190 ₪) ובאשר להפרשות לקרן פנסיה, נטען במכתב, כי היה על הנתבעת להפריש בעבורו 12% משכרו שהם 68,000 ₪ בצירוף הנזק בגין אי ההפרשה המגיע לסך כולל של 85,000 ₪ וכי הנתבעת נדרשת להפריש סך זה מעתה והלאה. (להלן- "מכתב דרישות השכר"). הסך הכולל הנדרש במכתב הינו 127,990 ₪ ובהמשך המכתב צוין, כי הנתבעת נדרשת לתשלום הזכויות עד ליום 1.1.10 וכן להתחייבות בכתב למלא אחר האמור במסמכים המחייבים, שאם לא כן ייאלץ התובע לשקול את התפטרותו כדין מפוטר. (העתק המכתב מצורף כנספח ת/125). 5. ביום 24.12.09 או בסמוך לכך, התקיימה פגישה בין התובע לבין יניב בה נדונו דרישותיו של התובע. שיחה זו הוקלטה על ידי התובע במכשיר הפלפון שלו ותומללה על ידו (תמליל השיחה הוגש וסומן ת/138). 6. ביום 3.1.10 הגיש התובע את תביעתו הראשונה כנגד הנתבעת, שעניינה זכויות עבודה בגין תקופת עבודתו (עב' 1002/10). 7. ביום 4.1.10 הגיש התובע לנתבעת מכתב התפטרות ובו ציין, כי עקב אי תשלום זכויותיו הוא נאלץ להתפטר וכי היום האחרון לעבודתו יהיה 3.2.10. (להלן- "מכתב הפיטורין"). שיחת הפיטורין הוקלטה אף היא על ידי התובע ותומללה על ידו (ת/140). 8. ביום 24.2.10, הגיש התובע את התביעה השנייה כנגד הנתבעת הכוללת הן את זכויות העבודה והן רכיב פיצויי הפיטורין והודעה מוקדמת (41787-02-10). תביעות אלה אוחדו ונדונו בפנינו כאחת בהחלטת בית הדין מיום 21.5.10. הנתבעת טענה בכתב הגנתה טענות התיישנות וקיזוז. 9. על יחסי הצדדים חל ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים, שנחתם בין איגוד המוסכים בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל (להלן - "ההסכם הקיבוצי"). חומר הראיות 10. מטעם התובע העידו התובע עצמו ומר אמיר X, עובד לשעבר של הנתבעת, המצוי בקשרי משפחה עם התובע. מטעם הנתבעת העידו מנהליה מר יניב ומר חיים חדד (להלן- "מר יניב" ו"מר חיים"). כן הוגשו מטעם התובע תמלילי הקלטות של שיחות בין התובע לבין מנהלי הנתבעת תמליל הקלטה של שיחה מיום 24.12.09 (ת/138) ותמליל הקלטה מיום 4.1.10 (ת/140) וכן תמליל הקלטה של שיחה בין התובע לבין עובד נוסף בשם אריאל מיום 11.1.10 (ת/137). ההקלטות עצמן הוגשו על גבי דיסק, וזאת בהתאם להחלטות בית הדין מיום 6.7.10 ומיום 18.7.10. גדר המחלוקת 11. המחלוקות בין הצדדים נגעו לנסיבות סיום עבודתו של התובע, והאם זכאי התובע בגין התפטרותו לפיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת אם לאו, כאשר להכרעה בעניין זה נפקות לטענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת באשר לאי מתן הודעה מוקדמת מצד התובע ולנזקים בגין עזיבתו. כן חלקו הצדדים באשר לזכויות הנובעות מתקופת העסקתו של התובע, להתיישנות רכיבי התביעה וכן בשאלת תקופת עבודתו של התובע והאם זו כוללת את תקופת החניכות. כן נדרשים אנו לדיון בטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת שעניינה שכר ששולם ביתר. נסיבות סיום העבודה 12. בכתב תביעתו, תבע התובע פיצויי פיטורין בגין כל תקופת עבודתו בסך של 56,666 ₪ ללא פירוט נסיבות הפיטורין. בתצהירו, פירט התובע את נסיבות סיום עבודתו, כאשר לטענתו הרקע שקדם לכך היה פנייתו לייעוץ משפטי וקבלת המידע לפיו הנתבעת אינה נותנת לו את זכויות המגן על פי החוק וההסכם הקיבוצי ובכלל זה: דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים והפרשות לפנסיה. לפי גרסתו, פנה למנהלי הנתבעת במכתב באמצעות בא כוחו עוה"ד רוזנצויג ביום 16.12.09 ובו העלה את כל טענותיו באשר לאי תשלום זכויותיו ודרש מהנתבעת את תשלום הזכויות עד ליום 1.1.10, שאם לא כן ייאלץ לשקול את התפטרותו כדין מפוטר. (העתק המכתב מצורף כנספח ת/125). התובע טען, כי ניהל עם מנהל הנתבעת מר יניב שיחה ביום 24.12.09 במהלכה הבהיר למר יניב כי הוא מעוניין להמשיך לעבוד ובתנאי שיקבל את זכויותיו. לגרסתו, בשיחה זו, הודה מר יניב כי הנתבעת אכן לא שלמה לתובע את כל המגיע לו ברכיבי החופשה השנתית וההבראה וכן הודתה כי היה עליה לעשות לתובע פנסיה בשנים קודמות, אף כי לא ניתן לפצותו כיום על רכיב זה. בסיכום השיחה, ביקש מר יניב מהתובע שיעביר לו את תלושי השכר לכל שנות עבודתו. לגרסת התובע, העביר לנתבעת את תלושי השכר המבוקשים ביום 28.12.09 בצירוף מכתב בא כוחו לפיו אם לא יקבל התובע את הזכויות המגיעות לו בפועל עד ליום 1.1.10 הוא יתבע אותם וישקול התפטרות (מכתב ב"כ התובע צורף לתצהיר כת/126). משהנתבעת לא שלמה את זכויותיו עד ליום 1.1.10 - הגיש ביום 3.1.10 את התביעה הראשונה. באשר לטעם להתפטרותו הצהיר התובע כדלקמן - "לאחר שחשבתי על הדברים ולאחר שהתאכזבתי ונפגעתי מאד מהתנהגותה של הנתבעת כלפיי, שגם לא שילמה בזמן וגם לא שילמה עכשיו, הגשתי ביום 4.1.10 לנתבעת מכתב התפטרות." (סעיף 36 לתצהיר התובע). 13. באשר לסיום עבודתו - לטענת הנתבעת, התובע התפטר מיוזמתו ועל דעת עצמו בחודש 1/10, וזאת בניגוד לרצונם של כל מנהלי הנתבעת: האב ושני האחים למשפחת חדד. לגרסת הנתבעת, ביום 23.12.09 קיבלה את מכתבו של ב"כ התובע (הנושא תאריך 16.12.09) ומאותו מועד ניסתה בכל דרך למנוע את סיום העסקתו של התובע, לרבות בשיחה שקיים מר יניב עם התובע ביום 24.12.09 בה חזר וביקש מהתובע להמשיך בעבודתו. לטענתם, הציעו לתובע לשוב לעבודה מספר פעמים, אך הוא סירב וכן בקשו מהתובע אפשרות לבחון את דרישותיו הכספיות ולהמשיך לעבוד בזמן הבדיקה, אך הוא עזב על דעת עצמו. בעניין זה מפנה הנתבעת למכתביה מיום 7.1.10 ומיום 10.1.10 בהם ניתנה התייחסותה לטענות התובע וכן הוצע לתובע לשוב לעבודה (נספחים ט' וי' לתצהיר מר יניב). לפי תצהירו של מר יניב - הרקע שקדם לפיטורי התובע היה העדרות בת 7 ימים בחודש 11/09 - לטענתו בשל מחלה והעדר התאמה בין אישורי המחלה שהמציא לבין ימי העדרותו (תצהיר מר יניב סעיפים 49-55 ונספחים ב'-ד'). לגרסת מר יניב, התובע ביקש כי ישולמו לו ימי מחלה על כל תקופת ההעדרות ואילו מר יניב הודיע לו כי עבור הימים שלא הוצגו בגינם אישורים רפואיים ישולם לו שכר בתמורה לקיזוז ימי חופשה - תשובה אשר לא היתה לשביעות רצונו של התובע. לגרסת הנתבעת, מאותו המועד ואילך, התובע לא היה שבע רצון בעבודתו והאט את קצב העבודה. לגרסת מר חדד בתצהירו, התובע תכנן לעזוב את מקום עבודתו, בשל כך שעבר לעבוד במוסך אחר בחורה (סעיף 17 לתצהיר). כן נטען על ידי הנתבעת, כי התובע הציב לה אולטימטום - לשלם תוך שבוע (מיום 23.12.09 ועד ליום 1.1.10) סכום של 131,850 ₪ -שאם לא כן יתפטר - דרישה שבשום אופן לא ניתן היה למלאה ומבירור המסמכים בתיק עולה, כי לכל היותר, זכאי היה התובע בעת שליחת המכתב לסך של 21,900 ₪, וכי מסכומים אלה זכאית היתה הנתבעת לקזז סכומים אותה חב לה התובע. בנסיבות אלה טוענת הנתבעת - אין התובע זכאי לפיצויי הפיטורין כדין מפוטר. באשר לתנאי עבודתו - טענה הנתבעת, כי נהגה עם התובע כבן בית והוא זכה לתנאי עבודה טובים ועודפים, אשר השתפרו עם השנים. כך, למשל, זכה התובע לסיים את יום העבודה ביום ו' בשעה 11.00 במקום בשעה 13.30 כמו יתר עובדי הנתבעת, כך קיבל גם הפסקות תפילה ואוכל ואף זכה לקבל אחזקת טלפון החל מחודש 9/07 וכן זכה לבונוסים בנוסף לשכרו. כן נטען, כי התובע קיבל חופשות רבות ובין היתר נסע למכה. לגרסת הנתבעת, התובע זכה למספר העלאות בשכרו, כאשר לטענת הנתבעת העלתה את שכרו בשל התנגדותו לניכוי כספים משכרו לצורך ביטוח המנהלים ובכך שלמה למעשה את חלקו בביטוח, דבר המלמד על רצונה לבוא לקראתו ועל דאגתה כי התובע יבוטח על אף שלא הסכים להשתתף בהפרשות. המסגרת הנורמטיבית 14. אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים או דמי הודעה מוקדמת. השאלה שבמחלוקת הינה האם ניתן לראות בהתפטרותו משום התפטרות שדינה כפיטורים, על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי-פיטורים, שזו לשונו: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק מוטל על העובד הטוען לזכאותו לפיצויים. כך קבעה הפסיקה לעניין סעיף זה - "ככלל, ניתן לאמר שנסיבות המצדיקות התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים הן שינויים במקום העבודה, בסדרי העבודה, בתנאי העבודה, בין כלליים ובין כאלה החלים ומשפיעים על עובד בודד, אי קיום הוראות חוקי המגן, צווי הרחבה או הסכמים קיבוציים, פגיעה אישית בעובד על רקע דעותיו או מוצאו, וכיוצאים באלה עניינים מהותיים המהווים צידוק לעובד לקום ולעזוב את מקום עבודתו, ביוזמתו, תוך קבלת פיצויי פיטורים" (ע"ע 1271/00 אמ"י מתום-חיים אברהם, ניתן ביום 10.2.04, דב"ע לו/2-123 מדינת ישראל נגד שלום לבבי, פד"ע ח', 261). כן נקבע בפסיקה, כי אין די בתחושה סובייקטיבית של העובד באשר לקיומן של הנסיבות וכי נדרשת "קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית" (ע"ע 1271/00 אמ"י מתום-חיים אברהם, שצוטט לעיל, ע"ע 1345/01 גלית כהן - טרייד אין א. ר. בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(58), 39. באשר לחלופה השנייה בסעיף 11 נפסק בעניין גלית כהן, כי הסעיף מדבר בנסיבות בהן אין זה סביר שעובד ימשיך לעבוד בהן, דהיינו, האם העובד הסביר בנסיבותיו של התובע המסויים היה ממשיך לעבוד באותן הנסיבות. כן נקבע בפסיקה, כי העובד נדרש ליתן התראה למעביד על כוונתו להתפטר מהטעמים לעיל, כך שתהא למעביד ההזדמנות לעשות לתיקון המצב. (דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ -מיכאל רוגל, פד"ע כ 421). 15. מן הכלל אל הפרט. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים וכן את הקלטות השיחות ביניהם סמוך לסיום יחסי העבודה, ועיינו בחומר הראיות למדנו את הפרטים הבאים באשר להעסקתו של התובע - התובע, הינו מוסלמי דתי, אשר עבד שישה ימים בשבוע. שכרו שולם על בסיס שכר יומי שעמד עם תחילת עבודתו על סך של 110 ש"ח ועלה בהדרגה כך שבתקופה האחרונה עמד על סך של 200 ₪ ליום. על פי עדותו של התובע - העלאות השכר נעשו לבקשתו (עמ' 15 לפרוטוקול). שעות העבודה במוסך היו בימי חול מהשעה 8.00 ועד 16.30 ובימי שישי מהשעה 8.00 ועד 13.00 או 13.30, כאשר ניתנה לעובדי המוסך הפסקת אוכל של כחצי שעה מדי יום, מבלי ששכרם קוזז בשל כך (תצהיר מר יניב, סעיפים 32 ו-40, תצהיר מר אמיר X, סעיפים 4 ו- 15, סעיפים 13 ו-14 לתצהיר התובע). כן קיבל התובע זמן לתפילה מדי יום, כאשר לטענת הנתבעת דובר בשתי תפילות ביום שכל אחת ארכה כרבע שעה (תצהיר מר יניב סעיף 38) ואילו לטענת התובע, דובר בתפילה אחת לאחר סיום האוכל שארכה כארבע-חמש דקות (תצהיר התובע סעיף 15, עדות התובע עמ' 14 לפרוטוקול). כעולה מתלושי השכר, הנתבעת נהגה לשלם לתובע שכר יסוד, דמי נסיעות, פרמיה, ומעת לעת שולמו דמי חג, דמי הבראה ודמי חופשה. הנתבעת ערכה רישום של ימי החופשה המצטברים של התובע בתלושי השכר על פי תחשיב לפיו זכאי התובע ליום חופש אחד בחודש. בחודש 2/07 החלה הנתבעת להפריש כספים עבור התובע לביטוח מנהלים קרן פנסיה (פוליסה מס' 8755310) (ראה האישור ת/124) ובחודש 9/07 החלה הנתבעת לשלם דמי אחזקת טלפון. החל משנת 2008, לבקשת התובע, הסכימה הנתבעת כי יסיים את יום העבודה ביום ו' בשעה 11.00 וכי ישלים את שעות העבודה ביתר ימי השבוע (תצהיר התובע סעיף 16, תצהיר מר יניב סעיף 41, עדות מר יניב עמ' 26 לפרוטוקול). הצדדים חלקו ביניהם באם השלים התובע את שעות העבודה במהלך השבוע אם לאו, אך לא היה חולק, כי הנתבעת לא הפחיתה משכרו של התובע גם בימים בהם לא עמד במכסת השעות הנדרשת. 16. בעדותו של התובע בפנינו העיד, כי בתקופת עבודתו לא קיבל חגים, חופשה שנתית, הבראה ותשלומי פנסיה, כפי שהיה זכאי על פי הדין. לגרסתו, פנה לראשונה למר יניב בחודש 11/09 בטענה, כי הוא זכאי לחופשה שנתית וכי באותה העת לא ידע על זכויות מעבר לכך (עמ' 17 לפרוטוקול). בהמשך העיד התובע, כי מר יניב השיב לו כי הוא מקבל את המגיע לו ולכן פנה התובע להסתדרות, אשר אישרה שאכן התובע לא מקבל את המגיע לו. אף פנייתו השנייה למר יניב - נענתה בשלילה ולאחריה פנה לעורך הדין, אשר כתב עבורו את המכתב לנתבעת ביום 16.12.09 וממנו הבין כי הוא זכאי לזכויות נוספות. (עמ' 18-19 לפרוטוקול). 17. צודק התובע בטענתו, כי חלק מזכויות המגן לא שולמו לו במלואן בהתאם להסכם הקיבוצי בענף המוסכים וכי היה זכאי להפרשים מעבר למה שקיבל בפועל והשאלה הנדרשת הכרעה הינה האם נופל המקרה לגדר החריג הקבוע בסעיף 11 לחוק. בעניין זה יש לבחון שני תנאים - האחד, האם נתקיימו נסיבות בהן אין לדרוש מהתובע להמשיך לעבוד במקום עבודתו; והשניה, האם נתן התובע לנתבעת את ההזדמנות לעשות לתיקון המצב טרם התפטרותו. התשובה לשאלה הראשונה אינה פשוטה שכן כאמור המדובר במבחן הכולל בחובו מרכיב אובייקטיבי וכן אספקט סובייקטיבי, שהינו נסיבותיו האישיות של העובד הספציפי ולשם כך, יש לברר באיזו מידה היתה פגיעה בתשלום זכויות המגן לתובע. בענין מספר ימי החופשה השנתית - צודק התובע בטענתו, כי חלות הוראות סעיף 11 להסכם הקיבוצי, אשר לפיהן התובע שהינו בעל ותק של מעל ל-9 שנים ועובד 6 ימים בשבוע זכאי ל-26 ימי חופשה וכי על פי תלושי השכר ניתנו לתובע 12 ימי חופשה בלבד בשנה. עם זאת, כפי שעולה ממכתב דרישות השכר, תביעותיו הכספיות של התובע כללו את כל תקופת עבודתו אצל הנתבעת (12 שנים), מבלי להתחשב בטענת ההתיישנות וכן נכללה בתביעותיו תקופת החניכות, אשר לגביה היתה מחלוקת משפטית אם היא נכללת במניין תקופת העבודה אם לאו. בשיחה שקיימו הצדדים ביום 24.12.09 הודה מר יניב בזכאותו של התובע במכסה של 26 ימי חופשה בשנה וכי הנתבעת לא ערכה חישוב בהתאם. אם זאת, לגרסתו של מר יניב בשיחה זו, התובע זכאי היה לתבוע שכר בגין חופשה שנתית רק ל-3 שנים אחורנית בעוד שלגישת התובע, אשר נסמך על מכתב דרישות השכר, זכאי היה התובע לדמי חופשה החל מהשנה הראשונה לעבודתו ועד לשנה האחרונה, ובסך כולל של 199 ימי חופשה בתשלום. בעניין דמי ההבראה - התובע הודה במכתב דרישות השכר, כי הנתבעת שלמה לו דמי הבראה בגין 41 יום אלא שלטענתו זכאי התובע ל-76 ימי הבראה, וזאת בגין כל תקופת העסקתו. בעניין זה, בדומה לנושא דמי החופשה - טען מר יניב בשיחה שקיימו הצדדים ביום 24.12.09 כי התובע זכאי היה לתבוע רכיב זה רק ל-3 שנים אחורנית ולא כנתבע על ידי התובע לכל תקופת עבודתו. בשני הנושאים הנדונים, חזר מר יניב וטען מספר פעמים במהלך השיחה עם התובע, כי העביר את הנושא לבדיקת מומחים וכי ישלם לתובע את המגיע לו על פי הדין. 18. אף בעניין דמי החגים - הודה התובע במכתב דרישות השכר, כי קיבל מהנתבעת תשלום בגין 51 ימי חג במהלך עבודתו, אלא שלטענתו, בהתאם להסכם הקיבוצי - זכאי היה לקבל 10 ימי חג בתשלום מדי שנה בגין כל תקופת עבודתו של התובע (סך כולל של 110 ימי חג) ולכן נותר הפרש לתשלום בגין מעל 50 ימי חג. יש לציין, כי בניגוד לרכיבים של חופשה והבראה - בנושא זה טען מר יניב בשיחה עם התובע מיום 24.12.09, כי שילם לתובע את כל המגיע לו ואף נפל לכלל טעות בטענתו, כי אם החג נופל על יום שבת אין התובע זכאי לדמי חג, וזאת בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי. עם זאת, גם בענין זה, ציין מר יניב, כי העביר את הנושא לבדיקה של מומחים. בעניין התביעה לפנסיה - עולה מן הראיות, כי הנתבעת לא בטחה את התובע בקרן פנסיה מבטחים, כמתחייב על פי הוראות סעיף 17 להסכם הקיבוצי ובכך אף הודה מר יניב בשיחה עם התובע מיום 24.12.09. עם זאת, צודקת הנתבעת בטענתה, כי חלקה של הנתבעת בהפרשות הינו 6% ולא 12% כנטען על ידי התובע במכתב דרישות השכר ואף בכתב התביעה וכי אף בעניין זה היתה מחלוקת האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשת הכספים לכל תקופת עבודתו או שמא רק לתקופה של 7 שנים אחורנית. כן עולה מהראיות, כי הנתבעת הפרישה כספים עבור התובע לביטוח מנהלים משנת 2007 וכי לגרסת מר יניב, סברה הנתבעת כי הפרשות אלה הינן במקום קרן הפנסיה. יש לזכור כי באשר להפרשות לקרן פנסיה, נטען במכתב, כי היה על הנתבעת להפריש בעבורו 12% משכרו בכל תקופת עבודתו שהם 68,000 ₪ בצירוף הנזק בגין אי ההפרשה המגיע לסך כולל של 85,000 ₪. 19. עולה מהאמור לעיל, כי במקרה דנן שולמו לתובע בכל תקופת עבודתו שכר עבודה וזכויות נוספות ובכלל זה: דמי הבראה, דמי חגים ודמי חופשה, אם כי אלה לא שולמו במלואן. סברנו, כי הסיבה בעטיה לא שולמו מלוא הזכויות הינה, כי הנתבעת לא היתה מודעת להוראות ההסכם הקיבוצי ולכך שהיא מחוייבת לפעול לפיו, סיבה אשר כמובן שאין להצדיקה. עם זאת, התרשמנו כי בשיחה בין התובע לבין מר יניב מיום 24.12.09 הנתבעת לקחה אחריות, הודתה בטעותה והתייחסה ברצינות לטענותיו של התובע והתחייבה לשלם את הזכויות מכאן ואילך על פי הוראות ההסכם וכן לשלם את המגיע לו בגין העבר, לאחר בדיקת מומחים. בנסיבות אלה, בהן הובטח לתובע כי יקבל את זכויות על פי דין בהמשך העסקתו - אף אם נותרו מחלוקות באשר לגובה החוב לגבי העבר - לא שוכנענו כי התקיים בתובע התנאי הראשון, לפיו לא יכול היה להמשיך לעבוד בתנאי העבודה כפי שהיו בטרם פיטוריו. יתרה מזו, התובע לא טען להרעת תנאים בתקופה הסמוכה לפיטוריו ולא בכדי. מחומר הראיות עולה, כי ההיפך הוא הנכון: בשנים האחרונות, עלה שכרו של התובע בהדרגה משכר שעתי של 155 ₪ בתחילת שנת 2006 ועד לשכר שעתי של 200 ₪ מחודש 7/09 ואילך. כן החלה הנתבעת בשנת 2007 להפריש לתובע כספים בגין ביטוח מנהלים וכן במהלך שנת 2007 ניתנה לתובע אחזקת טלפון. כמו כן, בתחילת שנת 2008 נעתרה הנתבעת לבקשת התובע לצאת בימי שישי בשעה 11.00, וזאת בטרם סיום יום העבודה. כמו כן, בכל תקופת עבודתו של התובע, הקפידה הנתבעת לכבד את הפסקות האוכל והתפילה של התובע, וזאת מבלי לקזז משכרו הפסקות אלה. כן עלה מעדותו של מר יניב, כי התובע נהג להחסיר ימים רבים בשל החגים המוסלמים, טיפול באביו החולה ובאימו וכן באשתו ובילדיו וכי הנתבעת נתנה לו תמיד לצאת ולהעדר לפי הצורך ולא לחצו עליו (עמ' 28 לפרוטוקול). בנוסף לכל האמור, מדבריו של מר יניב בשיחתו עם התובע, כמו גם מתצהירו עולה, כי מר יניב ראה בתובע כבן בית אצל הנתבעת, שהינה חברה משפחתית, בשל כך שהחל לעבוד שם מגיל 16, למד ורכש מקצוע ועבד שם שנים ממושכות. מנהלי הנתבעת העריכו על עבודתו של התובע ויחסי הצדדים היו יחסים טובים עד סוף תקופת עבודתו של התובע. 20. יתרה מזו, ברור הוא, כי לא התקיים בעניננו התנאי השני לפיו נתן התובע לנתבעת הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, בעטייה בכוונתו להתפטר מעבודתו. לא היה חולק, כי עד לחודש 11/09 לא היתה כל פנייה מטעם התובע אל הנתבעת או דרישה לתשלום זכויות מגן שאינן משולמות, וכי אף אליבא דהתובע פנה למר יניב בחודש זה רק בענין ימי החופשה שלא משולמים לו כדין. התובע העלה את דרישותיו באשר לזכויות המגן לראשונה במכתב בא כוחו מיום 16.12.09 (ת/125), אשר נשלח בדואר רשום והתקבל במשרדי הנתבעת מספר ימים לאחר מכן. אין חולק, כי לאחר קבלת המכתב, זימן מר יניב את התובע לפגישה וזו נתקיימה ביניהם ביום 24.12.09. 21. בעדותו נשאל התובע לגבי השיחה שקיים עם מר יניב ביום 24.12.09, וכך העיד - "ת. ...הוא אמר לי שהוא בדק באינטרנט וגם עם עורך דין ומה שמגיע לי זה רק ל-3 שנים אחורה, חופשה שנתית, הבראה, קרן פנסיה הוא אמר לי שהיתה טעות והם לא עשו את זה, וחגים אם יוצא בשבת אז לא משלמים את זה. ש.הוא לא אמר לך שהוא יבדוק ואם יש טעות הוא ישלם? ת.לא. ש.מפנה לעמ' 2 לת/138, זה לא נכון מה שכתוב? ת. הכוונה היא לתשלום שהוא לא ידע לגבי החופשה השנתית, הוא התייעץ עם עורך דינו ובאינטרנט ושמגיע לי יותר חופשה שנתית ושהוא יתן לי את זה שלוש שנים אחורה, אני לא יודע בדיוק איפה זה כתוב. ש. ואם כתוב "אני לא אגזול ממך אפילו שקל" ת. הוא אמר את זה." (הדגשות שלי - י.כ). (עמ' 20 לפרוטוקול). מר יניב העיד על השיחה עם התובע מיום 24.12.09 כדלקמן - ש. האם זה נכון שאתה ישבת עם התובע ב-24 או ב-25 והסברת לו מה מגיע לו ומה לא? ת. היתה שיחה כזאת, ואם תשמע טוב בשיחה אני משכנע אותו שישאר בעבודה, ומשכנע אותו שב-1/1 לא יעזוב את העבודה. ש. האם זה נכון שעברת סעיף סעיף במכתב שלי והסברת לו מה ממגיע לו ומה לא? ת. לפי ידיעתי כן. ודברים שלא ידעתי מה מגיע ומה לא אמרתי שאנחנו נבדוק ומה שמגיע יקבל." (הדגשות שלי - י.כ.) (עמ' 25 לפרוטוקול). 22. מעדויות שני הצדדים, כמו גם מהאזנה להקלטת השיחה שהתקיימה בין הצדדים מיום 24.12.09 התרשמנו, כי הנתבעת התייחסה ברצינות רבה לכל דרישותיו של התובע, מר יניב בדק את הדין החל בעניינו בכל אחד הרכיבים השונים שנתבעו במכתבו, התייעץ עם מומחים וביקש מהתובע שהות לבחון את הדברים והתחייב לשלם את מה שמגיע לתובע. מר יניב אף הודה בכך שהנתבעת לא שלמה כראוי את רכיבי החופשה והפנסיה וביקש לקבל את תלושי השכר של התובע, כדי שניתן יהיה לבדוק בדיוק מה מגיע לו. בנסיבות אלה, סברנו כי כי הדרך בה נהג התובע עם הנתבעת - בהצבת דרישה חד משמעית לפיה ישולם לו סכום שצוין במכתב הדרישות בסך של 127,990 עד ליום 1.1.10- דרישה עליה חזר בא כוחו של התובע במכתבו מיום 28.12.09, אשר ניתן במקביל למסירת תלושי שכר של התובע - דהיינו תוך יומיים בלבד מיום מתן תלושי השכר - לא היתה בבחינת דרישה לגיטימית של עובד לתשלום זכות המגיעה לו אלא הצבת אולטימטום בלתי סביר, וזאת נוכח הסכום הגבוה הנדרש ותקופת העבודה הארוכה לגביה נתבעו הזכויות. לדעתנו, בנסיבות האמורות, היה על התובע ליתן לנתבעת פרק זמן סביר של לפחות 30 יום לבחינת טענותיו - לאחר שניתנו לה תלושי השכר - ורק לאחריו לבחון את תשובת הנתבעת ובהתאם לה לשקול את נכונותו להמשיך לעבוד אצלה. דרישת התובע במכתבו נמצאה איפוא בלתי סבירה ואף חסרת תום לב בפרט לאור מערכת יחסי העבודה הארוכה בין הצדדים, במהלכה לא הועלו טענות מצד התובע באשר לאי תשלום זכויות, היחס ההוגן והרצינות אשר הפגין מר יניב בשיחה עם התובע מיום 24.12.09 וכן לאור מערכת יחסי העבודה הקרובים ששררו בין הצדדים בכל תקופת העבודה. כמו כן, דרישה זו אף נמצאה כמופרזת, הן בשל העובדה כי התובע דרש הפרשות לפנסיה בשיעור של 12% ואף הוא בעצמו צמצם את דרישתו ל6% במהלך ההתדיינות המשפטית וכן לאור העובדה כי נתבעו כספים בגין כל תקופת העבודה, למרות קיומה של הוראת התיישנות. אין מנוס מהמסקנה, כי התובע נחפז בעת הגישו את הודעת ההתפטרות לנתבעת ביום 4.1.10 - טרם נתנה לו הנתבעת את תוצאות הבדיקה וסבורים אנו, כי טוב היה עושה התובע במקרה דנן לו פנה בהליך הקבוע בהסכם הקיבוצי ליישוב חילוקי דעות (סעיף 30 להסכם) בטרם הגיש את תביעתו לבית הדין ובטרם הודיע על התפטרותו. באשר לטעם להתפטרותו - בעניין זה נציין, כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה, כי התובע עזב לטובת עבודה במוסך אחר ועלה מן הראיות, כי התובע קיבל דמי אבטלה לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת (עדות התובע עמ' 12 לפרוטוקול). באשר לטענת הנתבעת, כי הטעם לכך, היתה מחלוקת בין הצדדים באשר לזכאות התובע לימי מחלה ו/או ימי חופשה במהלך חודש 11/09 - הרי אף התובע עצמו אישר כי בתקופה זו נודע לו לראשונה כי הינו זכאי למכסה גדולה יותר של ימי חופשה וכי מנקודה זו דרש כי ישולמו לו זכויותיו. סיכומה של נקודה זו - לא שוכנענו כי התקיימו הנסיבות המצדיקות את התפטרות התובע בדין מפוטר ולכן נדחית תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת. 23. התובע טען בתביעתו, כי נתן לנתבעת חודש הודעה מוקדמת וכי היא ויתרה על התייצבותו לעבודה והוציאה אותו לחופשה כפויה וכי בנסיבות אלה זכאי התובע לשכר לחודש מלא. התובע מסתמך בעניין זה על מכתב התפטרותו לפיו הודיע על סיום עבודתו ביום 3.2.10 וכן על השיחה בין הצדדים במעמד ההתפטרות, אשר הוקלטה על ידו, בו ביקש התובע להמשיך לעבוד עוד חודש ומר יניב סירב וביקש להוציאו לחופש. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע הודיע לה הן במכתביו הן בעל פה, כי הוא מסיים את עבודתו ביום 1.1.10 וכי אכן ביום זה לא התייצב לעבודתו ולאחר מכן הגיע לעבודה ביום 3.1.10 וביום 4.1.10 ובסוף יום העבודה הגיש את מכתב התפטרותו. בנסיבות אלה, יש לראות את התובע כמי שהתפטר ביום 1.1.10 ללא מתן הודעה מוקדמת. בעניין זה הדין עם התובע. במכתב התפטרותו מיום 4.1.10 ציין התובע כי הינו מתפטר וכי מועד עבודתו האחרון יהיה 3.2.10 ,וזאת כנדרש על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן- "חוק ההודעה המוקדמת"). באותו היום (4.1.10) מסר התובע את מכתב הפיטורין למר יניב ונתקיימה ביניהם שיחה קצרה בה אמר התובע כי יש לו עוד חודש עבודה ומר יניב אמר לו כי הוא יוצא מעכשיו לחופשה. (הקלטת השיחה מיום 4.1.10, עדות התובע עמ' 22). מר יניב אישר בעדותו, כי התובע מסר לו את מכתב הפיטורין ביום 4.1.10 בו היה מצוין כי הוא התפטר ב 1/2 וכי הוא נתן חודש הודעה מוקדמת (עמ' 27 לפרוטוקול). בסירובו של מר יניב להתיר לתובע לעבוד חודש נוסף יש לראות משום ויתור על עבודתו בפועל בתקופת ההודעה האמורה כאמור בסעיף 6 לחוק ההודעה המוקדמת, ועל הנתבעת לשלם לעובד פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד בעד תקופת ההודעה המוקדמת. אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה באי התייצבות התובע לעבודתו ביום 1.1.10 - יש משום התפטרות ואי מתן הודעה מוקדמת, שכן דובר ביום שישי שהיה יום עבודה קצר עבור התובע והתובע נעדר בשל כך שהלך לטענתו להתפלל. משהתייצב התובע לעבודה כרגיל ביום 3.1.10 וכן עבד ביום 4.1.10, וזאת בהסכמת הנתבעת ומשניתנה הודעת פיטורין מפורשת על ידי התובע ביום 4.1.10 ולא בשלב מוקדם יותר - יש לראות בה ובה בלבד את אקט הפיטורין על ידי התובע. משעולה מתלושי השכר כי שכרו הממוצע של התובע עומד על סך של 4,700 ₪ - תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין חודש הודעה מוקדמת בסך האמור. טענות הקיזוז של הנתבעת 24. לאור דחיית גרסתה של הנתבעת לפיה לא נתן התובע הודעה מוקדמת - נדחית טענת הנתבעת באשר לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת. בסיכומיה - הודיעה על הנתבעת כי הינה מוותרת על טענת הקיזוז בגין הנזקים שנגרמו לה בגין התנהגות התובע ועזיבתו לאלתר את מקום העבודה - וטוב שכך וזאת שכן נזקים אלה ממילא לא הוכחו ולכן - נדחית טענת הקיזוז בשל התנהגות התובע . כעת ייבחנו טענות התובע, הנוגעות לזכויות הכספיות שנצברו לו במהלך תקופת עבודתו - תקופת העבודה בגינה זכאי התובע לזכויות 25. הצדדים חלקו ביניהם בשאלה האם תקופת החניכות (החל מיום 1.10.98 ועד לחודש ינואר 2000) נחשבת כתקופת עבודה המקנה זכויות של עובד אם לאו והאם יש להתחשב בתקופה זו לצורך חישוב וותק העבודה. לגרסת התובע, בחוק החניכות נקבע מפורשות, כי חניך הינו עובד של מעסיקו. יתרה מזו, בהסכם הקיבוצי כוללת הגדרת עובד לרבות "נוער עובד" שהינו "נער בגיל 15-18 המועסק במוסך". הנתבעת טענה מנגד, כי על פי הדין אין לראות בתקופת חניכות של התובע כתקופת עבודה, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 2(א) לחוק החניכות הקובעת כי "לא יועבד נער במקצוע אלא כחניך" וכי מקצוע מכונאות הרכב מנוי ברשימת המקצועות בחוק זה. כן הסתמכה הנתבעת על הפסיקה הרלוונטית בעניין לז/3-87 מ"י נ' נתן סברינסקי, פד"ע ט' 245. 26. הוראת סעיף 2(ב) לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 קובעת, כי ילד שמלאו לו 15 שנה לא יועבד אלא אם הוא עובד כחניך כמשמעותו בחוק החניכות או אם ניתנה לגביו הוראה לפי חוק לימוד חובה (חלופה שאינה רלוונטית לענייננו). הוראת סעיף 1(ב) לחוק החניכות, התשי"ג-1953 קובעת כי "לעניין חוק זה, רואים נער כמועבד, ואת מי שהנער עובד אצלו - כמעבידו..." (הדגשה שלי- י.כ.). ואילו הוראת סעיף 2(א) קובעת, כי "לא יועבד נער במקצוע אלא כחניך". עיון ברשימת המקצועות שהוכרו כמקצועות חניכה מלמד, כי מקצוע מכונאות הרכב נכלל בה. מכל האמור לעיל עולה, כי הוראות החוק הנדונות קבעו כי הנער (עד הגיעו לגיל 18 -י.כ.) ייחשב כעובד אך ורק לצורך חוק החניכות ולא כ"עובד רגיל" על פי דיני העבודה וכך אף פירשו בתי הדין הוראות אלה (לז/3-87 מ"י נ' נתן סברינסקי, פד"ע ט 245, 250, נד/15-1084 אלי בוכניק - נסים פינס, ניתן ביום 15.5.96). מכל האמור לעיל- אין התקופה בה עבד התובע כחניך עד הגיעו לגיל 18 (החל מיום 1.10.98 ועד לחודש ינואר 2000) נחשבת כתקופה בה חלים יחסי עבודה בין הצדדים ויש למנות את תקופת העבודה מיום 17.1.2000 ואילך. התיישנות התביעה 27. הנתבעת טענה לדחייה על הסף של כל רכיבי התביעה שהינם מעבר ל-7 השנים האחרונות, וזאת מחמת התיישנותם. טענה זו יש לקבלה. משהוגשה התביעה הנדונה בבית הדין האזורי ביום 3.1.10, דין התביעות הנוגעות לתקופה שעד ליום 3.1.03 להדחות על הסף מפאת התיישנות, וזאת בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1957. פיצוי בשל העדר הפרשות לקרן פנסיה 28. לגרסת התובע בכתב תביעתו, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, הנתבעת היתה צריכה להפריש עבורו מדי חודש סך השווה ל -12% משכרו לקרן פנסיה מבטחים, וזאת החל מאמצע חודש ינואר 2000. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך של 110,700 ₪ הכולל פיצוי בסכום השווה לסך ההפרשות שלא שולמו, ולהפסדי רווחים בגין ההפקדות וכן לסך ההפסד של הטבת מס בשיעור של 35% שנגרם לתובע. בתצהירו ובסיכומיו צמצם התובע את תביעתו לסך השווה ל- 6% משכרו הכולל שעמד לטענתו על סך של 546,000 ₪ לכל התקופה ובסך של 32,760 ₪ (קרן). לגרסתו, הועברו לביטוח מנהלים כלל החל מחודש 2/07 סך של 6,735 ₪ אך בהתאם לפסיקת בתי הדין אין הפרשה זו מקיימת את חובת ההפרשה לקרן הפנסיה ולכן אין לקזז סכומים אלה. לטענת התובע - יש לפצותו בסכום בשווה ערך לסך ההפרשות שלא שולמו ובנוסף לכך בסך ההפסד של הטבת מס בשיעור של 35% שנגרם לתובע. התובע טוען, כי לגבי רכיב זה -אין לקבל את טענת הנתבעת באשר להתיישנות התביעה, שכן התובע לא ידע על החובה להפריש עבורו כספים ולכן חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כן נטען, כי נוכח הודאת הנתבעת, בשיחה מיום 24.12.09, כי היתה מחוייבת לעשות פנסיה חלות הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות לחילופין, טוען התובע, כי אם תתקבל טענת ההתיישנות - יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי ההפרשות בתקופה שמחודש 2/03 ועד סיום עבודתו בה השתכר סך של 423,581 ₪ ובסך של 25,415 ₪ בצירוף ההפסד של הטבת המס שעומד על סך של 34,310 ₪. 29. הנתבעת מתכחשת לטענות התובע וטוענת לעניין זה מספר טענות כדלקמן: א. יש לדחות טענות התובע באשר לאי תחולת ההתיישנות על רכיב ההפרשות לפנסיה שכן הנתבעת לא הודתה בטענות התובע. ב. במשך שנות עבודתו של התובע, רצתה הנתבעת לפתוח לתובע קרן פנסיה, אך הוא סירב בכל תוקף כי ינוכו משכרו הפרשות לפנסיה. ג. בחודש 2/07 פתחה הנתבעת עבור התובע קרן פנסיה תוך שהיא מעבירה אל הקרן הן את הפרשות המעסיק והן את הפרשות העובד בסך כולל של 500 ₪ מדי חודש ובנסיבות אלה הינה זכאית להחזר בגין הפרשות חלק העובד לקרן בסך של 5,979 ₪. בעניין זה טענה הנתבעת בשלב התצהירים, כי הרישום בתלושי השכר של התובע לפיו נוכו משכרו סכומים בגין פנסיה הינו פיקטיבי בלבד, שכן הנתבעת העלתה את שכר התובע במקביל לתחילת ההפרשות לפנסיה, וזאת בשל תלונותיו על ההפחתה בשכרו. (סעיף 175 לתצהיר מר יניב חדד). ד. יש לדחות את טענות התובע לאור העובדה, כי לא הוכיח את הסכומים פורטו בתביעה ולא פירט את החישובים הנטענים על ידו. ה. בהתאם לפסיקה, על בית הדין לברר תחילה אם ניתן לפעול ב"דרך המלך", דהיינו להפריש את חוב התשלומים של הנתבעת לקופת הגמל ורק אם הדבר אינו ישים לחייבה במתן פיצויים בגין הנזק על אי ההפרשות. ו. החישוב צריך להיות 6% בלבד משכרו הבסיס של התובע בסך כולל של 280,721 ₪ (סך של 16,816 ₪) ומכל סכום שייפסק יש לקזז את הסכומים שהפרישה הנתבעת עבור התובע בגין חלקו של התובע (5,979 ₪). כן זכאית הנתבעת להחזר שכר בגין תוספות שכר ששלמה לתובע מאז שנפתחה הקרן בסך של 14,231 ₪. 30. סעיף 17 להסכם הקיבוצי מסדיר את חבותם של הנהלות המוסכים לבטח את עובדי המוסכים בקרן פנסיה, וזה לשונו: "17. קרן פנסיה ופיצויים א. הנהלות המוסכים יבטחו את עובדיהם בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה של מבטחים לפי בחירתם. ... ד. מוסכם במפורש בין הצדדים, כי הנהלות המוסכים שעשו או יעשו עד 31.5.94 ביטוח אלטרנטיבי או קופות תגמולים - יבוא הדבר במקום חובת בטוח בקרן פנסית יסוד, או קרן פנסיה מקיפה הכל לפי הענין בתנאי שהעובד יחתום על כתב ויתור על פי הנוסח המצ"ב. (נספח 2). " סעיף 17(א) להסכם קובע איפוא את הכלל, לפיו על הנהלות המוסכים לבטח את עובדיהם בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה של מבטחים, לפי בחירתם כאשר על המעביד להפריש 6% ולנכות מהעובד 5.5%. סעיף 17(ד) מאפשר למעביד לחרוג מכלל זה ולבטח את העובד בביטוח אלטרנטיבי או קופת גמל, בהתקיים שני תנאים: הראשון, הביטוח האלטרנטיבי נעשה עד ליום 31.5.94; השני, העובד יחתום על כתב ויתור על-פי הנוסח המצורף להסכם. בענייננו, החלה הנתבעת בחודש 2/07 להפריש כספים עבור התובע לביטוח מנהלים (פוליסה מס' 8755310) (ראה האישור ת/124). הנתבעת לא הוכיחה כי ביטוח המנהלים שבו ביטחה את התובע עומד בתנאים האמורים בסעיף 17(ד) ולכן אין בהפרשת הכספים בביטוח זה משום תחליף לחובת הנתבעת לבטח את העובד בקרן פנסיה (ראה לעניין זה את פסקי הדין: עב1227/06 זקן דוד- מ.ש. מוסך איכות בע"מ, ניתן ביום 5.10.08 וכן עב 8745/02 בדלוב נ' מוסכי צומת גהה מאוחדים בע"מ, ניתן ביום 25.4.07) . באשר לטענת הנתבעת לפיה אין התובע זכאי לפיצוי בגין אי ההפרשות לקרן פנסיה, כיוון שסירב להצעת הנתבעת לבטחו - אין לקבלה, וזאת משמדובר בזכות המעוגנת בהסכם קיבוצי שהינה זכות קוגנטית, שאין לויתור העובד עליה כל תוקף. (דב"ע לח/3-59 עזריאל סילשי - ארכיטקט אהרון דורון ושות', פד"ע י 32, דב"ע לב/3-30 פרידמן - תלפרי בע"מ, פד"ע ד 237; דב"ע לג/3-12 איליה צ'יבוטרו - אטלקה אברהם, פד"ע ד 173). באשר למהות הפיצוי - בהתאם לפסיקה, במצב דברים כזה בו לא בטחה הנתבעת את התובע בקרן מבטחים כנדרש על פי הדין והתובע כבר סיים את עבודתו - עליה לפצות את העובד על הפסד פנסיה בסכום ההפרשות בעין (ע"ע 300080/98 כהן אברהם נ' גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ עבודה ארצי, כרך לג (79)). באשר לטענת הנתבעת לפיה שלמה את חלקו של העובד בהפרשות וכי היא זכאית להחזר בסך של 5,979 ש"ח (סעיף 175 לתצהיר מר יניב חדד) - יש לדחותה, וזאת לאור המצוין בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת עצמה לפיהם משכרו של התובע נוכה מחודש 2/07 סך של 184 ₪ בגין ביטוח המנהלים. בעניין טענת ההתיישנות - אין לקבל את טענת התובע לפיה הוראות סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1957 חלות בענייננו ולפיכך דין התביעה באשר לתקופה שעד ליום 3.1.03 להדחות על הסף, עקב התיישנות. גובה הפיצוי: 31. התובע זכאי אפוא, לכספי הגמל במלואם, תוך קיזוז הסכומים שקיבל. בהתאם להסכם הקיבוצי ולצו ההרחבה בענף המוסכים, על הנתבעת היה לבטח את התובע במבטחים ומשלא עשתה כן, עליה לשלם פיצוי לתובע בגין הנזק אשר נגרם לו, שמתבטא ב - 6% מכל שכר היסוד מחודש 2/03 ועד סיום עבודתו (16,816 ₪) בקיזוז הסכומים שהופרשו עבורו לביטוח מנהלים (6,179 ₪), סה"כ 10,637 ₪. סכום זה היה צריך להשתלם מידי חודש בחודשו כאשר ניתן לערוך תחשיב של הריבית והפרשי ההצמדה מאותו החודש. כל תשלום אילו היה מופרש במועד היה נושא ריבית והפרשי הצמדה כדין, מהחודש בו הופרש. כדי לפצות התובע על אי ההפרשה בשיעור הנדרש במועד יש לערוך חישוב לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה החל מ - 1/2/03, דהיינו הסכום הנ"ל יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1/2/03 ועד התשלום בפועל. דמי חגים: 32. התובע טוען, כי בהתאם להסכם הקיבוצי - הוא זכאי לקבל 10 ימי חג בתשלום מדי שנה ובסך כולל של 110 ימי חג בכל תקופת עבודתו. לטענתו, קיבל רק 51 יום ולכן הוא זכאי לפדיון יתרת 59 ימי חג. הנתבעת טוענת, כי התובע אינו זכאי לדמי חג לכל תקופת עבודתו, נוכח התיישנות תביעתו, וכי לכל היותר הינו זכאי ל-9 ימי חג בשנה וכי עליו לפרט את הימים בהם בחר להעדר מעבודתו- שאם לא כן אין להעתר לתביעתו, וזאת בהתאם לפסק הדין עב 4165/03 חמאד ח'ר גירומטיק - המכון לגירים אוטומטיים בע"מ, ניתן ביום 28.8.07). 33. על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, זכאים העובדים לדמי חגים בשעור של 10 ימים לשנה, 9 ימים בגין חגי השנה ויום אחד לפי בחירתם. בשל התיישנות התביעה, יש לבחון את זכאות התובע לדמי חגים בגין התקופה שמיום 3.1.03 ועד לסיום עבודתו ביום 4.2.10. 34. כאמור, סעיף 10 להסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים נוקב ב-9 ימי חג בגינם מגיע לעובד תשלום דמי חג, וקובע כי העובד יהיה זכאי ל: "יום נוסף לפי בחירת העובד". להזכיר, תמורת חגים בכלל, הינה תמורה המשולמת לעובד שעתי, אשר נמנע ממנו לעבוד בימי החג ולפיכך זוהי תמורה בגין ימים בהם לא עבד העובד. משכך, בתביעה ממין זו שבפנינו לתשלום בדיעבד בגין תמורת חג שומה על זה התובע את התמורה, לפרט למיצער באילו ימים לשיטתו בחר להיעדר מהעבודה במסגרת יום הבחירה ולמרות זאת לא שולמה לו תמורת דמי חג, על מנת שניתן יהיה לפסוק לו תמורה בגין ימים אלו. בעניינינו משלא פירט התובע באילו ימים בחר להיעדר ולמרות זאת לא שולמה לו התמורה בגין דמי חג, אין בידינו לפסוק לו את תמורתם. על פי תלושי השכר, בתקופה זו שמיום 3/1/03 ועד לסיום עבודתו ביום 4/2/10 קיבל התובע 45 ימים ולכן זכאי התובע ליתרה של 18 ימי חג. לפיכך, התובע זכאי לדמי חג בסך של 3,600 ₪. פדיון דמי חופשה: 35. התובע טען בכתב תביעתו, כי בגין כל תקופת עבודתו ולאור וותקו בעבודה, היה זכאי ל-219 ימי חופשה בתשלום וכי קיבל 105 ימי חופשה במהלך עבודתו, אותם הוא מייחס לשנות עבודתו הראשונות ולכן זכאי ליתרה של 114 ימי חופש בסך של 22,800 ₪ . בתצהירו ובסיכומיו טען מעבר לכתב התביעה כי הינו זכאי לפדיון של 116 ימי חופש בסך של 23,200 ₪. הנתבעת טענה, כי בכל מקרה ועל פי חוק ההתיישנות, דינה של התביעה עד לחודש 1/03 להדחות על הסף. כן נטען, כי על פי סעיף 11(י) להוראות ההסכם הקיבוצי, צבירת מלוא ימי החופשה מוגבלת אך ורק למקום בו פוטר העובד ולא מקום בו עזב מרצונו. 36. הוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, מאפשרות צבירה של חופשה עד שלוש שנים. על הפסיקה, נמנית תקופה זו מיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים (ע"ע 324/05 ריבה אלצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 27.3.06). משהוכח בפנינו, כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא התפטר ביוזמתו ולא בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי הפיטורין - אין הוא זכאי לצבירת מלוא ימי החופשה, כנטען על ידו, כאמור בהוראות סעיף 11(י) להסכם הקיבוצי. משסיים התובע את עבודתו ביום 4.1.10, זכאי הוא לפדיון דמי חופשה בעבור תקופה של 3 שנים שמיום 4.1.07 ועד סיום עבודתו. בהתחשב בותק עבודתו - זכאי היה התובע בשנת 2007 ל-19 ימי חופשה. עם זאת, משהודה התובע בהעדרות של חודשיים רצופים בחודשים 11/07 ו-12/07 ולאור מספר ימי העבודה ביתרת החודשים- זכאי היה התובע ל-18 ימי חופשה, כנטען על ידי הנתבעת. בשנים 2008 ו-2009 - זכאי היה התובע ל-26 ימים בשנה. בנסיבות אלה - זכאי היה התובע ל-70 ימי חופשה וכעולה מתלושי השכר, ניצל התובע מתוכם 36 יום ולכן זכאי הוא לפדיון של 34 ימי חופשה על פי השכר היומי האחרון של 200 ₪ שהינו סך של 6,800 ₪. דמי הבראה: 37. התובע טען, כי במשך כל תקופת עבודתו היו זכאי לקבל 80.5 ימי הבראה וכי בפועל קיבל 44 יום בלבד, וזאת כמפורט בתצהיר התובע בסעיף 62. הנתבעת אינה חולקת על כך שבעת הגשת התביעה התקיימו יחסי העבודה עדיין ולכן חלה תקופת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים, דהיינו נבחנת הזכאות משנת 2003 (סעיפים 122-124 בסיכומיה). לגרסתה, התובע זכאי לדמי הבראה בגין 7 שנות עבודתו האחרונות בסך של 49.18 יום וכי בפועל קיבל 41 יום ולכן זכאי ליתרה של 8 יום בלבד. 38. בהתחשב בוותק עבודתו של התובע משנת 2000 ואילך ועל פי הוראות פרק 12 להסכם הקיבוצי לפיהן בעבור השנה הרביעית ועד השנה השמינית זכאי היה התובע ל-7 ימי הבראה ובעבור השנה התשיעית ועד השנה העשירית - 8 ימי הבראה - זכאי היה התובע ל-51 יום, מהם יש להפחית יום בין העדרותו של התובע למשך חודשיים בשנת 2007 , דהיינו סך כולל של 50 יום. אין חולק, כי הנתבעת שלמה לתובע, על פי הפירוט בתצהירו סך של 41 יום במהלך התקופה הנדונה ולכן נותרה זכאות של 9 ימי הבראה על פי תעריף של 342 ₪ בסך כולל של 3,078 ₪. שכר לחודש ינואר 39. התובע תבע שכר בגין שני ימי עבודה בחודש 1/10, אשר לטענתו לא שולם לו. הנתבעת לא חלקה על עבודתו של התובע בימים 3.1.10 ו-4.1.10 ואף בתלוש השכר של חודש 1/10 שלמה לו בעבור יומיים אלה, אלא ששכר זה לא שולם בשל קיזוז ימי הודעה מוקדמת. משנדחתה טענת הקיזוז בגין אין מתן הודעה מוקדמת- חייבת הנתבעת בתשלום שכר העבודה בסך של 400 ₪ בחודש ינואר 2010. טענות הקיזוז של הנתבעת שטרם נדונו: קיזוז זמן ההפסקות: 40. הנתבעת טענה, כי יש לקזז משכר התובע את הפסקות האוכל והתפילה שקיבל מדי יום ביומו בסך כולל של 36,337.5 ₪. התובע טען מנגד, כי לא הוכח זמן ההפסקות ולחילופין כי יום עבודה רגיל של המוסך היה בן 8.5 שעות וכן היתה עבודה בימי שישי וכי הנתבעת לא שלמה גמול שעות נוספות על עבודה מעבר לשמונה שעות ובכך למעשה קיזזה את זמן הפסקת האוכל שעמד על חצי שעה לערך ביום. כן נטען על ידי התובע, כי הנתבעת היתה מודעת למתן זמן ההפסקות, אשר ניתן במהלך תקופת עבודה של מעל ל-10 שנים וכי בכך נוצר תנאי מכללא לפיו זכאי התובע לשכר בגין זמן ההפסקות. 41. בעניין זה - הדין עם התובע. על פי הוראות החוק ישנם קריטריונים ברורים לכך שהפסקה תחשב כזמן שאינו חלק משעות העבודה שבגינן זכאי העובד לשכר, וזאת בסעיף 20 (ג) לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע כדלקמן - בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה." (הדגשות שלי - י.כ) בענייננו, משעולה מעדותם של התובע ומר אמיר X, כי נהגו לאכול בתוך המוסך (עדות מר X עמ' 9, עדות התובע עמ' 14 ולפי עדותו של התובע לא הותר לו לצאת מתחום המוסך (עמ' 14 לפרוטוקול) ואף מעדותו של מר יניב עלה, כי היתה תקופה שאכלו במחסן או בחדר אחר במוסך (עמ' 26 לפרוטוקול) ורק בחלק מהזמן אכלו מחוץ למוסך - אזי אין ההפסקה נחשבת בגדר הפסקה כאמור בסעיף 20 לחוק ואין הנתבעת רשאית לקזזה משעות העבודה. 42. יתרה מזו, סברנו, כי מקום בו נהגה הנתבעת במשך 10 שנים ליתן לכל עובדיה הפסקת בת כחצי שעה לאוכל וכן מספר דקות לתפילה, מבלי שזמן זה קוזז משעות העבודה, וכך היה מקובל על שני הצדדים, ללא כל עוררין במשך כל שנות העבודה, אין יכולה הנתבעת להישמע בטענת קיזוז זמן הפסקות - אשר הועלתה לראשונה לאחר הגשת התביעה - מזכויות מגן להם זכאי התובע עם סיום עבודתו. (ראה בעניין זה עב' (ב"ש) 1256/05 חודאדי-ניצנים חברה לאבטחה, ניתן ביום 24.6.07, ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים חברה לאבטחה - חודאדי, ניתן ביום 19.1.10). אשר על כן- נדחית טענת הקיזוז באשר לזמן ההפסקות שניתנו לתובע. קיזוז שכר עבודה שקיבל התובע ביתר: 43. הנתבעת טענה, כי התובע לא עמד בסיכום בעניין ימי שישי, כן הוכח על בסיס כרטיס העבודה לחודש 11/09 כי התובע לא סיים את העסקתו בכל יום בשעה 17.00 כפי שסוכם. הנתבעת טענה לקיזוז סך של 15,776 ₪ בגין רכיב זה. התובע טען, כי טענה זו לא הוכחה וכי עבד כפי שסוכם בימי שישי עד השעה 11.00 וביתר הימים עד סגירת המוסך. אף בעניין זה - הדין עם התובע. הנתבעת לא הוכיחה את טענתה, כי התובע לא עמד בהסכם בין הצדדים באשר לשעות העבודה והסתפקה בהצגת כרטיס נוכחות לחודש אחד בלבד, אשר לא ניתן ללמוד ממנו על האמור ואף ממנו ניתן היה ללמוד, כי בחלק מהימים עבד התובע עד קרוב לשעה 17.00. מנגד העידו הן התובע והן העד מטעמו, כי התובע עבד בימי החול עד סגירת המוסך. לפי עדותו של התובע, לא חתם כרטיס ביציאתו ביום ו' וביתר הימים השלים את השעות ועבד עד סגירת המוסך (עמ' 16 לפרוטוקול). בנסיבות אלה - בהם הועלתה הטענה רק לאחר הגשת התביעה של התובע ולא היה לה כל זכר במהלך תקופת העבודה ונוכח הראיות הדלות התומכות בטענה זו - דינה להדחות. אשר על כן - נדחית טענת הקיזוז באשר לשעות העבודה של התובע. אחרית דבר: 44. תביעת התובע לפיצויי פיטורין - נדחית. תביעת התובע לדמי הודעה מוקדמת, תשלום פנסיה, הפרשי דמי הבראה, חגים, שכר עבודה לחודש ינואר ופדיון ימי חופשה - מתקבלות. טענות הקיזוז של הנתבעת - נדחות. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סך של 4,700 ₪ בגין שכר של חודש עבור ויתור על תקופת הודעה מוקדמת, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/3/10 ועד התשלום בפועל. ב. סך של 10,637 ₪ בגין פיצוי אי הפרשות לפנסיה, אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/2/03 ועד התשלום בפועל. ג. סך של 3,600 ₪ בגין דמי חג, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/3/10 ועד התשלום בפועל. ד. סך של 6,800 ₪ בגין פדיון דמי חופשה, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/3/10 ועד התשלום בפועל. ה. סך של 3,078 ₪ בגין דמי הבראה, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/3/10 ועד התשלום בפועל. ו. סך של 400 ₪ בגין שכר חודש ינואר, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/2/10 ועד התשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ וזאת תוך 30 יום, מיום המצאת פסק הדין. 45. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום. העסקת בני נוערנוערהתפטרות