1. התובעת, גב' רחל פרידמן, החלה לעבוד כמנהלת ייצוא של הנתבעת 1 במהלך חודש יוני 1998. באפריל 1999 הועברה לעבוד בנתבעת 2, מבלי שחל כתוצאה מכך שינוי כלשהו במקום עבודתה או בתנאי עבודתה. שתי הנתבעות הן חברות בבעלותו ובשליטתו של מר יוסף דן (דנינו), הנתבע 3, אשר עוסקות בייצור ובשיווק מוצרי קוסמטיקה הנמכרים תחת המותג "ביוטי מינרל". 2. עם הגשת תביעתה סברה התובעת כי בשלב מסוים במהלך שנת 2001 "הוחזרה" לעבוד במסגרת הנתבעת 1 ולקבל ממנה את שכרה, אך במהלך עדותה בפנינו חזרה בה מטענה זו. הצדדים מסכימים לפיכך כי החל מאפריל 1999 ועד סיום עבודתה היתה הנתבעת 2 מעבידתה של התובעת. כן מסכימים הם כי קיימת היתה רציפות בין העסקתה בנתבעת 1 לבין העסקתה בנתבעת 2 (להלן - "הנתבעת"). 3. לטענת התובעת, במהלך שנת 2001 כולה נאלצה "להתחנן" (כדבריה) על מנת לקבל את משכורתה, אשר שולמה תמיד באיחור. כדוגמאות ספציפיות מסרה על משכורות יולי ואוגוסט 2001 אשר פוצלו לשני שיקים מעותדים; על משכורת ספטמבר 2001 אשר שולמה ביום 17.10.01; על משכורת חודש אוקטובר 2001 אשר שולמה בהמחאה שחוללה מחמת העדר כיסוי (אך שולמה בסופו של דבר); ועל משכורת חודש מרץ 2002 אשר שולמה בשני תשלומים - 3,000 ₪ ביום 14.3.02 (הגם שההמחאה נשאה תאריך של 10.3.02) והיתרה רק לאחר סיום עבודתה. 4. התובעת לא צירפה מסמכים כלשהם על מנת לתמוך בטענותיה בדבר הלנות השכר החוזרות ונשנות, למעט אישור על השיק שחולל. הנתבעת מצידה כפרה בכך שהיו פיגורים כלשהם בתשלום השכר, למעט "בעיה טכנית" במשכורת חודש 10/01, ולמעט "פיצולים" שונים בתשלום השכר כתוצאה מבקשותיה של התובעת עצמה (בקשות שנבעו ממצבה הכלכלי הקשה של התובעת - מצב שאושר כללית על ידי התובעת בחקירתה הנגדית). עם זאת, הנתבעת לא התייחסה באופן ספציפי לטענות התובעת בנוגע למועדי תשלום השכר ולא ניסתה להוכיח פוזיטיבית כי השכר שולם במועד. בנוסף, כאשר נשאל הנתבע 3 בחקירתו הנגדית בנוגע למצבה הכלכלי של הנתבעת השיב, במרבית המקרים, "זה לא עניינך". 5. הצדדים מסכימים כי התובעת סיימה עבודתה ביום 19.3.02, אך חלוקים בדבר הסיבות לסיום זה ובנוגע לזהות הצד שגרם לו. הגרסאות השונות שמסרו בהקשר זה תפורטנה להלן. כתוצאה מכך קיימת ביניהם מחלוקת בדבר זכאות התובעת לפיצויי פיטורים בגין שנות עבודתה בנתבעות, וכן בגין זכאותה לדמי הודעה מוקדמת. ממחלוקת זו נובעת גם דרישת הנתבעת בתביעתה הנגדית, לחייב את התובעת בתשלום דמי הודעה מוקדמת, בשל שעזבה "מהיום להיום" ותוך גרימת נזק לנתבעת. 6. התביעה המקורית כללה מספר רכיבים נוספים, והנם הפרשי שכר בגין חודש 2/02, שכר חודש 3/02 (עד מועד הפסקת העבודה), דמי הבראה לשנת 2001, הוצאות נסיעה ופדיון חופשה. כל הסכומים הללו שולמו לאחר הגשת התביעה, במסגרת שיק "גמר חשבון" שנשלח לתובעת בדואר רשום ביום 5.6.02 (נספח א' לתצהיר הנתבע 3). במכתב אשר נלווה להמחאה זו ציין ב"כ הנתבעת כי "שיק זה הוכן עבור מרש(ת)ך במועד, ואולם היא סירבה לקבלו". עם זאת, הנתבע 3 בחקירתו לא יכול היה לפרט מתי הציע לתובעת את הסכומים האמורים ובאיזו דרך. לאור זאת, נותרה על כנה התביעה בדבר פיצויי הלנת שכר, ו/או ריבית והפרשי הצמדה, בגין הסכומים דלעיל. 7. נדון אם כך להלן בשלוש הסוגיות המשפטיות שהועלו ע"י הצדדים ונדרשות לצורך הכרעה בתיק זה: האחת, סוגיית סיום יחסי העבודה והזכויות המגיעות כתוצאה מכך בין לתובעת ובין לנתבעת; השניה, סוגיית פיצויי ההלנה ו/או ריבית והפרשי הצמדה שיש לצרף לסכומים ששולמו ביום 5.6.02; השלישית, טענת התובעת ל"הרמת מסך", ולחיובו האישי של הנתבע 3 (להלן - "הנתבע") בסכומים אותם היא דורשת, נוכח ה"ערבוביה" הנטענת בין החברות שבניהולו ובשליטתו. סיום יחסי העבודה בין הצדדים - פיטורים, התפטרות, או התפטרות בתנאי מפוטר 8. התובעת טענה בתצהירה בהקשר זה כדלקמן (נוכח חשיבות הדברים, הטקסט מובא כמעט במלואו): "ביום 17.3.02 זימן אותי הנתבע 3 לחדרו ואמר לי כי היות ומחלקת הייצוא מדשדשת במקום, יש לאחד כוחות עם מנהל השיווק הארצי וכי עלי לשתף אותו במידע ולסייע לו בעבודתו בהפעלת דיילות המכירה. הבהרתי לנתבע 3 כי אין לי כל התנגדות לשתף פעולה כאמור, גם אם מבחינתי מדובר בתוספת מאמץ וזמן אך בקשתי כי משכורתי תשולם בזמן וכי איני רוצה ליפול קרבן למהלכי רה ארגון אצל הנתבעות באופן שלא יהיה די כסף לתשלום שכרי. או אז התפרץ כלפי הנתבע 3 והודיע לה(י) כי כבר 4 שנים אני גורמת לו נזק, וכי כל ההפסדים הם בגללי וכי איני מתפקדת... ביום שלישי, 19.3.02, בקשתי מהנתבע 3 לסכם את הדברים בינינו, ובקשתי לקבל מכתב פיטורים ולקבוע את תנאי פרישתי. בשלב זה הודיע הנתבע 3 כי הוא אינו אומר לי ללכת וכי עלי להישאר 45 יום נוספים וכי בכל מקרה לא אהיה זכאית לפיצויי פיטורים וכן אינו יכול לדעת מתי ישלם לי את יתרת משכורתי לחודש פברואר 2002 ולתקופה הנוספת וכן את חובותיו בגין פדיון חופשה דמי הבראה ונסיעות. מובן שלא יכלתי להסכים ל"סידור" זה, לאור סירובו של הנתבע להעלות סיכום כל שהוא על הכתב, סירובו לשלם לי פיצויי פיטורין ויתרת הפרשי שכר ומתוך היכרות את אמינותו הידועה לשימצה. בכך ראיתי למעשה אקט של פיטורין מידיים". 9. בחקירתה הנגדית סיפרה התובעת את הסיפור הבא: "ש. את פוטרת או התפטרת מהעבודה ת. פוטרתי על ידי כל המהלכים ש. הנתבע הודיע לך שאת מפוטרת ת. הוא אמר לי שאינו יכול לשלם לי משכורת יותר, אנו עושים שינויים ותחליטי מה את רוצה לעשות ... ש. את מופנית לסעיף 20 לתצהירך... סיפרת לנו סיפור שהוא אמר לך שהוא לא יכול לשלם לך משכורת. תסבירי לי למה הסיפור הזה לא מופיע בתצהירך ת. זו השתלשלות של כל הדברים איני זוכרת מילה במילה. השיחה היתה בכלל כאשר אמרתי שאם לא יכול לשלם אני מבקשת שיתן מכתב פיטורים ואז הוא אמר לא מגיע לך כלום כי כל השנים גרמת לי נזק וכל שאר הדברים שפירטתי בסעיף 20 ש. אני עדיין תמה מדוע הסיפור לפיו הנתבע לא יכול לשלם לך משכורת לא פורט בסעיף 20 ת. התרגלתי שכל הזמן לא שולמו המשכורות בזמן ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות בתצהיר. כן ייחסתי לזה חשיבות בשיחה. ש. אני מתייחס לתצהירך סעיף 20 מה ענית לו ת. עניתי לו שאם כך תן לי מכתב פיטורים ואני הולכת והוא סרב וביקש ממני להמשיך לעבוד, אני אראה מתי אני אשלם לך. ... ת. הוא לא אמר תמשיכי לעבוד בשום פנים ואופן. כאשר אתה מפנה אותי למה שאמרתי קודם אני מסבירה שהוא ביקש ממני להמשיך לעבוד רק עד שישלם" (עמ' 6-7 לפרוטוקול). 10. הנתבע לעומתה מסר, בתצהירו, את הגרסה הבאה: "בשלב מסוים קבלנו לעבודה מנהל שיווק בעל נסיון בתחום השיווק ומכירות בענף הקוסמטיקה. עם כניסתו לעבודה נערכה ישיבה שיווק בה השתתפו התובעת, מנהל השיווק ואנכי ובה סוכמו דרכי שיתוף פעולה בין התובעת לבין מנהל השיווק. לאחר ישיבה זו פנתה התובעת אלי והעלתה טענות שונות הנוגעות לתנאי עבודתו של מנהל השיווק ובין השאר טענה שאינה מוכנה כי יקבל עמלות ובונוסים על חשבון מכירות ו"נמאס לה מהשינויים". הבהרתי לתובעת כי תנאי עבודתו של כל עובד הם פרי מו"מ בינו לביני ואינם מעניינה של התובעת. למחרת היום נכנסה התובעת למשרדי והודיעה לי כי לאור קבלתו לעבודה של מנהל השיווק היא אינה מוכנה להמשיך בעבודה ומודיעה על התפטרותה. הסיבה היחידה שהעלתה התובעת להתפטרות היא טענתה כי אינה מוכנה לעבוד עם מנהל השיווק החדש. התובעת לא העלתה מעולם ובוודאי לא בעת הגשת התפטרותה כל טענה לגבי מועדי תשלום השכר או כל טענה אחרת. אני ניסיתי להניא את התובעת מהתפטרותה ומשלא עלה הדבר בידיי בקשתי לפחות כי תיתן הודעה מוקדמת של 30 יום... התובעת סירבה לתת כל הודעה והודיעה כי היא מתפטרת לאלתר תוך שהיא עוזבת את המקום במילים "נתראה בבית משפט"". 11. הנתבע כמעט ולא נחקר בחקירתו הנגדית בנוגע לנסיבות סיום עבודתה של התובעת, למעט הצגת גרסתה העובדתית בפניו, לגביה השיב "שקר" (עמ' 14 לפרוטוקול). 12. לאחר בחינת עדויות הצדדים בהקשר זה, אנו קובעים כי התובעת לא פוטרה אלא התפטרה. מסקנה זו נובעת כבר מתיאור התובעת עצמה לגבי נסיבות סיום עבודתה. מדרך הצגת הדברים על ידי התובעת, הן בתצהירה והן בחקירתה הנגדית, לא יכול להיות חולק כי הנתבע לא הודיע לה כי היא מפוטרת, ולא "נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר" (דב"ע ל/1-3 זמל הרמן - דואיב גילה, פד"ע א' 18). גם התובעת עצמה מודה בכך, למעשה, בדבריה "פוטרתי על ידי כל המהלכים" (עמ' 6 לפרוטוקול). היינו, טענתה האמיתית של התובעת, כפי הנובעת גם מסיכומי בא כוחה, אינה כי פוטרה, אלא כי הנתבע לא הותיר לה ברירה אלא להתפטר. 13. נותרת השאלה האם התפטרה התובעת בנסיבות הנקובות בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן - "החוק"), הקובע כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". 14. לטענת התובעת בסיכומיה, אולצה להתפטר נוכח ההלנות החוזרות ונשנות של שכרה (כפי שפורטו בסעיף 3 לעיל), לרבות שכר חודש 2/02 אשר שולם לה ערב חג הפסח באופן חלקי בלבד (והושלם למעלה מחודשיים לאחר סיום יחסי העבודה). בפרט הדגיש בא כוחה של התובעת את דבריו הנטענים של הנתבע לפיהם אינו יודע אם ומתי יוכל לשלם לה את שכרה. השאלה העומדת להכרעה על ידינו הנה האם הוכיחה התובעת את טענתה זו מבחינה עובדתית, והאם "תופסת" היא מבחינה משפטית. 15. כבר נקבע כי זכותו היסודית של עובד הנה לקבל את שכרו, ולקבלו במועד. לפיכך, כאשר מוכחים פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר, ובפרט כאשר קיים חוסר ודאות לגבי עצם קבלת השכר - אין מצפים מהעובד כי ימשיך בעבודתו (דב"ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי - מנחם שוורץ, פד"ע ג 318; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב - נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514). עם זאת, על מנת לזכות בפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק על העובד התובע לעמוד בשלוש משוכות: האחת, להוכיח כי אכן היתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, או "נסיבה אחרת" בשלה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; השנייה, להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר; השלישית, להוכיח כי נתן התרעה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר, והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע שן/10-3 חיים כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238). 16. בעניין שלפנינו, נותר בליבנו ספק לגבי שתי המשוכות הראשונות שצוינו לעיל, וכן עלינו לקבוע פוזיטיבית כי לא הוכחה המשוכה השלישית. לא נותר לנו לפיכך אלא לדחות רכיב זה של התביעה. 17. באשר למשוכה הראשונה: התובעת אמנם פירטה בתצהירה על עיכובים מסוימים בתשלום שכרה במהלך החודשים יולי - אוקטובר 2001, אך לא צירפה מסמכים כלשהם המעידים על כך לרבות דפי חשבון, צילומי המחאות וכיו"ב. הראיה היחידה שצירפה, ולגביה אין מחלוקת, הנה ההמחאה בגין שכר חודש 10/01 אשר חוללה. עם זאת, התובעת עצמה הודתה כי קיבלה את סכומו של השיק שחולל במלואו לפחות מספר חודשים טרם התפטרותה (עמ' 5 לפרוטוקול), כאשר לא העידה על עיכובים כלשהם בתשלום השכר של החודשים נובמבר ודצמבר 2001 או ינואר 2002. גם לגרסתה, ההלנה הבאה היתה של שכר חודש פברואר 2002, אשר שולם לה באופן חלקי ביום 14.3.02 (כאשר השיק נשא את התאריך 10.3.02 ולדברי הנתבע ניתן לה במועד זה), וכאשר התפטרה כבר ביום 19.3.02. איננו משוכנעים כי מערכת עובדתית זו, כשלעצמה, יכולה להקים זכאות להתפטר בתנאי מפוטר. 18. באשר לטענת התובעת בחקירתה הנגדית, כי הנתבע הודיע לה טרם התפטרותה כי "אינו יכול לשלם לה יותר משכורת" - זו טענה שאין באפשרותנו לקבל מבחינה עובדתית. זאת, שכן על אף חשיבותה לא צוינה על ידי התובעת בתצהירה (או אף בכתב תביעתה) ולו ברמז, מבלי שקיבלנו הסבר מספק לכך. אנו סבורים לפיכך כי האמת טמונה בתצהירה של התובעת, לפיו האיום באי תשלום השכר עלה לראשונה רק לאחר שהנתבעת הודיעה על עזיבה. 19. גם בנוגע ל"משוכה" השנייה שצוינה לעיל נותר בלבנו ספק, וזאת מקריאת גרסאות התובעת כפי שצוטטו בחלקן לעיל. הרושם שנותר בנו הוא כי התובעת היתה מעונינת לעזוב את מקום העבודה נוכח הצטברות של נסיבות (דוגמת המטלות הנוספות עליהן פירטה בתצהירה, מינויו של מנהל השיווק החדש, הבעיות הכלכליות שלה ושל מקום העבודה, שחיקה, חוסר נעימות כלפי דיילות המכירה אשר נטען כי לא קיבלו את שכרן, וכיו"ב). לאור זאת, כאשר התפרץ כלפיה הנתבע 3 בטענות על ה"נזקים" הנגרמים על ידה - ראתה בכך כפי הנראה את ה"מסמר האחרון", וכן הזדמנות לעזוב תוך קבלת פיצויי פיטורים. לכן ביקשה מהנתבע לערוך הסכם פרישה מסודר במסגרתו תהא זכאית לפיצויי הפיטורים שלה. כאשר סירב לכך הנתבע, תוך "איום" כי אינו יודע מתי ישלם לה את יתרת שכרה, ותוך דרישה כי תישאר (לפחות לתקופת ההודעה המוקדמת בה היא מחויבת) - עזבה את העבודה לאלתר. 20. במאמר מוסגר יצוין כי התובעת לא טענה בפנינו על כך שזכאית היתה להתפטר בתנאי מפוטרת מחמת נושאים אחרים שאינם הלנת השכר (דוגמת מינויו של מנהל השיווק החדש). לאור זאת לא התייחסנו לכך כלל בהיבט זה. 21. מעבר לאמור לעיל, ולענין המשוכה השלישית - אף אין בידינו לקבוע כי התובעת התריעה בפני הנתבעת, כדרישת הפסיקה, על כך שתתפטר ככל שהלנות השכר לא תיפסקנה, תוך מתן הזדמנות לנתבעת לשפר את דרכיה. ב"כ התובעת הפנה אותנו בסיכומיו לסעיף 11 לתצהיר התובעת, אך לא מצאנו בו אזכור להתרעה מפורשת. זאת, הגם שדובר בנושא אשר המעביד יכול היה לתקן, ואשר לא הצדיק התפטרות ללא מתן התרעה. 22. נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת איננה זכאית לפיצויי פיטורים, או לדמי הודעה מוקדמת, בגין התפטרותה. ראוי לציין כי הגענו למסקנה זו בהסתמך על עדותה של התובעת עצמה, ועל אף הרושם הבלתי אמין והמתחמק שהותירה בנו עדותו של הנתבע. 23. באשר לתביעה שכנגד - משקבענו כי התובעת התפטרה - הרי שלכאורה היה עליה ליתן בגין כך הודעה מוקדמת לפי דרישתו של חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א - 2001 (להלן - "חוק הודעה מוקדמת"). עם זאת, אנו נותנים אמון לגרסת התובעת בתצהירה, לפיה הודיע לה הנתבע, במהלך הפגישה ביום 19.3.02 שלאחר התפטרותה, כי אינו יודע מתי יוכל לשלם לה את שכרה בגין תקופה זו, אם בכלל ("איום" שאכן התממש, שהרי לא שילם את השכר שהגיע לה אותה עת אלא ביום 5.6.02). לאור זאת, אנו סבורים כי התובעת הוכיחה "נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנה כי תעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת" (סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת), באשר אין לדרוש מעובד כי יישאר במקום עבודה תחת איום מפורש בדבר אי קבלת שכר. משכך, איננו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. פיצויי הלנה בגין "גמר החשבון" המאוחר 24. כמפורט לעיל, "גמר החשבון" בוצע ע"י הנתבעת רק ביום 5.6.02, כחודשיים וחצי לאחר סיום יחסי העבודה ולאחר הגשת כתב התביעה (שהוגש ביום 21.3.02). במסגרת זו שולמו לתובעת הפרשי שכר בגין חודש 2/02, שכר עבודתה בגין חודש 3/02, פדיון חופשה, דמי הבראה והוצאות נסיעה. 25. לא מצאנו בתצהיר הנתבע, או בעדותו בפנינו, הסבר כלשהו לתשלום המאוחר, למעט הפנייה למכתב בא כוחו בו נרשם באופן סתמי כי התשלום הוכן "בזמנו" אך התובעת סירבה לקבלו. הנתבע לא יכול היה להגן בפנינו על פיסקה זו או להסביר על בסיס מה נרשמה (עמ' 9 - 10 לפרוטוקול). בהתחשב בכך, ולאור הכחשתה החד משמעית של התובעת בנוגע לכך, אין באפשרותנו לקבל את הטענה כי התשלום הוצע לתובעת טרם ה - 5.6.02. 26. סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 מתיר לבית הדין להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלם אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה, או בשל חילוקי דעות שיש בהם ממש בדבר עצם קיום החוב. במקרה שלפנינו, מלבד הפניה כללית בכתב ההגנה ל"הגנות נשוא חוק הגנת השכר" - לא טרחה הנתבעת להוכיח את התקיימות מי מההגנות, כאשר לא היתה מחלוקת אמיתית על הזכאות לשכר וכפי הנראה עיכב הנתבע את הכספים כ"תגובת נגד" להתפטרות. לאור זאת, לא נותר לנו אלא לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר כפי שקבע המחוקק בגין הלנת שכר החודשים פברואר ומרץ 2002, וכן בתשלום ריבית והפרשי הצמדה כדין בגין האיחור בתשלום הסכומים הנוספים. הרמת מסך 27. במסגרת כתב התביעה והתצהיר ניסתה התובעת לבסס תביעה אישית כנגד הנתבע בהסתמך על "העברתה" מהנתבעת 2 לנתבעת, וחוזר חלילה. כן טענה, באופן כללי ו"לפי ייעוץ משפטי שקבלתי ואני מאמינה בנכונותו", כי הנתבע "לא קיים הפרדה בין הנתבעות 1,2 והשתמש בהן כרצונו בהתאם לנוחותו, ללא כל השקעה כספית מינימלית ("מימון דק") מצידו ותוך ניהול ענייניהן ברשלנות תוך אי הקפדה על זכויותיי ויתר העובדים" (סעיף 25 לתצהירה). בהתחשב בכך, דרשה לחייבו באופן אישי בסכומים המגיעים לה. 28. במהלך חקירתה הנגדית, ולאחר שהוצגו בפניה המסמכים הרלוונטים, אישרה התובעת את גרסת הנתבע כי למעשה "הועברה" פעם אחת בלבד, באפריל 1999, מהנתבעת 1 לנתבעת, כאשר מאז ועד סיום עבודתה הועסקה במסגרתה של הנתבעת (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 17). כן אישרה כי אין בידיה ראיות או מסמכים שיכולים לאשש את טענותיה בדבר "מימון דק" (עמ' 8 לפרוטוקול). 29. לאחר שקילת הראיות שהובאו בפנינו, איננו סבורים כי הוכחה במקרה זה הצדקה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו האישי של בעל המניות (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ ואח', עבודה ארצי כרך לג (39), 35; ע"ע 1017/01 מחמוד געימאת - דולפין ים בע"מ, טרם פורסם, מיום 11.2.04). התובעת עבדה בחברה בע"מ, אשר היתה מעבידתה ונשאה כלפיה בכל מחויבויות המעביד מכח דין והסכם. חברה זו היא בעלת הדין הרלוונטית והראויה - בלא שהוכחה בפנינו הצדקה משפטית בנסיבות אלו לחיוב אישי של הנתבע. סיכום 30. סוף דבר - התביעה האישית כנגד הנתבע 3 נדחית. כך גם התביעה כנגד הנתבעת 1. הנתבעת 2 תשלם לתובעת את הסכומים המנויים בסעיף 26 לעיל, היינו: (א) פיצויי הלנה מלאים לפי חוק בגין סך של 3,000 ₪ ברוטו (לפי תלוש השכר שצורף לתצהירו של הנתבע ולא נסתר), וזאת בגין התקופה החל מיום 1.4.02 (שכן לא הוכחה בפנינו החלוקה בין שכר 2/02 לשכר 3/02 במסגרת הסכום הגלובלי ששולם) ועד יום 5.6.02; (ב) ריבית והפרשי הצמדה כדין בגין סך של 3807.50 ₪ ברוטו (לפי תלוש השכר האמור), בגין התקופה מיום 1.4.02 ועד 5.6.02. בהתחשב בתוצאה - אין צו להוצאות. פיטוריםהתפטרות