1. לפנינו תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין נזקים שנגרמו לברכו השמאלית של התובע בגין אימוני כושר גופני שביצע בהיותו מאבטח ברשות שדות התעופה (להלן: "רש"ת"). בכתב התביעה נטען כי מאז חודש 10/2002 עבד התובע כמאבטח ברש"ת ולצורך שמירה על כושרו הגופני נהג להתאמן באופן עצמאי ועל בסיס יומיומי. עוד נטען כי ביום 11/06/04 יום שישי, בסיום אימון ריצה שערך התובע במושב בו התגורר, הוא חש כאבים בברך השמאלית, ולמחרת הבחין בנפיחות רבה בברך זו ופנה למוקד חירום של קופ"ח "מכבי" (היות ומדובר ביום שבת) ובמועד מאוחר יותר אובחן קרע במיניסקוס בברך השמאלית. 2. לגרסת התובע יש לראות בקרע במיניסקוס משום "תאונת עבודה" שכן האימונים העצמאיים שלו נדרשו לשמירת כושרו הגופני ולתועלת המעביד, בהיותו מאבטח כאמור לעיל. 3. לאחר ששמענו העדויות ועיינו בכל הראיות ובסיכומי הטענות שהגישו הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן: א. באשר לאירוע מיום 11/06/04, כאבים בסיום אימון ריצה ביום שישי במושב בו התגורר התובע, אין ספק שלא מדובר בתאונת עבודה: אימוני כושר פרטיים שערך התובע באופן עצמאי, בשעות הפנאי שלו, לא במסגרת שעות העבודה ואף לא במקום העבודה - אינם יכולים להיחשב כפגיעה בעבודה. ב. משלא הוכח ע"י התובע כי האימונים הפרטיים והעצמאיים שלו נעשו עפ"י הוראה או דרישה מפורשת של המעביד (רש"ת) ממילא אינם יכולים להיחשב אפילו כנילווים לעבודתו. ג. התובע אישר כי אימוני כושר, קרב מגע וירי התקיימו, בין מטעם רש"ת ובין במסגרת שירות בטחון כללי ועפ"י הנדרש לצורך עבודתו כמאבטח בנתב"ג, ואין ספק שאילו היה נפגע תוך כדי השתתפותו באימונים הנ"ל, היה זה בגדר תאונת עבודה ולמצער פגיעה תוך פעילות נילווית לעבודה. אולם, כאמור, הפגיעה ביום 11/06/04 לא אירעה במהלך אימון כאמור ברישא לסעיף זה אלא בעת אימון פרטי ועצמאי שערך התובע ביום שישי ליד ביתו - ועל כן לא מדובר בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק. ד. כעולה ממכתביה של עו"ד תמר טורג'מן אל ב"כ התובע, היא דחתה (בשם רש"ת) את טענותיו של ב"כ התובע, עו"ד ינון תמרי, כאילו חוייב התובע ע"י רש"ת להתאמן בזמנו הפרטי או שהדבר הוכתב לו ע"י מעבידתו ואישרה כי התובע נדרש לעבור אימון כושר גופני אחת לחודש, "ואי עמידה באימון זה היתה גורמת להפסקת עבודתו כמאבטח..." (ראה סעיף 3,4 למכתב מיום 18/07/07). בעקבות פניה נוספת של ב"כ התובע נשלח אליו ע"י העדה הנ"ל, עו"ד תמר טורג'מן, מכתב ביום 22/08/07 ובו חזרה על האמור במכתבה מיום 18/07/07 ודחתה בתוקף את בקשתו של ב"כ התובע כי רש"ת תאשר שהתובע "חייב להתאמן בזמנו הפרטי על בסיס יומיומי...". העדה הנ"ל חזרה על עמדתה (בשם רש"ת) בעת שהעידה בפנינו ועדותה אמינה ומשקפת אל-נכון את המצב העובדתי הרלבנטי והנכון למועד העסקתו של התובע ע"י רש"ת. בסיכום-ביניים אנו קובעים כי ככל שהתביעה מבוססת על טענת פגיעה או חבלה בברך שמאל בעת קיום אימון ריצה ביום 11/06/04 - התביעה נדחית ואין מדובר בתאונת עבודה. ה. באשר לטענה כי מדובר במחלת מקצוע או בפגיעה עפ"י עקרון המיקרוטראומה, הרי שטענות אלו (שהועלו באופן סתמי בכתב התביעה) נזנחו בסיכומי ב"כ התובע והן נדחות. ואולם, גם לגופן (ולא רק בשל זניחתן בסיכומים) אנו דוחים הטענות האמורות: באשר למחלת מקצוע, התובע לא הציג בפנינו טיעון ממוקד והפניה למחלה המצויה ברשימת מחלות המקצוע. באשר לטענת פגיעה עפ"י תורת המיקרוטראומה, הרי שאף טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר: מטעם רש"ת השתתף התובע בקורס חד-פעמי שבמהלכו הוא לא נפגע ואף לא טוען כי נפגע. כמו כן הוא חוייב להשתתף באימון פעם בחודש - ולא נטען כי הוא נפגע באימון שכזה. מכאן, ועפ"י המפורט בסיכומי התובע כמו גם בתצהירו ובעדותו, שאף את טענת הפגיעה עפ"י תורת המיקרוטראומה מבסס התובע על אימוני כושר יומיומיים שערך בשעות הפנאי, באופן פרטי ועצמאי - וכבר קבענו לעיל שאימונים אלה לא היו במסגרת העבודה, לא נילווים לעבודה ולא נדרשו ע"י המעביד. סוף דבר: התביעה על כל רכיביה וטיעוניה נדחית. ו. אין צו להוצאות. תאונת עבודה