1. התובעת הגישה תביעות אלו נגד הנתבע לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה. 2. בתחילת הדיון לפי סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ביקש בא-כוח התובעת דן יחיד. הנתבע הסכים לכך, ואב-בית-הדין החליט, בהחלטה מנומקת, להעתר לבקשה. לאחר מכן, לאחר ששמע את הצדדים, נתן בית-הדין פסק-דין כדלהלן: "1. לאחר שמיעת הצדדים נראה לי כי יש לפסוק כבר על-פי כתבי הטענות הברורות. 2. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 4978 ש"ח. לעניין פיצויי הלנה, נראה לי כי עד להיום היתה משום מחלוקת שתביא להפחתה מסוימת של פיצויי ההלנה אולם לא לביטול. מהיום והלאה אין שום הצדקה להפחתה. על כן אני קובע כי פיצויי הפיטורים דלעיל ישאו פיצויי הלנה כדלהלן: א. הפרשי הצמדה מיום 15.6.1987 ועד התשלום בפועל. ב. בגין התקופה 15.6.1987 ועד ליום 15.8.1987 (שבועיים לאחר הגשת התביעה) - לא ישאו פצויי הלנה נוספים. ג. מיום 16.8.1987 ועד היום (8.2.1987) פיצויי הלנה נוספים בשיעור 7.5 אחוזים לחודש מסך הפיצויים והפרשי ההצמדה, ובאופן יחסי לחצי חודש. ד. ממחר - 9.2.1988 - פיצויי הלנה נוספים בשיעור 20% מסך הפיצויים והפרשי ההצמדה לכל חודש ובאופן יחסי לחלקי חודש. 3. אני דוחה את התביעה לדמי הבראה. 4. אין צו להוצאות. 5. נימוקים מפורטים יישלחו לצדדים תוך 21 יום. זכות ערעור לבית-הדין הארצי תוך 30 יום מיום קבלת הנימוקים". 4. בית-הדין היה בדעה כי על-פי העובדות שלא היו במחלוקת יש מקום כבר לפסוק את הדין. אין מקום לקיים הוכחות כאשר אין כל מחלוקת לעניין עובדות רלבנטיות. לשם כך נקבע ההליך של מחיקה על הסף מחוסר עילה - כי הרי גם אם יוכח כל מה שנטען, אין התובע זכאי לסעד המבוקש, וממילא אין כל טעם לקיים הוכחות. במקביל יש מקום לנקוט בהליך דומה לגבי הנטען בכתב ההגנה. במידה והעובדות הנטענות בכתב ההגנה - גם אם יוכחו כנכונות - אינן מעלות הגנה ראויה מבחינה משפטית, אין טעם לקיים דיון לשם הוכחת עובדות אלו, מאחר ובסופו של דבר גורל ההגנה להידחות. על אף שאין הסמכה מפורטת בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969, לצעד כזה, נראה לבית-הדין כי יש מקום ליישם כאן את הוראות סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, הקובע: "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית-הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט וצדק". נראה כי עשיית משפט וצדק דורשת התעלמות מטענות סרק, וגם אם מדובר בטענות שאין למחוק אותן לפי תקנה 33 מהתקנות הנ"ל, בכל זאת, אין לבזבז זמן על בירור עובדות שאינן רלבנטיות - ובמידה שכל ההגנה מבוססת על עובדות אלו, יש לתת פסק-דין על יסוד כתבי הטענות בלבד. אפשר לשאוב השראה לכך מאת סדרי הדין בבתי-המשפט הפדרליים בארה"ב - FEDERAL RULES OF CIVIL PROCEDURE שם נקבע בתקנה 12: .C) MOTION FOR JUDGMENT ON THE PLEADINGS) AFTER THE PLEADINGS ARE CLOSED BUT WITHIN SUCH TIME AS NOT TO DELAY HE RTIAL, ANY PARTY MAY MOVE FOR JUDGMENT ON THE ,PLEADINGS. IF, ON A MOTION FOR FUDGMENT ON THE PLEADINGS METTERS OUTSIDE THE PLEADINGS ARE PRESENTED TO AND NOT EXCLUDED BY THE COURT, THE MOTION SHALL BE TREATED AS ONE ...FOR SUMMARY JUDGMENT AND DISPOSED OF AS PROVIDED IN RULE 56 5. כל העובדות דלהלן לא היו במחלוקת וזאת משום שהנתבע לא הכחישן בכתב ההגנה ולמעשה גם הודה במקצתן אף בדיון בפני: א) התובעת החלה לעבוד אצל הנתבע 19.7.1976 כאשר היא בת 56; ב) התובעת התפטרה ביום 15.6.1987 כאשר היא מעל גיל 60; ג) משכורתה האחרונה היתה 476 ש"ח לחודש; ד) התובעת לא קיבלה בעבר דמי הבראה וכפי שהודתה בדיון בפני לא יצאה בפועל להבראה, ואין לה קבלות על הוצאות הבראה. 6. סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - החוק), קובע כי עובדת שהתפטרה לאחר הגיעה לגיל 60 זכאית לפיצויי פיטורים כאילו פוטרה. על הנדרש כדי לזכות בפיצויי פיטורים לפי סעיף זה הוסבר בדב"ע מא/92 - 3 [1] (בע' 28): "בעוד שבכל עובד אין די בהתפטרות מחמת גיל כדי לזכות בפיצויי פיטורים, וצריך להוכיח כי מתקיימים נתונים אחרים כנקוב בחוק - די בעובד שהגיע לגיל 65 ובעובדת שהגיעה לגיל 60, בעצם אותו נתון כדי לזכות בפיצויי פיטורים. החידוש הוא בכך, שאם מגיע העובד לגיל 65 או העובדת לגיל 60 - גילי הפרישה לפנסיה המקובלים בישראל - עצם ההתפטרות בשל הגיל, דיה". 7. התובעת דנא החלה את עבודתה עוד טרם הגיעה לגיל 60, והתפטרה לאחר מכן. אין בעובדה כי החלה לעבוד מספר שנים בלבד לפני גיל 60 כדי להשפיע לשלילה על הזכאות לפיצויי פיטורים. גם אין בעובדה כי המשיכה לעבוד לאחר גיל 60 כדי לשלול ממנה הזכות לפיצויים. החוק אינו דורש התפטרות בהגיע העובד לגיל הנקוב, אלא ההתפטרות לאחר הגיע העובד לאותו גיל. 8. הנתבע מעלה בכתב הגנתו טענות הנוגעות לטיב עבודתה של התובעת במשך שנות עבודתה. אין בטענות אלו, גם אם תוכחנה, כדי לשלול מהתובעת את הזכות לפיצויי פיטורים. שלילת פיצויים לעובד שפוטר אפשרית לפי סעיף 16 או 17 לחוק. התובעת לא פוטרה, אלא התפטרה בנסיבות שהחוק רואה אותה באילו פוטרה. לעניין זה נאמר בדב"ע לב/3 - 3 [2], (בע' 325): "11. משנאמר כי 'רואים התפטרות בפיטורים לעניין חוק זה', פשיטא, לכאורה, שרואים כך גם לעניין הסעיף 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, אלא דא עקא, שאת סעיף 16 לחוק אין ליישם ללא הוראות בהסכמים קיבוציים, וביישומו של סעיף 17 (כשמוציאים מראש מגדר יישומו מכוח סעיף 16), תהא הפליה פסולה של ענפי עבודה שחלים עליהם הסכמים קיבוציים. 12. מהאמור עולה שבדוחק רב, ובנסיבות מיוחדות ביותר, ניתן ליישם את הסעיפים המאשרים הפחתת פיצויים למקרים של התפטרות, אשר רואים אותם בפיטורים מכוח הסעיפים 6 ו-11 אכן עשה זאת בית-דין זה בדב"ע ל/18 - 3 [3], אך הנסיבות באותו מקרה היו מיוחדות ביותר". 9. במקרה דנא, גם אם יוכח כל הנטען על-ידי הנתבע, לא נמצא את אותן נסיבות "המיוחדות ביותר" הדרושות להפעלת סעיף 17 לחוק במקרה של התפטרות המוכרת כפיטורים. לא נטען לכל קשר בין התנהגות התובעת לבין התפטרותה. יצוין כי ההתנהגות הנטענת השתרעה על פני כל תקופת עבודתה של התובעת, כך שאין לראות קשר בין התנהגות לבין ההתפטרות, קשר הנדרש כאשר מעביד טוען כי פיטר עובד בנסיבות השוללות פיצויי פיטורים. באותו מקרה הפסיקה דורשת כי אותן נסיבות הנטענות להצדקת שלילת הפיצויים יהיו המניע לפיטורים. על כן אין גם לראות רלבנטיות באותו קטע עיתון שצרף הנתבע להגנתו. 10 שנים שתק הנתבע באשר ל"גניבת" זמנו, ואין לראות, איפוא, קשר בין טענה זו לבין ההתפטרות. 10. מכל האמור, זכאית התובעת לפיצויי פיטורים כפי שנפסק. 11. באשר לפיצויי הלנה, נראה לבית-הדין כי הנתבע חי באשליה כי איננו חייב לשלם פיצויי פיטורים. על כן יש מקום להפחית מפיצויי ההלנה (מלבד אותו מרכיב הבא לשמור על הערך הריאלי של הכסף). מאידך, עולה מטענות הנתבע עצמו כי הובאו לידיעתו הוראות החוק והתעקשותו שלא לשלם היתה בלתי-סבירה, אולם גם התנהגות בלתי-סבירה יכולה להוות "טעות" במובן החוק. על כן נראה לי להבחין בין תקופות: א) עד לזמן סביר לאחר הגשת התביעה אין לפסוק פיצויים עונשיים בכלל, אלא רק הפרשי הצמדה; ב) החל מזמן סביר לאחר הגשת התביעה עד למתן פסק-דין זה יש להעמיד את המרכיב העונשי על כשליש, ואני חייבתי את הנתבע בפיצויי הלנה חודשיים בשיעור 1/2 7 אחוזים; ג) החל מיום פסק-הדין לא יכולה להיות מחלוקת ועל כן פסקתי פיצויי הלנה מלאים. 12. לעניין דמי הבראה: התובעת מסתמכת על צו ההרחבה הכללי בעניין תשלום דמי הבראה. לעניין זה קבע בית-הדין האזורי בירושלים בתב"ע מה/323 - 3, עופר גור נ' חברת "מדעמטיק" בע"מ (לא פורסם) כדלהלן: "סעיף 5 לצו ההרחבה קובע כי 'עובדים שבילו חופשתם בבית הבראה של קופת חולים או בצורות נופש מוכרות אחרות ... יהיו זכאים להשתתפות המפעל בגובה מחיר יום הבראה. אין מדובר בשכר עבודה אלא בהחזר הוצאות, ואת זה למדים לא רק מנוסח הסעיף אלא מהעובדה כי התשלום מהווה 'השתתפות' של המפעל בהוצאות העובד. הדורש החזר חייב להוכיח כי אכן הוציא הוצאות אלו. משלא הוכיח התובע כי אכן הוציא הוצאות להבראה, אינו זכאי להחזר אותן הוצאות שלא הוציא". מאותם נימוקים יש לדחות את העתירה לדמי הבראה. 13. לא פסקתי הוצאות בהתחשב בשלב שניתן בו פסק-הדין והעובדה כי חלק מהתביעה נדחתה. התפטרות