I. ההליך 1. לפני בית-דין זה ערעור ברשות על החלטה של בית-הדין האזורי בחיפה (אב"ד: השופט א' כנפי; נציגי ציבור: ח' קרייצר וי' לנצ'נר; דיון מס' לד/200 - 3), לפיה נדחתה טענה של המערערים, כי אין בית-דין לעבודה בעל הסמכות לדון בתביעתו של המשיב נגד המערערים. 2. העובדות הצריכות לערעור זה הן: א) בבית-הדין האזורי בחיפה הוגש כתב תביעה מטעם המשיב (להלן - העובד) נגד המערערת הראשונה - חברת ביטוח (להלן - החברה) ונגד המערער השני - בעל מניות בחברה ומנהלה הכללי (להלן - המנהל); ב) בכתב התביעה טען העובד כי החל מיום 2.5.1973 התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין החברה, וביום 10.2.1974 פוטר מעבודתו, באמצעות המנהל, או אלץ להתפטר; ג) כנגד החברה טען העובד, כי בפיטוריו היה משום הפרת חוזה העבודה, וכנגד המנהל טען, כי "במעשיו או בהתנהגותו" היה משום גרם הפרת החוזה שבין החברה לבין העובד, "ולפיכך אחראי הוא אישית לפצות את הנתבע (צ"ל התובע) על נזקיו". כן נטען בכתב התביעה, "כי הנתבעים - שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד - גרמו במעשים או גם במחדלים הנ"ל, נזק לשמו של התובע ופגעו בסיכויו לקידום בחיים האזרחיים, לאחר שפרש מצה"ל עם קבלת עבודתו אצל הנתבעת, שהוא מקום עבודתו הראשון בחייו האזרחיים"; ד) במסגרת הכנת הדיון (סעיף 18(ד) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית-הדין לעבודה), העלתה הפרקליטה המלומדת, שייצגה את החברה ואת המנהל, טענת חוסר סמכות לבית-דין לעבודה לדון בתביעה ובית- הדין נעתר לבקשתה להחליט תחילה באותה טענה. לעניין החברה טענה הפרקליטה, כי עילת התביעה נגד החברה קמה לאחר שלא היו קיימים יותר יחסי עובד-מעביד בין השניים, "ואף לא בעת הפסקת העבודה אלא בזמן כלשהו לאחר הפסקת העבודה, כאשר נפגע שמו הטוב של התובע, וכאשר סיכוייו לקידום בחיים האזרחיים פחתו ונגרם נזק לשמו הטוב, לטענתו". לעניין המנהל, טענה הפרקליטה המלומדת, כי מעולם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינו לבין העובד, וכי קיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים הוא גם תנאי לסמכותו של בית-הדין מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה. כן לא התקיים, לפי הטענה, תנאי אחר לסמכותו של בית-דין לעבודה, בתובענה שעילתה בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944, והוא - שהתובענה תהיה בקשר לסכסוך עבודה. 3. בית-הדין האזורי החליט בשאלת סמכותו על-פי טענות החברה והמנהל בלבד, באשר בא-כוח העובד לא הגיש סיכום טענותיו, כפי שהיה מצופה שיעשה. 4. הסעיף הרלבנטי שבחוק בית-הדין לעבודה, הצריך לערעור זה, הוא סעיף 24(א) הקובע, כי "לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ... (1א) בתובענה שעילתה בסעיפים 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה". 5. לעניין החברה, נקבע בהחלטה נשוא הערעור, כי מוסמך בית-הדין לדון בתובענה משום ש"עתירות התובע הן לפיצויים בשל הפרת הסכם עבודה", וההלכה היא "כי המונחים עובד ומעביד, כוללים גם את מי שהיה מעביד ומי שהיה עובד". ולעניין המנהל, נאמר בהחלטה נשוא הערעור, כי בית-הדין מוסמך לדון בתובענה משום שסעיף 24(א)(1א) אינו מתנה את הסמכות לדון בתובענה שעילתה בנזיקין אזרחיים, כמפורט באותו סעיף, בקיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ואין הסמכות מוגבלת לסכסוך עבודה שאינו סכסוך היחיד. 6. בערעורה חזרה הפרקליטה המלומדת, שייצגה את החברה ואת המנהל, על הטענות שהעלתה בבית-הדין האזורי והדגישה, כי אף לעניין סעיף 24(א)(1א) תנאי לסמכותו של בית-הדין לעבודה הוא, שהתובענה תהיה בין עובד למעביד וכי את הדיבור "סכסוך עבודה" שבאותו סעיף, יש לפרש תוך התייחסות למשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה), שבדרך תיקון לאותו חוק, בא הסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה. II. פסק-דין 1. לעניין סמכותו של בית-דין לעבודה לדון בתובענה, במידה והיא נגד החברה. היה זה בית-הדין הארצי לעבודה שאמר לראשונה ולעצמו, כי "סמכותם (של בתי- הדין לעבודה) מוגדרת ועל כן גם מוגבלת. מאחר וסמכותו של בית-הדין לעבודה סייגים לה, ובתחום המסויג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית פירוש דווקני, כי על-ידי הענקת סמכות לבית-דין לעבודה מוצא הרי עניין מסמכות בתי-המשפט האחרים. בית-דין זה ינהג, איפוא, מידה מיוחדת של 'ריסון עצמי' בבואו לפרש את סמכותו העניינית, וישאיר למחוקק את מלאכת קביעת הסמכות, כשלשון החוק ברורה, אף שאינה מתיישבת עם הרצוי עניינית" (דיון מס' ל/8 - 3 [1], בע' 131). 2. פירוש דווקני של סעיפי החוק, הקובעים את סמכותו העניינית של בית-הדין, והחובה לנהוג "מידה מיוחדת של ריסון עצמי בבוא בית-הדין לפרש את סמכותו העניינית", אל להם, לאלה, להביא את בית-הדין להתכחשות לרצון המחוקק ולהימנע מלדון בעניינים שהוא חייב לדון בהם, כשם שאסור לו לבית-דין לעבודה לדון בעניין שאינו בסמכותו, כן אסור לו להימנע בעניין אשר בסמכותו. 3. בשאלה, אם במלים "בתובענות בין עובד למעביד", אשר ברישא לסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה, התכוון המחוקק רק לשניים שבעת הגשת התובענה עדיין קיימים ביניהם יחסי עובד-מעביד, והוציא שניים שביניהם היו אמנם יחסי עובד-מעביד ואינם יותר, דן ופסק בית-הדין זה בדיון מס' לא/8 - 3 [2]. בפסק-הדין נאמר "את המונחים 'עובד ומעביד' שבסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, יש לפרש כך שהם כוללים גם את אלה שיחסי עובד ומעביד ביניהם כבר הגיעו לידי סיים" (שם, [2], ע' 258). בית-הדין נימק כפי שנימק את הפירוש שנתן, והביא מחוקים אחרים, מחוק אנגלי ומפסק-דין של בית-המשפט העליון, שגם בו ניתן פירוש לדיבור "עובד", לעניין פקודת החברות, ככולל גם "מי שהיה עובד" (שם [2], ע' 259). 4. בית-הדין רואה להוסיף על האמור בפסק-הדין שבדיון מס' לא/8 - 3 [2]. בפסק- הדין שבדיון מס' ל/8 - 3 [1], שבו נקבע מפורשות כי "עזבונו של עובד" אינו בגדר "עובד" לעניין סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, באשר "פשוטן של המלים 'עובד' ו'מעביד' בהקשר לסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה הוא, שמדובר בשניים שביניהם קיימים... יחסי עובד ומעביד" (שם [1], ע' 132). באותו פסק-דין נאמר בעקיפין, שמי שבינו לבין השני "היו קיימים יחסי עובד-מעביד", הוא בגדר עובד. בעקבות אותו פסק-דין [1] תוקן חוק בית-הדין לעבודה, והוספו המלים "או חליפיהם". בהצעת החוק נאמר: "אין ספק שרצוי להעניק לבית-הדין סמכות בכל התובענות שעילתן ביחסי עבודה. ושכולן יידונו בפני בית-הדין, ורק נוסח הכתוב הוא שגרם לספק. מוצע איפוא לקבוע מפורשות, כי בית-הדין מוסמך לדון בתובענה גם כשהתובע או הנתבע הוא חליפם של העובד או המעביד". אין להעלות על הדעת שהמחוקק העניק סמכות לבית-הדין, לדון בתובענות של חליפיהם של אלה שמתו, ולא נתן סמכות לדון בתובענה של האיש עצמו. לעניין תובענה של האיש עצמו, ראה מציע החוק הסדר מניח את הדעת באמור בעקיפין באותו פסק-דין, לעניינו של מי שהיו קיימים בינו ובין השני יחסי עובד-מעביד. יתר על כן, החוק נתקבל בכנסת ביום 5.8.1971, היינו לאחר שבית-הדין פסק כבר בדיון מס' לא/8 - 3 [2], כפי שפסק. מבלי להידרש לסוגיה, מה המשקל שיש לייחס לעובדה שהמחוקק עשה לתיקון חוק מסוים בנושא שבו נפסקה סופית הלכה על-ידי בית-המשפט, ולא ראה לשנות בתיקון אותה הלכה - ברור שאין להתעלם מכך (ראה לעניין זה - מאמרו של ע' שפירא [5], "שתיקת המחוקק - כלל פרשנות של חוקים?"). 5. בית-הדין מודע לכך, שלעניין התחייבות של עובד שלא לעסוק בעיסוק מוגדר, תוך פרק זמן נקוב שאחרי הפסקת עבודתו, ראה בית-המשפט העליון את עילת התביעה קשורה קשר עקיף בלבד ליחסי עובד-מעביד, ואת עיקרה של העילה ראה בהגנה "על אינטרס (של) המעביד אחרי סיום עבודתו של העובד" (ע"א 1/73 [3], בע' 787). ענייננו שונה לחלוטין: התביעה נגד החברה מעוגנת כל כולה ביחסי עובד-מעביד שבין העובד לחברה - בזכותו של העובד, העולה מפיטורים או מהתפטרות מאולצת. 6. לענייננו, תביעתו של העובד נגד החברה אינה שונה במאומה מתביעת עובד לפיצויי פיטורים מכוח החוק או מכוח הסדר מיוחד, מפיצויים שיסודם בהסכם, עקב התפטרות, ומכל תביעה למימוש זכות שקמה לעובד, או למעביד, עקב הפרת חובה החלה ביחסים שבין השניים. 7. טענה הפרקליטה המלומדת, כי תביעתו של העובד נגד החברה קמה לאחר שיחסי עובד-מעביד בין השניים באו לידי גמר, היינו כאשר לפי הטענה נפגע שמו של העובד ופחתו סיכוייו לעבודה ונגרם נזק לשמו (סעיף 2, פסקה ד', וסעיף 6 שבחלק ‎I דלעיל). בטענה זאת יש משום זיהוי הסיבה עם תוצאתה. אשר נטען אינו לעילה, אלא לשיעור הנזק והפיצוי המגיע בשל הפרת חובה חוזית. אין הנטען שונה מטענות שמועלות בתביעה לפיצויים על הפרת חוזה, ושמטרתן להוכיח את הנזק עקב ההפרה. בהחלטה שבערעור נקבע במפורש, "שעתירות התובע (נגד החברה) הן לפיצויים בשל הפרת הסכם עבודה" (סעיף 5, שבחלק I דלעיל), ואין זה בכוחו של הצד השני לייחס לעובד תביעה בנזיקין בשל פגיעה בשם הטוב, תביעה שהעובד כלל לא ראה להגישה, לא בבית-הדין לעבודה ולא בפני בית-משפט אחר. 8. מכאן לעניין סמכותו של בית-דין לעבודה לדון בתובענה, במידה והיא נגד המנהל. אין חולקים על כך שבין העובד לבין המנהל לא התקיימו יחסי עובד-מעביד ואין חולקים על כך שהתביעה היא בנזיקין - גרם הפרת חוזה, סעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 9. בא-כוח העובד ראה את סמכותו של בית-הדין מעוגנת בסעיף 24(א)(1א) שבחוק בית-הדין לעבודה, ועמדתו נתקבלה על דעת בית-הדין האזורי (סעיף 5, שבחלק I דלעיל). לעומת זאת טענה הפרקליטה המלומדת, שייצגה את החברה ואת המנהל, הן בבית-הדין האזורי והן בבית-דין זה, כי לא התקיימו שני תנאים הצריכים לסמכותו של בית-דין לעבודה מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה. התנאי האחד - שהתובענה תהיה "בין עובד למעביד", כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק; והתנאי השני - שסכסוך העבודה שבו קשורה העילה, יהיה סכסוך עבודה כמשמעותו לעניין חוק יישוב סכסוכי עבודה, "שבדרך תיקון לאותו חוק בא הסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה" (סעיף 6, שבחלק I דלעיל). 10. טענתה של הפרקליטה המלומדת לעניין הצדדים בתובענה במסגרת סעיף 24(א)(1א) - אין לקבלה. ראשית, מחייבת קבלת הטענה הוספת המלים "בין עובד למעביד", המופיעות בסעיף אחד של החוק, לסעיף אחר; והרי הסעיפים 24(א)(1) ו-24(א)(1א), כל אחד מהם עומד בפני עצמו. המשותף לשניים הוא בכך, ששניהם מתייחסים לתובענה אינדיבידואלית, להבדיל מסעיף 24(א)(2), שעניינו סכסוך קיבוצי. יש ופירוש חוק יביא לקריאתו כך, שלמעשה מוספות מלים אגב הפירוש. הדבר ייתכן רק כשהוא הכרחי להבנת הכתוב ולמתן משמעות לכתוב לשם השגת מטרת המחוקק. בענייננו, אין הדבר כך. הסעיף ברור מבלי שיוסיפו את המלים אשר מבקשים להוסיף. הוספת המלים אינה דרושה להשגת מטרת המחוקק, מטרה שניתן להשיגה בדרך אחרת - דרך שבה ידובר להלן. יתרה מזו, הוספת המלים תרוקן, חלקית, את הסעיף מתוכנו. בסעיף 24(א)(1א) מדובר בתביעה שעילתה גרם הפרת חוזה (סעיף 62 לפקודת הנזיקין), והרי מעצם העילה עולה שהיא תקום רק כשצד שלישי, לא העובד ולא המעביד, הוא הפועל. לשון אחר - תביעה בנזיקין שעילתה גרם הפרת חוזה תהא, לפחות ברוב המקרים, תביעה של העובד או המעביד נגד אחר, שהביא להפרת החוזה בין העובד לבין המעביד. אם יקבלו את הטענה, כי תובענה במסגרת סעיף 24(א)(1א) חייבת להיות בין עובד למעביד, ימנעו מראש, על-ידי הוספת מלים, כל תובענה שעילתה גרם הפרת חוזה, בין שהמדובר הוא בתובענה בקשר לסכסוך עבודה כנדרש בחוק, ובין שהמדובר בתובענה שאינה קשורה בסכסוך עבודה. מהאמור אין להסיק, כי כל תביעה שעילתה גרם הפרת חוזה בין עובד למעביד באה בדלת אמות הסעיף, ההגבלה, וכפי שנראה להלן - ההגבלה ההכרחית בשל מהותו של בית-הדין לעבודה - באה בסיפא של סעיף 24(1)(1א) הקובעת, כי עילה בנזיקין תהיה "בקשר לסכסוך עבודה". 11. השאלה היא למה התכוון המחוקק בדיבור סכסוך עבודה בהקשר לאותו סעיף. בפסק-הדין שבערעור נאמר, כי אותו סכסוך עבודה כולל אף את סכסוך היחיד (סעיף 5, שבחלק I דלעיל). האמנם כך? 12. בפסק-הדין שבדיון מס' לא/5 - 4 [4], נדרש בית-דין זה לשאלת סיווגם של סכסוכי עבודה, וסיווגם בשני מישורים שנקבעו על-פי שני מבחנים: "המישור האחד - ענייני, והמישור השני - אישי, ארגוני; המבחן האחד ישיב על השאלה מהו נושא הסכסוך, והמבחן השני ישיב על השאלה עניינו של מי הוא נושא הסכסוך... שניים הם סוגי הסכסוכים במישור השני, והם: 'סכסוך קיבוצי' מזה מול 'סכסוך היחיד' מזה" (שם [4], ע' 266). 13. האמור בפסק-הדין בדיון מס' לא/5 - 4 [4] לא בא לחדש דבר, ורק גיבש הלכה העולה מיסודות משפט העבודה. בית-הדין סיווג את סכסוכי העבודה "לא מפני שבסיווג עצמו פתרון לביות, אלא מפני שבהתעלמות ממנו - אחד משורשי השיבושים במשפט העבודה וביחסי העבודה; סיווג נכון, אף אם אינו משמש מפתח לפתרון נאות בכל הנסיבות, יש בו כדי לשמש מצפן ומורה דרך לכיוון הנכון" (שם [4], ע' 265). 14. מכך שהמושג סכסוך עבודה כולל, הן את הסכסוך הכלכלי והן את הסכסוך המשפטי, הן את הסכסוך הקיבוצי והן את סכסוך היחיד - אין ללמוד שכל אימת שמזדקקים לדיבור סכסוך עבודה מתכוונים לכל ארבעת הסוגים. אין המצב שונה מזה שבשימוש במונח המוגדר בפקודת הפרשנות, עת הפירוש מפנה מקום למתחייב מגוף העניין, או מההקשר (סעיף 9(א) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (להלן - פקודת הפרשנות)). 15. המחוקק הישראלי, בהזדקקו למונח סכסוך עבודה, אינו עושה כן תוך סיווג הסכסוך, ואינו נוקט לשון סכסוך כלכלי, סכסוך משפטי, סכסוך קיבוצי או סכסוך היחיד. על מהותו של הסכסוך אשר לו מתכוון המחוקק, בחוק זה או אחר, יש לעמוד מסימני ההיכר המצויים בחוק ושיש בהם כדי לסייע בסיווג ובפירוש. כך, למשל, ברור שבחוק יישוב סכסוכי עבודה ובסכסוך כלכלי-קיבוצי מדובר ולא בסכסוך משפטי. הדבר ברור מ'הנושאים המנויים' בסעיף 2 לחוק, המגדיר את המונח סכסוך עבודה לעניין אותו חוק (דיון מס' לא/5 - 4 [4], בע' 268), והמלים "להוציא סכסוך היחיד" נוספו במהלך הדיונים בכנסת לקראת הקריאה השניה והשלישית, על מנת להבטיח כי "משרד העבודה ימשיך לעשות בסכסוך היחיד בדרכים בהן עשה בסכסוכים מעין אלה עד עתה, כל עוד לא ייקבע בחוק הסדר חדש, הן בדרך בתי-דין לעניין עבודה, אם תובא הצעת חוק על בתי-דין לענייני עבודה, והן בדרך אחרת" (דברי הכנסת [6], כרך 21, ע' 1079). וכך, למשל, ברור כי בחוק בית-הדין לעבודה, בסעיף 24(א)(2) ובסעיף 25(1), לסכסוך משפטי-קיבוצי התכוון המחוקק, והדבר עולה הן מהנושאים המנויים והן מההתייחסות לצדדים לסכסוך. 16. עצם השוני הרב שבין כל אחד מארבעת הסוגים של סכסוכי עבודה מחייב, כי לעתים רחוקות ביותר תתייחס נורמה משפטית, עניינית או פרוצדוראלית, לכל הארבעה. אשר יקבע, יהיה "הענין גופו" ו"ההקשר" (סעיף 9(א) לפקודת הפרשנות). 17. המקום שבו הזדקק המחוקק במיוחד לדיבור סכסוך עבודה, מבלי שיתן ישירות, סימני היכר לאיזה סוג של סכסוך כוונתו, הוא סעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה. אין אנו חסרים כלי עזר שיעמדו לנו בסיווג אותו סכסוך ובפירוש אותו מונח. 18. סעיף 24(א)(1א) בא לחוק בית-הדין לעבודה בדרך תיקון לחוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), תשל"ב-1972 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון 2)). ספק אם טובה הדרך של תיקון חוק אחד אגב תיקון חוק אחר; ספק רב אם טובה הדרך של תיקון חוק, שעניינו מבנהו וסמכותו של בית-משפט, אגב תיקון חוק אחר, כאילו סמכותו של בית-משפט היא עניין משני ופועל יוצא מנושא אחר שאותו באים להסדיר בחוק. 19. כלל פרשנות הוא, שיש לפרש סעיף שבחוק בהקשר של החוק שבו מצוי הסעיף: במקרה שלנו יש לפרש את סעיף 24(א)(1א), הן בהקשר של חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון 2) והן בהקשר לחוק בית-הדין לעבודה. 20. חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון 2) בא לתקן את חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - החוק העיקרי), והגדרת סכסוך עבודה, אשר בסעיף 2 לחוק העיקרי, תופסת גם לעניין החוק המתקן. ברור, איפוא, שככל שחוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון 2) מתייחס לסכסוך עבודה - סכסוך עבודה כמוגדר בסעיף 2 לחוק העיקרי במשמע. 21. עיקרן של ההוראות המטריאליות של חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון 2) הוא: שביתה בלתי מוגנת, כמוגדר באותו חוק, ודרך הטיפול בסכסוך עבודה בשירות ציבורי, כמוגדר באותו חוק. אשר לשביתה בלתי-מוגנת - ולית מאן דפליג ששביתה, מעצם מהותה, יכולה לבוא רק במסגרת סכסוך עבודה קיבוצי - קובע אותו חוק, שאין היא בגדר שביתה או השבתה לעניין סעיף 62 לפקודת הנזיקין. רק בהקשר להוראה זאת יש להבין את סעיף 8, המתקן את סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה, על-ידי הוספת סעיף 24(א)(1א). הסמכות המוקנית לבית-הדין לעבודה לדון בתובענה שעילתה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, היא בעניינים העולים מהחוק המתקן לעניין שביתה בלתי-מוגנת, הווה אומר בסכסוך קיבוצי. 22. בא הפרקליט שייצג את המשיב וטען, כי אין לצמצם את המושג סכסוך עבודה שבסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה, למשמעות אשר לאותו מושג בחוק יישוב סכסוכי עבודה. טעמו של הטוען הוא, כי בסעיף 7 להצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון 2) נאמר במפורש, כי סכסוך העבודה שבו מדובר הוא "כמשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957", ומלים אלה לא נכללו בנוסח הסופי כפי שנתקבל. 23. אין ללמוד מדברי יו"ר הוועדה, שהביא את הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית, דבר שיסביר את הסיבה לכך שאותן המלים הושמטו מהצעת החוק והחוק חזר מהוועדה בלעדיהן (דברי הכנסת [6], כרך 63, ע' 1974). אליבא דאמת - לא קשה לעמוד על הטעם שאותן מלים הושמטו. נאמר כבר שההוראה כולה באה בעקבות ההוראות שבחוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון 2) לעניין שביתה. לו נקטו בחוק אותה לשון שנקטו בהצעת החוק, היה מתקבל מצב שבו המוסמך לדון בתביעה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, עת גרם הפרת החוזה הוא בהקשר לשביתה על רקע סכסוך כלכלי, היה בית-דין לעבודה, והמוסמך לדון בתביעה עת גרם הפרת החוזה הוא בהקשר לשביתה על רקע סכסוך משפטי היה בית-המשפט המחוזי. לתוצאה כזאת ודאי שלא רצו להגיע, על כן לא הגבילו את המושג סכסוך עבודה למשמעותו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, היינו לסכסוך כלכלי לאפוקי סכסוך משפטי, אך בכך לא הרחיבוהו גם לסכסוך היחיד, הרחבה שכאמור אינה מתיישבת עם מטרת התיקון. 24. נוסיף לכל האמור, דבר שיורד לשורש סמכותו של בית-דין לעבודה. ביסוד הוראות החוק, לעניין סמכותו של בית-הדין, המגמה - שכל העניינים אשר בתחום משפט העבודה ומשפט הביטחון הסוציאלי יידונו באותו בית-משפט, שהרכבו ודרכי הדיון בו הותאמו לאותה מטרה. יכול ובשל הוראה מפורשת בחוק בית-הדין לעבודה, עניין שהוא מעיקרו בתחום משפט העבודה לא יהיה בסמכותו, כגון ההוראה המוציאה מסמכותו "תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944", אפילו היתה בין עובד למעביד ועילתה ביחסי עובד-מעביד. אך לא ייתכן שבדרך פירוש יגיעו למצב, שבו ענין אשר דבר אין לו עם משפט העבודה, ותהא הגדרתו של משפט העבודה רחבה ככל שתהא, יבוא במסגרת סמכותו של בית-הדין. הדוגמה הטובה היא תובענה נגד הפעיל בארגון שביתה בלתי-מוגנת, עת בין אותו פעיל לבין המעביד שעובדיו שובתים, אין יחסי עובד- מעביד. אף על פי שבין השניים אין יחסי עובד-מעביד, העניין הוא מהסוגיות המרכזיות שבמשפט העבודה. לא כן תובענה בשל כך שפלוני פעל על מנת שראובן, העובד אצל שמעון, יתפטר מעבודתו תוך הפרת החוזה ויעבור לעבוד אצלו; או תובענה בשל כך שפלוני פעל על מנת ששמעון יפטר את ראובן, תוך הפרת החוזה שביניהם, ויקבל את פלוני לעבודה במקומו. תובענה כזאת דבר אין לה עם משפט העבודה. בהחלטה שבערעור סמך בית-הדין האזורי על פסק-דין שניתן באותו בית-דין בדיון מס' לג/388 - 3 (לא פורסם). אין לבית-הדין כל הנתונים על מנת להתייחס לשאלה אם במקרה שעמד לדיון היתה לבית-הדין סמכות לדון בתובענה מכוח אחת ההוראות שבסעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה, אך במידה ונקבעה באותו פסק-דין הלכה כללית כי סכסוך עבודה, שבו מדובר בסעיף 24(א)(1א) לחוק בית-הדין לעבודה, הוא גם סכסוך היחיד, כך שבית-הדין מוסמך לדון בעניין שאינו בין עובד למעביד ואינו קשור לסכסוך עבודה קיבוצי, הלכה זאת אינה נראית לבית-הדין. 25. מכל האמור עולה, כי דין הערעור - חלקית להידחות וחלקית להתקבל; להידחות בכל הנוגע לסמכות בית-הדין לדון בתובענה נגד החברה, ולהתקבל בכל הנוגע לסמכות בית-הדין לדון בתובענה נגד המנהל. למותר לציין, שכל אשר נאמר בפסק-דין זה, נאמר לעניין נשוא ההחלטה שבערעור, היינו סמכותו של בית-הדין, ולא נאמר דבר לעצם התובענה שלפני בית-הדין. לאור התוצאה, אין צו להוצאות. התפטרותבית הדין לעבודה