רקע התובע עבד אצל הנתבעת כמאבטח מוסדות / סייר / מאבטח טיולים. הנתבעת היא חברה העוסקת בתחום האבטחה והשמירה. לאחר סיום העסקתו הגיש תביעה (3/1/2012) לתשלום זכויות סוציאליות שלא שולמו לו לטענתו בתקופת העסקתו וכן תביעה לפיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצויי הלנה. ביום 26/2/2012 הוגש כתב הגנה. ביום 24/10/2012 התקיים קד"מ בפני כב' הרשמת עדי ריכטמן. בין הצדדים התקיים הליך גילוי מסמכים. ביום 19/3/2013 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית וביום 21/7/2013 הוגש מטעמו תצהירו של מר דוד נאמן ("נאמן") (עבד אצל הנתבעת "ביחד ולחוד" במספר אתרים) וכן- חוו"ד הגרפולוגית פנינה אריאלי ("אריאלי"), שצוין כי נתבקשה לתִתו על ידי נאמן בהליך שבעניינו בתביעות קטנות (חוו"ד). ביום 20/8/2013 הוגש מטעם הנתבעת תצהירו של תומר יעקב ("יעקב") (בעלים ומנהל הנתבעת, ס' 1 לתצהיר; עמ' 22 לפרוטוקול). ביום 2/9/2013 התקיים בפנינו דיון הוכחות ובו נחקרו המצהירים על תצהיריהם. במהלך הדיון, במעמד הצדדים, הוצאה חוו"ד מהתיק - לאחר שנשמעה עמדת הצדדים ובנימוקים כמפורט בהחלטה. ביום 7/10/2013 הוגשו סיכומי התובע וביום 15/12/2013 הוגשו סיכומי הנתבעת. דיון והכרעה- העדויות בפנינו מטעם התובע הוגש תצהירו של נאמן שהצהיר כי עבד אצל הנתבעת עם התובע "ביחד ולחוד" במספר אתרים. יצוין כבר עתה, כי לא היה בתצהירו כמו גם מעדותו כדי לסייע בבירור המחלוקות. כך למשל משהצהיר כי עבד גם "לחוד" וככל שכך, ספק הכיצד יכול להעיד בעניין התובע; משהעיד: "אני בא להגיד עדות על מה שהתובע ביקש" ומשקרא התצהיר אך אינו מכיר הדוחות שהוצגו לו בחקירה וכדומה. גם בחוו"ד של אריאלי- לא היה כדי לסייע לגרסת התובע. בפתח חוו"ד צוין כי אריאלי נתבקשה לתיתו על ידי נאמן בהליך שבעניינו בתביעות קטנות כך שלא מדובר במסמך הרלוונטי לענייננו, אריאלי לא נשמעה לפנינו ובדיון הסתבר כי המסמך הוכנס לתיק ללא רשות והנתבעת ביקשה להוציאו. ב"כ התובע אישרה מצב הדברים והודיעה "אני מתנצלת, מעבר לזה אין לי מה לומר. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה שהקשר בינו לכתב ההגנה הוא מקרי בהחלט.. . אבקש לבקשת חברי שבית הדין לא יפסוק לנו הוצאות עקב אותה טעות שנעשתה". בנסיבות קבענו "אין חולק שלא היה מקום חוו"ד גרפולוגית בעניין שאיננו ענייננו. בהתאם, חווה"ד לא תשמש בהליך ואף לא אזכורה, ככל שקיים כזה. שאלת ההוצאות תיבחן בפסה"ד" (עמ' 6-7 לפרוטוקול). מטעם הנתבעת- הוגש תצהירו של יעקב - בעלים ומנהל הנתבעת (ס' 1 לתצהיר, עמ' 22 לפרוטוקול). דא עקא- שבחלק ניכר מהסוגיות שעמדו לפתחנו, לא היה בעדותו כדי לתמוך בגרסת הנתבעת, כפי שיפורט. כך למשל- בעניין סידור העבודה / עריכת דוחות העבודה / מסירת תלושי השכר וכדומה- נטען כי אלו בוצעו על ידי המפקחים ואולם לא נשמע בפנינו אף לא מפקח אחד רלוונטי לתקופת העסקת התובע שיכול היה ליתן עדות "מהשטח". בכלל זאת- לא נשמע בפנינו דודו פרימן ("פרימן") שאוזכר על ידה. עם זאת- אשר לעדות פרימן במיוחד נעיר- כי אין לקבלת גם את טענת התובע כי יש לזקוף את אי העדתו למחדלה / לרעתה של הנתבעת. ככלל, הנטל להוכחת התביעה- מושת על התובע ורשאי הוא להעיד את מי שמצא לנכון- וכך גם עשה. לא שמענו כי התובע פנה לפרימן ליתן עדותו והוא סירב לכך. התובע גם לא פנה לביה"ד בבקשה לזמנו לעדות לפנינו - כך במיוחד משנטען על ידו, בין היתר, כי פרימן הוא שפיטר אותו או כי גם אליו (כחלק מה-"מפקחים") פנה בנוגע לתנאי עבודתו / שכרו. בשים לב להערותינו אלו ולאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם- החלטנו לקבל התביעה חלקית כמפורט להלן. בטרם נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד- מצאנו לדון בראשית הדיון בסוגיות שלהלן על מנת לקבוע הנחות המוצא להמשך הדיון שכן לאלו השלכות על חישוב הזכויות הנתבעות. כך גם מטעמי התייעלות כדי שלא לדון בהם מחדש בהקשרים שונים. א. תנאי העבודה של התובע 1. תחולת ההסכם הקיבוצי התובע טוען כי תכלית חוזה העבודה עימו היא שילובו בנתבעת כנותן שירותי ביטחון ואבטחה אצל גופים עימם התקשרה הנתבעת (ס' 1, 7 לכתב התביעה); לאור התפקידים שביצע ולאור עיסוק הנתבעת, חל על יחסי הצדדים ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה בישראל או צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה (עד 6/2009) וצו ההרחבה בענף השמירה (החל מ- 6/2009). הנתבעת מאשרת כי היא חברה העוסקת בתחום השמירה והאבטחה, חברה ותיקה בארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל (ס' 5 לכתב הגנה, ס' 2 לתצהיר הנתבעת) ואינה מכחישה תחולת צו ההרחבה (ס' 6 לכתב הגנה). לפיכך, תיבחן התביעה כדלקמן: בגין התקופה 1/11/2007- 20/6/2009: הסכם קיבוצי כללי בענף השמירה (12/7/1972) / צו ההרחבה מיום 25/9/1973; בגין התקופה 21/6/2009 - 10/2010: הסכם עבודה קיבוצי כללי בענף השמירה (מיום 2/11/2008) / צו ההרחבה מיום 21/6/2009. 2. תקופת העסקה התובע טען כי עבד אצל הנתבעת בתקופה 1/11/2007- 11/10/2010 ובסה"כ 3 שנים שהם 35.5 חודשים עד לפיטוריו (ס' 7 לסיכומי התובע). לטענת הנתבעת, עבד מ- 1/11/2007 ועד להתפטרות בתחילת 10/2010, 30.5 חודשי עבודה בפועל, שכן בחודשים 10-11/2008 ו- 7-8/2010 לא עבד (ס' 3 לתצהיר הנתבעת). משאין מחלוקת - הרינו לקבוע כי תקופת העבודה 1/11/2007- 11/10/2010. המחלוקת היא באשר לעבודת התובע בחודשים מסוימים ומחומר הראיות שבפנינו עולה כי התובע אכן לא עבד בחודשים 10-11/2008 ; 7-8/2010. זאת משאין לפנינו תלושי שכר של התובע או דוחות עבודה המעידים על התייצבותו בעבודה בחודשים אלו. כך גם ע"פ עדותו: " ש. נכון שלא עבדת בחודשים אוקטובר- נובמבר 2008? ת. נכון. ש. וגם לא עבדת בחודשים יולי אוגוסט 2010? ת. נכון.... ש. אז מוגשת נגדך תלונה על הטרדה וכתוצאה מזה אתה לא עובד בחופשות בית ספר שידועות מראש והנתבעת צריכה לשלם כי אתה מטריד מינית נכון? ת. כן. עובדה שחזרתי לעבודה בתחילת ספטמבר" (עמ' 17). עם זאת, לכל הפחות, עולה מתלושי השכר כי אין באי התייצבות התובע כדי לפגוע ברציפות העסקתו (ראה המצוין בתלוש השכר תחילת עבודה / וותק). הכרעתנו לגבי דינם של חודשים אלו- שמא באים הם במסגרת תקופת העסקה לכל דבר ועניין בקשר עם צבירת / זכאותו לזכויות סוציאליות במהלכם - תפורט בהמשך בקשר עם רכיבי התביעה וסכומיהם בכתב התביעה. 3. שכר עבודה של התובע יוער כבר בפתח כי מצאנו לדון בסוגיה רק משום טענות התובע ולמען הסדר הטוב בלבד. זאת משלא מצאנו הרלוונטיות ונפקות טענות התובע בעניין זה כלהלן. התובע טען כי החל לעבוד בנתבעת בלי שחתם על חוזה עבודה, בלא שנמסרה לו הודעה על תנאי העסקתו ובלי לדעת הזכויות המגיעות לו (ס' 7 לתצהירו); החל לעבוד בהסתמך על הסכמה בע"פ לפיה יעבוד בנתבעת כנותן שירותי ביטחון ואבטחה (ס' 5 לתצהיר התובע), שכרו 25 ₪ לשעה (כמופיע בתלוש 11/2007) ועבודתו בכפר שמריהו (ס' 6 לתצהירו); ביום 25/11/2007 הנתבעת קיבלה צו הפסקת עבודה ובעקבות זאת העבירה אותו לעבוד כשומר בצורן וזאת החל מיום 29/11/2007; שכר התובע הורד ל- 21 ₪ לשעה, בניגוד למוסכם עימו (ס' 10 לתצהירו); הנתבעת יצרה תלוש שכר פיקטיבי בו שכרו פוצל בהתאם לתפקידים השונים של סייר, מאבטח או מלווה אבטחה בטיולים; תלוש השכר כלל תעריף שעתי משתנה ולעיתים הוכנס רכיב "הפרשי שכר", או בונוס, או שניתן סכום משתנה ולא ברור בגין אבטחה ביום טיולים (ס' 11 לתצהירו); מתכונת זו, שלא כמוסכם עימו פגעה בזכויותיו הסוציאליות שחושבו לפי 21 ₪ (ס' 12 לתצהירו; ס' 15-17 לתביעה); הורדת השכר מהווה הרעת תנאים מוחשית ביחסי עבודה וכן הפרה בוטה של המוסכם בין התובע לתובעת; התובע לא קיבל מהנתבעת תלושי שכר מדי חודש ולפיכך לא עלה בידיו לבדוק שכרו וזכויותיו (ס' 14 לתצהירו); חישוביו בגין רכיבי התביעה נערכו לפי תעריף שעתי של 21 ₪ עפ"י תלוש השכר (ס' 35 לתביעה); הואיל והתובע לא חתם על הסכם עבודה או ידע מהם תנאי עבודתו והנתבעת מצידה לא מסרה לתובע כל הודעה או חוזה עבודה המודיע ומכיל את תנאי עבודתו של התובע והואיל וישנה אפשרות כי תנאי עבודתו אשר נקבעו עם מקום העבודה מיטיב אף עם התובע, במסגרת תביעה זו עותר התובע לקבל העתק מתנאי העסקתו בתקופה דנן ובענייננו. הנתבעת טענה כי שכר העבודה כמפורט בתלושי השכר שקיבל (ס' 10 לכתב הגנה), הנתבעת לא הורידה היקף עבודתו אלא שהתובע בחר לצמצם שעות עבודתו עקב "עיסוקיו האחרים" והנתבעת היתה מוכנה לספק לו עבודה כפי שנהגה לאורך כל תקופת עבודתו (ס' 11 להגנה); שכר התובע ושעות עבודתו כמפורט בתלושים (ס' 13 להגנה); תעריפי השכר שנקבעו עימו השתנו בהתאם לאופי העבודות שביצע (עבודות מוסדות חינוך, סיורים, טיולים וכו') בהתאם למוסכם עם התובע ולפי סוג העבודה ואופיה (ס' 15, 16 להגנה, ס' 7 לתצהירה); התובע קיבל מלוא השכר שסוכם עימו (ס' 17 להגנה); לא הורידו שכר לתובע ולא הרעו תנאי העסקתו, שכרו שולם ע"פ הסיכום עימו והתובע לא העלה טענה (ס' 18 להגנה); טרם קבלתו לעבודה הובהר לו כי אופי העבודה בחברה מצריך ניוד עובדים בין אתרי עבודה שונים והתובע נתן הסכמתו המפורשת וכך נקלט לעבודה (ס' 5 לתצהירה); התובע הועסק בחברה במגוון תפקידים ובמספר אתרים וזאת בשל התנהגותו הקלוקלת ואי שביעות רצון מתפקודו המקצועי אשר בגינן נדרשה הנתבעת להעבירו ממקום למקום (ס' 6 לתצהירה); עובד שעתי במשרה חלקית, בממוצע 85% משרה (ס' 9 לתצהירה); התובע קיבל מלוא זכויותיו ומעולם לא השמיע טענה על קיפוח זכויותיו (ס' 3 להגנה), התובע עבד באתרים שונים כנהוג בעבודות שמירה וכפי שסוכם עימו מלכתחילה (ס' 14 להגנה). לאחר שבחנו את טענות הצדדים - הרינו קובעים כדלקמן: התובע לא הוכיח כי סוכם עימו שכר בסך 25 ₪ לשעה. לא הובא בפנינו מסמך המעיד על כך לרבות לא הובא בפנינו הסכם עבודה. יעקב נחקר והעיד "ש. בסעיף 5 טענת שהיתה הסכמה של העובד לתנאי העבודה האם יש מסמך על כך בכתב שלא הצגתם אותו? ת. למעט רצף עקבי של תלושי השכר שרואים שם בבירור את התעריף השעתי ואת התנאים הנילווים, אין משהו מעבר לזה. ש. האם נחתם עם התובע חוזה בכתב? ת. נחתם חוזה בכתב שעותק ממנו בדר"כ אנו נותנים לעובד. עותק ממנו לא מצאנו (עמ' 23). גם נוכח טענות התובע לפיהן מצד אחד לא נחתם עימו הסכם עבודה ומצד שני עתר לקבלת ההסכם - אין לדעת האם נחתם עם התובע הסכם. הגם שאין בפנינו עילה עצמאית בקשר עם אי חתימה על הסכם עבודה. אין גם בתלוש שכר 11/07 - עליו בלבד מסתמך התובע - כדי להוכיח טענה זו. נדחית גם טענתו בדבר פיצול השכר באופן פיקטיבי. התובע אישר כי ביצע בפועל תפקידים שונים, מתלושי השכר עולה כי עבור אבטחת מוסדות שולם תעריף פר שעה [21 / 22/ 23 ₪ (למשל 3/2009)] ובגין ליווי טיולים שולם תעריף שונה (למשל 4/2009). גם בעניין זה התובע לא הוכיח כי שולם לו בניגוד לסיכום שסוכם עימו או כי היה זכאי לתעריף שונה ואחר. במיוחד כך משקיבל התובע תלושי שכר מדי חודש - כך אף ע"פ עדותו (הגם שבאיחור; עמ' 12 שורה 11; ס' 17 לתצהיר הנתבעת) ועדות יעקב (עמ' 24). אשר על כן - אין לראות בסכומים אלו משום הורדת שכר או הרעה מוחשית בתנאי עבודה. ממילא, הטענה נטענה סתמית ובניגוד לדרישות הדין בעניין זה. טענה להרעה מוחשית תתקבל, בין השאר, רק לאחר שהוכח כי העובד פנה אל המעסיק על מנת ליתן לו הזדמנות לתקן מחדליו. התובע טען כללית כי פנה אל הנתבעת לשם "הסדרת התשלומים להם הוא היה זכאי", לא שמענו כי התובע פנה אל הנתבעת בדרישה לתשלום שכר בתעריף שונה. ממילא, די בחלוף הזמן הרב - למעשה, מאז ראשית העסקתו ובקירוב 3 שנים - כדי להעיד על כך כי ידע או היה צריך לדעת וכי לכל הפחות הסכים לתשלום זה בפועל. זאת אם שונה השכר בגין הצבתו באתר אחר ובין אם הופחת מכל סיבה שהיא. אשר על כן, ברי כי לא מדובר בהרעה מוחשית בתנאי עבודה. והעיקר הוא, כי כך או כך, התובע מחשב זכויותיו בהליך זה, ע"פ 21 ₪ לשעה. לפיכך, אין לדעת מה נפקות טענותיו האופרטיביות לשכר גבוה יותר שסוכם עימו. לאור כל זאת וכנתבע על ידו - השכר הקובע לחישוב זכויותיו הוא 21 ₪ לשעה. 4. היקף העסקה של התובע התובע חישב זכויותיו בתביעה ע"פ משרה מלאה. הנתבעת טענה כללית כי התובע היה עובד שעתי במשרה חלקית (85%) וכי שכרו שולם לו בהתאם לכך (ס' 9 לתצהירה). לאחר שבחנו הראיות שבפנינו הרינו קובעים כדלקמן: התובע היה עובד שעתי (כך מצוין למשל בתלושי השכר שנמסרו לתובע). התובע הציג דוחות עבודה ותלושי שכר חלקיים; הנתבעת לא צירפה אלו לתצהירה וחלקם צורף במסגרת תצהיר גילוי מסמכים מטעמה. מתלושי שכר התובע / דוחות עבודתו במהלך תקופת העסקתו עולים הנתונים הבאים: שנת 2007- 11/2007 -151 ש' (19 ימים); 12/2007- 166 ש' (21 / 24 ימים); שנת 2008- 1/2008- 219.25/ 219 ש' (27.3/ 27 ימים) ; 2/2008- 173.75/ 174 ש' (25/ 22 ימים); 3/2008- 214 ש' (26.8/ 26 ימים); 4/2008- 152.25/ 153.5 ש' (22/20 ימים); 5/2008- 201.25/ 201 ש' (26 ימים); 6/2008- 202 ש' (25 ימים); 7/2008- 207 ש' (24/ 26 ימים); 8/2008- 48 ש'/ 54 ש' (8/ 6 ימים); 9/2008- 15 ש' (2 ימים); 12/2008- 183.5 ש' (26 ימים); שנת 2009- 1/2009- 249.5 ש' / 386.5 ש' (31 ימים); 2/2009- 386.5 ש'/ 167.5 ש' (31 ימים); 3/2009- 217.5 / 386.5 ש' (31 ימים); 4/2009- 177 ש' (24 ימים); 5/2009- 83/ 177 ש' (12/ 24 ימים); 6/2009- 280 ש' (25 ימים); 7/2009- 103 ש' (25 ימים); 8/2009- 24 ש' (23/ 4 ימים); 9/2009- 148.5 ש' (24 ימים); 10/2009- 155 ש' (19 ימים); 11/2009- 246 ש' / 196 ש' (26 ימים); 12/2009- 204 ש' (22 ימים); שנת 2010- 1/2010- 220.5 / 239 ש' (26 ימים); 2/2010- 196 ש' / 239 ש' (26/ 23 ימים); 3/2010- 127.25 ש' / 239 ש' (24/ 15 ימים); 4/2010- 116 ש'/118 ש'/ 239 ש' (26/ 14 ימים); 5/2010- 135/ 239 ש' (26/ 18 ימים); 6/2010- 57.5 /60 / 239 ש' (26 ימים / 8 ימים); 9/2010- 99 ש' (12 ימים/ 26 ימים); 10/2010- 56.5 ש'/36.5 ש'/ 72 ש' (8/ 7 ימים). יוער כי לא תמיד מצאנו הלימה בין דיווח השעות שבדוחות הנוכחות לבין תלושי השכר. כך גם לא תמיד היתה התאמה בתוך תלוש השכר: בין כמות השעות כמופיע בחלק העליון ובין "נתונים נוספים" בחלק התחתון (ראה למשל, דיווח בתלוש 6/2010 בחלק "משכורת" לעומת "שעות עבודה" ולעומת דיווח ע"פ דו"ח שעות בגין חודש זה). עם זאת, עדיין ניתן להיווכח כי התובע עבד בפועל בהיקף משתנה: לעיתים פחות מ- 186 ש' חודשיות אך היו גם חודשים בהם עבד למעלה מ- 186 שעות חודשיות/ למעלה מ- 22 ימי עבודה חודשיים. התובע לא טען כנגד היקף העסקתו הנטען (ובכלל זאת, לא טען כי לעניין היקף משרתו יש להתחשב גם בחודשים שבהם לא שובץ לעבודה, או שעבד בהיקף שעות נמוך מחמת חופשות ביה"ס וכדומה). לאור כל אלו, לא נסתרה טענת הנתבעת כי עבד בממוצע בהיקף משרה 85% (חודשי). לפיכך, בחינת הזכויות וחישובן תֵעשה ע"פ היקף העסקה 85% ולא כנתבע (100%). ב. רכיבי התביעה 1. שעות נוספות לטענת התובע, בשנים הראשונות עבד "הרבה מעבר לשבוע עבודה מלא" (ההדגשות במקור). "בשנה האחרונה לעבודתו של התובע, הנתבעת הורידה את כמות עבודתו של התובע כך שהתובע עבד בהיקף משרה מצומצם יותר ובהתאם לדרישות הנתבעת" (ס' 11 לכתב התביעה); בתחילה הועסק בהיקף משרה מלאה לפיו עבד 8 שעות ביום במשך 6 ימים ובפועל ביצע משמרות לילה מרובות בתוספת לשעות נוספות בלילות וכן בשבתות בהתאם לדרישות הנתבעת (ס' 13 לכתב התביעה, ס' 9 לתצהיר התובע); היו ימים שבהם הועסק כ- 14 שעות ביום ואף למעלה מכך, תוך שעבד במשמרות כפולות ורצופות בימי חול, בשבתות ובחגים, בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה וללא תשלום מלוא התמורה המגיעה לו (ס' 17 לתצהירו); במהלך עבודתו פנה התובע ודרש מהנתבעת הסדרת התשלומים להם הוא זכאי, אך נתקל בשוקת שבורה (ס' 23 לתצהירו) והיות והיה זקוק לעבודה אז המשיך לעבוד; נדרש לעבוד במשמרות לילה אולם מעולם לא תוגמל על ידי החברה בגין השעות הנוספות אותן ביצע (ס' 54 לתביעה); למשל, בחודשים 1/2008 ו- 3/2008 (ס' 41 לסיכומיו); התובע לא קיבל מלא תלושי השכר ולפיכך לא יכול היה לבדוק את שכרו ואת מימוש התנאים הסוציאליים להם זכאי (ס' 57 לתביעה, ס' 45 לתצהיר); צורפה טבלה לתצהיר, עותר לסך 18,352 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות (579.8 שעות X 21 ₪ X 125% ) + (233 שעות X 21 ₪ X 150%)= 22,558 - (3,876 ₪ + 330) סכומים ששולמו. ואילו בתצהירו (ס' 43, 75) (463.75 ש X 21X 125%) + (186.23X 21X 150%)= 18,039 ₪ בהפחתת 6,435 + 330 (סכומים ששולמו)= 11,274 ₪. לטענת הנתבעת, התובע קיבל מדי חודש תלוש שכר (ס' 19 להגנה; ס' 52-58 לכתב הגנה), קיבל מלוא הגמול בגין שעות נוספות כשעבד בשעות נוספות; התובע מתעלם משעות ההפסקה שקיבל; מוכחשים "דוחות הנוכחות" הפיקטיביים שהתובע מצרף ואשר הנתבעת מעולם לא ראתה או אישרה אותם; מוכחשים "הדפים" שצורפו לתצהיר ולתביעה ואין בינם ובין שעות העבודה לא כלום (ס' 16, 38 לתצהיר הנתבעת); יעקב מעולם לא הודה כי התובע עובד שעות רבות מעבר למקובל וכי הוא מהווה הכתובת להשלמת חוסרים בכוח אדם במידת הצורך (ס' 18 לתצהיר הנתבעת). לאחר שבחנו טענות הצדדים - החלטנו לקבל התביעה ברכיב זה מהטעמים שלהלן: ב-2/2009 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בין היתר משית התיקון על המעביד חובה לנהל פנקס עבודה וכן מעביר אליו את נטל ההוכחה בתביעה לשעות נוספות לכך שהעובד לא עמד לרשות המעביד (בהיקף של עד 60 שעות שבועיות). התיקון רלוונטי בענייננו לחלק מתקופת ההעסקה [2/2009- 10/2010 (תקופת העסקה 2)]. עם זאת, גם טרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 [(11/2007- 1/2009) (תקופת העסקה 1)] - נדרש המעסיק לנהל פנקס עבודה והגם שבתביעות עובדים לשעות נוספות נטל ההוכחה של שעות העבודה היה על העובד, הרי שנקבעה בפסיקה מגמה של הגמשת דרישת הראיות ונטל ההוכחה על העובד (פס"ד ימית). התובע טען כי עבד 8 ש' ביום (לפחות בחלק מתקופת עבודתו) במשך 6 ימים בשבוע. מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי התובע עבד פעמים רבות למעלה מ- 8 שעות (ביום) / 7 שעות (בלילה). כן עולה כי עבד למעלה מ- 22 ימי עבודה בחודש / 5 ימים או 6 ימים בשבוע (למשל בתלושי השכר 8/2010, 5/2010, 4/2010) ושלא בימים קבועים. הגם שמדובר בעובד שעתי, הרי שחישוב שעות העבודה הנוספות ע"פ חוק שעות עבודה ומנוחה צריך שיעשה פר יום עבודה (ולא ע"פ היקף השעות החודשיות). משקיים דיווח על שעות עבודה (לפחות חלקי) - הרי שבחינת החישוב תיעשה על בסיס יומי ולא על בסיס היקף השעות החודשי (186 ש'). מחומר הראיות שבפנינו עולה כי לא שולמו לתובע שעות נוספות כדין: כך למשל ב- 1/2008 עבד 219.25 שעות במשמרת לילה / 5 ימים בשבוע. בדוח הנוכחות וכן בתלוש השכר 1/2008 ראינו כי חושבו 219 ש' ע"פ תעריף אחיד (23 ₪ לשעה); כך גם ב- 3/2008 , ע"פ דוח הנוכחות עבד 214 ש' חלקן בעבודת לילה ובכ"ז חושבו כל שעות העבודה בתעריף אחיד- 23 ₪ לשעה (תלוש 1/2008). ראה למשל גם 6/2008 (201 ש' עבודה בלילה, כל השעות חושבו ושולמו בתעריף אחיד 22 ש' לשעה ע"פ תלוש 6/2008). אומנם חישובי התביעה אינם נהירים עד תומם (ס' 43 לתצהירו), אף לאחר עיון בדוחות הנוכחות הידניים, תלושי השכר, יומני העבודה ודוחות הנוכחות של הנתבעת. בכלל זאת עמודות הטבלה (כותרתן כמו גם תוכנן) אינן ברורות בחלקן. כך גם אין לדעת האם התובע תובע השעה הנוספת בשלמותה או רק את ההשלמה וכיצד מוצא הדבר ביטויו במסגרת תלושי שכרו כמו גם בטבלה. לכך יש להוסיף כי גם עדותו היתה מבולבלת ולא הבהירה תביעתו (עמ' 7-8). עם זאת, איננו סבורים כי יש בעדות התובע כשלעצמה כדי לדחותה משמדובר במושגים משפטיים ובזכויות קוגנטיות. הנתבעת לא הציגה בפנינו את דוחות העבודה של התובע, אלו צורפו חלקית על ידי התובע לתצהירו. גם בתצהיר גלמ"ס של הנתבעת חסרים דוחות רבים בגין שנת 2009. לכך נוסיף - גם הנתבעת עצמה לא הסבירה פשר התשלומים ששולמו על ידה (לרבות מדוע שולם על ידה תעריף אחיד גם בגין עבודה בשעות נוספות) חרף טענות התובע. הנתבעת גם לא הציגה תחשיב חלופי אלא טענה כללית כי שכר התובע שולם כדין כמופיע בתלושי השכר, ולא היא! בגין השנים 2007- 2008 בחודשים 11/2007- 12/2008; לא שילמה הנתבעת רכיב שעות נוספות על אף שמדוחות העבודה עולה כי התובע עבד בשעות נוספות (לרבות שבת / לילה). ויובהר- מעדות יעקב עולה כי המפקחים מטעם הנתבעת הם שערכו את דוחות העבודה (עמ' 22-23); ב- 5/2007 אומנם שולם בגין 10 ש' תעריף 150% אלא שגם אז לא שולם בגין עבודה בשבת / לילה (לא תובע בגין 12/07, 9-11/2008). בגין שנת 2009: לא הוצגו כל דוחות העבודה של התובע בגין שנה זו, אין לדעת מדוע ורק נזכיר כי תיקון 24 נכנס לתוקפו ב- 2/2009 ונטל ההוכחה הוא על הנתבעת, כך במיוחד משהמציא התובע רישומי שעות עבודה משלו שלא נסתרו. שנית, ולגופא - מדוחות העבודה בגין 5/2009 ו- 8/2009 (היחידים שהומצאו) עולה, כי התובע אכן עבד בשעות נוספות / בלילה / בשבת, חרף זאת לא שילמה הנתבעת שעות נוספות; מתלוש השכר 1/2009 עולה כי שולם בגין שעות נוספות 660 ₪ אך לא צוינה כמות השעות בגינה שולם כמו גם התעריף; ב- 6/2009 עת שולם 302.5 ₪ בגין שעות נוספות, אין לדעת בגין איזו כמות ובאיזה תעריף; ב- 2/2009 שולם "שעות שבת" שלא בתעריף שבת ואין פירוט לגבי יתר השעות הנוספות; בגין 11/2009 שולם רכיב שעות נוספות 125% בלבד (לא נתבע); 12/2009 שולם רכיב שעות נוספות 125%; אך משהתובע טען לכמות / תעריף שונה ומשלא הוצג דוח עבודה כנגד רישומי התובע- הנטל הוא על הנתבעת (לא תבע דבר גם בגין 10/2009). בגין שנת 2010: שולם רכיב שעות נוספות 125% בלבד, לא שולם תעריף שבת 150% ולא עבודה בלילה בשבת (175%). זאת ועוד, גם אין להבין החלוקה שנעשתה מדי חודש בין "משכורת" ובין "ש.נ. 125%" (לא תובע דבר בגין 7-8/2010). נדחית טענת הנתבעת- כי דוחות ידניים שנערכו על ידי התובע (והוגשו מודפס), אינם נכונים ואין לקבלם, משהנתבעת מעולם לא ראתה / אישרה אותם. ראשית, מחומר הראיות עולה לכאורה, כי התובע שלח דוחות מסוג זה אל הנתבעת מעת לעת. כך למשל ב- 1/6/2009 העביר התובע אל הנתבעת דוח עבודה דומה לחודש 5/2009 והנתבעת או מי מטעמה, אישרה במייל חוזר ב- 2/6/2009 כי קיבלה את המייל של התובע, ללא הערות. שנית, נטען על ידי התובע כי דוחות אלו נסמכים על רישום שערך בזמן אמת ותועדו ביומני עבודה שהוצגו בפנינו (ראה נספח 5 לתצהיר התובע). הנתבעת לא טרחה להצביע, ולו לכאורה, על סתירה/ טעות בין הרישום ביומנים לעומת הדיווחים הידניים/ לעומת דוחות העבודה שערכה והפיקה (ולמצער דוחות/ חיובי שעות למשתמש). נדחית גם טענת הנתבעת בקשר עם הפסקות שנטל התובע במהלך יום עבודה משנטענה בעלמא. הנטל הוא על המעביד להוכיח כי נתן לעובד לצאת להפסקה, לאור תיקון 24 תתאפשר ראיה לכך עם ניהול פנקס העבודה. אלא שהנתבעת לא הציגה פנקס עבודה של התובע. גם מדוחות העבודה שהופקו על ידה אין לדעת אימתי יצא להפסקה. גם מעדות יעקב לא הוכח כי לתובע ניתנה בהכרח הפסקה כדין (עמ' 24). ראוי להזכיר כי יעקב לא שימש כמפקח הנתבעת באתר בתקופה הנדונה. לאור כל זאת כי יש לקבל התביעה לתשלום שעות נוספות. אשר לחישובי התביעה, בהצטבר השיקולים שלהלן, הרינו לקבוע: נוכח מחדלי הנתבעת בגין אי תשלום שעות נוספות כדין (ולכל הפחות, ככל ששולם (והגם שלא הוכח), בגין אי הצגת תלושי השכר כדין (כך במיוחד לאור תיקון 24; מאז 2/2009); ובמיוחד משלא סיפקה הסברים לתשלומים ששולמו על ידה חרף טענות התובע בעניין זה ומשלא הציגה תחשיב חלופי ובכך לא סתרה את תחשיבי התביעה; משהסכומים הנתבעים אינם כוללים חישוב של שעות נוספות בימי שבת בתעריף 175% / 200% במקרים הרלוונטיים, כך שלכאורה, בחלק מהחודשים שנבדקו נתבע סכום נמוך יותר [למשל בגין 11/2007- ע"פ תלוש 11/2007 שולמו 151 ש' בתעריף אחיד 25 ₪; ע"פ דו"ח נוכחות של הנתבעת עבד במהלך כל החודש במשמרות לילה (18 ימים), שעות 22:00- 6:00 (8 שעות) למעט ב- 29/11/2007 (7 שעות), כאשר 3 ימים עבד בשבת. לפיכך צריך היה לקבל לכאורה עוד תשלום בגין 18 שעות בחלוקה כדלקמן: בגין עבודה בלילה בימי שבת- [7 שעות X 4 ימי שבת X (37.5-25) = 350 ₪,בגין עבודה בימי שבת] + [1 ש"נ לכל שבת X 4 ימים X (43.75-25)= 75 ₪, בגין ש"נ בימי שבת] = 425 ₪; בגין עבודה בלילה בימי חול- 14 ש X (31.25-25)= 87.5 ₪; ובסה"כ- 512.5 ₪. זאת בעוד תבע 472.5 ₪]; משהפחית התובע סכומים ששולמו לו ומשהנתבעת לא שכנעה אותנו כי שילמה לתובע סכומים גבוהים יותר בגין שעות נוספות שצריך היה להפחית גם אותם מסה"כ תביעתו; ומשעולה כי בגין חודשים מסוימים מלכתחילה לא סבר כי זכאי לתשלום בגין רכיב זה ולא הכליל בתביעתו (9/08- 11/208, 10/09-11/209 7/2010- 8/2010) כך שנראה כי תחשיבי התביעה הם ריאלים בקירוב ואינם מופרכים לחלוטין; וממילא, ריאליים ומדוייקים יותר מהעדר גרסת עובדה מכומתת של הנתבעת; הרינו מקבלים את תחשיבי התובע בעניין זה. לאור כל זאת, הנתבעת תשלם לתובע שעות נוספות בסך 11,274 ₪. 2. פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין התובע טוען כי הנתבעת נמנעה מלשלם זכויות סוציאליות המגיעות לו מכוח חוקי העבודה, הסכם קיבוצי וצווי הרחבה בענף; התובע פנה לנתבעת ודרש "זכויותיו הסוציאליות" ואיפשר לנתבעת לתקן את "מצב העניינים" אולם הנתבעת לא נעתרה לדרישותיו ומשכה זמן (ס' 44 לתביעה, ס' 33 לתצהיר התובע); הנתבעת פעלה בחוסר תו"ל; פוטר לאלתר (ס' 12 לכתב התביעה, ס' 8 לתצהירו); ביום 11/10/2010 הודיעה הנתבעת לתובע כי עבודתו מופסקת ואין לנתבעת עבודה להציע לו (ס' 24; ס' 18 לתצהירו); בכך הסתיימו יחסי העבודה באופן חד צדדי וזאת ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת (ס' 25 לתביעה, ס' 19 לתצהיר התובע; ס' 36 לתביעה, ס' 28 לתצהיר התובע). בגין פיצויי פיטורים עתר ל-9,159 ₪ (3,096 ₪ שכר ממוצע ל- 12 חודשי עבודה אחרונים 35.5X12 חודשים); בגין אי הודעה מוקדמת ל- 3,096 ₪ לפי תעריף 21 ₪ בהתבסס על חישוב שכר הקובע לצורכי פיצויי פיטורין; בגין פיטורים שלא כדין עתר ל- 12,384 ₪ (3,096 ₪ משכורת ממוצעת של התובע לפי 21 ₪ לשעה) X 4 חודשים) (ס' 41 לתביעה); מבוקש לחייב גם בפיצויי הלנת שכר (ס' 49-51 לתביעה) ובהפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום יחסי עבודה. לטענת הנתבעת, התובע עבד אצלה בתקופה 1.11.2007 ועד להתפטרותו ביוזמתו בחודש 10/2010, בלי ליתן הודעה מוקדמת (ס' 3 לתצהיר יעקב); בתקופת העסקתו נשלל רישיונו לנשיאת נשק כך שיכולה היתה הנתבעת לסיים העסקתו בנסיבות של שלילת פ"פ ואולם הנתבעת בחרה שלא לעשות כן ולהמשיך להעסיקו באתרים שונים ובתפקידים שונים אשר אינם מצריכים נשיאת נשק עד שהעניין יוסדר (ס' 8, ס' 19 שם, נספח ב'-ג'); התובע לא מציג תמונת מצב מלאה משלא צירף נספחים ב'-ג' (ס' 20 שם); חרף האמור במכתב הנתבעת, התובע לא יצר קשר עם מי מהנתבעת ובחר לסיים התקשרותו באופן חד צדדי ללא הודעה מראש (ס' 21 שם); מפקח מטעם הנתבעת ניסה להשאירו בעבודה ואולם ללא הועיל היות והתובע המשיך בהתחמקויותיו וסירב ליתן תשובה עניינית באשר להעסקתו; ב- 9/2010 נענה לבקשות הנתבעת לשוב לעבודה; חרף מאמצי הנתבעת, עשה דין לעצמו וניתק קשר עם הנתבעת, בתחילת 10/2010, נטש את מקום עבודתו ולא יצר כל קשר עם מי מהנתבעת; ניסיונות הנתבעת ליצור עימו קשר עלו בתוהו, היעלמותו גרמה למחסור בכ"א ולנזק אצל הנתבעת כך גם על רקע תקופת חגי תשרי שבה העבודה הכרחית; בכתב התביעה אין כל זכר לטענת התובע בדבר התקיימות קשר סיבתי בין התפטרותו לבין אי תשלום זכויותיו הרי שדין התביעה המושתת על עילה זו להדחות תוך חיוב בהוצאות בגין הדרך בה בחר להתנהל. ככל שהתובע סבר כי יש מקום לכלול טענה בעניין זה, היה עליו לעשות כן במפורש בכתב התביעה, אלא שלא עשה כן ואף לא הוגשה בקשה לתיקון התביעה (ס' 29-30 שם); אין לקבל הטענה בדבר הרעה בתנאי העסקתו; התובע לא התריע בפני הנתבעת על כוונותיו ולא נתן בידי הנתבעת סיפק לתקן את ההרעה, אשר לגרסתו מנעה המשך העסקתו בנתבעת וברי כי אין כל תימוכין להתרעות מעין אלו, גם מכתב ב"כ התובע (נספח 3) נשלח לאחר התפטרות התובע (ס' 31 לתצהיר הנתבעת); לא הורדה לתובע כמות עבודתו, התובע בחר לצמצם את שעות העבודה עקב עיסוקיו האחרים; מוכחשים הסכומים הנתבעים, דרכי חישובם וזכאות התובע (ס' 36-37 שם). לטענת הנתבעת התובע התפטר והוא חייב בהודעה מוקדמת שיש לקזזה מכל סכום שנתבע 3,035 ₪ (ס' 8 לסיכומים); התובע התפטר מעבודתו תוך גרימת נזק לנתבעת (ס' 2, 32 לכתב הגנה) אין רלוונטיות לשימוע (ס' 28 לתצהיר הנתבעת); לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם - החלטנו לדחות את התביעה ברכיב זה. ראשית, התובע לא הציג ראשית ראיה כי פנה לנתבעת, דרש זכויותיו הסוציאליות ואיפשר לה לתקן את מצב העניינים "הנטען על ידיו" אולם הנתבעת לא נעתרה לדרישותיו ומשכה זמן בטיפול בפניותיו, טענותיו אלו לא הוכחו ונדחות. עסקינן בטענות כלליות, התובע אף לא זימן את דודו (שאליו פנה לכאורה ע"פ עדותו) לעדות בפנינו (זאת להבדיל מהגשת תצהיר נאמן- שלא מצאנו בו רלוונטיות לעניינו וגם בעדותו לא היה כדי לתרום להליך דנן). כך גם לא ברור באיזה עניין פנה אל הנתבעת או למי מטעמה: שמא בעניין אי תשלום שעות הנוספות, אי תשלום שכר שסוכם עימו, שמא בגין רכיבי השכר האחרים, אי שיבוצו בעבודה וכדומה. טענותיו בעניין זה נטענו בעלמא ודי בכך כדי להוכיח כי לא היתה לנתבעת אפשרות לתקן מחדליה, לכאורה. מה גם שלא שמענו כי התובע הודיע כי ככל ולא יתוקנו המחדלים, הרי שיתפטר מהעבודה. מכאן - נדחית הטענה בגין הרעה מוחשית שהביאה להתפטרותו בדין מפוטר. לכך יש להוסיף, כי טענה כאמור עומדת בניגוד לטענה עובדתית חלופית לפיה פוטר מעבודתו, לכאורה. כך, לטענת התובע, ביום 11/10/2010 הודיע לו דודו (האחראי עליו) כי עבודתו מופסקת לאלתר (עמ' 1 לפרוטוקול), בלי שנערך לו שימוע ובלי שניתנה לו הודעה מוקדמת (ס' 13-16 למכתב ב"כ התובע מיום 14/11/2011, נספח 3 לתצהיר התובע). גם טענה זו נטענה בעלמא, אין לדעת מה היה האירוע המכונן להודעה כאמור ובאלו נסיבות ולא הוצגה בפנינו ראשית ראיה התומכת בטענתו זו. יתרה מכך. ביומן התובע צוין ב- 11/10/2010: "היתה תלונה על הפעלת לחצן מצוקה בגן, סיירתי בתוך הגן ואף גננת לא הפעילה לחצן. זכי הגיע וטען שאיני עושה את עבודתי ובנוסף אין לי רשיון מוס"ח ולכן אינו מעוניין להמשיך ולהעסיק אותי, דודו הודיע לי באותו יום שאני מפוטר מעבודתי בהוד השרון ובכלל" (ההדגשות שלנו). הנה כי כן, לפחות מרישומי התובע, ככל שיש בהם ממש, עולה לכאורה, כי עילות סיום העסקתו נמסרו לו ורשם אותן. מכאן, שבניגוד לטענתו, לא נמסר לו כי עבודתו מופסקת לאלתר סתם כך. כך גם נסתרת טענת ב"כ התובע בקד"מ (עמ' 1) לפיה, "ביום בהיר אחד לאחר שלוש שנים שהוא עובד שם באים ואומרים לו אין לי עבודה לתת לך ובזה נגמר העניין" (ההדגשות שלנו). לא מצאנו אזכור לעילה / נסיבות מהותיות אלו, לכאורה בכתבי טענותיו של התובע, אין גם לדעת מיהו זכי ומה מעמדו בכל הקשור לסיום העסקתו, ולכל הפחות ע"פ רישום זה. התובע טען לפנינו כי דודו הוא שפיטר אותו אלא שבאופן תמוה לא ביקש להעידו בפנינו או להציג ראיה אחרת בתמיכה לטענת פיטוריו (הרחבנו לעיל). יתרה מכך. אזכור בדבר נסיבות שלילת רשיון הנשק נמצא בנספח ב' לתצהיר הנתבעת, מכתב שנשלח מאת המשיבה (חתום בידי יעקב) אל התובע כבר ביום 8/7/2010; דבר שתומך לכאורה בגרסת הנתבעת. במכתב צוין: "כידוע לך, אין אפשרות להעסקתך כמאבטח מוס"ח ללא אישור לנשיאת נשק ועד להחלטה אחרת מצד הגורמים לעיל לא תוכל לשמש בתפקיד זה בלבד. על אף האמור לעיל, הצענו לך במסגרת מפקח החברה מר דודי פרידמן, מס' הצעות חלופיות להעסקה באתרי שמירה אשר אינם מצריכים נשיאת נשק. עד עתה, טרם קיבלנו ממך תשובה בנידון. אנו מבקשים כי תודיע לנו בהקדם האפשרי על החלטתך. במידה ואינך מעוניין להשתבץ מחדש, נבקשך לסור למשרדנו...". מחומר הראיות עולה כי התובע (או מי מטעמו) לא השיב למכתב כאמור, התובע לא יצר קשר עם הנתבעת על אף שנתבקש ולא נסתר כי כך עד 9/2010. במועד זה הנתבעת שיבצה אותו לעבודה מתאימה ללא נשק. כך עבד התובע עד שבתחילת אוקטובר עזב את מקום העבודה ביוזמתו. תמיכה לאמור מצאנו בעדות התובע עצמו: "ש. אז אני אומר לך שהנתבעת הייתה מעוניינת להעסיק אותך ועל אף שרישיונך נשלל היא העסיקה אותך ללא נשק עד אשר קמת ועזבת את העבודה בין אם נסיבות תחנת הדלק ובין אם נסיבות אחרות או בעטיה של הטרדה מינית, זה נכון? ת. כן (עמ' 14). יעקב נחקר אף הוא בעניין זה והשיב: "ש. תוכל לומר לי מדוע דודי פרידמן פיטר את התובע? ת. לא רק שלא פיטר את התובע, הוא ניסה במלא ליבו וליבו הטהור והטוב להחזיר אותו לעבודה, לשדל אותו אלא מאי, ב- 11.10 שולם לתובע סכום עודף כי יש שני עובדים בשם הזה, ואז למחרת התובע כבר החליט שלא בא יותר לעבוד. ש. יש לך אסמכתאות, התכתבויות שפרידמן שלח לתובע שרצה שיחזור לעבודה? ת. קודם כל רצינו את הכסף בחזרה. ש. יש לך אסמכתאות? ת. לא. רק את המכתבים שכתבנו לך ושכתבנו לתובע, אני חושב שזה מספק" (עמ' 25-26). אזכור לטענת הסכומים ששולמו בשוגג לתובע, מצאנו גם במכתבו של יעקב מיום 16/1/2011, שכאמור התובע ו/או מי מטעמו כלל לא טרחו להשיב עליו. לאור כל זאת, ומשאף מהרישום ביומן התובע עולה לכאורה כי עבודתו לא הופסקה סתמית ולחלופין, מחמת שלא היתה עבודה להציע לו (ס' 24; ס' 18 לתצהיר התובע) - הרי שלא הוכחה טענתו כי פוטר. כמפורט לעיל, גם לא הוכח כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. בהתאמה, נדחית גם התביעה לאי מתן הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין העדר שימוע. 3. פדיון חופשה שנתית לטענת התובע זכאי הוא ע"פ החוק ובהתאם לצו ההרחבה ל- 34 ימי חופשה (בעד כל תקופת העסקה) X 8 שעות עבודה) X 21 ₪ (תעריף שעתי)= 5,712 ₪. סכום זה בהפחתת 1,500 ₪ (סכום ששולם ע"י החברה)= 4,212 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום סיום יחסי עבודה. בתצהירו טען כי לאחר קבלת תלושי השכר שלא היו בידיו בעת הגשת התביעה, הסתבר כי הנתבעת שילמה 2,301 ש"ח בנוסף לסכום 1,500 ש"ח (ס' 49 לתצהיר) ולכן בהפחתתו עתר ל- 1,911 ₪. הנתבעת טוענת כי יציאות התובע לחופשות נעשו כדין ובתיאום עימו (ס' 59-62 לכתב הגנה), "כמפורט בתלושי השכר... התובע קיבל את מלא דמי החופשה כדין, בהתאם לחלקיות משרתו ולפי דרישתו המפורשת. תשלומי החופשה שולמו בגין אותה שנה שוטפת" ואינו זכאי להפרש (ס' 39, ס' 44 לתצהיר הנתבעת); "לתובע הובהר והוסבר כי אינו יכול לצבור ימי החופשה וכי עליו לנצלם. בנוסף, נמסרו לו התראות גם במסגרת תלושי שכרו" (ס' 41 לתצהירה); התובע יצא לחופשה בפועל וקיבל דמי חופשה, התובע קיבל תשלום בעד ימי החופשה ולדוגמא, בשנת 2009 קיבל סך של 2,707 ₪ ובשנת 2010- קיבל 1330 ₪ ובסה"כ שולם לו 4037 ₪ (ס' 42 לתצהירה); חישובי התובע שגויים, התובע לא פירט וכימת תביעתו (ס' 43 לתצהירה); התביעה התיישנה ככל שמתייחסת לתקופה הקודמת ל- 1/2008 שכן לא ניתן לצבור זכויות חופשה מעבר לשלוש שנים; שכר התובע מפורט בתלושי השכר כאשר החזרי הוצאות ותשלום בגין עבודה בשעות נוספות אינם מהווים רכיב לעניין זה (ס' 40 לתצהירה); "20. התובע זכאי ל 25 ימי חופשה. מחיר שעת עבודה 21 ₪*8* 85% משרה= 143. סך התשלום לו זכאי הינו 143*25= 3,575 ₪. 21. התובע קיבל בשנת 2009 סך 2,707 ₪ ובשנת 2010 סך 1,330 ₪ (סעיף 42 לתצהיר) ובסה"כ 4,037 ₪ שהם מעבר למגיע לו" (פרק ג' בסיכומי הנתבעת). לאחר שבחנו טענות הצדדים - החלטנו לקבל התביעה ברכיב זה כדלקמן: החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, הוא נותן החופשות וקובע מועדן. מחובתו לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו וכמה נתן הלכה למעשה. כמו כן, עליו לנהל פנקס חופשה ולרשום בו הפרטים הדרושים בס' 26 לחוק הגנת השכר וכבר נפסק כי נטל ההוכחה בעניין זה הוא על המעביד. במידה וחדל העובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו- על המעביד לשלם לו פדיון חופשה בסכום שווה לדמי חופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה (ס' 13 לחוק חופשה שנתית), כאשר העובד זכאי לפדיון חופשה בגין שלוש שנים מלאות אחרונות בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, לא פורסם). זאת כמובן, בלי לייתר את תקופת ההתיישנות. בענייננו - לא ברור כמה ימי חופשה ניצל התובע, מתי והאם שולמו, זאת משהנתבעת לא הציגה פנקס עבודה, פנקס חופשות או כל מסמך אחר המעיד על כך. גם מדוחות הנוכחות או מתלושי השכר אין לדעת האם ומתי יצא התובע לחופשה, זאת משאין ציון לכך בדוחות העבודה; גם רישום הצבירות / ניצול ימי חופשה בתלושי השכר אינו ברור: כך למשל ב- 7/2009 צוין "יתרה קודמת" 8, "ניצול"- 8 ו- "יתרה חדשה" 0; בעוד ב- 8/2009 צוין "יתרה קודמת" 30 "ניצול" 9; ב- 9/2009 צוין "יתרה קודמת" 10 "ניצול" 10 "יתרה חדשה" 0. באופן דומה, גם בתלושים 2/2010- 9/2010 למשל, לא נהיר כיצד עודכנו היתרות משלא הוצג פנקס עבודה, אף לא נטען על ידי הנתבעת כי התובע יצא לחופשה במועדים כלשהם במהלך חודשים אלו. לפיכך- אין לראות בתלושים אלו עדכון צבירות ימי חופש לאותו חודש. מה גם שבאופן תמוה שולם "תשלום חופש" בתעריפים שונים ולא ברורים. לאמור יש להוסיף כי התובע היה עובד שעתי. ברי כי אין לראות באי שיבוץ לעבודה בימים מסוימים במהלך חודש עבודה כיום חופש ע"פ דין לכל דבר ועניין. כך במיוחד משהתובע לא עבד בימים קבועים בשבוע. לא ראינו בתלושי השכר הוראה לתובע לצאת לחופשה, כנטען על ידי הנתבעת. לא הוצגה לפנינו ראיה אחרת ממנה ניתן ללמוד כי הנתבעת הוציאה העובד לחופשה / הורתה לו לנצל ימי חופשה אך הוא סירב לכך. אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה שולמו לתובע דמי חופשה במהלך תקופת העסקתו (עדות יעקב- "ש. אתה טענת שלתובע שולמה מלוא החופשה השנתית על פי חוק. מדוע לא צירפתם את פנקס החופשה השנתית על מנת לתמוך בזה? ת. הדבר היחיד שצירפנו זה תלושי השכר שבהם מופיע במפורש סכום מצרפי של 4,037 ₪ שמהווים ומגלמים את ימי החופשה שהיה זכאי להם התובע על פי אחוזי משרתו" (עמ' 25)). זאת משגם ע"פ ההלכה הפסוקה אין לפדות ימי חופשה במהלך תקופת העסקה ולכן אין לקחת בחשבון סכומים, ככל ששולמו במהלך תקופת העסקה. ויובהר - עדות התובע אומנם היתה מבולבלת גם בעניין זה (עמ' 17), אלא שאין בה כדי לשנות ממצב הדברים, משמדובר בזכות קוגנטית. ההסכם הקיבוצי / צו ההרחבה בענף השמירה (עד 6/2009) קובע כי העובדים יהיו זכאים לחופשה שנתית ע"פ הדירוג: בשנתיים ראשונות- 12 ימי עבודה; בתום שנה 3 ו-4, 13 ימי עבודה... ההסכם הקיבוצי החדש / צו ההרחבה (6/2009) קובעים כדלקמן: וותק בשנים לפי חמישה ימי עבודה בשבוע לפי שישה ימי עבודה בשבוע 1-2 10 12 3-4 11 13 ... ... ... הנתבעת לא הוכיחה כי התובע יצא לחופשה בפועל, לרבות לא סתרה טענתו ל- 34 ימי חופשה. טענתה כי זכאי הוא ל- 25 ימי חופשה נטענה בעלמא בעוד הנטל עליה הוא. עם זאת, מהנימוקים כמפורט לעיל, התביעה שגויה במובן זה שהיה על התובע לחשב זכאותו ע"פ היקף העסקה של 85%. לפיכך, 34 ימים X 8 שעות X 21 ₪ X 85% = 4,855.2 ובהפחתת 3,531 ₪ (לא מצאנו להפחית סכום בסך 4,037 ₪ מכיוון שאף ככל ששולם הרי שאין לקחת בחשבון דמי חופשה ששולמו במהלך תקופת העסקה, דא עקא סכום זה הופחת על ידי התובע) ולכן על הנתבעת לשלם לתובע סך 1,324.2 ₪. אשר לטענת ההתיישנות - יחסי העבודה הסתיימו ב- 10/2010 והתביעה הוגשה ב- 1/2012 ולכן התביעה לא התיישנה ברכיב זה. כאמור, פדיון יעשה ע"פ 3 שנים אחרונות ושנה שוטפת ולכן נדחית טענת הנתבעת כי התביעה התיישנה עבור התקופה הקודמת ל- 1/2008. מה גם שלגופא, בהעדר נתונים על אודות יתרות חופשה לתובע, ספק עד כמה ניתן היה לקבל טענה זו. 4. דמי חגים לטענת התובע, זכאי הוא ל- 30 ימי חג בתשלום בכל תקופת העסקתו; צירף העתק מלוח חגים לשנים 2007-2010 (ס' 51 לתצהירו); כשעבד בימי חג, קיבל שכר רגיל (ס' 52 לתצהיר); ע"פ פס"ד ימית מלכה זכאות העובד ל- 10 ימי חג בשנה וצו ההרחבה אינו מתנה זכאות באי העדרות בימים הסמוכים לחג; עבד 3 שנים ולכן תובע 5,040 ₪ [30 (מספר ימי החגים לכל תקופת העסקה) X 8 (שעות עבודה) X 21 (תעריף שעתי)]= 5,040 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ואילו בתצהירו, לאחר שהנתבעת גילתה תלושי השכר והסתבר כי שילמה בגין דמי חג 2,007 ₪ (ס' 54 ), הרי שהחוב בהפחתת 2,007 ₪ = 3,033 ₪ (ס' 55 לתצהיר). לטענת הנתבעת - התובע קיבל מלוא ימי חג ככל שהיה זכאי (ס' 67-69 לכתב הגנה); התובע לא פירט תביעתו ובחר במכוון שלא להפחית מתביעתו ימי חג בהם עבד או שחלו בימי המנוחה השבועית או שלא עבד לפני יום חג או אחריו (ס' 45 לתצהיר הנתבעת); מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון; מוכחש הסכום הנתבע, מס' הימים וערכם; סידור העבודה נעשה על ידי התובע וחבריו ע"פ שיקול דעתם הבלעדי ודרישתם המפורשת; 1 במאי בוטל ואינו יום חג (ס' 46 לתצהירה); התובע קיבל במהלך שנות עבודתו 2,007 ₪ בעד רכיב זה כמפורט בתלושי השכר (לדוגמא- 9/10, 6/10, 5/10, 4/10, 2/10, 5/09) והנתבעת עומדת על קיזוז סכום זה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לקבל את התביעה כדלקמן: הנתבעת לא הציגה פנקס עבודה בדבר ימי חג שבהם עבד (לרבות באם חלו בשבת) או שעבורם קיבל דמי חגים. כל שיכולנו להווכח הוא מתלושי השכר מהם עולה כי לתובע שולם רכיב שכונה "ח. חגים" / "תשלום חג", במועדים: ב- 9/10 (131 ₪), 6/10 (142 ₪), 5/10 (320 ₪), 4/10 (220 ₪), 2/10 (360 ₪), 5/09 (834 ₪) ובסה"כ- 2,007 ₪. הנתבעת הפנתה לחודשים אלו "לדוגמא". דא עקא; משהנטל עליה להוכיח תשלום דמי חג הרי שרק תשלומים אלה נלקחו בחשבון וממילא לא עולה מהתלושים אחרת. טענתה כי התובע שובץ לעבודה ע"פ שיקול דעתו ושיקול דעת חבריו - לא נתמכה בראיה כלשהי וכל עוד לא הוכח אחרת - ההנחה היא שהמעביד הוא זה המשבץ את העובדים לעבודה ע"פ צרכי העבודה. גם אם מדובר בבקשת העובדים - ברי כי האישור הסופי הוא של המעביד והסכמתו לכך. כך גם עולה מעדות יעקב: "ש. מי קובע את סידור העבודה של המאבטחים? ת. המפקחים בתיאום עם העובדים. ש. כשבעצם מי שקובע את מועדי העבודה לפני החגים ובמהלך זה המפקחים? ת. בתיאום עם העובדים. המפקח מנסה לסנכרן בין בקשות העובדים...." (עמ' 24). יש לציין - כי גם בעניין זה, עדות התובע מבולבלת ובכלל זאת, התובע לא ידע להבהיר האם קיבל 150% בגין עבודה בחגים (עמ' 17). התובע גם לא פירט ימי החג הספציפיים והסתפק אך בצירוף יומני השנה בלבד. זאת ועוד ובניגוד לטענתו, הרי שצו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה (6/2009) (לעומת ההסכם/ הצו הקודם ל- 6/2009) אכן מתנה התייצבות בעבודה בסמוך ליום חג וכך כלשונו: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (כלומר יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעסיק...". בנוסף, החל מ- 6/2009 עובד זכאי ל- 9 ימי חג בשנה ולא ל- 10 (כקבוע בהסכם / צו ההרחבה עד 6/2009). משהתובע עובד שעתי ועבד שלא בימים קבועים (זאת בקשר עם קיומו של חג שמא נפל ביום עבודה); משסידור העבודה נקבע מראש על ידי המעסיק או מאושר על ידו בדיעבד בבחינת הסכמתו כנדרש בצו להיעדרות בסמוך ליום חג (רלוונטי לתקופה השניה); משהנטל הוא על המעסיק להמציא פנקס עבודה ומשלא נסתרו בהקשר זה ראיות התובע (לרבות נספחים 6,7,8 לתצהיר התובע); הרי שעבור תקופת עבודתו זכאי התובע ל- 10 ימי חג (11/2007-2008) ועוד ל-9 ימי חג בשנה X 2 שנים בחלק היחסי (11/2008- 10/2010) ובסה"כ- 28 ימים (מעוגל). סכום זה במכפלת 8 X 21 ₪ ובסה"כ- 4,704 ₪ בהפחתת 2,007 ₪ ששולמו לתובע (ושהפחיתו מחישוביו); הרי שהתובע זכאי ל- 2,697 ₪. 5. פדיון דמי הבראה התובע עותר בגין שנת עבודה 2010 (10 חודשים)- 10/12 X 365 ₪ X 7 ימים X 0.66% ובסה"כ- 1,405 ₪; 2009- 365 ₪ X 7 ימים בסך 2,555 ₪ דמי הבראה; 2008- 365 ₪ X 2/12 X 6 ימים) ובסה"כ 365 ₪ דמי הבראה וסה"כ 4,325 ₪ בהפחתת הסכום ששולם 1,891 ₪ ובסה"כ- 2,434 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום סיום העסקה ואילו ע"פ תצהירו (ס' 56 לתצהיר) בהפחתת הסכום ששולם 3,066 ₪, תובע 1,259 ₪. לטענת הנתבעת, התובע קיבל מלוא דמי ההבראה ובהתאם לחלקיות משרתו (ס' 67-69 לכתב הגנה, ס' 48 לתצהירה); חלה התיישנות על רכיב זה וניתן לפדות רק שנתיים (ס' 48 לתצהיר הנתבעת); במהלך תקופת עבודתו שולמו 3,366 ₪ והנתבעת עומדת על קיזוז סכומים אלו (ס' 49 לתצהירה); ולכן, בגין השנתיים האחרונות זכאי ל- 12 ימים X 365 X %85= 3,723 ₪. התובע קיבל 2,181 ₪ ב- 2009 ועוד 1,185 ₪ בשנת 2010 ובסה"כ 3,366 ₪ (פרק ה' לסיכומים); נותרה יתרה של 357 ₪ אשר יש לקזזה מההודעה המוקדמת. לאחר שבחנו טענות הצדדים החלטנו לקבל התביעה כדלקמן: נטל ההוכחה לכך ששולמו לתובע דמי הבראה - על המעסיק. הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה לתובע דמי הבראה בגין כל תקופת העסקתו. ע"פ דין, התשלום בגין דמי הבראה יכול שישולם במהלך תקופת העבודה בהסכמת הצדדים/ ככל שנהוג כך אצל המעסיק ביחס לעובדים אחרים. מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת שילמה לתובע מעת לעת רכיב שכונה "דמי הבראה" במועדים: 3/2009- 115 ₪; 4/2009- 150 ₪; 5/2009- 110 ₪; 6/2009- 126 ₪; 9/2009- 100 ₪; 10/2009- 90 ₪; 11/2009- 1,100 ₪; 12/2009- 90 ₪; 1/2010- 120 ₪; 2/2010- 102₪; 3/2010- 80 ₪; 4/2010- 70 ₪; 5/2010- 110 ₪; 6/2010- 80 ₪; 8/2010- 478₪; 10/2010- 145 ₪ ובסה"כ- 3,066 ₪. אין לדעת כיצד חושבו הסכומים ששולמו ולא נדרש לכך משסוגיה זו לא נטענה בפנינו. יתרה מכך, התובע תיקן חישוביו והפחית הסכומים ששולמו לו כפי שהופיעו בתלוש השכר, כך שלכאורה אין לו טענות בעניין זה. התובע זכאי לדמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בלבד (שנה שניה- 6 ימים ושנה שלישית- 6 ימים, ע"פ ההסכם הקיבוצי / צו ההרחבה 6/2009) ובסה"כ- 12 ימים X 365 ₪ X 85% דהיינו 3,723 ₪. הנתבעת מודה כי התובע זכאי כעיקרון לסכום זה בגין דמי הבראה. מעיון בתלושי השכר 2009-2010 עולה כי לתובע שולמו 3,066 ₪ בגין דמי הבראה. לכן התובע זכאי ל: 3,723 ₪ בהפחתת הסכום ששולם 3,066 - ובסה"כ 657 ₪. 6. חופשה כפויה לטענת התובע שהה פעמים רבות בחל"ת ללא הסכמתו "בניגוד לחוק", בטענה שאין עבודה לספק לו; היו מקרים בהם הגיע למקום העבודה ואז נאלץ לחזור; בחודשים 7/2010, 8/2010, מחצית 8/2009, מחצית 8/2008, מחצית 9/2008, 10/2008, 11/2008 הוצא לחל"ת בכפיה וללא תשלום, כעולה מדוחות הנוכחות המצורפים (ס' 80 לתביעה, ס' 67 לתצהיר); ההתנהגות מהווה הפרה בוטה של חוזה עבודה (ס' 79 לתביעה); דורש תשלום בגין ימי עבודה בהם הגיע למקום העבודה ולא סופקה לו עבודה / לא קיבל שכר (ס' 22 לתביעה, ס' 16 לתצהיר). מפנה לפסיקה ולפיה תובע כדלקמן: 3,096 ₪ (שכר ממוצע) X 5.5 חודשים ובסה"כ- 17,028 ₪. לטענת הנתבעת כל החופשות אליהן יצא נעשו בהסכמתו וכדין (ס' 78-81 לכתב הגנה); לתובע הובהר כי יש לצאת לחופשה בפועל והתובע יצא לחופשה בפועל בהתאם לדרישתו (ס' 61 לתצהירה); התובע בחר להעלים במכוון סכומים ניכרים אשר שולמו לו בגין רכיבים שונים בהם רכיב חופשה, הבראה, גמל וכיוצא באלה והכל בניסיון לזכות בתשלום כפול (ס' 62 לתצהירה); אין גבול לעזות המצח של התובע וביה"ד יתבקש ליתן דעתו בפסיקת הוצאות מתאימות. לאחר שבחנו את ראיות הצדדים החלטנו לקבל התביעה ברכיב זה חלקית כדלקמן: כקבוע לעיל, התובע לא עבד בחודשים 10-11/2008 ו- 7-8/2010 . מחומר הראיות עולה כי התובע לא התייצב לעבודה בחודשים אלו מהסיבות שלהלן: בחודשים 10-11/2008 שוכנענו כי התובע לא התייצב משלא שובץ לעבודה על ידי הנתבעת בסיום חוזה ההתקשרות שלה עם המועצה המקומית והנתבעת לא הוכיחה כי פעלה לשיבוץ התובע בעבודה באתר אחר. כך, מעדות התובע: "ש. זה בגלל שבתי הספר סגורים? ת. לא. 2008 החברה הופסקה עבודתה בקדימה צורן בערך ב- 10.6 ומאז החברה לא המציאה מקום עבודה אחר. החברה פוטרה גם ממס' מקומות אחרים, אתרים אחרים כך שלחברה אין מה להציע, לא היה מה להציע". עדות זו נתמכה בעדות יעקב: "ש. מה קרה עם התובע אחרי שהופסקה עבודתכם במקומות מסוימים? ת. כשהסתיימו חוזה העבודה ניידנו את התובע לאתרים אחרים. זה קרה כמעט באופן מיידי, למעט בתקופה הראשונה להעסקתו. ש. מה קרה בתקופה הראשונה להעסקתו? ת. באוגוסט 2008 הסתיים חוזה ההתקשרות עם מועצה מקומית קדימה-צורן במהלך התקופה הצענו לתובע חלופות והיו חגים באמצע לאחר שהתובע שקל וחשב וקיבל את ההצעה שלנו ללכת לעבוד ברשות מקומית אחרת. ברוטו זה לקח חודשיים, נטו לאחר החגים ומחשבות אולי שבועיים..." בנסיבות - ניתן לראות בחודשים אלו כחופשה כפויה המזכה בשכר. אשר לחודשים 7-8/2010- התובע העיד: "וביולי אוגוסט 2010? ת. ... גם כן סיימתי את העבודה במועדונית ואין עבודה בחודשיים האלה. ש. בגלל החופשה? ת. כן. ש. וגם אפשר להגיד שהיה איזשהי סיבה נוספת שבאותה עת הוגשה עלייך תלונה על הטרדה? ת. נכון. ש. אז לא עבדת ביולי אוגוסט בין השאר בגלל התלונה? ת. כן. ש. אתה כמובן לא מבקש חלילה כסף מהנתבעת על החודשים שלא עבדת? ת. בוודאי שאני דורש. ש. אז מוגשת נגדך תלונה על הטרדה וכתוצאה מזה אתה לא עובד בחופשות בית ספר שידועות מראש והנתבעת צריכה לשלם כי אתה מטריד מינית נכון? ת. כן. עובדה שחזרתי לעבודה בתחילת ספטמבר". נסיבות אלו עולות גם מנספחים ב'-ג' לתצהיר הנתבעת. יובהר, כי סוגיית ההטרדה המינית לא נטענה בכתב ההגנה או בתצהיר הנתבעת אלא הועלתה לראשונה רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע. כך גם לא צורפו הנספחים ב'-ג' שבתצהיר הנתבעת לכתב ההגנה / לתצהיר גלמ"ס. משב"כ התובע התנגדה להרחבת חזית זו, בין היתר, הורינו כאמור בהחלטה מיום 2/9/2013 במעמד הצדדים. עם זאת מעיון במסמכים אלו עולה כי מדובר בתכתובת בין הצדדים / ב"כ הצדדים. אשר על כן המדובר בדברים ידועים וגלויים לתובע מבחינה מהותית ולכן אין לקבל הטענה כי יש לדחות קבלתם לתיק מפאת שלא נכללו טכנית בתצהיר גילוי המסמכים. כך גם משאנו סבורים כי מדובר במסמכים מהותיים להליך זה. זאת ובמיוחד בשים לב לנטל ההוכחה שעל התובע בהוכחת תביעתו ולחובתו לנהל ההליך שיזם בתום לב תוך הצגת מלוא העובדות הרלוונטיות להליך- חובותיו הן כלפי ביה"ד והן כלפי הנתבעת ולכן לדעתנו, היה על התובע להציג מסמכים אלו- בעצמו. זאת ועוד. אין כל אזכור לסוגיית ההטרדה המינית במסמכים גופא. מה גם שהתובע השיב לשאלות שנשאל בהקשר זה, ללא התנגדות בזמן אמת, וכך לכאורה הוכשרה הכנסת ראיות אלו לתיק. (כך גם באשר לטענות בקשר למיזם תחנת הדלק- קיים אזכור למיזם בתצהיר נאמן (ס' 9) שמטעם התובע (ס' 9), ממילא לא מצאנו רלוונטיות בטענות אלה). מראיות אלו עולה, כי אכן הוצעו לתובע הצעות חלופיות דא עקא שהתובע לא הגיב לפניות הנתבעת בנושא שיבוצו ללא נשק. העובדה כי לא השיב לפניותיה עומדת גם בפני עצמה מעדותו וללא קשר למסמכים. לאור כל זאת- מסקנתו היא כי אין לראות בחודשים אלו כחופשה כפויה. אשר לחודשים - מחצית 8/2009, מחצית 8/2008, מחצית 9/2008 לא שוכנענו מטענתה הכללית של הנתבעת כי התובע שהה בחופשה / כי כל חופשותיו היו בהסכמתו, זאת משלא הוצגה לפנינו כל ראיה בעניין זה (כגון פנקס חופשות). גם מתלושי השכר אינו ברור הרישום בעניין זה. כך גם אין כל קשר בין תשלום רכיבים אחרים ככל ששולמו לתובע ובין החובה לשלם שכר בגין התייצבות בעבודה. מאידך גיסא, ובשים לב לנטלי ההוכחה - סבורים אנו שהתובע לא הוכיח טענותיו כי נמסר לו שאין עבודה לשבצו בה/ כי הגיע למקום העבודה ואז נאלץ לחזור ללא עבודה / כי שהה בחל"ת, מה גם שמדוחות העבודה עולה כי התובע עבד בפועל במהלך חודשים אלו, לפחות בחלקם. לכך משמעות של ממש, משמדובר בעובד שעתי, שלא בימים קבועים, וכשמעיון בדוחות העבודה עולה כי לא תמיד עבד חודשים מלאים. לסיכום פרק זה, זכאי התובע לשכר בגין 2 חודשים (10-11/2008) X במכפלת 3,096 ₪ [משהנתבעת לא הציגה תחשיב חילופי לשכרו הממוצע קיבלנו את טענות התובע בהקשר זה. מה גם שהנתבעת טוענת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת בסך 3,035 ₪ (ס' 63 לתצהיר הנתבעת), סכום שהוא בקירוב לסכום הנטען על ידי התובע וכשכלל ע"פ דין- תשלום "הודעה מוקדמת" אמור להיות משולם בגין חודש עבודה] ובסה"כ 6,192 ₪. 7. הפרשות לגמל התובע טוען כי הנתבעת הפרה חובתה כקבוע בצו ההרחבה בענף מתום 6 חודשי עבודה אצל אותו מעסיק; אחוז ההפרשה לגמל בשיעור 6% גמל ניכוי מעביד ו- 5.5% ניכוי עובד מתחילת עבודתו (פס"ד לאוניד קוגן, ס' 71 לסיכומיו); שכרו הכולל ע"פ תעריף 25 ₪ בכל תקופת העסקתו עומד על 121,501 ₪. הנתבעת הפרישה לתובע סך 585.65 ₪. לעומת זאת, ע"פ תצהירו (ס' 58) שכרו הכולל ע"פ תעריף 21 ₪ עומד על 101,872 ₪. הנתבעת הפרישה סך 585.65 ₪ והחוב נטו נכון ל- 10/2010 הוא 5,526 ₪. [101,872 (שכר כולל לכל תקופת העבודה)X 6%= 6,112 ₪ בהפחתת 585.65 ₪]. לטענת הנתבעת, עם סיום תקופת הניסיון הופרשו עבורו הפרשות פנסיוניות כדין (ס' 70-72 לכתב הגנה) ואילו בס' 50 לתצהיר הנתבעת נטען כי בחודש 4/2009, עוד בטרם תום תקופת הניסיון הקבוע בהסכם הקיבוצי, צורף לקופת ביטוח ע"פ בחירתו; מוכחש הסכום הנתבע ואופן חישובו; תשלום בגין החזרי הוצאות למיניהם, גמול בגין עבודה בשעות נוספות או בגין עבודה בשבת וחג, אינו מהווה רכיב לצורך הפרשה סוציאלית; שכר התובע הוא בהתאם למפורט בתלושי השכר שברשותו וכמוסכם בין הצדדים לתובע שולם 5,387 ₪ בעד הפרשות סוציאליות "במישרין על ידי שכר החודשי" (ס' 51, 53 לתצהיר הנתבעת); ככל שביה"ד יפסוק כי על החברה לשלם סכומים כלשהם בגין הפרשות פנסיוניות - הרי שהנתבעת "מצהירה בזאת על הסכמתה לבצע הפקדה משותפת של הסכום המגיע ישירות לקרן הפנסיה, בכפוף להפקדה מתאימה של התובע בגין חלקו היחסי" (ס' 52 לתצהירה). התובע זכאי להפרשה לאחר 6 חודשים, החל מ- 4/08 לאור סירובו, שולם לו פיצוי בגין הפרשה תחת הרכיב "תנאים סוציאליים" ובחודש 3/09 צורף לקופת פנסיה כמופיע בתלושי השכר. סך ההפרשות והפיצוי בגין תנאים סוציאליים עומד על 5,387 ₪ והתובע אינו זכאי לקבל פיצוי אחר ואף לא לזיכוי ממס (פרק ו' לסיכומיה). לאחר שבחנו טענות הצדדים וראיותיהם החלטנו לקבל התביעה ברכיב זה כדלקמן: בהתאם להלכה הפסוקה, מעסיק אשר לא הפריש הפרשות לקופת גמל, יחויב בתשלום ההפרשות ישירות לעובד. אשר לגובה ההפרשה נקבע כי תשלומי המעסיק בענף השמירה בגין תגמולים עומדים על 6% ולא 5% (ע"ע 420/06 קוגן- כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני מיום 6/5/2007). ע"פ פרק ד' להסכם הקיבוצי / צו ההרחבה (עד 6/2009), הרי שלאחר תום תקופת הניסיון (6 חודשים), עובד זכאי לכל זכויותיו מכוחם, החל מיום כניסתו לעבודה. דהיינו, על הנתבעת היה לבטח התובע לאחר 6 חודשים, וזאת עבור כל תקופת העסקתו, בשיעור 6%. למעט הכחשה כללית של הסכום הנתבע - הנתבעת לא הציגה ראיות כלשהן או תחשיב חלופי בדבר סכומים ששולמו / שהיה זכאי להם, לטענתה. טענותיה כי שולם לתובע סך 5,387 ₪ "כמוסכם" על התובע - אין לקבלם. המדובר בתשלום סוציאלי קוגנטי שאינו נתון להסכמת הצדדים. לפיכך, אין שאלה של הסכמה הן לעניין הסכומים המשולמים כמו גם לעניין העיתוי או האופן בו ישולמו. ממילא, הנתבעת לא הציגה ראיה כלשהי בדבר הסכמת העובד לכך וטענתה בעלמא. בנוסף, ואשר לעצם התשלום, יעקב בתצהירו: "לתובע שולם סך של 5,387 ₪ בעד הפרשות סוציאליות במישרין על ידי השכר החודשי וברי כי עמדה הנתבעת בחובת תשלום ההפרשות הפנסיוניות כדין". הצהרה כללית זו לא נתמכה בראיה כלשהי. רק בסיכומי הנתבעת טענה היא לראשונה כי תשלומים אלו שולמו באמצעות שכרו כ- "תנאים סוציאליים". דא עקא, מעיון בתלושי השכר עולה כי הנתבעת החלה להפריש הסכומים בתלושי השכר החל מ- 3/2009 כאשר עד למועד זה: לא תמיד שולם רכיב "תנאים סוציאליים" (2/2009, 9/2008, 8/2008); לא בהכרח שולם סכום בשיעור 6% בגין רכיב זה אלא בשיעורים משתנים, גם מכאן שאין לדעת שמא שולמו בגין תנאים סוציאליים (1/2009, 12/2008); ב- 6/2008 צוין גילום 2,000 ₪ ותשלום 2,777.77 ₪ שאין להבין משמעותו, בעוד בתלוש השכר בגין אותו החודש (שהודפס בתאריך 20/7/2008) צויין תנאים סוציאליים, 200 ₪. יתרה מכך, חרף העובדה כי משכורת התובע היתה זהה בחודשים 6/2008 ו- 5/2008 (4,422 ₪) הרי שהסכום ששולם בגין רכיב זה היה שונה (200 ₪ לעומת 210 ₪) ואין לדעת מדוע. בנוסף, כשמצאה לנכון ציינה הנתבעת בתלושי השכר "ה. תגמולים" (5/2010, 3/2010, 2/2010). מכל אלה - לא שוכנענו כי לתובע שולמו סכומים כלשהם בגין רכיב זה. משהנתבעת לא הציגה בפנינו תחשיב חלופי ובמיוחד משנטל ההוכחה בגין תשלום רכיב קוגנטי זה ובמלואו, מושת על הנתבעת; ומשמהראיות בפנינו, עולה כי הנתבעת הפקידה עבור התובע תשלומים לקרן הפנסיה בחברת הביטוח הפניקס, עבור חלק מתקופת העסקתו, בסה"כ 585.65 ₪ ומשהתובע הפחית הסכומים ששולמו לו (585.65 ₪) - הרינו מקבלים חישובי התובע כך שהנתבעת תשלם לתובע סך 5,526 ₪. 8. פיצוי בגין הפסד זיכוי ממס לטענת התובע, הנתבעת לא הפקידה את מלוא הסכומים לקופת פנסיה וכתוצאה מכך ניזוק והפסיד 2,346 ₪ בגין זיכוי ממס עבור שכר עבודה כולל בתעריף 35% כנדרש בחוק, דהיינו: יתרת חובת תשלום לגמל X 35% = 1,934 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה (ס' 61 לתצהיר). לטענת הנתבעת, לתובע לא נגרם הפסד זיכוי ניכוי מס (ס' 73-74 לכתב הגנה); טענות התובע אודות הפסדי מס או תשואה מופרכות מיסודן ונטענות בעלמא כאשר ממילא לא חלה על הנתבעת כל חובה שכזו (ס' 53 לתצהירה); מדובר בסעד הצהרתי שאינו מגלה עילה וממילא לא נגרם נזק כלשהו לתובע שכן הוא זכאי להחזרי מס, ככל שמגיעים לו ע"פ דין (ס' 54 לתצהירה). החלטנו לדחות את התביעה ברכיב זה, משנטען סתמית ואף לא נטען למקור זכאות התובע לכך בדין, כמו גם משלא הוכח סכום התביעה ברכיב זה. 9. תוספת וותק לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף השמירה היה זכאי לתשלום תוספת וותק עד ליום 14/7/2009 - היום בו נכנס לתוקפו צו ההרחבה השני בענף; הנתבעת לא שילמה לו תוספת וותק ואף הורידה התעריף השעתי אשר סוכם עם התובע; עתר ל- 1,147 ₪ (בהתאם להוראת החשב הכללי, תוספת וותק היא 35 אג' בגין כל שעת עבודה); התובע מפנה לפסיקה בתמיכה לטענותיו; ע"פ דוחות התובע, סך השעות ב- 23 החודשים ללא שעות נוספות הוא 3,278 ולפיכך, התחשיב בגין תוספת וותק הוא 3,278 ₪ X 35 אג' = 1,147 ₪ (ס' 63-65 לתצהיר התובע); מתבקש ביה"ד לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנת שכר בגין רכיב זה. לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתוספת ותק אשר היתה נקובה בלירות ולא עודכנה; לא בכדי ההסכם החדש ביטל רכיב אנכרוניסטי זה (ס' 75-77 לכתב הגנה, ס' 40 לתצהיר הנתבעת, ס' 40 לסיכומי הנתבעת); מדובר בתוספת ישנה הנקובה בלירות ומקורה בהסכם קיבוצי משנות ה- 70 אשר נחתם טרם חקיקת חוק שכר מינימום; משנחקק החוק אשר מכוחו מעודכן תעריף היסוד אחת לתקופה, אין רלוונטיות להוראה זו (ס' 53 לתצהירה); התובע קודם ושכרו עודכן למעלה מהשכר התעריפי הנקוב בהסכם (ס' 56 לתצהירה); מפנה לפסיקה וטוענת כי על פיה אין ליצור זכות כלכלית חדשה; בחוזר חשכ"ל מצוין כי הוא "בתוקף מיום 10.5.2009" וכל מטרתו הנחיית חשבי המשרדים הממשלתיים בהתקשרויות עתידיות אין כל רלוונטיות לחוזר זה והוא אינו מקנה לתובע זכות כספית כלשהי (ס' 57 לתצהירה); חובת התשלום שנקבעה בהסכם חלה משנת העבודה השניה אצל המעביד (ס' 58 לתצהירה). לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לדחות את התביעה ברכיב זה: ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה מכוחו (6/2009) - אינו מקנה לעובד תוספת וותק. זכות כאמור שהיתה בתוקף מכוח ההסכם הקיבוצי הקודם / צו ההרחבה (עד 6/2009) בוטלה עת נחתם ההסכם החדש, לא כל שכן צו ההרחבה מכוחו. לפיכך החל מ- 6/2009 הרי שהתובע אינו זכאי לתוספת וותק מכוח ההסכם הקיבוצי. לא כל שכן משהתובע לא הוכיח מקור אחר בדין לזכותו הנטענת. אנו סבורים כי התובע אינו זכאי לתוספת וותק גם עבור התקופה הקודמת. זאת משהזכות לתוספת וותק נקבעה באגורות (ולא באחוזים) ולא הוכח ערכה הכלכלי כיום. התובע לא הוכיח את שיטת ההמרה הנטענת על ידו וטען סתמית להוראות החשב הכללי שלא הוצגו לפנינו. מה גם שיוער אגבית, כי הקביעה העקרונית לתחולת הוראות החשב הכללי שבמהותה חלה על קבלני שירותים בהתקשרויותיה עם הממשלה/ יחידות הסמך - אינה בהליך זה. לכך יש להוסיף כי הפסיקה בסוגיה זו - ככלל, אינה אחידה. ביחס לפסקי הדין אליהם הפנה התובע, בפרט, הרי שאין רלוונטיות לענייננו: כך, בעניין אילן בוסקילא- המדובר בערעור על החלטת ביה"ד האזורי לעבודה בבקשה שהגישו עובדים בחברות שמירה לאישור תביעה נגד המעסיקות לתשלום תוספת ותק כתובענה ייצוגית, בהליך זה לא נידונה לגופא הזכות לתוספת הוותק ואופן חישובה והתיק הוחזר לערכאה ד'למטה להמשך הדיון בו בהתאמה. בעניין גרינברג ואצ'סילאב- מכיוון שהנתבעת שם לא הכחישה את זכאות התובע לתוספת וותק ואף לא סתרה חישוביו- אלו התקבלו כמות שהם, בשונה מענייננו. בעניין אבו סולב- התקבלה התביעה נוכח טענות הנתבעת לגביהן נקבע כי "התובע לא הוכיח שיעור הסכומים שתבע... גרסת הנתבעת לרבות נימוקיה ואופן החישוב עדיפים ונכונים. הנתונים וחישובי הנתבעת תואמים את השעורים בצו ההרחבה, היינו העובדה כי שעור התוספת היומי עמד על סך 0.48 ש"ח ליום גם לאחר תוספות היוקר וזאת עד ליום 1.3.04 מועד בו נפסקו תשלומי תוספות היוקר. הגרסה וחישובה לא נסתרו". בענייננו הנתבעת לא הציגה גרסא כאמור ובעוד חישובי התובע לא הוכחו - דינה להידחות. ויובהר - אין בהכרעתנו משום קביעה באשר לעצם קיומה של העילה, שהרי משעה שקבועה זו בהסכם הקיבוצי / ובצו ההרחבה - לתובע זכות כאמור בתקופה שעד 6/2009 מכוח הסכמות במערך יחסי העבודה הקיבוציים. עם זאת, לא הוכחה שיטת ההמרה הנטענת על ידי התובע וחישוביו בעלמא ולכן התביעה נדחית. 10. נסיעות התובע טוען כי אין אפשרות לכמת את סכומי התביעה המשתנים לכרטיס חופשי חודשי וזאת בעקבות אופן העסקתו המשתנה, התובע נוייד בכל תקופת העסקתו למקומות שונים; התובע הגיע עצמאית (ס' 71 לתצהירו), נאלץ לשלם בכדי להגיע למקומות העבודה סכומים שונים ולא יכול היה לקנות חפשי חודשי (ס' 72 לתצהירו) ולכן תביעתו כדלקמן: 2007- 40 ימי עבודה X 21.14 תעריף נסיעה יומי= 951.3 ₪ 2008- חצי שנה ראשונה= 151 ימי עבודה X 21.56 תעריף נסיעה יומי= 3,255.6 ₪ 2008- חצי שנה שניה, יולי-דצמבר= 61 ימי עבודה X 22 תעריף נסיעה יומי= 1,342 ₪ 2009- 257 ימי עבודה X 22.7 תעריף נסיעה יומי= 5,834 ₪ 2010- 130 ימי עבודה X 23.7 תעריף נסיעה יומי= 3,081 ₪ סה"כ 14,463 ₪ ובהפחתת הסכום ששולם 3,618 ₪; זכאי התובע לתשלום 10,845 ₪ וכן הפרשי ריבית והצמדה ואילו בתצהירו טען ל- 14,463 ₪, בהפחתת 4,726 ₪ (הסכום ששולם ע"פ תלושי שכר שנמסרו לו רק לאחר מכן)= 9,737 ₪ (ס' 73). לטענת הנתבעת התובע קיבל מלוא החזר ההוצאות בהתאם להוצאותיו בפועל כמפורט בתלושי שכרו (ס' 59 לתצהירה; ס' 82-87 לכתב הגנה); אין בסיס לדף שצורף לתצהירו ואשר הוכן לצורך ניהול הליך זה ואינו מהווה כל אסמכתא להוצאות נסיעה של התובע בפועל; ממילא, כל הסכומים והחישובים מוכחשים; מדובר בזכות נילווית לשכר אשר אינה ניתנת לפדיון (ס' 60 לתצהירה). לאחר שבחנו טענות הצדדים החלטנו לדחות התביעה ברכיב זה כדלקמן: הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד. על העובד להוכיח מה היו הוצאותיו ומתי הוציא אותן בפועל, שאחרת, לא קמה לו הזכאות כי המעסיק ישתתף בהם. עם זאת, בתי הדין לעבודה נוהגים בגמישות רבה בכל הקשור להוכחת רכיב זה ונפסק כי לצורך הוכחת הזכאות לדמי נסיעה, די באמירה כללית של העובד כי לא קיבל נסיעות כאשר ברור כי לאור מקום עבודתו המרוחק של העובד הרי שהיה זקוק לתחבורה על מנת להגיע אליה. בענייננו, התובע טען כללית לתשלום הוצאות נסיעה, תשלום משתנה בהתאם לאתרי העבודה בהם הוצב. התובע לא פירט מהיכן נסע (אף לא ציין מקום מגוריו), לאיזה יעד ומתי. התובע גם לא הציג ראיה כלשהי בעניין זה. גם בנספח שצורף על ידו - אין כדי להוכיח טענתו בעניין זה. ומנגד, הנתבעת אומנם לא הכחישה ככלל את זכאות התובע להחזר הוצאות נסיעה (לרבות טענתו כי לא יכול היה לקנות חופשי חודשי נוכח עבודתו באתרים שונים) אלא שלטענתה, שולמו לו הוצאותיו כמפורט בתלושי שכרו. מכאן, שהנתבעת עצמה אינה חולקת על זכאותו להחזר הוצאות נסיעה. לפיכך יוצאים אנו מנקודת הנחה כי נזקק לתחבורה ציבורית כדי להגיע למקום עבודתו. הנתבעת גם לא הוכיחה כי סיפקה לתובע עצמו הסעה למקום העבודה וחזרה ממנה וגם מעדות יעקב אין ללמוד דבר בהקשר זה (עמ' 25). למעט הכחשתה הכללית לא הציגה הנתבעת תחשיב בגין מספר ימי העבודה ששולם לו בפועל עבורם / בגין מס' ימי העבודה להם היה זכאי. הנתבעת גם לא הציגה תחשיב חלופי ובשים לב לנתונים מתלושי שכר התובע / דוחות הנוכחות - לא נסתר היקף ימי העבודה הנטען על ידו (ראה ריכוז הנתונים לעיל). בנוסף, התובע הפחית הסכומים ששולמו לו בגין נסיעות והנתבעת כאמור לא הוכיחה כי שילמה לו סכומים נוספים שיש לקחתם בחשבון בעניין זה. עם זאת- מצאנו לדחות התביעה ברכיב זה. אומנם הצו קובע כי שיעור החזר ההוצאות בתקופות הרלוונטיות לתביעה זו בדומה לסכומים הנתבעים (בתקופה 7/2004- 12/2007: עד 21.14 ₪ ליום עבודה; בתקופה 1/2008- 6/2008- עד 21.56 ₪ ליום עבודה; בתקופה 7/2008- 12/2008- עד 22.06 ₪ ליום עבודה; בתקופה 1/2009- 12/2009- עד 22.7 ₪ ליום עבודה; 1/2010- 1/2011- 23.7 ₪ ליום עבודה). דא עקא שהסכומים נקובים בשיעור הזכאות המקסימלי (עד ל-X). התובע לא הציג ולו ראשית ראיה באשר לסכומים ששילם בפועל ואף לא טען בשפה רפה לסכומים שהיה עליו לשם בגין נסיעותיו, שמא שולמו סכומים פחותים יותר מגובה הזכאות המקסימאלית כך שהתובע לא הוכיח תביעתו ברכיב זה. ג. טענות קיזוז של הנתבעת אין בכתב ההגנה טענות קיזוז. אלו הועלו לראשונה רק במסגרת תצהיר הנתבעת, ומבוקש להורות על קיזוז הסכומים הבאים: תמורת הודעה מוקדמת (3,035 ₪); שכר עבודה אשר שולם בטעות עבור זמני ההפסקה בהם לא עבד (7,000 ₪); תשלום בעד דמי חגים (2,007 ₪); ימי חופשה/ פדיון חופשה (4,037 ₪); דמי הבראה (3,366 ₪); הפרשות פנסיוניות (5,387 ₪); שכר 10/2010 אשר שולם בשוגג ביתר (2,316 ₪); חוב בגין הלוואה שניתנה לו וטרם החזיר (2,000 ₪) (ס' 63 לתצהיר הנתבעת). לאחר שבחננו טענות הצדדים וראיותיהם החלטנו לדחות טענות אלו: הודעה מוקדמת (ס' 14 לתצהיר הנתבעת) - לא מצאנו לפסוק כאמור משלא שוכנענו כי הנתבעת פעלה ליצירת קשר עם התובע לאחר שעזב ביוזמתו ומשלא ערכה לתובע גמר חשבון. כך גם בניגוד לטענתה, לא הוכח כי נגרם לנתבעת נזק כלשהו. שכר עבודה ששולם בטעות בגין זמני הפסקה (ס' 17 לתצהיר הנתבעת) - הטענה נטענה סתמית, לא הוצגה בפנינו ראשית ראיה באשר להפסקות שניתנו לתובע: עיתוין כמו גם מִשכן, כך גם לא הוצג תחשיב כלשהו ולו מינימלי לסכום הנטען (7,000 ₪) ולא הוברר בפנינו מהי ה"טעות" שנפל בגינה: האם לעניין התשלום או ביצוען בפועל. כך גם לא שמענו כי הנתבעת פנתה בעניין זה אל התובע קודם להליך שבפנינו. תשלום בעד דמי חגים / דמי הבראה - כמפורט לעיל, נלקחו בחשבון והופחתו מהסכומים שנפסקו. תשלום ימי חופשה / פדיון חופשה - נלקח בחשבון חלק מהסכום, זה העומד בהלימה לסכומים שהופחתו ע"פ התביעה, זאת משע"פ ההלכה הפסוקה אין לקחת בחשבון סכומים שמשולמים לעובד במהלך תקופת העסקה. הפרשות פנסיוניות - הנתבעת לא הוכיחה כי הפרישה בגין העובד הפרשות פנסיוניות כנטען על ידה משלא הוכיחה פשר התשלום ע"פ תלושי השכר. נלקחו בחשבון הסכומים שנטען כי הופקדו ישירות לקופה ואשר הופחתו ממילא על ידי התובע בכתב התביעה. שכר 10/2010 ששולם ביתר - (ס' 25 לתצהיר הנתבעת, נספחים ד'-ה' לתצהיר הנתבעת) הטענה נטענה סתמית, הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה לתובע סכומים ביתר, גם לא ברור מה טיבם. כך בפרט משהציגה פלט ובו צוינה העברת תשלום לכאורה לעובד בשם "כהן משה" (נספח ה' לתצהירה). חוב הלוואה שניתן וטרם החזיר - (ס' 11 לתצהיר הנתבעת) התובע לא התייחס לעניין זה ואולם, הנתבעת לא הוכיחה כי נתנה לתובע הלוואה בסכום כאמור, בתלוש 8/2009 צוין כי ניתנה לו "מפרעה" בסך 2,000 ₪ ולא "הלוואה". אין לדעת מה היו תנאיה ובאילו נסיבות ניתנה. הטענה בעניין זה נטענה סתמית ונדחית. ד. הוצאות הנתבעת מבקשת להשית על התובע הוצאות ממשיות לאור התנהלותו והן בהתאם להחלטת ביה"ד (עמ' 7 שור' 10), כך גם בקשר לחוות הדעת הגרפולוגית שהוגשה על ידו והוצאה מהתיק (ס' 52 לסיכומי הנתבעת). אנו סבורים כי אכן לא היה מקום להגשת חוות הדעת הגרפולוגית והבענו דעתנו בעניין זה במעמד הצדדים. בהתאם, חוות הדעת הוצאה מהתיק ולא נתנו לאמור בה או למה שאין בה חשיבות במסגרת הליך זה. בנסיבות ובהתחשב בהתנצלות ב"כ התובע ומשלא מצאנו כי נגרם לנתבעת נזק ממשי בעצם הגשת חוות הדעת - לא מצאנו לפסוק הוצאות רק בגין כך. מה גם שהנתבעת בעצמה מצאה לנכון לפעול בהליך כראות עיניה. זאת משבמהלך הקד"מ ובמסגרת תצהירה, שדרגה טענותיה ומשהוסיפה טענות עובדתיות שלא בא זכרן בכתב ההגנה - בבחינת מקצה שיפורים. משכך ולאור בקשת ב"כ התובע, הורינו במעמד הצדדים על מחיקת סעיפים מהתצהיר (עמ' 22 לפרוטוקול). משכך ולאור טענות בתובע בסיכומיו, בחנו תצהיר הנתבעת בהתאמה. בנסיבות ובטרם שתלין על התובע, מן הראוי היה שהנתבעת תבחן גם צעדיה. לכך יש להוסיף- כי גם לגופה, נתקבלה התביעה בחלקה. ה. לסיכום הנתבעת תשלם אפוא לתובע את כל הסכומים שנקבעו לעיל בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.1.12 ועד לתשלום בפועל. בשקלול האמור לעיל- אנו פוסקים כי כל צד יישא בהוצאותיו. הפחתת שכר / ירידה בשכרהתפטרות