1. החל מחודש פברואר 2004 התובע הועסק בתפקיד נגר בנגריית "נגריית שטר" (להלן - הנגרייה), שהיא בבעלותו ובניהולו של הנתבע. עבודתו של התובע בנגרייה הגיעה לסיומה במועד ובנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. לטענת התובע, הנתבע חייב לו תשלומים רבים בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו בנגרייה. 2. ואלה המחלוקות בתיק זה: 2.1 תקופת עבודתו של התובע. 2.2 נסיבות סיום עבודתו של התובע אצל הנתבע וזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים. 2.3 זכאות התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. 2.4 זכאות התובע לתשלום פדיון חופשה שנתית. 2.5 זכאות התובע לפיצוי בעד אי ביצוע הפרשות סוציאליות. 2.6 זכאות התובע לתשלום דמי חגים. 2.7 זכאות התובע לתשלום החזר הוצאות נסיעה. 2.8 זכאות התובע לפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה. 2.9 טענות הקיזוז של הנתבע. 3. מטעם התובע העידו התובע עצמו ומר דמיטרי פיין, בנו של התובע. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו; מר שי מנט, יועץ המס של הנתבע; מר אבן יצחק, עבד בנגרייה בתקופה בה עבד התובע; מר לירון שטר, בנו של הנתבע המנהל עימו את הנגרייה. תקופת העבודה 4. התובע טען בכתבי טענותיו ובתצהירו כי הועסק אצל הנתבע מחודש פברואר עד חודש אוקטובר 2006. הנתבע טען בכתבי טענותיו ובתצהירו כי התובע סיים עבודתו בנגרייה בחודש ספטמבר 2006. 5. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, לא שוכנענו כי התובע הועסק אצל הנתבע עד חודש אוקטובר 2006. התובע לא הציג ראייה כלשהי לפיה עבד בחודש אוקטובר 2006; על פי כרטיסי הנוכחות (נספח א' לתצהיר הנתבע) התובע עבד עד חודש ספטמבר 2006; במכתב מיום 23.10.06 בחתימת התובע הוא אישר כי הועסק אצל הנתבע באופן חלקי בלבד בחודשים אוגוסט 2006 - ספטמבר 2006; התובע אף לא טען במפורש בתצהירו כי הועסק בנגרייה בחודש אוקטובר 2006 , וגם מתצהירו עולה כי סיים עבודתו עוד לפני כן, והגיע בחודש אוקטובר 2006 לנגרייה רק על מנת להסדיר את גמר החשבון עם הנתבע. 6. על כן, אנו קובעים כי תקופת עבודתו של התובע לצורך חישוב זכויותיו לפי פסק דין זה, היא החל מיום 16.2.04, מועד תחילת העבודה על פי תלושי שכר של התובע עד יום 14.9.06. פיצויי פיטורים 7. התובע עתר בכתב התביעה לתשלום פיצויי פיטורים בסך 12,550 ₪ בצירוף פיצויי הלנה בטענה שפוטר מעבודתו ולא קיבל פיצויי פיטורים. 8. התובע העיד בתצהירו כי נפגע בתאונת דרכים ביום 5.7.06, אולם בהתאם לדרישת הנתבע הוא המשיך בעבודתו. כעבור שבועיים קיבל אישור רפואי שאינו מסוגל לעבוד, והציג את האישור לנתבע. הנתבע דרש ממנו בתחילה להמשיך לעבוד "ללא תלוש", אולם חזר בו והפנה אותו למוסד לביטוח לאומי. הנתבע ניצל את תקופת היעדרותו מהעבודה ו"פיטר אותי ללא תשלום פיצויי פיטורים". ביום 23.10.06 הגיע לבדו לנגרייה. הנתבע הבטיח לתת לו מכתב פיטורים ולשלם את מלוא זכויותיו. הנתבע ובנו העבירו לחתימתו מכתב תוך הבטחה כי יינתן לו מכתב פיטורים וכן יקבל את מלוא התשלומים המגיעים לו לרבות תשלום פיצויי פיטורים. בעת חתימת המכתב הוא היה לבדו, ובנו לא נכח. בדיעבד התברר לו כי הנתבע ובנו הטעו אותו וניצלו את אי ידיעתו בשפה העברית, והחתימו אותו על מכתב השולל ממנו זכאות לפיצויי פיטורים ותשלומים אחרים המגיעים לו (נספח ת(א) לתצהירו). כאשר פנה לנתבע בדרישה לתשלום זכויותיו אלה, הנתבע הסכים לשלם לו רק דמי הבראה. 9. הנתבע העיד בתצהירו כי סיום קשר העבודה בין הצדדים היה ביוזמתו של התובע שהפסיק להגיע לעבודה ללא התראה מראש וככל הנראה על רקע סירובו של הנתבע לשתף עימו פעולה בניסיונו לקבל שלא כדין דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת הדרכים בה היה מעורב. לגרסתו, יום למחרת התאונה התובע הגיע לעבודה כרגיל והודיע לו כי בתאונה נפגע רק רכבו ועל כן עבד ותפקד באופן מלא עד ליום 26.7.06, אזי הודיע לו כי נגרמה לו פגיעה גופנית בתאונה בה היה מעורב והציג בפניו אישור מחלה. התובע ביקש ממנו כי לא ידווח על עבודתו בחודש יולי 2006, על מנת שלא תישלל ממנו האפשרות לתבוע דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי ואף ביקש להמשיך לעבוד אצלו "ללא תלוש משכורת" על מנת שיוכל לקבל זכויות שונות מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה. הנתבע מצידו סירב לשתף פעולה, והודיע לו כי לא יסכים להעסיקו מבלי לדווח עליו כפי הנדרש בחוק ולהוציא עבורו תלושי שכר, וכן כי לא יוכל להעסיקו בתקופה בה יש לו אישור מחלה. התובע הגיב בכעס רב, עזב את הנגרייה, ולא הגיע לעבודה במשך כחודש ימים. לאחר מכן, התובע התייצב לעבודה ועבד ימים בודדים בחודש אוגוסט 2006 ובחודש ספטמבר 2006. לאחר שנדחתה דרישתו שהנתבע לא ידווח על עבודתו, הפסיק להופיע לעבודה החל מיום 15.9.06. רק לאחר חודש ימים הודיע לו התובע טלפונית כי אין בכוונתו לשוב לעבודתו בנגרייה והוא מתפטר ומספר ימים לאחר מכן הגיע לנגרייה על מנת לערוך גמר חשבון. הנתבע הכין לשם כך מסמך מוכן לחתימתו של התובע בו צוין כי הוא מתפטר מעבודתו וקיבל את כל המגיע לו בעדה. מאחר שהתובע טען בפניו כי אינו מבין את תוכן המסמך הנתבע ביקש שבנו יתלווה אליו, ואכן התובע הגיע ביום 23.10.06 לנגרייה בליווי בנו, שתרגם הן את חילופי הדברים בפגישה והן את תוכן המסמך לחתימה, כאשר התובע חתם עליו רק לאחר שתוכנו הוסבר לו על ידי בנו. התובע אומנם פנה לאחר מכן לנתבע באמצעות בא כוחו בדרישה לתשלום כספים שונים נוספים בעד עבודתו, ומאחר שהתברר כי עקב טעות אכן לא שולמו לו דמי הבראה, אלה שולמו לו באופן מיידי על ידו. הנתבע חזר על גרסתו בעדותו בחקירה נגדית (ע' 36, ש' 1 - 17) וגרסתו נתמכה גם בעדותו של בנו, לירון שטר (תצהירו ועדותו בע' 41, ש' 1 - 8). 10. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומכלל חומר הראיות בתיק, אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו ולא פוטר, מנימוקים שיפורטו להלן. 11. בחקירתו הנגדית שינה התובע את גרסתו, וטען כי הפסיק לעבוד עקב מצבו הרפואי, לאחר שניתן לו אישור רופא תעסוקתי. התובע חזר בו מגרסתו כי הנתבע ביקש ממנו לעבוד ללא דיווח והעיד כי "אני לא ידעתי מה יהיה עם תעודת מחלה ורציתי לעבוד כי לא הרגשתי כאבים חזקים עד כדי כך" (ע' 14, ש' 5 - 7). התובע אישר בעדותו כי פנה במכתב אל הנתבע בו ביקש מכתב פיטורים עקב העדר יכולת להמשיך לעבוד על פי אישור רופא תעסוקתי, ובתשובה לשאלה אם הוא טוען שהנתבע פיטר אותו השיב "אני לא טוען את זה. אני עבדתי כל זמן שיכולתי לעבוד ושלא הייתי מסוגל לעבוד לקחתי תעודת מחלה וכשלא הייתי מסוגל לעבוד בכלל הבאתי אישור מרופא תעסוקתי" (ע' 15, ש' 8 - 10). גם ממכתבו של התובע אשר הוגש במהלך הדיון עולה כי התובע לא פוטר אלא ביקש מכתב פיטורים על מנת שיוכל לממש את זכאותו לדמי אבטלה. 12. זאת ועוד. אין חולק כי התובע חתם עם סיום עבודתו על המסמך מיום 23.10.06 (נספח ג' לתצהיר הנתבע) לפיו הוא היה מעורב בתאונת דרכים מיום 5.7.06 בה נפגעה מכוניתו בלבד, והמשיך לעבוד בנגרייה עד יום 26.7.06 וכן מספר ימים בחודשים אוגוסט 2006- ספטמבר 2006, ושולם לו בעד כך שכר עבודה מלא. התובע ציין במסגרת מסמך זה כי הוא מצהיר על כך שאין ברצונו להמשיך לעבוד אצל הנתבע והוא מודיע על התפטרותו מעבודתו בנגרייה. התובע טען כנגד תוכנו של מסמך זה בטענה כי נחתם על ידו בנסיבות של הטעייה, תוך ניצול אי ידיעתו את השפה העברית, אולם אנו דוחים טענה זו, ומעדיפים את גרסת הנתבע ובנו כי התובע חתם על המסמך בנוכחות בנו ולאחר שתוכנו היה מובן וידוע לו היטב. בנו של התובע הכחיש אומנם כי היה נוכח בפגישה מיום 23.10.06 במעמדה חתם התובע על המסמך, אולם הודה בעדותו כי למעשה כן הגיע לנגריה "כמה ימים לפני שאבא הביא את המכתב, שבוע חמישה ימים משהו כזה" (ע' 22, ש' 2) וזאת לשם תרגום תוכן הפגישה בין אביו לבין הנתבע. יש להדגיש, כי הן התובע והן בנו של התובע העלימו בתצהיריהם את העובדה כי בנו של התובע נכח בפגישה כלשהי בנגרייה. אנו קובעים, שעדות התובע ובנו אינה מהימנה בעניין זה, ושוכנענו כי התובע חתם על המסמך בנוכחות בנו, לאחר שבנו תרגם לו את המסמך, כפי שהעידו הנתבע ובנו. 13. חיזוק נוסף לגרסתו של הנתבע נמצא בהתנהלותו של התובע מול המוסד לביטוח לאומי. מתעודת עובד ציבור מיום 26.7.09 והמסמכים שצורפו לה עולה כי ביום 21.7.06, דהיינו למעלה משבועיים לאחר מועד התאונה, פנה התובע לקופת חולים וביקש תעודה רפואית לנפגע בעבודה, וקיבל אישור רטרואקטיבי על אי כושר לעבוד בימים 6.7.06 עד20.7.06, למרות שעבד בפועל בימים אלה בנגרייה (כעולה מכרטיס הנוכחות לחודש יולי 2006). עוד יש לציין כי התובע קיבל דמי פגיעה בעד חודש יולי 2006, לרבות בעד ימים בהם עבד בפועל בנגרייה ושולם לו בעדם שכר. עוד עולה מתעודת עובד ציבור כי שולמו לתובע דמי פגיעה עד חודש אוקטובר 2006. יש לציין, כי התובע ניסה להתחמק מלהודות בעובדות אלה בחקירתו הנגדית וטען כי אינו זוכר את הפרטים (ע' 12 ש' 16 - 23). עובדות אלה מעידות כי נכונה גרסת הנתבע, לפיה התובע ביקש לעבוד בנגרייה ללא דיווח ובמקביל לקבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, וכי עזב את העבודה לאחר שהנתבע הבהיר כי לא ישתף עמו פעולה. 14. בבואנו לבחון את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, לא ניתן ליישב בין גרסתו בתצהירו לפיה פוטר מעבודתו לבין גרסתו בחקירה נגדית לפיה התפטר מעבודתו לרגל מצב בריאות. כבר נקבע כי עובד הטוען כי לא התפטר, לא תישמע מפיו טענה שהתפטר בנסיבות המזכות בפיצוי פיטורים וכי "עורך דין המעלה בכתב טענה פוזיטיבית של פיטורים, ולחילופין - טענת התפטרות לרגל מצב בריאותו של העובד, מציב במו ידיו מכשול בדרכו של מרשהו, מכשול שספק אם ניתן לסלק" [דב"ע לג/8-3 טוטנאור - לפידות, פד"ע ד 321; דב"ע שן/57-3 מסלם אל עורג'אן - אגודת השומרים בע"מ, פד"ע כב 54; דב"ע לה/41-3 היגר-שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע מז/108-3 עבד אליאס אלדויק - עזבון חאג' ראשיד אל-שווקי, פד"ע יט 382]. ויודגש, כי אין המדובר בנסיבות בהן אותה מסכת עובדתית עשויה להתפרש על ידי בית הדין או הצדדים כמלמדת על התפטרות או על פיטורים, שכן התובע אינו טוען למסכת עובדתית אחת ברורה וקוהרנטית בנוגע לנסיבות סיום עבודתו ומבקש כי בית הדין יקבע אם פוטר או התפטר, אלא טוען הוא לסיטואציות עובדתיות שונות לחלוטין, כאמור לעיל [ע"ע 197/03 198/03 פרי שר אסייג - חנה גורן הפקות בע"מ, מיום 16.6.05]. מאותו טעם יש לדחות גם את הטענה הנוספת שהועלתה לראשונה בסיכומים, לפיה הנתבע התחייב לשלם לתובע פיצויי פיטורים. 15. טענתו של התובע לזכאות לפיצויי פיטורים עקב התפטרות מטעמי בריאות הועלתה רק בשלב הסיכומים, ודי בטעם זה על מנת לדחותה. מעבר לכך, בחינה לגופה של הטענה מעלה ספקות רבים בנוגע לגרסתו זו של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים מכוח עילה זו. ראשית, התובע לא הציג אישור רופא תעסוקתי בתמיכה לגרסה זו. שנית, התובע שטען כי סבל מבעיות בריאותיות שונות במועד סיום עבודתו שמנעו המשך העסקתו בנגרייה, ועל אף שטען תחילה בחקירתו הנגדית כי הוא לא מתעסק "בספורט של ממש" אלא מבצע רק הליכות ופיזיותרפיה (ע' 18, 12 - 13) הודה בחקירתו הנגדית כי השתתף לאחר התאונה בתשעה מירוצים שונים לפחות ובכלל זה במירוץ חולון מיום 20.10.06 וכן בשני מירוצים נוספים בחודש נובמבר 2006, (ע' 19, ש' 3-15), דהיינו בסמוך למועד בו על פי טענתו לא היה מסוגל לעבוד בנגרייה עקב התאונה. כמו כן, הודה התובע כי הוא מסוגל לבצע עבודות נגרות פיזיות כגון הרכבת ארון ומטבח (ע' 21, ש' 2-3). מעבר לכך, התובע לא הוכיח כי התמלאו בעניינו התנאים לביסוס העילה לפיטורים בדין מפוטר לרגל מצב בריאות לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג- 1963, ובכלל זה לא הוכיח כי הודיע לנתבע על כוונתו להתפטר עקב מצב בריאות לקוי ונתן לו אפשרות סבירה להציע וליצור עבורו תנאי עבודה שימנעו את הצורך להתפטר (דב"ע לג/2-3 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד 153). 16. כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. גמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית 17. התובע העיד בתצהירו כי לא שולם לו גמול בעד עבודה בשעות נוספות ובימי שישי, וצירף לתצהירו תחשיב הפרשי השכר המגיע לו (נספח תג). הנתבע טען כי שילם לתובע את מלוא השכר שהגיע לו בעד עבודתו, וכי על פי תחשיב שנערך על ידי רואה חשבון שולם לתובע שכר ביתר בסך של כ- 10000 ₪. 18. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של מר שי מנט, יועץ מס וכלכלן, אליו צורפה טבלה ממנה עולה כי שולם לתובע גמול שעות נוספות ביתר בסך של 9,850 ₪. 19. עיון בדו"חות הנוכחות, בתלושי השכר ובטבלה שצורפה לתצהירו של שי מנט מעלה כי: 19.1 לתובע שולם שכר בסך של 180 ₪ נטו לכל יום עבודה (ולא ברוטו, כפי שהעיד הנתבע). הדבר עולה מפורשות מהשוואת דו"חות הנוכחות לתלושי השכר, מהם ניתן לראות כי מכפלת ימי העבודה על פי דו"חות הנוכחות ב- 180 ₪ שווה לסכום "משכורת" נטו (מופיע תחת הטור "גילום") ששולם לתובע בעד ימי העבודה הרגילים. כך למשל, בחודש מרץ 2004 עבד התובע 24 ימים, ושולם לו שכר נטו בסך של 4,320 ₪ (ברוטו 4871.55 ₪), דהיינו 180 ₪ ליום. לפיכך, החישובים בטבלה שערך שי מנט, על בסיס תעריף שעה גבוה יותר מ- 20 ₪ לשעה ברוטו נכונים. מסיבה זו יש גם לדחות את התחשיבים שבסיכומי ב"כ התובע לעניין שעות עבודתו הרגילות של התובע, אשר חושבו על יסוד השכר הכולל ברוטו חלקי 20 ₪. 19.2 עיון בדו"חות הנוכחות והשוואתם לתלושי השכר מעלה כי הנתבע שילם לתובע גמול בעד עבודה בשעות נוספות ובימי ו', כאשר לעתים שולם גמול שעות נוספות כבר לאחר שמונה שעות עבודה, למרות שבשבוע עבודה בן חמישה ימים יש לשלם גמול שעות נוספות רק לאחר 8.5 שעות עבודה. יתר על כן. לתובע ניתנה הפסקה בת חצי שעה (עדות הנתבע, ע' 30 ש' 17 - 18) ולכן התובע היה זכאי לגמול שעות נוספות החל מהשעה העשירית ואילך. עם זאת, יש חודשים, בהם שולם גמול שעות נוספות לאחר 9.5 שעות עבודה או 10 שעות עבודה. מבדיקת תלושי השכר עולה גם כי ברוב החודשים גמול שעות נוספות שולם על בסיס שכר גבוה יותר מהמתחייב על פי החוק. מסיבה זו, גם אם הנתבע לא שילם גמול שעות נוספות בשיעור של 50% על אותן שעות נוספות שמעבר לשעתיים הנוספות ביום (שמספרן במהלך כל תקופת העבודה מזערי), וגם אם בחלק מהמקרים לא שילם גמול שעות נוספות בעד השעה העשירית, בסך הכול שולם לתובע גמול שעות נוספות בשיעור העולה על השיעור המגיע לו על פי החוק. 19.3 נציין, כי רישום מספר ימי העבודה בתלוש השכר (ככל שמופיע) אינו בהכרח תואם את מספר ימי העבודה על פי דיווח הנוכחות. לכן, בבדיקה אם שולם לתובע מלוא שכרו, יש לבדוק את דיווחי הנוכחות, שנרשמו בכתב ידו של התובע, מול השכר ששולם לתובע על פי תלושי השכר. 19.4 לאחר בדיקת הטבלה שצורפה לתצהירו של שי מנט אל מול דו"חות הנוכחות ותלושי השכר, אנו קובעים כי הנתונים המפורטים בה נכונים, וכי אכן שולם לתובע ברוב חודשי עבודתו גמול שעות נוספות בשיעור העולה על שיעור גמול שעות נוספות על פי החוק. יתר על כן. הטבלה הוכנה על יסוד ההנחה שהתובע זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר ל- 8.5 שעות ביום, בעוד שכאמור התובע היה זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר ל- 9 שעות ביום, כי במהלך יום העבודה הרגיל הייתה הפסקה בת חצי שעה. מכאן, כי הסכום ששולם מעבר לגמול המגיע על פי החוק אף גבוה יותר. 20. כללו של דבר: התביעה לגמול שעות נוספות נדחית, לנוכח העובדה כי שולם לתובע גמול שעות נוספות העולה על גמול שעות נוספות שהגיע לו על פי החוק. פדיון חופשה 21. בכתב התביעה טען התובע כי היה זכאי במועד סיום עבודתו לפדיון 20 ימי חופשה שנתית בסך של 4,725 ₪. בסיכומיו צומצמה התביעה לפדיון 15 ימי חופשה שנתית והתובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך 3,543 ₪. 22. התובע הודה בחקירתו כי ניצל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו ובכלל זה הודה כי ניצל ימי חופשה בחודש ספטמבר 2004 ובחודש ספטמבר 2006, וכן נסע לחו"ל בחודש יוני 2006 וחזר לעבודתו רק ביום 5.7.06, כמפורט בכרטיס הנוכחות. התובע גם הודה כי שולם לו שכר עבודה בעד ימי חופשה אלה (ע' 8, ש' 11 - 24; ע' 9, ש' 1 - 3) וטען כי הגיש את תביעתו כיון שאינו יודע אם שולם לו כל המגיע לו (ע' 8, ש' 15; ע' 9, ש' 3). הנתבע העיד בתצהירו כי שולמו לתובע דמי חופשה בעד ימי החופשה שנטל והגיעו לו על פי החוק. 23. התובע עבד כשנתיים ושבעה חודשים, ולנוכח העובדה כי עבד חמישה ימים בשבוע היה זכאי בעד תקופת עבודתו ל- 26 ימי חופשה (בימי עבודה). עיון בדו"חות הנוכחות ובתלושי השכר מעלה כי מספר ימי החופשה שניצל התובע בחודשים אוקטובר 2004 ויוני 2006 - תחילת יולי 2006 עולה על מספר זה, וכאמור בעד ימים אלה שולם לתובע שכר מלא. 24. כללו של דבר: התביעה לפדיון חופשה נדחית. פיצוי בעד אי ביצוע הפרשות סוציאליות 25. התובע טען בכתב התביעה לקיומה של התחייבות מצידו של הנתבע להפריש עבורו כספים לקופת גמל בשיעור של 6% ועל כן הוא טוען לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות בעד תקופת עבודתו בסך כולל של 9,718 ₪. הנתבע הכחיש התחייבות מעין זו שנטל על עצמו כלפי התובע, אולם הודה בסיכומיו בחובתו לבצע הפרשות סוציאליות בעד התובע מכוח צווי ההרחבה, אם כי הכחיש את הסכומים הנתבעים על ידו בעניין זה, על אף שתחשיב נגדי מטעמו לא הוגש. 26. בהתאם להוראות צו ההרחבה אשר חל על הנתבע בהיותו בעל נגריה שאינו מעסיק למעלה מ-20 עובדים (ע' 30, ש' 9), היה על הנתבע להפריש כספים עבור התובע לפנסיית יסוד, מכוח צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה, בשיעור 6% מהשכר. בהתאם להלכה הפסוקה כאשר לא ניתן לבצע הפרשות סוציאליות לאחר ניתוק יחסי עובד מעביד, מוקנית לעובד זכות לפיצוי כספי בגין אי העברת הכספים בסכום השווה לסכומים שעל המעביד היה להפריש לקרן [ע"ע 300080/98 כהן - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, מיום 13.9.01]. לכן על הנתבע לפצות את התובע בשיעור דמי הגמולים שלא הועברו לקרן בתקופת עבודתו. בחישוב הפיצוי יש להביא בחשבון רק את שכר היסוד החודשי ששולם לתובע, ואין לכלול בשכר תשלום בעד שעות נוספות והוצאות נסיעה. בשנת 2004 שכר היסוד השנתי של התובע עמד על סך 46,012 ₪ ולכן היה זכאי להפרשות מעביד בסך 2,761 ₪; בשנת 2005 שכר היסוד השנתי של התובע עמד על סך 46,600 ₪ ולכן היה זכאי להפרשות מעביד בסך 2,796 ₪; בשנת 2006 שכר היסוד השנתי של התובע עמד על סך 29,165 ₪ ולכן היה זכאי להפרשות מעביד בסך 1,750 ₪. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בעד הפרשות לקופת גמל בעד תקופת עבודתו הכוללת בסך של 7,307 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית תקופת העבודה, דהיינו מיום 1.6.2006. דמי חגים 27. התובע טען בתביעתו כי הוא זכאי לתשלום בעד ימי חג בשיעור 9 ימים לשנה, בסך כולל של 5,197 ₪. הנתבע טען מנגד כי לתובע שולם בעד ימי וערבי חג בהם לא עבד. 28. התובע הודה בחקירתו כי לא עבד בימים שצוינו בכרטיסי הנוכחות כימי חג, וכן אישר בעדותו כי שולם לו שכר לפחות בעד חלק מימי החג (ע' 9, ש' 6 - 24) ולא ידע להסביר את תחשיב סכום התביעה (ע' 10, ש' 1 - 7). 29. בדיקת כרטיסי הנוכחות אל מול תלושי השכר מעלה כי שולם לתובע שכר בעד ימי חג, ולכן התביעה לתשלום שכר בעד ימי חג נדחית. החזר הוצאות נסיעה 30. התובע תבע החזר הוצאות נסיעה בסך 3,900 ₪, כאשר לטענתו אלה לא שולמו לו במלואן. התובע טען בתצהירו כי השתמש ברכבו הפרטי לצורכי העבודה אולם לא קיבל החזר הוצאות בעד דלק. 31. הנתבע טען בתצהירו כי בעד החודשים הראשונים לעבודתו התובע כלל לא זכאי להוצאות נסיעה מאחר והנגרייה הייתה בראשון לציון סמוך לביתו של התובע, והוא לא נזקק לתחבורה על מנת להגיע למקום עבודתו. כאשר הנגרייה עברה לעיר יבנה, סוכם בין הצדדים כי התובע יקבל החזר הוצאות נסיעה בעד ימי עבודה בהם יגיע לנגרייה ברכבו הפרטי, אולם הוסיף כי לרוב התובע היה מגיע וחוזר מהעבודה ברכבו של עובד אחר של הנגרייה ועל כן הוא לא היה זכאי להחזר הוצאות נסיעה בעד ימים אלה. 32. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי היו ימים בהם נסע עם עובד אחר או עם בנו של הנתבע (לירון) וכי בעד ימים אלה אינו זכאי להוצאות נסיעה (ע' 5, ש' 5 - 9, ש' 12 - 13). כמו כן, התובע הודה בחקירתו כי בחודשיים הראשונים לעבודתו ועד חודש יולי 2004, הוא כלל לא היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע לנגרייה שהייתה קרובה לביתו ועל כן הוא גם אינו תובע החזר הוצאות נסיעה בעד תקופה זו (ע' 5, ש' 14 - 24). התובע הודה כי הרישומים בכרטיסי הנוכחות בעניין זכאותו לנסיעות נערכו על ידו. לפיכך, ומאחר שהנתבע עצמו אינו חולק על נכונות רישומים אלה בכתבי טענותיו, הרי שיש לערוך חישוב של הוצאות הנסיעה המגיעות לתובע על פי רישום זה (ע' 6, ש' 9-11). באשר לאלה, התובע הודה בחקירתו כי ציין "דמי נסיעה" בצד ימים בהם נדרש להוצאות נסיעה וכאשר נשאל באשר לימים לגביהם לא צוין דבר על גבי כרטיסי הנוכחות, טען כי גם בימים אלה הגיע לנגרייה באמצעות רכבו הפרטי בטענה כי "אחר כך כאשר אני התחלתי לנסוע קבוע אנו לא רשמנו" (ע' 6, ש' 12 - 18). 33. בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, שיעור החזר הוצאות הנסיעה המירבי ליום עבודה בתקופת עבודתו של התובע עמד על 21.14 ₪. על עובד התובע ממעבידו החזר הוצאות נסיעה להוכיח כי נדרש בפועל להוצאות נסיעה מהעבודה וממנה. מאחר ואין חולק על נכונות הרישום בכרטיסי הנוכחות, יש לחשב את זכאותו של התובע להחזר הוצאות נסיעה על פיהם. בנוגע לחודשים בהם אין כרטיס נוכחות יש לערוך ממוצע של החזר הוצאות הנסיעה על בסיס החודשים לגביהם יש נתונים. בכל מקרה, החזר הוצאות נסיעה מעבר לאלה ששולמו לתובע בפועל בתלושי שכרו בעד כל חודש עבודה, יפסקו רק עבור ימי עבודה לגביהם צוין במפורש על ידי התובע בכרטיסי הנוכחות כי הוא נדרש להוצאות נסיעה וכאשר עולה מתלושי השכר כי אכן שולם לתובע בפועל באותו החודש החזר הוצאות נסיעה הנופל מערכם של אלה. וזאת חרף טענת התובע בחקירתו כי גם בעבור ימים לגביהם לא צוין במפורש בכרטיסי הנוכחות כי נדרש להוצאות נסיעה, הוא השתמש ברכבו הפרטי על מנת להגיע לנגרייה וממנה - טענה שלא הוכחה ואין בידינו לקבלה. 34. לאור האמור לעיל וכפי העולה מהנתונים הקיימים בכרטיסי הנוכחות של התובע ותלושי שכרו, התובע זכאי להפרשי החזר הוצאות נסיעה כמפורט להלן: עבור שנת 2004, לתובע לא שולם החזר הוצאות נסיעה מלא עבור החודשים יולי, אוגוסט ונובמבר והוא זכאי לפיכך להפרש הוצאות נסיעה עבור חודשים אלה בסך כולל של 216.5 ש"ח. בחישוב זה התייחסנו רק לרישומים הקיימים בכרטיסי הנוכחות. מאחר שבחודש דצמבר 2004 אין כרטיס נוכחות של התובע, הנחנו שהתובע נדרש להחזר הוצאות נסיעה בחודש זה בסך 355 ש"ח שהוא ממוצע החזר הוצאות הנסיעה אליו נדרש התובע בחודשים לגביהם קיים רישום, ושולם לו סכום גבוה יותר. עבור שנת 2005, לתובע לא שולם החזר הוצאות נסיעה מלא עבור החודשים ספטמבר - אוקטובר ועל כן הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסך 550 ש"ח. עבור חודש ספטמבר לא הוגש כרטיס נוכחות אולם ממוצע החזר הוצאות הנסיעה בעד שנה זו הוא 444 ש"ח ולכן הנחנו שזה היה שיעור החזר הוצאות הנסיעה אליו נדרש התובע באותו חודש בהיעדר כרטיס נוכחות. עבור שנת 2006, לתובע לא שולם החזר הוצאות נסיעה עבור החודשים יולי וספטמבר בסך כולל של 42 ₪. לפיכך, התובע זכאי לסה"כ הפרש החזר הוצאות נסיעה עבור תקופת עבודתו הכוללת בסך 808.5 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית תקופת העבודה ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה 35. התובע תבע בכתב התביעה פיצוי בגין הפרת חוזה העבודה בסך של 5,000 ₪. בסיכומיו טען התובע כי הנתבע פעל בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת בקיום חוזה העבודה וגרם לו לנזקים רבים ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חוזה העבודה עימו מכוח חוק החוזים. 36. אנו סבורים כי התובע לא הוכיח עילת תביעה זו. התובע לא הציג כל חוזה עבודה בכתב או בעל פה בינו ובין הנתבע לפיו הנתבע הפר הוראה חוזית המזכה אותו בפיצוי חוזי מעין זה, והוא אף לא העלה טענה מעין זו. טענת התובע לפיצויים חוזיים הועלתה על ידו בעלמא וללא כל בסיס ותימוכין. לא מצאנו כל בסיס לטענה כי הנתבע פעל שלא בתום לב, וכי התובע זכאי לפיצוי נוסף מעבר לתשלום זכויותיו כעובד בעניין נסיעות ופיצוי בגין אי תשלום זכויות סוציאליות. טענות הקיזוז של הנתבע: 37. בהתייחס לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע בכתב ההגנה ובסיכומים: 37.1 תמורת הודעה מוקדמת: כפי שעולה מהעדויות ומחומר הראיות, סיום עבודתו של התובע היה מוסכם, כאמור במכתב מיום 23.10.06, ולכן יש לדחות את הטענה כי הנתבע זכאי לקיזוז סכום השווה לתמורת הודעה מוקדמת [השוו לעניין זה: ע"ע (ארצי) 155/06 דרור לביא - ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ (25.6.09)]. 37.2 גמול שעות נוספות ששולם ביתר: אכן, שולם לתובע גמול שעות נוספות בשיעור העולה על השיעור שהגיע לו על פי החוק. אולם, אין בעובדה זו כדי להקנות לנתבע זכות להשבה או לקיזוז הסכום ששולם לתובע מעבר למגיע על פי החוק, שכן ניתן להסכים על תשלום גמול שעות נוספות בשיעור העולה על השיעור הקבוע בחוק. הנתבע לא פירט בתצהירו מה היו "הטעות וחוסר ידע" שהביאו אותו לשלם לתובע מעבר למגיע על פי החוק, ובהיעדר פירוט כאמור לא הוכחה הטענה כי הסכום שולם בטעות. 37.3 פיצוי בגין הפרת הסכם עבודה ו/או קיומו בחוסר תום לב: ספק אם ניתן להעלות טענה כזו כטענת קיזוז, ובכל מקרה לא הובאו ראיות בעניין זה ולא הוכח איזה נזק נגרם עקב התפטרות התובע ושיעור הנזק הנטען. 37.4 לפיכך, טענות הקיזוז של הנתבע נדחות. סוף דבר: 38. על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין כמפורט להלן: 38.1 פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקופת גמל בסך 7,307 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.2006 עד למועד התשלום בפועל. 38.2 החזר הוצאות נסיעה בסך 808.5 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.2006 עד למועד התשלום בפועל. 39. לנוכח העובדה שהתביעה התקבלה, אולם בחלקה הקטן בלבד, ישא כל צד בהוצאותיו. דמי נסיעההתפטרות